תרגום: אבי גולדברג
הקדמה:
לפני שכתב את הנובלה המפורסמת ״ד”ר ג׳קיל ומר הייד״ פרסם סטיבנסון את הסיפור הקצר מרקהיים, שהוא מעין טיוטה ראשונה לניסוח מחשבתו בדרך של סיפור אימה גותי, על פי מיטב סגנון הסיפור הקלאסי של המאה ה-19. בדומה לאדגר אלן פו, הוא רותם את העלילה בשירות הדילמה הפסיכולוגית אותה הוא רוצה ללבן.
אין ספק שסטיבנסון הסקוטי בעל החינוך הנוצרי דתי היה מודע להתחבטות הדת הנוצרית בשאלת הרוע ואי יכולתו של האל להשתלט על מעללי השטן המדיח את האדם. בסיפור מרקהיים, מתנהל המאבק בין הטוב לרע, כאשר הרע ניצב כדמות ערטילאית נפרדת אל מול מרקהיים ומושך אותו לדרכו, דמות שנמוגה ומתפוגגת כאשר מרקהיים מכריע ונענה לצו מצפונו. בנובלה המפורסמת ״ד”ר ג’קיל ומר הייד״ הטוב והרע מתפצלים לכדי שתי ישויות נפרדות.
המאבק בין היצר הרע והיצר הטוב, לו מחויב האדם על פי חינוכו ואמונתו, נחקר החל מהמחצית השניה של המאה התשע עשרה לא רק במישור הדתי והספרותי, אלא גם בידי הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה.
הסיפור הקצר עשוי היטב מבחינת יצירת סיפור אימה ותיאור המתרחש בנפשו של הפושע, עד לסופו המפתיע של הסיפור.
“כן” אמר סוחר העתיקות, “הרווחים שלנו באים לנו ממקורות מגוונים. חלק מהלקוחות שלי הם בורים, ואז נובע הרווח שלי מיתרון הידע שלי על פני בורותם. חלקם של הלקוחות פשוט אינם ישרים”, כאן הוא עצר והרים את הנר, כך ששלהבת האירה את פני האורח, “ובמקרה כזה אני מרוויח ממעלת היושר שלי” הוא הוסיף.
מרקהיים אך זה נכנס לחנות מאור הרחוב המסמא ועיניו טרם התאימו עצמם לתערובת האור והאפלה שבחנות. הוא מצמץ בכאב נוכח הדברים שאך זה הושמעו ולקרבתה של שלהבת הנר אל עיניו, והפנה את מבטו הצידה. הסוחר צחקק, “באת לכאן לקנות מתנת חג מולד” הוא המשיך, “כשאתה יודע שאני נמצא כאן לבדי בבניין, מגיף את התריסים, וסוגר את החנות בפני לקוחות. ובכן תצטרך לשלם תוספת בעבור כך. תצטרך לשלם עבור איבוד זמני, בו הייתי אמור לשבת ולאזן את ספרי החשבונות של החנות, תצטרך לשלם עבור ההתנהגות שלך בה הבחנתי בבירור היום. בדרך כלל אני תמצית שמירת הפרטיות, לעולם אינני שואל שאלות מביכות, אך כשלקוח אינו מוכן להישיר מבט אלי, עליו לשלם עבור כך.”
הסוחר שוב צחקק, ואז כשהוא משנה את נימת הדיבור לטון העסקי שלו, אך עדיין עם שמץ של אירוניה, אמר: “תוכל כהרגלך לספר לי בבירור כיצד הגיע לרשותך החפץ?”, הוא המשיך “עדיין מהארון של דודך זה שהוא אספן ראוי להערכה, אדוני?”. הסוחר החיוור הקטן, כתפיו מעוגלות, התרומם כמעט על קצות אצבעות רגליו על מנת להתבונן בפניו של מרקהיים, מתבונן מעבר למסגרת המוזהבת של משקפיו, מניד את ראשו עם כל סימן של חוסר אמון. מרקהיים השיב אליו מבט מלא רחמים אין סופיים, מהול בקורטוב של פחד.
“הפעם אתה שוגה”, אמר לסוחר העתיקות, ״באתי לא בכדי למכור לך אלא לקנות ממך. אין בידי כל חפץ מעורר סקרנות, הארון של דודי התרוקן לחלוטין עד אחרון מדפיו. אני עשיתי הון קטן בעסקי הבורסה, וכנראה שאמשיך בכך. הביקור בחנות היום הוא תמים, לא עסקי, רציתי לרכוש מתנת חג מולד לגברת”, הוא הוסיף, כשדיבורו הופך לרהוט יותר ככול שעבר לנוסח שמלכתחילה היה בדעתו להשמיע.
“ובוודאי שאני חייב לך התנצלות על הפרעה שגרמתי לך בעניין כה פעוט. לצערי הזנחתי את העניין אתמול, אלא שעלי להעניק את המתנה היום בארוחת הערב, וכפי שאתה יודע נישואין לכסף הם עניין שלא שכדאי להזניחו”.
במהלך האתנחתא שבחילופי הדברים נראה היה שהסוחר שוקל את ההצהרה ששמע בספקנות. תקתוק שעונים רבים בין חפצי העץ המסקרנים שבחנות וצלילן הקלוש של המרכבות הממהרות החולפות בכביש הראשי הסמוך, מילאו את הדממה שנפערה בשיחה.
“אם כן אדוני”, אמר הסוחר, ” שיהיה כך, אתה לקוח ותיק למרות הכול, ואם כפי שאתה אומר, יש לך סיכוי להינשא נישואין טובים, אני אהיה האחרון שיציב מכשול בדרכך. הנה חפץ מתאים לגברת”.
הוא המשיך בדבריו: “מראת יד – מהמאה החמש עשרה, באחריות. מקורו של החפץ מאוסף נכבד גם כן, אך אני שומר בחשאיות את שם האספן לטובתו, הוא איש כמוך, אדון יקר, אחיין ויורש יחיד של אספן בעל שם”. בעוד קולו היבש של הסוחר מהדהד, הוא עצר כדי לקחת את החפץ מקומו, וכשעשה זאת, נרעש מרקהיים, כמו פרצו רגשותיו מידיו ורגליו דרך גופו אל פניו. אך פרץ הרגשות חלף מייד כפי שהתפרץ, במהירות, ולא השאיר כל עקבות על פניו מעבר לרעידה מסוימת של היד שנטלה באותו רגע את המראה.
“מראה” הוא אמר בקול ניחר, ואז הפנה מבטו ושב ואמר באופן חד “מראה? לחג המולד? בוודאי שלא”.
“ומדוע לא?” הזדעק הסוחר, “מדוע לא מראה?”
מרקהיים הביט בו ,מבע פניו לא העיד עליו דבר “אתה שואל מדוע לא מראה? לשם מה, התבונן במראה בעצמך, התבונן בפניך!”, הוא אמר, “אתה אוהב את אשר אתה רואה במראה? לא! גם אני לא, אף אחד אינו אוהב להתבונן בעצמו במראה”.
