זיכרונות ילדות מחג השבועות בשכונת "נחלת צבי" בירושלים של שנות החמישים. חג השבועות הוא חג אחד עִם שמות רבים: חג הקציר, יום הביכורים, חג השבועות, וחכמי המשנה הוסיפו לו שמות – יום החמישים, עצרת, יום הַקְהֵל וחג מתן תורה
אני זוכרת את עצמי כשמחה'לה הקטנה בת החמש. אז הייתי תלמידה בכיתה א'. לעולם לא אשכח את התכונה לקראת חג השבועות ואת זֵר הפרחים הלבנים שהכינה אימא עבורי למסיבת חג השבועות שחגגנו בבית הספר "למל" בירושלים.
הסָרָאפָן (שמלה עם כתפיות ללא שרוולים) הלבן היה תלוי מבעוד ערב על דלת הארון, כולו מעומלן ומגוהץ למשעי. בקדמת הסראפן הייתה דוגמה יפהפייה: ריבוע רקום עם דוגמאות פרחים בשלל צבעים שבלטו על-רקע הבד הלבן. שערי הארוך והמתולתל נאסף אז בקוּקוּ (זנב סוס) על עורפי וסרט לבן עיטר אותו. לרגלֵי הסראפן נחו נעלי לַק שחורות ובתוכן נתחבו גרבי קְרֶפּ לבנים שקיבלתי מהדוד מאמריקה.
כל הלילה לא ישנתי וציפיתי לבוקר שיבוא. רציתי שאימא כבר תכין לי את סלסילת הנצרים הקטנה…. ואכן, הבוקר המיוחל הגיע. ראיתי אותה מרפדת את הסלסילה בעלים ירוקים גדולים ומניחה עליהם עגבנייה, מלפפון, אפרסק, תפוח עץ, ובמקום שנותר הניחה אשכול ענבים ירוקים ורעננים. את שפת הסלסילה עיטרה אמא בפרחים לבנים, ובפרחים שנותרו הכינה עבורי זֵר יפה וצחור, והניחה אותו ברוב טקסיות על ראשי בטרם הלכתי לבית הספר.
אימא אף פעם לא בזבזה זמנה לרִיק, ובעת שהייתה עסוקה בהכנת הזֵר וסלסילת שבועות, סיפרה לי על מהות החג. וכך זכרתיה אומרת:
"שמחה'לה, המשנה מספרת לנו על השם 'ביכורים': כאשר האיכר ירד לשדהו וראה תאנה שבִּכְרָה, אשכול שבִּכֵר, רימון שבִּכֵר…, קשר אותם בסרט, ואמר: 'הרי אלו ביכורים'. ומדוע סימן האיכר את הביכורים? משום שאותם הוא התכוון להביא לבית המקדש בירושלים, כי אלה הפירות הראשונים שהניבה אדמתו. בכך הוא הודה לקב"ה על ההצלחה שהייתה לו אותה שנה בגידול הפירות.
לא כל שנה האיכר היה בטוח שהעצים יניבו לו פירות ושהאדמה תיתן פרייה, כי אם חלילה תהיה שנת בצורת ולא יֵרדו גשמים? לא יהיו לו פירות להביא לבית המקדש וכל עמלו במשך כל השנה היה לשווא!
הו, שמחה'לה", המשיכה אמי לספר לי בהתפעמות, כאילו היא עצמה נכחה בטקס שנערך בעבר בבית המקדש בחג השבועות, "איזה טקס מפואר של הבאת הביכורים היה אז כשבית המקדש היה קיים, אין לך מושג. היום, אתם מקיימים בבית הספר מסיבת ביכורים לזכר אותם ימים.
בזמנו, היו מעלים את הביכורים לירושלים בטקס חגיגי, שבו השתתפו אנשים רבים מִספור. כל בני העיירות והכפרים היו מתכנסים יחד בעיר אחת הסמוכה לירושלים ולנים בלילה ברחובה של אותה עיר, כי לא היה מקום להלין את כל אלפי האנשים שהגיעו להביא ביכורים לבית המקדש. השכם בבוקר, היה הממונה על הטקס מעיר את האנשים וקורא בקול: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו'". כך קראה אימא תוך שהיא מניחה את שתי כפות ידיה בצידי פיה, כאילו היא קוראת לאנשים לקום ולעלות לציון.
