ככל שהגזירות על תנועת הגוף במרחב מחמירות, כן ירבה וכן יפרוץ! על סוף השבוע האביבי האחרון לפני הסגר הכללי, אפשר לומר כי “מעולם לא יצאו רבים כל כך לשוטט רגלי בצפיפות רבה כל כך”. ביניהם שכני אדווקאט ח. שיצא לשוטט במרעה המצומצם שבפאתי עירנו הקטנה, וליד שדרת אקליפטוסים בנבכי הסבך הפרוע גילה לתדהמתו מצבה!
מצבה לבאצ’י
ובכן, מיד עם שובו נרעש לביתו, שיגר אלי מסרון אליו נספח צילום המצבה, ובקשה לפענח את העניין, באשר פעם אחת לפחות פענחתי פשר הכתוב על קבר צדיקים (צרפתי את הסיפור הפענוח הקודם בתחתית רשימה זו לנוחיות הקוראים.)
אלא שהפעם הייתה המשימה מורכבת יותר, ואם עתותיכם בידיכם, אנא הסבו וקראו בנחת כיצד פוענחה תעלומת הקבר בחלקה המוסתרת, אליה מגיעים רק מבוגרים הרוצים להטיל מימיהם הרחק מעין זר. משבחנתי את תמונת המצבה שללתי מיד את האפשרות כי מדובר בבית קברות שחולל, או בית קברות מחוץ לגדר, מקום בו רבנינו מורים לקבור את הערב רב. הפתרון יכול להיות טמון אך ורק בפענוח השם בעל ניחוח השוקולד האיטלקי הרשום על גבי המצבה. אשר על כן נקטתי בדרכם של חז”ל ובהמרת השם בגימטריה עלה שבאצ’י הינו עגל! תוצאה זו אכן נשמעת מוזרה, שהרי ממדי המצבה אינם הולמים מידות עגל, ובכלל מי קובר עגל בעיבורה של עיר? חככתי בדעתי והחלטתי להמשיך באותו קו פענוח, בדקתי ומצאתי כי קורונה בגימטריה היא “משיח בא!”.
אם כן יש כאן סוד הגלוי רק לצדיקים, ונזכרתי במסופר במסכת סנהדרין אודות רב חנינא ורב אושעיא שהיו יושבים מידי שישי ועוסקים בספר יצירה (לא חוברת יצירה שנותנים לילדים), אותו כתב אברהם אבינו עליו השלום. ובכן ישבו השניים כמסופר בדף ס”ה ע”ב וגלגלו אותיות עד שיצרו עגל תלת ראשי, והיה להם למאכל די שבעה ליום השבת.
והנה פתרון הסוגיה: ישב לו צדיק בעירנו ועסק בספר יצירה כמו חז”לינו, ולפתע נולד לו עגל תלת ראשי! לא ידע האיש את נפשו וכיצד ינהג בחיה המוזרה, נטל נבוט וחבט בשלושת ראשיה, פשט עורה וניתח נתחים לארוחת השבת. את התלת ראש לקח בחשכת הליל אל פאתי העיר וקבר אותם בחורשה. אלא שמצפונו ייסר אותו, שהרי צדיק הינו, שב למקום והציב בו יד וזכר לעגל, ובגימטריה – באצ’י.
אבי גולדברג שלהי מרץ 2020
והנה סיפור מצבה מוזרה שני:
צדיק כתמר יפרח
סיפור קצר על האילן שבקצה המושבה
אין ספק כי העץ רב-הפארות, הגדל במרחק של שלושת רבעי פרסה מאחרון בתי המידות שנבנו בשכונת העשירים שבמרומי המושבה מִגדל בגליל המזרחי, אינו תמר.