האיש הקטן זינק לאחור כאשר מרקהיים דחף את המראה מול פניו לפתע, ומשנוכח כי זו בסך הכול המראה, גיחך, “אשתך לעתיד היא לבטח יפהפייה ותאהב את זה” אמר.
“בקשתי ממך מתנה לחג המולד”, אמר מרקהיים, ״ומה אתה נותן לי, את הדבר הארור הזה, את התזכורת לשנים שחלפו, תזכורת לחטאים ולשטויות שעשינו, הרי זה מין מצפון ידני! האם זו הייתה כוונתך? האם נתת דעתך על כך? ספר לי על עצמך, ספר לי, ומוטב שתעשה זאת לטובתך. אני מנחש עכשיו כי בסתר ליבך אתה איש נדיב”. הסוחר התבונן עתה בתשומת לב על בן שיחו. היה זה מוזר מאוד, מרקהיים לא נראה כמי שמתלוצץ, היה בפניו מעין ניצוץ המשתוקק לתקווה, אך לא עליצות.
“לאן אתה חותר?” שאל הסוחר.
“אם כך אין זו נדיבות?” השיב לו מרקהיים בקדרות. “אין זו נדיבות, ואף לא צדקנות, ולא מצפוניות, הנך אדם נטול אהבה ונטול חיבה, ידך מושטת רק כדי לקבל כסף, כספת לטמון בה את הכסף, זה כול מה שזה? אלוהים היקר, בן אדם, הגד, זה כל העניין?”.
“אומר לך מה זה”, התחיל הסוחר בנימה חריפה כלשהי, אך שוב התחלפה הנימה בסוג של גיחוך, “עכשיו אני רואה שמדובר באהבת חייך ,ומן הסתם שתית לחיי אהובתך”.
“אה!” קרא מרקהיים בסקרנות מוזרה, “אה, גם אתה היית מאוהב פעם? ספר לי על כך”.
“אני”, קרא הסוחר, “אני מאוהב! מעולם לא היה לי זמן לכך, וגם היום אין לי את הזמן לכל השטויות הללו. האם תיקח את המראה?”
“מה החיפזון?” השיב מרקהיים.
“ממש נעים לעמוד כאן ולשוחח, והחיים כה קצרים ובלתי צפויים שלא הייתי מוותר על כל תענוג – אפילו לא מהסוג המתון שנקרה עתה בדרכינו. עלינו להיאחז, להיאחז בכל פיסה ככול שניתן לנו, כניצול האוחז בקצה הסלע. כל שנייה היא סלע, אם אתה חושב על כך, זה בעצם צוק שגבהו מייל, נישא דיו, שאם נשמט ממנו, יאבד לנו כל תו אנושי. לכן הטוב שנוכל לעשות הוא להמשיך לשוחח איש עם רעהו. מדוע עלינו לשאת את המסכה הזו? בוא נהיה גלויי לב, מי יודע? אולי נהפוך לחברים”.
“יש רק מילה אחת שברצוני לומר לך”, השיב הסוחר, “או שתחליט מה ברצונך לרכוש או תסתלק מהחנות”.
“צודק ,צודק”, השיב מרקהיים, “די להשתטות, הראה לי משהו אחר”.
שוב עצר הסוחר, הפעם כדי להשיב את המראה למדף, שערו הבלונדי הקלוש נופל על עיניו בעשותו זאת. מרקהיים התקרב אליו במעט, ידו האחת נתונה בכיס מעילו. הוא מתח את עצמו, נשם עמוקות, ובאותו הזמן נראו על פניו בליל של רגשות, פחד, אימה, נחישות, היקסמות, דחייה פיזית ומיאוס, ומשהתרוממה שפתו העליונה בפראות נחשפו שיניו.
“זה עשוי להתאים לך”, אמר הסוחר כשהוא מתרומם, בעוד מרקהיים מסתער מאחור על קרבנו. להב הפגיון הארוך דמוי השיפוד הבזיק וירד. הסוחר נאבק כתרנגולת, רקתו הוטחה במדף, ואז קרס שדוד על הרצפה כשק.
הזמן נקצב ונמדד בקולות זעירים בחנות, חלקם של הצלילים מכובדים וקצובים, כראוי לגילם המופלג של השעונים, אחרים להגניים ונחפזים, כולם יחדיו נקבו בשניות במקהלה מורכבת של תקתוקים.
צעדי ריצה כבדים של הולך רגל עלו מהמדרכה, הפרו את מקהלת השעונים החלושה, והקיצו את מרקהיים, השיבו אותו לסביבתו. הוא הביט מסביבו במבט נורא. הנר ניצב על הדלפק, שלהבתו הנוגה מתנועעת ברוח פרצים ומטילה צללים בתנועה בלתי מתחשבת, והחנות התמלאה בתכונה חסרת קול. נעה כמו גלי הים, תנועת הצללים הגבוהים הטילה כתמי חושך, שתפחו ולאחר מכן הצטמקו, כמו נשימה. הדיוקנאות שבציורים שתלו לאורך הכתלים ודמויות האלים המצוירות על כלי החרסינה, שינו פניהם והתנועעו כמו השתקפויות במים.
הדלת האחורית של החנות הייתה פתוחה למחצה, פעורה אל תוך החנות המוצפת שלל צללים, שקרן אור יום מבתרת אותם כאצבע מורה. מאותו בליל של אור וצל שבו עיניו של מרקהיים להתבונן אל גופתו של הקורבן במקום בו קרס, שנראתה עתה גבנונית ומפורקדת, ובאופן מוזר קטנה ומצומקת יותר מאשר בהיותה חיה. בתנוחה אומללה זו שכב הסוחר, מובס בבגדיו העלובים, וגופתו כערימת נסורת. מרקהיים נבעת למראה הגופה, על אף שלא היה בכך דבר. הוא הסתכל בערימת הבגדים הישנה ובשלולית הדם שהחלה להיקוות, מצפה לשמוע קולות. הגופה שכבה שם, במקום בו נגזר עליה לשכב, ולא היו כל מנופים חבויים או נס ישיר כלשהו שיניע את הגופה ממקומה, שיעביר אותה ממקומה. שם נגזר עליה לרבוץ עד שתמצא על ידי מישהו. להימצא, כן, ומה לאחר מכן? האם אז יזעק הבשר המת זעקה שתרעם בכל אנגליה, ותמלא את העולם בהדיה? כן, מת או לא הגופה הייתה עדיין האויב.
“היה זמן בו המוח התפוצץ”, הוא חשב, והמילה הראשונה נתקעה בראשו “הזמן חלף, עכשיו שהמעשה תם ונשלם הזמן עבור הקרבן חלף. עתה הוא הזמן המידי הדחוף של הרוצח”. בעוד המחשבות מתרוצצות בראשו החלו פעמוני השעונים לדנדן בשלל צלילים וקצבים. אחד עמוק כפעמון מצריח הקתדרלה, והשני בצליליו הגבוהים משמיע מנגינת וואלס, כולם הורו על השעה שלוש אחר הצהריים.
