"פואמה לסיגל", צבעונים , הוצאה לאור, 2019
תקציר "פואמה לסיגל":
סיגל היפה שנולדה בעיירה דרומית היא בחורה ביישנית ומרוחקת. היא מתאהבת, הולכת אחרי בעלה, ומוצאת את עצמה מתוסכלת ומאוכזבת. לימים תיקח את גורלה בידיה, והאישה הקטנה רכת המבט תמצא את דרכה בעולם מתעתע. יוסף כהן אלרן מלווה את צמיחתה של סיגל מול היחלשותו של בעלה, ומוביל אותם אל הקצה הבלתי אפשרי בסיפור מרתק ולוהט, כאותה רוח מדבר חמה המנשבת בין בתי העיירה.
כאשר הגיע אלי ספרו החדש של יוסף כהן אלרן "פואמה לסיגל" הנחתי אותו בראש ערמת הספרים הממתינים לקריאה, ומיד בלעתי אותו בשקיקה. הרי מאז "תהילה אחרונה" (2011) אני שבויה בכתיבתו הקולחת של אלרן.
כאשר סיימתי לקרוא ידעתי שאני עומדת לכתוב על הספר, אבל עוד יותר רציתי לקבל תשובות לשאלותיי, ולשמחתי הסכים יוסף כהן אלרן להתראיין.
תחילה כמה מילים על המחבר: יוסף כהן אלרן נולד בשנת 1943 בעיר חילה שבעיראק. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1951, ומאז גדל, התבגר, וחי בפתח-תקווה. במשך שנים רבות שימש מנהל משאבי אנוש במשרד התקשורת/ רשות הדואר/חברת הדואר. התחיל את הכשרתו בבית הספר למינהל של נציבות שירות המדינה בירושלים, וסיים במסלול ללימודים מתקדמים בניהול משאבי אנוש באוניברסיטת תל-אביב. את הרומן הראשון פרסם בגיל עשרים ושש. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת השם יוסף כהן, ולימים הוסיף לשמו את שם העט אלרן, המורכב משמות ילדיו. מתחילת שנת 2000 הוא חבר אגודת הסופרים העבריים. בתחילת 2007 פרש מעבודתו לטובת התמסרותו לכתיבה, ובמהלך השנה מאז פרישתו שקד על סיום כתיבתו של רומן חדש, פרסם ספר שירים ראשון, והרחיב שטחי הכתיבה שלו בלימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. תסריט שכתב על פי אחד מספריו ייצג את האוניברסיטה באותה שנה. זכה בפרס קוגל לספרות מטעם עיריית חולון לשנת 2013, במקום שלישי, על ספרו "והמלאכים שותקים", ובאות "קסת הזהב" מטעם אגודת הסופרים בשנת 2015.
אלרן-כהן כתב רשימות ביקורת רבות, בעיקר על ספרי שירה, בבלוג שלו במחלקה ראשונה ניוז.
הנה שאלותיי ותשובות הסופר:
אורה: השאלה הראשונה שמטרידה אותי הנה בקשר לנטייתי למקם את הספר בסוגה (ז'אנר) הנובלה. כמו ״עוגיות המלח של סבתא סולטנה״ מאת דן בנייה סרי (כתר, 1988), ועוד דוגמאות רבות מספרות העולם, משתבצת "פואמה לסיגל" במדף הספרים בכבוד כנובלה הראשונה שלך. מה דעתך?
יוסף: איני סבור שאני כולל את הסיפור על סיגל כנובלה רק משום היותו מכווץ והדוק. אך כמובן אני שמח על כך שאת מוצאת לשבץ אותה במקום מכובד כמו שאת מקצה לה. אני יודע שלא נפלה לידך הנובלה שכתבתי, "עיקרון הכמיהה", שאזלה מזה שנים, היות ועדיין לא הכרנו – היא משנת 1999 בהוצאת "כנרת" – ושכל התרחשותה החיצונית ארכה כמחצית היום בלבד.
אורה: דבר נוסף שברצוני להבהיר, וייתכן שאתה תוכל להסבירו לקוראים, ובעיקר לכותבים שביננו – כיצד אתה מצליח לכתוב בצורה העשויה למשוך גם מי שאינם כותבים או 'תולעי ספרים'? הרי ידוע שכיום נמשכים יותר למדיה האלקטרוניים והתמונתיים ככלל, והרי ספרך מתאים הן לקורא המכור לספרות היפה, אבל הינו גם עממי ופונה אל כלל הציבור.
יוסף: ובכן אנסה להסביר, אם אצליח. העניין הראשון שלי הוא לכתוב קרוב, ואני מתכוון לכך שהקורא ירגיש קרוב פיזית לדמויות שבסיפור: שיראה אותן, שישמע אותן, שיזהה את תגובותיהן ותנועותיהן, אלי אפילו שיריח אותן. אני מנסה להמעיט בדמויות הפועלות בספר, להביאן כל עוד יש בהן עניין וסיבה לכניסתן, ולא מעבר לכך. דבר נוסף, איני מאריך או נסחף בתיאור נופים וקירות של בית, אלא מתארם בקצרה ובשורות אחדות, או אפילו במילים אחדות, תוך ניסיון לחרות את הנופים במוח הקורא כחלק מהאירוע או מאווירת הלוואי שלו. ואחרונה חביבה היא תחושת ההמשכיות של הדברים, לומר שהדבר הבא יהא המשכו של הדבר הקודם, ואי אפשר לדלג עליו. באשר לכך שספריי לדברייך מושכים קוראים שונים, היא הצניעות, יורשה לי לומר, בכתיבתם של הדברים, מבלי להיסחף, ולהישאר בעיקרו של הזמן "בגובה העיניים" של הקורא.
