ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “ים שקט ושפל גלים”
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר “ים שקט ושפל גלים” של דונאל ריאן בהוצאת “לסה – ספרות צפונית”, מאנגלית: שי סנדיק. קודם כל צריך להגיד שאפו למיזם הזה, ולעורך הראשי שי סנדיק, המביא לקהל הקוראים הישראלי את הספרות העכשווית הצפונית המרתקת והמיוחדת. המיזם בהחלט מעורר עניין, והספר הראשון בפרויקט, “ולס ולרי” של גודמונדור אנדרי תורסון האיסלנדי, היה פתיח נהדר. הספר הנוכחי מביא את בשורת הספרות האירית העכשווית לקורא הישראלי, וזה תמיד מפתיע לראות כמה חוכמה ורגש יש בספרות שאתה לא ממש מכיר. בהיבט הזה הספרות האירית מתגלה כמשב רוח מרענן, והספר עצמו כמיוחד בנוף הספרות המתורגמת בישראל.
הספר מורכב משלושה סיפורים קצרים, אבל מה שמיוחד בו היא ההעמדה של שלושה גברים במרכז. גברים שנקרעים בדילמות הקשות של החיים. גברים שצריכים להחליט החלטות, ולהיקרע מבפנים. גברים שמעל הכל הם שבריריים. גברים שכל אחד מהם מחפש משהו שאבד לו. גברים שמחפשים בית, גאולה. גברים שסיפור אהבה, מלחמה, או אובדן, הותירו בהם צלקות. גברים שכואבים כאב גורלי.
הסיפור הראשון הוא של הפליט. לדידי זהו אחד הסיפורים היפים שנכתבו על המלחמה בסוריה, והוא כתב ברגש ובעוצמתיות מרובה. ארצו של פארוק נהרסה לגמרי במלחמה בסוריה. הוא איש משפחה למופת אשר המשפחה היא מעל הכל בשבילו. הוא רופא שמתגורר בסוריה עם אשתו המדענית מרתה ובתם אמירה. כשהמצב בסוריה מחמיר, והמלחמה גובה מחיר כבד מהתושבים חסרי הישע, פארוק מבין שהם לא יוכלו להישאר שם עוד, והוא צריך להחליט מה לעשות: האם להישאר או להסתכן ולברוח. הוא מוצא דרך מסוכנת שתוציא אותם למסע שבסופו הם יגיעו למקום מבטחים. מרתה מתקשה לעזוב מאחור את אחיותיה ובני משפחתה, וגם לפארוק יש יסורי מצפון לגבי הבריחה לעולם חופשי ומתירני, שבו בתו תיחשף לגברים שלא ישמרו על צניעותה. המסע לא מסתיים כמו שכולם ציפו, והוא מותיר עצבות קשה ומשקעים כבדים בלבו של פארוק. האם ימצא גאולה?
הסיפור השני הוא של החולם. לורנס המכונה למפי מתגורר באירלנד, והוא מאוהב בקלואי שנטשה אותו. את זמנו הוא מעביר עם נשים אחרות, שלא משתוות לאישה היחידה שהוא אי פעם יאהב. הוא יוצא עם בחורה עירונית רק בשביל הכיף, אבל לא מרגיש שלם איתה כי היא לא קלואי. הוא בדילמה האם להתפשר או לחלום? למפי גדל כל חייו עם אמו. היא מסתירה ממנו סוד. סבא שלו הוא יצור מוזר ומעצבן שלא מפסיק לנבל את הפה, אבל גם מלמד אותו להכות כדי להגן על עצמו, ובכלל איך להתמודד עם המכשולים שהחיים מעמידים בדרכו. אבל מעל הכל למפי חש כל הזמן שהוא חי חיים של פשרה. למפי מתחיל לעבוד כנהג אוטובוס בבית אבות לאחר שסבא שלו סידר לו שם עבודה, אבל מה שהוא באמת היה רוצה זה להמשיך להתבטל, ושסבא שלו יפסיק להתערב לו בחיים. הוא טרגדיה מהלכת. האם ימצא גאולה?