ההתפרצות הפתאומית של לשונות בחדר הדומם הצמיתה אותו. הוא נעור משרעפיו, והחל לצעוד הנה ושוב, כשתנועתם של צללי הנר צרה עליו, מחרידה את נפשו בהשתכפלויות האקראיות של הצללים בשלל המראות שבחנות, חלקן מעשה יד, חלקן מוונציה ומאמסטרדם. הוא ראה את פניו משתקפות שוב ושוב מכל עבר, כאילו היו אלה צבא מרגלים. עיניו שלו היו עוקבות אחריו מתוך המראות, וקול צעדיו הקלים בדורכם על הרצפה הרגיזו את דממת החנות מסביבו. הוא המשיך למלא את כיסיו בעוד מחשבותיו המסוכסכות מייסרות אותו בחזרה מחליאה שוב ושוב: על כך שהיה עליו לבחור בשעה טובה יותר למעשיו, היה עליו להכין אליבי, טעות הייתה כשבחר בסכין ככלי לרצח, היה עליו להיות זהיר ולכפות את הסוחר ולחסום את פיו ולא לרצוח אותו, היה עליו להיות נועז ולחסל גם את משרתת הבית. בקצרה, היה עליו לעשות את כל הדברים אחרת.
רגשי חרטה נוקבים, מתמידים, מענים את רוחו לשנות את הבלתי ניתן לשינוי, לתכנן שוב מחדש את מה שכבר היה והסתיים, להיות האדריכל של העבר שכבר התקבע לעולמים. בינתיים, ומבעד לכל אותה המולה שהתרוצצה בראשו, נשמע רחש שדמה להתרוצצות עכברים בעליית גג. אימה התפשטה באחורי מוחו ודמיינה את זרועו של שוטר המקוף יורדת על כתפו בכבדות, ועצביו היטלטלו בפראות כמו דג שקרס ננעץ בחכו. בדמיונו חלפו בדהרה חזיונות: דוכן הנאשמים, תא הכלא, הגרדום, וארון המתים השחור. אימה נפלה עליו מפני העוברים והשבים ברחוב שנדמו בעיניו כאויב הצר על החנות. היה זה בלתי אפשרי שקולות המאבק בחנות לא נשמעו ברחוב, שההמולה בחנות לא הדריכה את סקרנותם של העוברים ושבים, ועכשיו הוא דמיין אותם בכל בתי השכונה, יושבים ללא נוע ובאוזניים כרויות. שכנים החיים בבדידות, נדונים להעביר את חג המולד בגפם, ניזונים מזיכרונות העבר, לפתע מתנערים משרעפיהם ונדרכים לשמע הקולות שבוקעים מהחנות. ארוחות חג משפחתיות שעליצות שורה עליהן, נדמו לפתע. אם הבית אצבעה עדיין מורמת וכל בני המשפחה מקטן ועד גדול, בעלי מזג כזה או אחר, כולם כאחד מקשיבים רב קשב, משחרים, טווים את החבל שייכרך על צווארו.
לעיתים חש כי אינו נע ברכות מספקת, נקישה בגביע בדולח בוהמי גבוה הדהדה באזניו בחוזקה כפעמון, הוא נדרך משאון השעונים המתקתקים והתפתה לעצור את מהלכם. ואז, שוב מעבר מהיר אל האימה, השקט שהשתרר התפרש כסכנה מתקרבת, יש להכות בעובר אורח ולקפוא. עליו לצעוד באומץ רב יותר בחנות, להתרוצץ בין הכלים המוצגים בחנות, להציג עצמו כאיש עסוק אך בן בית בתוך חנותו שלו.
אלא שעתה הוא נקרע בין הקטבים של האימה, חלקו האחד של מוחו היה עדיין דרוך וערמומי, בעוד חלקו השני נידף מכל רעש והיה על סף שגעון. חזיון שווא אחד במיוחד השתלט עליו, מערער את תחושת המציאות. שכן שפניו החיוורות נצמדות לחלון בהאזנה דרוכה. הולך רגל החולף על יד החנות עוצר על המדרכת שבפני החנות וחושד במתרחש בתוכה. הם יכולים היו לחשוד אך לא לדעת בוודאות דבר. מבעד לקירות הלבנים והחלונות שתריסיהם מוגפים רק קולות יכולים היו לחדור. אך מה מתרחש בין כתלי הבית? האם הוא לבדו? הוא ידע שהוא לבדו…הוא ראה את המשרתת מתגנדרת במחלצות העניים שלה, “יוצאת למשך היום”, כאילו נכתב על כל סרט בשמלתה ובחיוך שעל פניה. כן הוא היה לבד, אך עדיין בחשכה שעטפה את הדירה הריקה שמעל החנות, הוא היה בטוח שהוא שומע בריק שבקומה שמעליו קול פסיעות עדינות. הוא היה מודע לחלוטין, באופן מפתיע, ער לנוכחות של מאן דהוא מעליו. אכן הוא היה בטוח כי הוא שומע את הפסיעות חולפות בכל החדרים ובכל פינות הבית, בדמיונו עקב אחרי התנועות של בן בלי דמות אך בעל עיניים רואות, ושוב היה זה הצל של עצמו. שוב ראה את הסוחר המת ושוב גאתה בו השנאה כלפיו והתחדדה ערמומיותו.
חלף זמן מה ובמאמץ רב הוא הציץ בדלת הפתוחה, מבט שגרם לו לבחילה. הבית היה גבוה, האור שהבליח אליו מבחוץ היה אפרורי, מזוהם, ומעורפל, והאור שהסתנן לקומת הקרקע היה קלוש מאוד, ובקושי ניכר רישומו על מפתן דלת הכניסה לחנות. האם לא נראה שם צלו של אדם? לפתע, מחוץ לחנות, החל אדון אחד להקיש בעליצות במכשיר כלשהו על דלת הכניסה, כשהוא מלווה את הדפיקות בקריאות ובקנטורים בהם הוזכר שמו של בעל החנות, סוחר העתיקות.
מרקהיים קפא כגוש קרח, מבטו חלף על פני האיש המת. אך לא, לא היה ספק הוא היה מת לחלוטין, מוטל דומם, נסחף רחוק למקום בו אין אוזניו יכולות לשמוע עוד את הנקישות ואת הצעקות. הוא שקע עמוק במעמקי ים של דממה, ושמו, שכשהיה פעם נקרא אפילו בליבה הסואן של סערה, היה מושך את תשומת ליבו, היה לצליל ריק. ועתה, משלא נענה, המשיך האדון העולז לדרכו. היה בכך רמז עבה על הכורח לפעול במהירות ולעשות את שנותר לעשות, לצאת מתוך השכונה בה נוכחותו הייתה מרשיעה, ולצלול אל תוך המון האדם של לונדון, לחלוף לצידו האחר של היום, אל חוף מבטחים של חפות – אל מיטתו.
לקוח אחד כבר הקיש על הדלת, במהרה יכול אחד נוסף לבוא ולגלות יותר עקשנות. לעשות את המעשה, ולא לקצור את פירותיו, תהיה איוולת וכישלון אותם לא יוכל לשאת.
