פיטר ברויגל האב, נצחון המוות, 1562.
נכתב לאחרונה ופורסם בשירי קורונה באתר של גג
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֵיךְ הַצַּיָּר הַמְּהֻלָּל פִּטֵּר בּרוֹיגֶל הָאָב
צִיֵּר בַּמֵּאָה הַ-16 אֶת נִצְחוֹן הַמָּוֶת: אֵיךְ אֲנָשִׁים
כְּמוֹ בְּשּׁוּק אוֹ בִּמְסִבָּה, קוֹרְסִים, צוֹנְחִים, רְפוּיִים,
כְּמוֹ מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים,
מֵתִים בְּחַבְרוּתָא מִמַּגֵּפָה נוֹרָאָה.
מִנְיָן שָׁאַב תַּעֲצוּמוֹת לְהַמְשִׁיךְ
שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים לְצַיֵּר אֶת הַזְּוָעָה,
צִיּוּר שֶׁאִישׁ לֹא שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּרוֹ, תְּמוּנָה שׁוֹקֶקֶת צֶבַע,
בְּיֹפִי אֶסְתֶּטִי מֻקְפָּד וְאַכְזָרִי.
אוּלַי כְּמוֹ שחרזדה הֶאֱמִין שֶׁכָּל עוֹד יַמְשִׁיךְ
לְתַעֵד הוּא יִוָּתֵר בַּחַיִּים.
*
אחרי שכתבתי את השיר הזה, שמהדהד לגמרי את ימי הקורונה, הבנתי שאני כותבת כאן גם על עצמי כיוצרת ללא הפסקה, ובשנים האחרונות בכתיבה בלבד. הרי מוכרחה להיות לכתיבה מוטיבציה אישית חזקה. אצלי זה החל כנראה בילדותי בלינה המשותפת בקבוץ, גיל שמונה בערך, שבו בעיצומה של תקופת פחדי מוות בלילות לבדי, אמרתי לעצמי, ואני זוכרת היטב איך שניסחתי את זה לעצמי, “כשאהיה גדולה אכתוב ספרים”. אולי גם היום זה ככה במובן מסוים, כשאני אומרת לעצמי שכתיבה תציל ממוות, שאני כמו שחרזדה, עוברת ממאמר למאמר, מספר לספר, כי הרי לשם כך ישאירו אותי בחיים. כדי שאוכל לסיים את כל מה שיש לי עוד לכתוב. מה גם שכל כתיבה שהושלמה היא בריאת חיים חדשה שמחזקת את קוטב החיים כנגד קוטב המוות.