"ואז", המשיכה אימא את סיפורה המופלא, "כולם היו קמים ועולים לירושלים בתהלוכה ונושאים על כתפיהם את סלֵיהם. שור גדול ומרשים היה הולך לפניהם בצעד כבד, קרניו מצופות זהב ועטרה של עלֵי זית לראשו. החלילן היה הולך לפני כל השיירה ומחלל כל אותה דרך עד הגיעם קרוב לירושלים, ואז היו עושים הפסקה, כדי לעטֵר ולקשט את סלֵי הביכורים שלהם. אחרי שהסלים היו מקושטים, המשיכו ללכת עד שהגיעו להר-הבית בתהלוכה יפהפייה וצבעונית. כל אחד מהאנשים היה לוקח את הסל על כתפו ונכנס לעֲזָרָה, שהיא חצר בית המקדש, שם היו מקדמים את פני האנשים הלוויִים והכוהנים. הלווים היו מנגנים בנבל, כינור, ותוף, והוסיפו אווירה שמחה לטקס. כל האנשים שהעלו ביכורים, הודו לקב"ה על שהצליחו להוציא יבול מהאדמה, וכל אחד מהם הוריד את הסל מכתפו והחזיק אותו סמוך לחזהו. הכהן לקח ממנו את הסל, הניף אותו למעלה גבוה מעל לראשו וברך את האיכר.
כשגמר הכהן לברך, החזיר את הסל לאיכר והלה הניח אותו בצד המזבח, השתחווה ויצא מהעֲזָרָה כדי לפנות מקום לאיכרים שהמתינו אחריו. גם הם הביאו את ביכוריהם לכוהנים וציפו מהם לברכה. בזמנו, היו סוגי סלים שונים בהם הביאו אנשים את פירותיהם. האיכרים העשירים הביאו את ביכוריהם בסלים של כסף ושל זהב, ואילו העניים, היו מביאים אותם בסלֵי נצרים של ערבה".
"אמא, אז אנחנו עניים, כי יש לנו סלסילה מנצרים ולא מכסף או מזהב?", שאלתי, ואימא ענתה לי בחיוך: "לא, שמחה'לה, אז היה נהוג שאנשים עשירים היו מביאים את ביכוריהם בסלים מזהב או מכסף, אך היום, כולנו – גם העשירים וגם העניים, מביאים סלֵי ביכורים העשויים מנצרים כדי לציין ולזכור את טקס חג השבועות.
יש לי עוד דבר מעניין לספר לך, שמחה'לה. בזמנו, הביכורים שהביאו אבותינו לירושלים, היו משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, ומה הם שבעת המינים?"
"אֶה…", גמגמתי.
"אֶה מה?", שאלה אותי אימא והביטה ישר לתוך עיניי.
"שבעת המינים הם", אמרתי, וספרתי אותם באצבעותיי הקטנות תוך כדי קריאת שמותיהם, "החיטה וגם השעורה, הענבים, זאת אומרת הגפן וגם הרימון והזית ו… התאנה והדבש".
"נכון", חייכה אליי וחיבקה אותי בחמימות, "כמו שכתוב בספר דברים פרק ח' פסוק ח': 'ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זֵית-שמן ודבש.' גם את התורה קיבלו בני ישראל בחג השבועות, אך על כך נדבר אחרי שתחזרי מבית הספר."
עד היום נצרב בזיכרוני אותו חג שבועות לבן, ריחני, ומופלא, אותו אני חוגגת גם במחיצתכם רֵעיי ברוב שמחה. אני מודה לבורא עולם על כל הטוּב והשפע שנתן לנו בארץ זו שלנו – ארץ זבת חלב ודבש. חג שבועות שמח לכם ולבני ביתכם!
תודה לכותבת שהחזירה אותי לכיתה א' שלי בחג הביכורים.