הכסף היה עכשיו שוב בראש מעיניו של מרקהיים, ופירושו של דבר היה – עליו להגיע אל המפתחות. הוא הביט מעבר לכתפו מבעד לדלת הפתוחה, בה עדיין ניצב צל רועד, ואז ללא היסוס נוסף וללא תחושת סלידה בליבו, אך בעוד בטנו מתהפכת, הוא קרב אל גופת קרבנו. הרגש האנושי שלו נעלם. הגווייה נראתה כחליפה שחציה מלאה בסובין , הרגליים היו פסוקות, הגווייה שכבה כגזע גדוע, הייתה שרועה על הרצפה, והוא נגעל למראיתה. למרות שהייתה מזוהמת וחסרת משמעות למראה, הוא חשש מהתחושה שיחוש כשיגע בה. הוא משך את הגופה בכתפיה והפך אותה על גבה. להפתעתו זה היה קל וגמיש באופן מוזר, והגפיים, כאילו היו שבורות, נותרו בתנוחות מוזרות. הפנים היו חסרות הבעה; אך היו חיוורות כשעווה. מראית אחת הרקות הייתה מזעזעת, מרוחה בדם שנקרש. היה זה עבור מרקהיים מצב מביך, והנסיבות נשאו את זכרונו חזרה, ליום נאה מסוים בכפר של דייגים: יום אפור, רוח נושבת, קהל גודש את הרחוב, נצנוץ כלי הנשיפה, רעמי התופים וקולו המאנפף של זמר בלדות, וילד פוסע הלוך ושוב, נבלע בהמון כשליבו חצוי בין סקרנות לפחד, עד שנחלץ והגיע אל הטיילת השלווה. לראשונה חש בבחילה גואה בו, נשימתו קצרה ואבריו חולשים, היה עליו להתעשת מיד, לעמוד איתן.
הוא בחן את המצב ונטה יותר להתעמת מאשר לברוח מהחנות. הוא התבונן בתשומת לב רבה יותר בפניו של המת, שקל את העניין בדעתו, והשיג את גודל מעשה הנפשע שביצע. רק לפני זמן קצר יכולות היו פנים דוממות אלו להעלות את קשת הרגשות שרחשו בלב האיש ולהביען, הפה החיוור יכול היה לדבר, הגוף היה מלא חיות וכוחות שרצו לתת ביטוי לשליטתו המוחלטת של האיש בחנותו, ועתה בשל פעולה אחת שלו אותה פיסת חיים עצרה ממהלכה, כמו שען המושיט אצבעו ועוצר את מהלך המחוגים.
כך היה הוא חוכך בדעתו לשווא. לא יכול היה לחוש חרטה, אותו לב שרעד בקרבו בטרם היכה בקורבנו, בטרם נטל את חיי הסוחר שהיה בעיניו רק דמות של אדם, לא יכול היה עתה לחדור מבעד למציאות שנגולה בפניו. לכל היותר, יכול היה לחוש בניצוץ של רחמים על מי שבזבז את כל כישוריו, שהיו יכולים להביא לו רק הנאה, אותו סוחר שהעדיף שלא לנצל את מתנת החסד של כישרונותיו, ובעצם לא חי כלל, ועתה היה מוטל מת לרגליו. אבל לא הייתה בו חרטה ואף לא זעזוע.
הוא התנער ממחשבותיו וסילקם מראשו, מצא את המפתחות, והתקדם לעבר הדלת הפתוחה. בחוץ, התחיל לרדת גשם שוטף, ורעש המים על הגג גירש את הדממה שהייתה שורה בחנות. היה זה דומה לטפטוף מים לתוך מערה אפלה, חדרי הבית רדופים בידי הצליל המהדהד בלתי פוסק, שהעצים והתערבב בתקתוק השעונים. וכאשר מרקהיים ניגש אל הדלת, נדמה היה שהוא שומע כהד לצעדיו הזהירים, צעדים של רגל אדם נוספת, נסוגה במעלה המדרגות. הצל עדיין ריחף באופן רופף על פני הסף. הוא התגבר על פחדו, גייס את כל תעצומותיו, והשליך את משקלו כמו טון של שרירים לעבר הדלת ופתח אותה לרווחה.
אור השמש הערפילי, הקלוש, המעומעם, האיר את הרצפה, ובמדרגות החשופות, האפלוליות, על שריון אבירים נוצץ המוצב על מישורת המדרגות, רומח בידו, ונגה על גילופי העץ הכהים, ותמונות ממוסגרות שנתלו על המרישים הצהובים בחדר המדרגות הספון בעץ.
כה עז ומחריש אוזניים היה הגשם שניטח על גג הבית, עד שהוא נשמע באוזניו של מרקהיים כקולות רבים ומגוונים. הוא שמע צעדים ואנחות, צעדי גדודים צועדים במרחק, את צליל מטבעות הכסף בעת מנייתם, ואת חריקתן של דלתות הנפתחות לרווחה, הכל התערבב עם שאונן של הטיפות הכבדות על גג הבית, וזרימתן במרזבים. בה בעת לא עזבה אותו לרגע התחושה שהוא אינו נמצא כאן לבדו בבית, והתחושה רק הלכה ותפחה, גדלה עד שחש שהוא ניצב על סף השיגעון.
בכל אשר יפנה הוא חש רדוף וחש בפחד מפני נוכחות בלתי נראית. הוא שמע אותם הולכים בחדרים העליונים, ומהחנות הוא שמע את רגלי המת כשהוא מתרומם. במאמץ רב החל לטפס במעלה המדרגות, ברכיו פקו, שמע צעדים מטפסים במעלה לפניו, ואחרים חומקים בעקבותיו, בשקט, בחשאי. אם הוא היה חירש עתה, כך חשב, איזו שלווה הייתה שורה עליו. ואז שוב נדרך, והקשיב רב קשב, הוא ברך על כך שתשומת הלב לא נטשה אותו, על יכולתו להישאר דרוך, ולעמוד כזקיף המחזיק את העמדות הקדמיות, מגן בנאמנות על חייו. ראשו סב ללא הרף, עיניו, שנראו כאילו יצאו מחוריהן, שוטטו לכל עבר, עוקבות אחר זנבו של משהו חסר שם שנעלם. העליה בעשרים וארבע המדרגות לקומה הראשונה הייתה עבורו עשרים וארבעה עינויים.
