ביד אחת הוא נשא את המטריה שלא היה בה צורך בשדרה המקורה, ובשנייה גרר אחריו את הסל על הגלגלים הקטנים. הוא זכר היטב שפעם כולם נשאו את הסלים הפשוטים, שום סלים על גלגלים לא היו, אבל אז הוא היה צעיר.
כל היתר השתנה מעט. הוא זכר כמעט את כל הסוחרים במשך שנים רבות, אך הם שכחו אותו ולא אמרו לו שלום.
על הדוכנים שכבו כביכול אותם פירות וירקות, אבל הם איבדו את הטעם והריח, והוא לא מצא את הבשלים למרות שחיפש.
זיתים וחמוצים נשארו כמו שהיו פעם, אבל הוא הפסיק לקנות אותם. גם את הדגים המעושנים הוא הפסיק לאכול, אותם דגים שקנה תמיד, כל פעם סוג אחר.
שנים רבות הוא עבר את השוק לפי אותו מסלול, ובסוף המסלול קנה קפה, ובדרך הביתה ברכבו שרר ריח נפלא. אבל עם הזמן שתה קפה לעיתים נדירות, וקנה לפעמים גרגרי קפה, בעצמו קלה אותם במחבת העמוק, טחן אותם במטחנה חשמלית, ואירגן לעצמו חג קטן – שתה עם הארוחה כוס יין והכין קפה.
לפני שעזב את ביתו הזקן הקשיב לתחזית מזג האויר והתלבש בהתאם: נעליים כבדות, מכנסיים צפופות, חולצה עבה, ומעיל חם. באוטובוס הוא הרגיש חם מדי ולא נוח, והוא נאלץ חצי הדרך לעמוד על רגליו. הנוסעים באוטובוס נתפסו במטרייתו הגדולה ובעגלה, והוא התעייף מהר.
כאשר ירד מהאוטובוס הוא נעמד לרגע, נשם אויר קריר, פתח את המטריה, והחל ללכת.
הוא אהב ללכת, ועבר ברגל דרכים רבות במשך חייו הארוכים: הלך בהרים, הלך ביערות, במדבר, על פני השלג, הלך תחת הגשם, ותחת שמש היוקדת, הלך במקומות שקטים ובמקומות מסוכנים, הלך במדים ובבגדי מסע, או בחליפה, הלך בערים – באירופה, באסיה, באמריקה – אבל יותר מכל דבר אחר הוא אהב ללכת לבדו.
היו זמנים והוא לקח את האוהל הקטן ועזב למספר ימים ליער. הסתלק מכולם, ויכול להיות שגם מעצמו, או, מי יודע, הלך לעצמו. עכשיו ראשו הלבין לגמרי, רגלו הימנית שנשברה פעם בהרים כאבה, אבל ללכת הוא עדיין אהב.
את הפירות והירקות הוא קנה בשדרה הפתוחה, בשדרה הזאת הפירות והירקות נמכרו יחסית בזול, והוא נאלץ לפתוח את המטריה. המטריה הפריעה כאשר הוא הוציא את ארנקו מהכיס, סגר את המטריה, והשעין אותה על הדוכן. כמה פעמים המטריה נפלה, והוא הפיל את העגלה שלו כאשר הרים את המטריה. בן אדם לידו דחף אותו, והוא הרגיש את הכעס שנדף מאותו האיש. פעם הוא לא היה מוותר לאחד כמוהו, אבל עכשיו היה חייב לחסוך את כוחותיו ודיכא את זעמו.
הוא למד מעט דברים במשך החיים, אבל לרסן את עצמו ידע תמיד, ועם השנים הביא את המיומנות הזאת לשלמותה.
הוא ידע שחובתו להמתין, וזעמו ילך ויעזוב אותו, כמו שהלכו ועזבו אותו כולם: כל אלה שהוא אהב אותם, עבד עבורם, ריסן את עצמו למענם, ויתר למענם. הוא עשה זאת בשמחה, חי בשביל זה, ולעצמו היה יכול רק ללכת ולשלם, ואף פעם לא הצטער על כך.
כעת לא היה לו כסף לשלם, והוא הסתפק בסבלנות.
לשלם ולעזוב, לסבול, לשאת – זה היה העיקר.
הסבלנות לא אכזבה ולא בגדה, וגם הוא השתדל שלא לאכזב אף אחד ולא לבגוד באף אחד.
לפני שעזב את ביתו לקניות בשוק אירגן לעצמו את רשימת הקניות: פתח את המקרר, בדק את המגירות במטבח, עבר פעם נוספת על רשימת הקניות. כל זה ארך זמן רב.
פעם הוא אהב את הזמן וחסך אותו, אבל עכשיו הזמן השתנה ואיבד את מהותו.
הסל התמלא רק לשליש כאשר הוא קנה את כל שהיה צריך, מלבד גרגירי קפה. את הקפה הוא תמיד קנה בסוף. כדי לקנות את הקפה הוא נאלץ לחזור לשדרה המקורה. הוא נכנס מתחת לגיבנת פלסטית שנפרסה מעל השדרה המקורה, וקיפל את המטריה באנחת הקלה. צעד חופשי, ועגלתו עקבה אחריו כילד ממושמע.