עולי הרגל המגיעים לשם באוטובוס של חברת “סיורי קברי ראשונים”, ועושים את כברת הדרך האחרונה משולי שכונת המגורים בשביל צר ובוצי בימי החורף, ורצוף מהמורות בימי השרב, יודעים בבִטחה כי העץ העבות העומד בודד בשדה טרשים חשוף הוא עץ הערבה, שנאמר: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל” וגו’, ואם אין הוא הערבה הבוכייה הרי הוא ערבה מבין חמשת זני הערבות הגדלים בארץ האבות.
וַתיקי האיכרים שעודם מתגוררים בבתי אבן טוענים כי מדובר בעץ אקליפטוס, שהוא רב-תצורות, ויש אומרים כי קיימים שבע מאות מיני אקליפטוסים שונים. העץ שנטוע שם הגיע לארץ ישראל רק ברבע האחרון של המאה ה-19, וניטע על ידי המתיישבים הראשונים של מגדל, גרמנים בני הדת הקתולית, לפני למעלה ממאה שנה.
יתמהו הקוראים, ומה בכך אם האילן שבשולי המושבה הגלילית הוא זה או אחר? ועל כן ייאלץ הכותב להתכבד ולהסביר ולשים דבר דבוּר על אופניו.
מעשה שהיה כך היה: מאז התייתם שׂמחה חברִי מאב ומאם, נהפך ליבו והוא החל לבקר בימי שבת בבית הכנסת השכונתי, לא הרחק מביתו שבמזרחה של כפר סבא. לאחרונה אף החל לחבוש כיפה שחורה ולהקפיד במאכלותיו שמא יגעו שפתיו בדבר מזון שלא הוכשר כדין על ידי עבדקן בעל חותמת עגולת בד”ץ, ובקיצור אין השיחה עִמו מתחילה ללא שבח והלל לבורא במרומים וכיו”ב.
ביום א’ האחרון נצטלבו דרכינו ור’ שמחה ברכני לשלום, ושאל אם יוכל לגזול רגע יקר מזמני בעולם הזה, כדי שאוכל אולי בזכות כך לקבל דריסת רגל בעולם שלאחר מכן. התיישבנו בקפה שבפינת דיזנגוף ורחוב וילנה, ושמחה סיפר לי את המוצאות אותו “לאחרונה”. “נרשמתי לטיולי השתטחות על קברי ראשונים”, אמר לי האברך נובו. “כידוע לכבודו”, (הוא גם אימץ לו לשון מחויטת), “במהלך שלושים השנים האחרונות התגלו על ידי אנשים טובים ונאמנים כשמונים קברים של גדולי ישראל מזמנים קדומים, כולם בגליל.”
הוא לגם לגימה רעשנית מכוס התה תוך כדי שהכפית שבתוכה כמעט עוקרת את עינו ומביאה כפרה לרעש הלגימות. “שמא תִּתמה מה לי אטריחך בסיפורים על צדיקים שכבר הלכו לעולמם לפני מאות בשנים? מיד אני מגיע ללוז העניין!” לגימה נוספת והוא שב לצקצק בלשונו.
“בפאתי המושבה מִגדל שוכן עץ ערבה עתיק יומין, ובין שורשיו העבותים טמונות עצמותיו של רבי חביזא, שהיה תנא חריף, וידוע בחיבתו לכל ברואי האל וביניהם בעלי הכנף והולכי על ארבע, ואף היה ידוע בהקפדת יתר באיסור צער בעלי חיים, ובעיקר ברחמנותו על בהמות המשא, ונהג לומר: ‘שאלני איש כמה שׂקין של גרעינין יעמוס על שִׁדרתו של פרד ואשיבנו עד שלא יבעט באדם.'”
“ואתה”, כך ממשיך שמחה לשוח, “שמזדמן לעיתים קרובות אל המושבה מגדל, מן הדין שתעלה אל הקבר, ותיטול קורט מקדושת המקום, ותדבק בך מעט מזעיר ממידת החסד והרחמים של הצדיק הטוב”. שמחה סיים ללגום את התה ונפרד ממני במהירות, שמא יקדים אותו המלצר והוא יידרש לפרוע את דמי התה הפושר, שאותו לגם דווקא בשקיקה.