בקומה הראשונה היו דלתות פתוחות לרווחה, פתחיהן נדמו לו כמלכודות, מטלטלים את עצביו כמו אחזו במתג הנתון בלועו של סוס. הוא חש כי לעולם לא יוכל להיות מוגן ממבטי הבריות החטטניים, לעולם לא יוכל שוב לחוש מוגן מספיק, ולהיות מבוצר מעיניים סקרניות. הוא השתוקק להיות בבית, להיות מוקף קירות, קבור במיטתו מתחת לשמיכות, בלתי נראה לעולם מלבד האלוהים. ובעוד הוא חושב כך, נדדו מחשבותיו בניסיון לשחזר את שידע אודות מחשבותיהם של רוצחים, והפחד שלהם מנקמת האל. זה לא היה כך לגביו, לפחות. הוא חשש רק מחוקי הטבע, שמא, בתהליך הנוקשה והלא צפוי שלהם, הם ינצרו ראיה מרשיעה בזירת הפשע. הוא חשש עשרת מונים יותר, ובצורה כפייתית, והיה נתון באימה של איש המחזיק באמונה טפלה, מהניסיון המצטבר של יכולת פענוח הפשע האנושית, ומהפרה אקראית של חוקי הטבע. הוא פעל את פעולתו במיומנות, שיחק בהתאם לכללים, חישב את המהלכים והתוצאות המסתברות של פשעו. אך מה אם הטבע ישנה לפתע מהלכו? מה אם אותו רודן מובס ישליך לפתע את לוח השחמט, וישבור את התבנית הידועה של כלליו הנצחיים? בדומה למה שעולל הטבע לנפוליאון (כך כתבו הסופרים) כאשר הקדים את בוא החורף? כל זה יכול לקרות גם למרקהיים: הקירות המוצקים של הבית עלולים להפוך לשקופים ולחשוף את מעשיו כמו דבורים בחלת דבש הנתונות בצנצנת זכוכית שקופה. או שמא יקרסו מרישי העץ הכבדים שתחת מדרך רגליו לפתע כחולות נודדים.
ועלו בדעתו תאונות חמורות יותר העלולות לחסל אותו. אם, למשל, ימוט הבית ויכלא אותו לצד גוויית קורבנו, או באם יעלה הבית הסמוך בלהבות, והכבאים יקיפו אותו מכל עבר. מדברים בלתי צפויים אלו חשש. ובמובן מסוים, ניתן לקרוא לדברים הללו מעשה ידיו של האל כנגד החטא. אבל על האלוהים עצמו הוא סומך. האל היה מבין את המעשה יוצא הדופן אך גם את הסיבה לו. באשר באלוהים, הוא ידע, שוכן הצדק, ולא בין בני האדם.
כשנכנס לחדר ההסבה וטרק את הדלת מאחוריו, הוא חש בהפוגה, בנינוחות, מוגן מפני הסכנות שהעלה בדעתו. בחדר שרר אי סדר, חפצים רבים מונחים על הרצפה החשופה, אביזרי אריזה, וכלי בית וריהוט ללא התאמה. מספר משקפות חוף גדולות, שמעדשותיהן השתקפה דמותו כשחקן על במה. ציורים רבים, ממוסגרים ושאינם ממוסגרים, הונחו לאורך הקירות כשפניהם כלפי הכתלים.
ספת שרתון מאיכות מעולה, מכתבה משובצת ומיטה עתיקה רחבת מידות, ממסגרתה תלו שטיחי קיר ארוגים. החלונות ניבטו כלפי חוץ אך למזלו הרב החלק התחתון של התריסים היה מוגף, וכך הוסתר מטווח ראייתם של השכנים. מרקהיים משך אליו תיבת אריזה והציב אותה בפני המכתבה והחל לפשפש בין המפתחות. הייתה זו התעסקות ארוכה, באשר מספר המפתחות היה רב, עובדה שהעלתה את חמתו של מרקהיים.
חוץ מזה, אחרי הכל, אולי לא יהיה דבר בארון, והזמן חלף במהירות הבזק. אבל הוא היה כבר קרוב למטרתו, והוא התפכח. מזווית עינו הוא הבחין בכניסה לחדר, בדלת המוגפת – אפילו הביט בה מפעם לפעם, כמו מפקד נצור ששמח לוודא כי מצב מערכת ההגנה על מצודתו איתן. אך לאמיתו של דבר הוא היה עתה שליו. הגשם שהמשיך לרדת ברחוב נשמע לו טבעי ונעים. כעת, נשמעו צלילי הפסנתר בוקעים כשהם מתונים יותר מהבית שממול, הפסנתר נענה לתווי מזמור כנסייתי, וקולותיהם של ילדים רבים פלחו את האוויר שרים את המילים של המזמור. כמה מכובדים ונעימים נשמעו צלילי המזמור! כמה ערניים נשמעו קולות הצעירים! בעוד מרקהיים מקשיב קשב רב למנגינה המשיך למיין את המפתחות, בעיני רוחו עלו תמונות וצלילים: ילדים בדרכם לכנסייה, צליליו הגבוהים של האורגן, ילדים בשדות מרוחקים, רוחצים על גדת המעיין, שיחי האוכמניות, ומפריחים עפיפונים ברוח המנווטת את העננים.
ואז שוב, משהתחלף קצב נגינת הפסנתר לפרק אחר של המזמור, שוב חלפו הזיכרונות אל הכנסייה, להתנמנמות של ימי ראשון קיציים וקולו הגבוה של הכומר (מרקהיים חייך מעט כשנזכר בו), ואל מצבות הקברים המצוירים בכנסיה, ואל האותיות העמומות של עשרת הדיברות החקוקות ליד המזבח.
וכשהוא ישוב, עסוק במיון המפתחות בעוד מחשבותיו נודדות הרחק משם, נדרך גופו לפתע, הבזק של קרח, להבת אש, פרץ של דם בעורקיו, הוא הזדקף מקובע במקומו ונסער. צעדים נשמעו ממעלה המדרגות, בוטחים היו ואיטיים, ולפתע הונחה כף יד על ידית הדלת, לשון המנעול נלחצה, והדלת נפתחה לרווחה.
הפחד הצמית את מרקהיים למקומו ברשעות. הוא לא ידע למה לצפות, האם ייכנס לחדר המת מהלך, או שמא יהיו אלו נציגיו הרשמיים של הצדק עלי אדמות. או אולי היה זה עד ראייה מזדמן, פוסע בלי דעת כדי להוביל אותו אל הגרדום.
אך כאשר הפנים ניבטו מבעד לפתח, ראה עיניים שסרקו את החדר, הביטו בו, הנהנו, וחייכו, כאילו בהכרה ידידותית, ואז הסתלקו משם, נסוגו שוב אל האפלה, והדלת נסגרה מאחוריהם. הפחד שהצמית אותו התפרץ עתה ללא שיכול היה לשלוט בו והפך לבכי צרוד. למשמע קול הבכי שהתפרץ, חזר האורח.
“האם קראת לי?”, שאל האורח בנועם, בעוד הוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת מאחוריו. מרקהיים עמד ובהה בו. הוא פקפק במה שראו עיניו. אולי, חשב, היה מבטו מצועף, אך דומה שתווי פניו של האורח שנכנס מתבהרים, ומסירים כל היסוס שהיה לו כאשר דמיין קודם לכן את דמויות הפסילים מתנועעים לאור הנר המרצד בחנות. ולרגע הוא חשב שהוא מכיר אותו ולרגע הוא חשב שהדמות דומה לו.
הוא חש בגוש של אימה נוצק בקרבו. הוא היה משוכנע שהדבר בו הוא חוזה אינו בן אנוש, אך גם לא יציר האלוהים. ובכל זאת, היה ליצור נוכחות מוזרה, אך יחד עם כך שגרתית. כשעמד שם והתבונן במרקהיים בחיוך והוסיף, “אני מניח שאתה מחפש את הכסף?”, הוא נשמע נימוסי ואפילו שגרתי, יומיומי. מרקהיים לא ענה.