ליד דוכן התבלינים והקפה תמיד עמד כיסא ישן ורעוע. הוא זכר את הכיסא הזה שנים רבות, אך אף פעם לא התיישב עליו. מקומו של הכיסא הזה היה במוזאון, אם היה קיים מוזאון שהיה יכול לגלות את ההיסטוריה של הכיסא – הכיסא הזה ראה הרבה, הרבה מאוד, ובמשך כל השנים הכיסא לא השתנה. כמו הבעלים שלו – הסוחר היחיד שעדיין הכיר בזקן וקידם אותו בשלום.
ליד הדלפק עמדה אישה מבוגרת, ובאטיות בחרה את מבוקשה, שאלה דבר אחד ודבר אחר. הזקן התעייף, התיישב על הכיסא, ורק כאשר התיישב הבין ששינה את הרגלו משך הרבה שנים.
הזקן ישב על הכיסא, והביט מטה על רגליהם של העוברים ושבים. הגיע לקוח נוסף ונעמד ליד. בידו הוא החזיק את רצועת כלבו – לברדור קשיש. הלברדור התיישב ליד הזקן, הניח את ראשו, ושניהם הביטו מטה. מפרוותו הלחה של הכלב יצא ריח אופייני, הזקן אהב את הריח הזה: פעם גם הוא היה חי עם כלבים.
האישה המבוגרת שילמה ועזבה. הזקן נעמד, קנה את הקפה, והלך ליציאה. רגלו כאב יותר ויותר חזק, והוא סבל כהרגלו.
בתחנת האוטובוס המתינו אנשים רבים, עמדו צפוף, והזקן גרר את עצמו הלאה, כדי לקחת את האוטובוס בתחנה הסופית ולנסוע בישיבה. היה לו קל יותר ללכת ולא להמתין בעמידה תחת הגשם, ולהעלות את סלו הכבד לאוטובוס.
לתחנה הסופית הוא הגיע תוך חצי שעה, ונשאר מרוצה מעצמו: גם הפעם הוא התגבר על הסבל. הגיע האוטובוס, הזקן גרר את סלו מעלה והתיישב, פתח את מעילו, ועצם את עיניו.
האוטובוס נסע ברחובות המוכרים לו היטב. דרך רחובות האלה הוא נסע אלפי פעמים ברכבו, ואז הרחובות נראו אחרת, אולי משום שאז הוא ישב נמוך ובאוטובוס הוא ישב גבוה, ואולי מסיבה אחרת.
סוף–סוף הוא הגיע הביתה, הרתיח מים, הכין תה, והתיישב על הספה עם ספל ביד. אבל לא החזיק מעמד אפילו שתי דקות בגלל הכאב ברגלו, ושתה את התה בעמידה ליד החלון.
הגשם הפסיק לזמן מה, העננים במזרח התפזרו מעט, וביניהם הופיע כתם כחול. לסלון נכנס מעט אור, אבל הזקן הרגיש שקר לו, אפילו שלבש את הבגדים החמים והפעיל את המזגן.
בחדר השינה הוא החזיק את התנור החשמלי דלוק כל החורף, אך את הסלון חימם לעיתים רחוקות. אבל קור וכאב הפעם גברו עליו.
אויר הסלון התחמם מהר אבל הזקן הרגיש שקר לו.
בבוקר הוא חימם מעט מים – לא יהיה מנוס לחמם את המים שוב. כל אותו הזמן שהמים התחממו הזקן עמד ליד החלון, או הלך הלוך וחזור בסלון, התיישב לרגע, וקם על רגלו.
כאשר המים התחממו מספיק הזקן התפשט בחדר השינה, לבש על גופו העירום את חלוקו הישן, הלך לחדר האמבטיה, פשט מעצמו את החלוק, ופתח את המים החמים.
הוא עמד תחת המקלחת החמה זמן רב, שפשף בכף ידו את גופו הרזה, ואט-אט חזר לעצמו במקצת. הכאב עזב אותו, הוא התנגב, לבש את חלוקו, נכנס לחדר השינה, ונשכב במיטתו.
הוא קרא בלילה שעבר, הספר הפתוח והמשקפיים היו מונחים על השידה ליד מיטתו. הזקן הרכיב את המשקפיים ולקח את הספר, עבר על חצי עמוד, הניח את הספר על החזה, והתנמנם, אבל אחרי כמה דקות פתח את עיניו.
הוא התחמם. הכאב הלך, עזב אותו לגמרי. הוא שכב בנוח על גבו, והביט דרך הדלת הפתוחה לסלון. על הקיר שמעל הספה ועל התמונות שעל הקיר: כמה מהן קיבל בירושה, חלק אחר קנה בעצמו, ואת התמונה האהובה עליו, בצבעי מים בשחור לבן, קיבל במתנה מבתו הציירת של חברו הוותיק שנפטר מזמן.
הזקן הביט על התמונות ללא מחשבה, כהרגלו, ובתרדמה היורדת חשב: לו יכולתי למות עכשיו.
הזקן. סיפור יפה. אין בו עלילה, הוא רווי בפרטים.
ולמרות זאת לא השתעממתי. הזדהתי. אולי בשל גילי.
חשבתי, כמה סבלנות צריך להיות לכותב בשביל לכתוב אותו.
אולי בשל גילו של הכותב, יש לו את זה. אולי הוא מספר קצת על חייו שלו.
מאחל לו בריאות ושימשיך לתאר טיפוסי זיקנה מגוונים ומעניינים.
פנחס