לא חלפו ימים רבים ונזדמנתי ביום שבת קודש אל ביתו הצנוע של גבי, הנטוע על מדרון המשתפל אלֵי כנרת, וסיפרתי לו את מעשיית התנא הקבור מתחת לערבה או אקליפטוס בפאתי המושבה מגדל. להוותי, פצח גבי בסיפור המעשה, לא לפני שמזג לכוסות יין אדום.
“אז כך הוא המעשה לאשורו”, החל גבי לספר ברוב חשיבות לאחר לגימה ארוכה של יין, כשמבטו נעוץ בשדות החרושים למטה, הממתינים עד בוש לגשם ברכוֹת שירווה את הרגבים המצהיבים. “את האקליפטוס הבודד נטע הכומר הגרמני ארנסט הוכצייט, שהשתייך לקהילת הגרמנים שנטעה עצמה על קרקעות מה שיהיה בעתיד המושבה מגדל, בניסיון להפריח את השממה, ולגדל גידולים חקלאיים במקום שבו נולדה מרים המגדלית, כמסופר אצל האֶדומים עוכרי ישראל. משנטשו הגרמנים את האדמות עלו עליה קבוצת יהודים אידיאליסטים, גואלי קרקע, והקימו חווה חקלאית ששמה היה ‘אחוזת מוסקבה’.
לאחר המלחמה הראשונה עלו על הקרקע ראשוני גדוד העבודה וביניהם טרומפלדור, א”ד גורדון וברנר. כלי העבודה שלהם היו פרימיטיביים, הקרקע צחיחה, וכוח העבודה שלהם הסתכם בפֶרד חזק, וגם זה בסופו של דבר כוחו לא עמד לו. הפֶּרד נרכש מערבי שהתגורר בדרדרה ליד החוּלה, ושֵׁם ניתן לו על ידי חברי הקבוצה במגדל, ‘רבי חביזא’, על שמו של התנא שהתגורר בגליל, מגן בעלי החיים.
כאמור לא חלפו ימים רבים וגם הפרד החזק לא עמד בקשיי היום. עבודת החריש, המזון הדל וחוסר ניסיונם של הצעירים בטיפול בבעלי חיים הכריעו אותו. חברי הקבוצה נשאו את נבלת החיה הגדולה אל עץ האקליפטוס שעמד במרחק קטן מהמקום שבו קרס-נפל הפרד, כרו בור וטמנו אותו, שלא תהיה נבלתו למאכל לחיית השדה ולא קן לצרעות. לאחר שכיסו את החיה ומחו את הזיעה ממצח, אמר טרומפלדור, בכוונה לרומם את רוחם של החברים, שידעו כי ללא הפֶרד לא יוכלו לעבד את האדמה, ‘נציב לו יד!’. אחד החברים מצא קליפת גזע רכה של האקליפטוס וחרת עליה באולרו: ‘פה בשדה נפל ולא זע הפרד רבי חביזא.’
החברים חייכו חיוך עגום ופסעו לאִטם אל הקומונה החקלאית. חלפו שנים ולתדהמת איכרי היישוב החלו טיפין טיפין, ולאחר מכן בשטף רב, להגיע למקום אוטובוסים מצוחצחים עמוסי עבדקנים ונשים צדיקות שהקיפו את העץ והתפללו תפילות לידו, ואף ביקשו בקשות עליהם ועל המקורבים אליהם, והיום אין עוררין כלל על קדושת המקום ומשרד הדתות מבקש להפקיע את הבעלוּת על השטח מידי בעליו ולהעבירו לידי הציבור.
והמדריכים יודעים לספר למאמינים על שלט עץ שאזוב כיסה את פניו, ואשר במאמץ ובדבקוּת הצליח רב גלילי ידוע לפענח על פי החרות עליו את מקום קבורת הצדיק: ‘פה בשדה נ… פר… רבי חבי’…”
לגמנו כוס יין נוספת לחיי הפְּרָדים ונפרדנו.