“עלי להזהיר אותך”, חזר השני, “כי המשרתת עזבה את המאהב שלה מוקדם מהמתוכנן ותשוב לכאן בקרוב. אם האדון מרקהיים יימצא בבית הזה כשתשוב, אני לא צריך לתאר לו את ההשלכות שיהיו לכך.”
“אתה מכיר אותי?” צעק הרוצח.
המבקר חייך. “מזה זמן רב אתה הבחירה המועדפת שלי”.
הוא המשיך “ולעתים קרובות ביקשתי לעזור לך”.
“מי אתה?” צעק מרקהיים, “השטן?”.
“אהיה אשר אהיה”, השיב השני, ״אין בכך בכדי להשפיע על מהות השירות שאני מציע להעניק לך”.
“וודאי שזה יכול להשפיע אם אתה יכול לעזור לי”, קרא מרקהיים, “לא, לעולם לא אזקק לעזרתך, לא ,לא אחלץ מכאן על ידך! אתה עדיין אינך מכיר אותי, תודה לאל, אינך מכיר אותי!”.
“אני מכיר אותך”, ענה האורח. הייתה נימה של חומרה או נחישות בדברו.
“אני מכיר אותך לפני ולפנים עד עמקי נשמתך”.
“אתה מכיר אותי!” זעק מרקהיים שוב.
“מי בכלל יכול להכיר את חיי העלובים, החולפים וממיטים עלי אך לעג והשמצות. חייתי את חיי על פי אופיי ונטיותיי ככל האנשים. כל האנשים עוטים תחפושת, נלחמים לשמור עליה במהלך חייהם. אתה רואה כל אחד מהם משתרך בדרכי החיים, כמי שקריאות העידוד כלפיו פסו, התעמעמו בתוך הגלימה שהם עוטים עליהם. אם היה להם רצון משלהם – כי אז היית רואה את פניהם, הם היו שונים לגמרי, הם היו מאירים פניהם לגיבורים ולקדושים! אני גרוע מרובם, אני מכסה על רגשותיי יותר, רק לאל ולי פתרונים. אבל, אם היה הזמן בידי, היה ביכולתי לחשוף את עצמי.”
“היית נחשף בפני?” שאל האורח.
“בפניך בראש וראשונה”, השיב הרוצח, “אני מניח שאתה נבון, חשבתי לעצמי שאם אתה אכן קיים, אתה בוחן כליות ולב, ובכל זאת אתה בוחר לשפוט אותי על פי מעשי! עליך לחשוב על הנסיבות ולא על המעשים. נולדתי וחייתי בארץ ענקים, ענקים שגררו אותי בפרקי ידיי מאז שיילדתיני אמי, והיו הענקים שגררו אותי: הנסיבות! ואתה אמור לשפוט אותי לפי מעשי? אם כך אינך יכול כלל לקרוא את רחשי ליבי, אינך יכול לחדור אל תוכי ולהבין? אינך יכול להבין שהרוע שנוא עליי, האם אינך יכול לבחון את מצפוני המכתיב את דרכי, שאינה לעולם מיטשטשת בידי הדחף לנהנתנות, מצפון שאכן לעיתים קרובות מדי התעלמתי ממנו? האם אינך יכול להבין התנהגות שהיא כה נפוצה כמו האנושות עצמה, להבין את האיש החוטא למרות רצונו ללכת בעקבות צו מצפונו?”.
“כל ההשתפכות הרגשית הזו אינה נוגעת לי”, השיב האורח.
“כל התחבטויות המצפון שלך אינן מענייני ומעבר לתחום סמכותי, וגם לא ממש אכפת לי איזה כורח נכפה עליך ולמה נגררת למעשה הפשע שבצעת, כל עוד אתה בוחר בכיוון הנכון”.
“אבל הזמן חולף, המשרתת מתעכבת אמנם בחזרתה, צועדת בתוך ההמון ובוחנת פרצופים, מתעכבת, בוחנת את התמונות על לוחות מודעות, אך עדיין היא ממשיכה להתקרב לכאן. וזכור, זה כאילו הגרדום עצמו פוסע לקראתך, מתקדם ברחובות העמוסים של חג המולד! האם לעזור לך? האם אתה רוצה בעזרתי – אני, היודע הכל? אני היודע לומר לך היכן למצוא את הכסף אותו אתה מחפש.”
“מה יהיה המחיר שאשלם?” שאל מרקהיים.
“אני מציע לך את שירותי כמתנת חג המולד”, השיב לו האורח.
מרקהיים לא יכול היה להימנע מלהעלות על פניו חיוך מריר של ניצחון.
“לא”, אמר, “לא הייתי לוקח ממך דבר אפילו הייתי גווע בצמא וזו הייתה ידך המקרבת את כד המים אל שפתיי. עלי לאזור אומץ ולסרב. זה יכול להישמע כאילו אני פועל מתוך אמונה, אבל לא אעשה דבר, לא אשתעבד לרוע.”
“אין לי התנגדות לחרטה של שכיב מרע ממיטת מותו”, ציין האורח.
“כי אינך מאמין שיש בכך טעם!” צרח מרקהיים.
“לא אמרתי את זה”, השיב האורח, “אלא שאני מסתכל על הדברים האלה מזווית שונה. וכשהחיים מגיעים לקיצם אין לי עניין בהם יותר. מטרת החיים היא לשרת אותי, להפיץ את הרוע, הכעס, והתסכול, מתחת למסווה האמונה, או לזרוע זונין* בשדה החיטה, כפי שאתה חיית באופייך החלש, הנכנע לתשוקתך. כשהאדם מתקרב לסוף חייו הוא רוצה לגאול את נשמתו, ולכן הוא יכול לעשות רק מעשה אחד: להתחרט על מעשיו, למות בחיוך, ובכך לנטוע תקווה ולחזק את המאמינים היראים שנותרו בחיים. נסה אותי, אינני אדון כל כך קשוח, קבל את עזרתי, כפי שעשית עד כה כל חייך.”