הסיפור השלישי, המהווה נקודת מפגש לכולם, הוא של החוטא. ג’ון גדל בחווה אירית יחד עם הוריו ואחיו. לאחר שאחיו אדוארד נפטר יום אחד, ג’ון הפסיק להאמין באלוהים. החיים של ג’ון מחולקים לחיים לפני מותו של אדוארד ולחיים אחריו, ואף אחד מבני המשפחה לא חזר לעצמו לאחר מותו. ג׳ון המשיך ללמוד, לעבוד קשה, לעשות הכל כדי לרצות את הוריו, וחי בצילו של האח המת, שהיה דמות מושלמת שקשה להשתוות אליה, אבל מעולם לא הצליח להיכנס לתוך נעליו הגדולות של אדוארד ולהיות אמיץ כמוהו. ג’ון אוהב לתמרן אנשים, אם זה כדי ליהנות, כדי להתעשר, אבל נראה שהוא אוהב להכעיס בעיקר. רוח הרפאים של אחיו האהוב, והאכזבה המרה של אביו, הטילו צל על כל חייו. אבל עכשיו חייו אוזלים. האם ימצא גאולה?
אהבתי איך שהספר מסתיים וסוגר את הסיפורים. ספר מרגש מאוד. ממליץ. לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
התערוכה “זמן קורונה”
בערבו של יום שלישי 14.7.2020, ברחבה בכניסה לבית האמנים בחדרה, התקיימה פתיחת התערוכה “זמן קורונה” במעמד ראש העיר מר צביקה גנדלמן, הגברת חדוה יחזקאלי, המשנה לראש העיר, ובפני קהל רב של שוחרי אומנות אמיצים.
חוה גדיש – האוצרת הנמרצת ורבת הפעלים – נשאה דברים מעוררי השראה:
“הקורונה כאן, זאת עובדה, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות אתה, לצידה, בצילה. להסתגר זה לא הפתרון. לחבוש מסיכות, לשמור מרחק, להישמר ולהיזהר – כן, אבל חייבים להמשיך לחיות חיי יום יום, חיי חברה ותרבות, וגם לעבוד לפרנסת המשפחה. פשוט לחיות. חדווה ואני יכולנו להגיד: ‘יש קורונה-אין פתיחה’, אבל זה לא הפתרון הנכון.
לא יתכן לעבור תקופה זו, שנכפתה עלינו, ויצרה אפשרויות ותנאים לעשייה ייחודית, שונה, אחרת, מבלי להציג את יצירות האמנות, שנוצרו בה. בתקופה זו, יש זמן לעשות דברים, ולעסוק באמנות.”
צביקה גנדלמן וחדוה יחזקאלי דיברו בהתלהבות מדבקת על ייחודה של התקופה הנוכחית, על האתגר שבה, על חיינו שהשתנו ללא חזור, וכן על המחויבות של ראשות העיר חדרה לחיי התרבות של התושבים.
המוזיקאי טדי ליווה את פתיחת התערוכה בשירה ובנגינה בגיטרה, שרית שקדי – בתה של חוה גדיש – צילמה את האירוע. תמונותיה מובאות כאן.
אחרי טקס הפתיחה הקהל עלה לאולם התצוגה המרווח של בית האמנים, והתרשם מעבודותיהם של האמנים מכל רחבי הארץ, העשויות במגוון של טכניקות: ציור, צילום, פיסול בחומר, פיסול בשיטת “ready made”. התערוכה מציגה מבחר גדול של יצירות שנוצרו בזמן הקורונה או בהשראתה, ולכל אמן מבט ייחודי ושונה על חיינו בתקופת המגפה.
כדי לאפשר צפייה בתערוכה מבלי הצורך להגיע לגלריה, הכינה הצלמת והעורכת דר’ שולמית לוין סרטון של ביקור וירטואלי בתערוכה.
חוה גדיש היא הרוח החיה של בית האמנים בחדרה, ואוצרת לפחות 4 תערוכות בשנה. חוה היא אמנית רב תחומית, שמאז הזעזוע של אסון המעבורת קולומביה בפברואר 2003, היא לדבריה “עזבה את הקרקע המוצקה של המציאות, ועברה לצייר טיסה בחלל”.
כלומר ביקום? אם כן, זה ממש מתכתב עם שם האתר “יקום תרבות”, ומשתלב עם העניין שלנו באמנות פנטזיה. נשמח לפרסם ראיון עם חוה גדיש באתר.
כיף לדעת חגית על אנשים ומנהיגות עירונית שלא מוותרת על תרבות גם בתקופת הקורונה. טוב שיש איזון ולא מוותרים בקלות על חיי התרבות. תודה ששיתפת אותי בתערוכה בעיר חדרה הקרובה לביתי.