* אָז שִׁלַּח יֵשׁוּעַ אֶת־ֲהמוֹן הָעָם וַיָּבֹא הַבָּיְתָה וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ בָּאֶר־נָא לָנוּ אֶת־מְשַׁל זוּנֵי הַשָּׂדֶה׃ 37 וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם הַזּוֹרֵעַ אֶת ־הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בֶּן־ הָאָדָם׃ 38וְהַשָּׂדֶה הוּא הָעוֹלָם וְהַזֶּרַע הַטּוֹב בְּנֵי הַמַּלְכוּת הֵם וְהַזּוּנִין בְּנֵי הָרַע הֵמָּה׃ 39וְהָאֹיֵב אֲשֶׁר זְרָעָם הוּא הַשָּׂטָן וְהַקָּצִיר הוּא קֵץ הָעוֹלָם וְהַקֹּצְרִים הֵם הַמַּלְאָכִים׃40 וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יְלֻקְּטוּ הַזּוּנִין וְנִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ כֵּן יִהְיֶה לְקֵץ הָעוֹלָם הַזֶּה׃ 41בֶּן־הָ אָדָם יִשְׁלַח אֶת־מַלְאָכָיו וְלִקְּטוּ מִמַּלְכוּתוֹ אֵת כָּל ־הַמַּכְשֵׁלוֹת וְאֵת כָּל־פֹּעֲלֵי הָאָוֶן׃ 42 וְהִשְׁלִיכוּ אֹתָם אֶל־תַּנּוּר הָאֵשׁ שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרֹק הַשִׁנָּיִם׃ 43 אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם מִי אֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע׃
הבשורה על פי מתי י”ג 36-43, ברית חדשה, תרגום דליטש
“התענג על חייך כפי שעשית עד כה. בבקשה, התרווח לך, ועם רדת הליל כאשר הווילונות מוסטים, על דברתי, תמצא כי יהיה זה נוח יותר עבורך לנהל את מאבקך עם מצפונך ולהשלים בענווה עם אלוהיך. זה עתה באתי מערש דווי כזה, והחדר היה מלא באבלים שבארשת פנים רצינית הקשיבו לדבריו האחרונים של הגוסס; וכשהסתכלתי בפניו, אלו שהיו כביצורים מאבני חלמיש נגד מידת הרחמים, לפתע מצאתי בפנים הללו חיוך של תקווה.”
“אתה מניח אם כן שגם אני אדם מסוג כזה?” שאל מרקהיים.
“אתה חושב שאין לי שאיפות רמות יותר מאשר לחטוא, ושוב לחטוא, עד בלי די, ולבסוף להתגנב בעורמה לגן עדן? ליבי מתקומם כנגד מחשבה שכזו. האם זה הניסיון שצברת אודות הטבע האנושי? או שזה מכיוון שתפסת אותי בעוד ידי נוטפות דם, ואתה מסיק מכך כי ירדתי לשפל המדרגה שאין נמוך ממנו? והאם פשע הרצח הזה הוא אכן כל כך נורא ובלתי נסלח עד שהוא ייבש את מעיינות הטוב שבליבי?”
“הרצח לא מהווה עבורי קטגורית פשע מיוחדת”, ענה בן שיחו, “כל החטאים הם רצח, כפי שכל החיים הם מלחמה. אני רואה בכם בני האנוש יורדי ים, נואשים, מורעבים, על רפסודה בלב ים, חוטפים קרום לחם יבש קשה מפיו של גווע מרעב, וניזונים אחד על חשבון חיי רעהו. אני עוקב אחר חטאי בני האנוש מעבר לרגע בו בוצעו. אני מוצא בכל השתלשלות של פשע את תוצאתו הסופית, האחרונה, והיא המוות. ובעיני, גם המשרתת היפה, אשר גונבת את דעתה של אמה בחינניות מעושה, כדי לבלות בנשף פוחז אינה נוטפת פחות דם, אם גם באופן בלתי נראה, מאשר רוצח כמוך. האם אמרתי שאני עוקב אחר החטאים? אני מתחקה גם אחר המעלות האנושיות. אין החטא נבדל מהמעשה הטוב כמלוא הנימה; שניהם נדונים לחרמשו הקוצר של מלאך המוות. הרוע שעבורו אני חי, מורכב הוא. לא בפעולה הפשע נבחן אלא באופיו של האיש. האיש הרע קרוב לליבי ולא המעשה הרע. לא את המעשה אני בוחן, אלא את פירותיו. אם היינו יכולים לעקוב אחר השתלשלות הדברים, לראות אל תוך זמנים קדומים, להסיר את התבלול המסתיר את הדורות הראשונים, כי אז יכול להיות שהיינו מוצאים שמעשה הפשע מבורך יותר מאשר מהמעשים הנדירים של בעלי התכונה הטובה. אני מציע לך את עזרתי להימלט לא בגלל שהרגת את הסוחר, אלא בגלל שאתה הנך מרקהיים.”
“אהיה גלוי לב עמך”, ענה מרקהיים.
“הפשע הזה בו תפסת אותי מעורב כעת, הינו פשעי האחרון. בדרכי אליו הפקתי לקחים לרוב. ופשע זה האחרון הוא לקח משמעותי ביותר כשלעצמו. עד כה הניע אותי הזעם על מה שלא הייתי. הייתי כבול בכבלי עוני, עבד נרצע ומוכה למצוקה. יש אנשים בעלי סגולות חזקות שיש בידם לעמוד בפיתויים האלה, לא כך אני. אני נכספתי להנאות החיים. אך היום, וכתוצאה ממעשה זה שבצעתי, אני דולה גם אזהרה וגם עושר, הן את הכוח והן את הנחישות החדשה להיות אני עצמי. ובעיקר אני אדון לעצמי בעל רצון חופשי בעולם. אני מתחיל לחוש בשינוי החל בתוכי, ידיי אלו הן סוכניו של הטוב, הלב הזה חי עם עצמו בשלום. משהו מעברי משתלט עלי, דבר ממה שחלמתי בערבי שבת לצלילי העוגב של הכנסייה, של מה שציפיתי להגשים את אשר למדתי מתוך קריאה בספרים, בעודי מזיל דמעה. כל אשר אודותיו שוחחתי, ילד תמים, עם אימי. שם שוכנים חיי. נדדתי והרחקתי לכת מהם בשנים האחרונות, אך עכשיו אני רואה אותם שוב, את המקום הנכסף, את מחוז כיסופי”.
“אתה אומר להשקיע את הכסף הזה בבורסה, הלא כן?” העיר האורח.
“ושם, אם אינני טועה, כבר איבדת כמה אלפי לירות”.
“אה”, אמר מרקהיים, “אבל הפעם יש לי משהו בטוח”.
“הפעם, שוב תפסיד את כספך” השיב לו האורח בשקט.
“אה, אבל אשקיע רק מחצית מהכסף!” קרא מרקהיים.
“גם את המחצית הזו תפסיד”, אמר האורח.
הזיעה החלה לבצבץ על מצחו של מרקהיים.
“אם כן, מה זה משנה?” קרא, “נגיד שהוא יאבד, נניח שאני צולל שוב לעוני שיהיה שוב חלק ממני, וזה יהיה הגרוע מכל. האם בשל כך ימשיך הרוע למשול בי עד הסוף, דוחק את החלק הטוב יותר שבי? הרוע והטוב זורמים בעורקי, מושכים אותי בחזקה, כל אחד מהם לכיוונו. ואני אוהב את שניהם, נמשך אל שני הכיוונים, אינני מעדיף את האחד על פני רעהו. אני אוהב את הטוב והרע, אני יכול לעשות מעשים גדולים, אני יכול להתכחש לרוע, יכול להקריב את עצמי ולהיות קדוש מעונה. ולמרות כל זאת הנה אני מסתבך בפשע מעין זה, ברצח. רגש החמלה אינו זר לי. אני מרחם על העניים, מי מכיר את הקשיים שלהם טוב ממני? אני מרחם ועוזר להם. אני מעריך יותר מכול את האהבה. אני אוהב צחוק כנה, אין דבר טוב ואין דבר אמיתי עלי האדמה שאינני אוהב בכל מאודי. האם נגזר על כל סגולותיי הטובות שלא ישפיעו על חיי? האם רק הרוע ינחה את מהלך חיי, ומעלותי תשארנה כגלם פסיבי בראשי?”.
אבל האורח הניף את אצבעו ואמר: “במשך שלושים ושש שנים שהיית בעולם הזה. נסיבות חייך השתנו, וכך גם מזלך, ללא הרף, כמו גם מזגך, וכל שנשאר בהתמדתו הוא ירידתך מטה, נפילתך. ראיתי אותך מתדרדר בהתמדה. לפני 15 שנה התחלת לחיות כגנב. לפני שלוש שנים היית מתחלחל רק למשמע המילה רצח. האם יש פשע כלשהו, האם יש אכזריות או רשעות, ממנה אתה עדיין נרתע? חמש שנים מעכשיו! אני אראה אותך עדיין מתדרדר כלפי מטה, רק כלפי מטה מכוונים חייך ורק המוות יוכל לעצור אותך”.
“זה נכון”, השיב מרקהיים בגסות, “במידה מסוימת אני עבד לרוע. אבל כך הדבר עם כולנו, אפילו הקדושים עצמם, בשגרת היום יום, נעשים הרבה פחות מעודנים, ומשתלבים במציאות הגסה של סביבתם.”
“אשאל אותך שאלה פשוטה אחת”, אמר האורח, “ועל פי תשובתך אפרש לך את ההורוסקופ המוסרי שלך. הדרדרת מידיי במרבית מעשיך. אולי זו זכותך לנהוג כך, ובכל מקרה זו התנהגות הרווחת אצל מרבית האנשים. אבל בהתחשב בכך, האם עדיין יש מעשה מבין מעשיך השפלים עליו אתה מתייסר באופן מיוחד? האם יש בין מעשיך השפלים אחד כזה שקשה לך להשלים עמו, או שמא כל מעשיך נעשו באותה קלות דעת ובהתרת רסן מוחלטת?”.
“האם יש מעשה אחד שכזה?” חזר מרקהיים על דברי האורח, מתייסר ומתחבט בעודו שוקל את תשובתו.
“לא”, השיב מרקהיים בייאוש, “אין מעשה אחד שכזה, הידרדרתי בכול מעשי”.
“אם כך”, השיב האורח, “עליך להסתפק במה שהנך, באשר אתה לעולם לא תשתנה, ודבריך עכשיו הם סופיים ואינם ניתנים עוד לשינוי.
מרקהיים עמד זמן רב ושתק, ואכן היה זה האורח ששבר את השתיקה לראשונה.
“אם אלה הם פני הדברים”, הוא אמר, “אוכל להראות לך היכן טמון הכסף”.
“ומה עם מידת החסד?” קרא מרקהיים.
“האם לא ניסית כבר את זה?” השיב האחר.
“האם לפני שנתיים או שלוש, לא ראיתי אותך משתתף בפגישות של חוזרים בתשובה? האם לא היה זה קולך ששמעתי, הרם מכל חברי מקהלת מזמורי הדת?”.
“אכן”, אמר מרקהיים, “ואני רואה בבירור מה נותר לי ומה חובתי. אני מודה לך על הלקחים האלה שעזרת לי להפיק אודות נשמתי, עיניי נפקחו לבסוף ואני רואה בסופו של דבר מי אני.”
ברגע זה, נשמע צלצולו הצורם של פעמון הכניסה בכל הבית, והתנהגותו של האורח השתנתה מייד, כאילו היה צליל הפעמון אות מוסכם לו ציפה.
“זו המשרתת!” קרא האורח.
“היא שבה כפי שהזהרתי אותך, וכעת עומד בפניך מכשול נוסף. אתה חייב לפתוח לה את הדלת ולהגיד לה שהמעסיק שלה חולה. אתה חייב לתת לה להיכנס, בארשת פנים בוטחת אך רצינית, ללא חיוכים, וללא העמדת פנים מוגזמת, ואני מבטיח לך הצלחה! ברגע שהנערה תכנס פנימה והדלת תיטרק מאחוריה, תפעל באותה מיומנות שכבר פעלת בכדי להפטר ממעסיקה סוחר העתיקות. כך תסיר מעצמך את המכשול האחרון, הסכנה האחרונה שעומדת על דרכך. כך יעמוד לרשותך כל הערב, ואם תצטרך, גם כל הליל, כדי לבזוז את כל אוצרות הבית, ולהבטיח את מנוסתך משם. זוהי הפעולה שעליך לנקוט. בעת זו עטה על פניך מסכת הסכנה, היה דרוך, ופעל. קדימה, פעל מיד, קדימה חבר, חייך תלויים בכך, יש לפעול!”.
מבטו של מרקהיים ננעץ בריכוז בפני היועץ שלו. “אם נגזר עלי לבצע עוד מעשים”, אמר, “עדיין נותר פתח להצלת נשמתי, והוא חירות הבחירה: אני יכול לחדול מפעולה, מלעשות את הרע. אם כל חיי היו מסכת של מעשים שפלים, אני אוכל להניח אותם מאחורי, למרות שאני, כפי שאתה אומר בכנות, אדם הנתון לכל פיתוי קטן, אני עדיין יכול, על ידי מחווה מכרעת אחת, להעמיד את עצמי מעבר לכל זה. כנראה כי אהבתי לטוב נדונה לשיממון, לו יהי כן! אך עדיין יש בי מן השנאה לרוע, וממנה אנחיל לך את אכזבתך המשפילה. אתה עוד תיווכח כיצד אני אוזר גם אומץ וגם מרץ”.
תווי פניו של האורח החלו לעבור שינוי מופלא ומקסים: הם נאורו והתרככו והשתנו לפניו הרכות של מי שרגיל לנצח, ולמרות שפניו הוארו, בו בזמן הם החלו לדהות, הלכו והיטשטשו. אבל מרקהיים לא השתהה בכדי לראות או לבחון בשינוי שחל באורח.
הוא פתח את דלת החדר וירד באיטיות במורד המדרגות בעודו מהרהר על גורלו. בפיכחון, הוא ראה את כל חייו חולפים, הוא ראה אותם במלוא כיעורם ודחיסותם כמו בחלום, ראה אותם בארעיותם, כתערובת מקרית של אירועים, חיים של תבוסה.
החיים, כפי שהוא בחן אותם עכשיו, כבר לא היו מחזה מפתה.
אבל במרחק, כבר יכול היה לצפות במפלט שקט לנשמתו. הוא נעצר במסדרון והביט אל תוך החנות, שם המשיך הנר שליד הגופה, להבהב. שקט מוזר שרר בחנות. המחשבה על סוחר העתיקות הציפה אותו כשעמד והתבונן בגווייה. ואז צלצל הפעמון שוב בחוסר סבלנות מפר את השקט..
על מפתן הבית הוא ניצב מול המשרתת, כשהבעה הנדמית לחיוך שפוכה על פניו “כדאי שתלכי למשטרה”, אמר, “ותודיעי שהרגתי את אדונך”.