אורה: שאלה לגבי דרך הכתיבה ובניית העלילה והדמויות – ספרך בעל עלילה מרתקת, מושכת, ומסקרנת. הדמויות מצוירות בקפידה ומעניינות את הקורא מלכתחילה. ויחד עם זאת יש בו משהו עמוק מאוד. אני לא רוצה להכניס כאן ספוילרים, היות והתפנית בעלילה והשיא של הספר הם עצם מהותו ומפתיעים ביותר. יחד עם זאת העלילה מאפשרת לך להיכנס לדיון הכול כך אקטואלי של מקור ההולדה. הזוגיות בהולדה. האהבה המביאה להורות, והאמצעים הרפואיים המאפשרים כיום פתרון בעיית העקרות. האם תכננת זאת מלכתחילה או שנכנסת אל תוך הוויית חיי דמויותיך, והסיטואציות הן שילדו את הפתרון המיוחד והשובה נפש?
יוסף: ובכן קודם כל זהו השילוב של דמויות מוכרות, שאנו יכולים לפגוש כמותן ביום יום שלנו, עם הבעיות העמוקות האנושיות שהדמויות אינן ששות לדבר עליהן בפנינו, בעיות שיכולות לפגוש כל אחד מאיתנו. הבעיה האנושית שמתעוררת ונוגעת בנו היא לדעתי גורם עיקרי לכך, וכל הפתעה בספר צריכה להיות הגיונית ובנויה בקריאה נכונה של הנפש. הכמיהה להורות, ואי היכולת להגיע אליה, דבר שדנתי בו גם במספר ניכר של יצירות אחרות שלי, וכוחו כמסתבר לא פס, היא מהות חיינו ומעניין אותי מאוד, ויכולה ליצור קרע בין דמויות שחיות יחד. עניין זה הוא שהכניס אותי לכתיבת הסיפור, כמו דעתי שנשים, וברוב ספריי הן דמויות חזקות למדי, הריהן מקופחות בחייהן באופן כללי לעומת הגברים. כי לא רק השמיים נמוכים יותר עבורן, אלא גם הקירות שמסביבן צרים יותר.
אורה: שאלה מרתקת לתופעה ייחודית – כיצד הפך ביצירתך שיר לסיפורת (פרוזה). הרי בראשית הספר כתוב: מבוסס על "פואמה לסיגל" מתוך "אלו ערגות", צבעונים, 2010.
יוסף: לשאלתך זו, אומר שסיגל הייתה אהובה עליי עוד בטרם כתיבתה, כבחורה קטנה שמתגדלת בתוכה. היא נולדה אכן כפואמה, בספר שיריי "אלו ערגות" משנת 2010, ובספר שהזכרת, "תהילה אחרונה", כאמור, גם הוא בהוצאת צבעונים (2011), שהיטבת לכתוב עליו את ביקורתך ("מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים העבריים, אוגוסט 2011). ניסחתי אותה כסיפור, אך נותרתי באותו סגנון שונה ולירי שבו נכתבה הפואמה. הסיפור הובא במרכז הספר במלואו (בעצתה של העורכת הנפלאה שלי, דר' לאה צבעוני), והיה ללב הספר, שממנו יוצאים רעיונות הספר על יצירה כלשהי. ומדוע הוא נכתב כעת כספר? משום שחברתנו מאגודת הסופרים, הסופרת והמשוררת וילהלמינה סוסק-ברנדס, העלתה באוזניי בעתו כי הסיפור ראוי לשמש תוכן לספר שלם, היות ויש בו כל הדרוש לדרמה טובה. הדבר ניקר בי מאז, והנה עכשיו נחה עליי הרוח וישבתי להעלות אותו. עתה שימשה לי הפואמה כמורת דרך, והעיקר ששמתי לי למטרה לא להתפרש, אלא להישאר מהודק ולהביא בקיצור את הסיפור. לסיכום אומר כי הנה פתחתי לפנייך ולפני קוראי רשימתך את ארגז הכלים שלי, אם לגבי ספר זה או בכלל, ואני מקווה שהועלתי בדבריי לאלה ששולחים ידם בכתיבה ומצויים בתחילתה המייגעת של דרכם.
תודה לך יוסי כהן אלרן על התשובות המסקרנות את הקורא בכך שרמזת בדבר המקור, המעיין, לנביעת הכתיבה הזו. אותם מקומות ביצירותיך בהם נגעת בנושא, באותו מוקד המהווה את הסיבה לכתיבת הנובלה, ושרצית לשוב ולהעמיק בו.
חשוב לציין, בסוף רשימתי, שתוך כדי תהליך הריאיון וכתיבת הרשימה נתקלתי בסרט ובשני מקרים בתקשורת, המראים עד כמה נושא הספר עדכני ועשוי למשוך את הקוראים. הסרט הישראלי המומלץ, שעלה זה עתה לאקרנים: 'בשורות טובות', מספר על זוג הכמה לילד ועל טיפולי הפוריות שעל האישה לעבור.
חברת הכנסת (לשעבר) עדי קול מסיעת 'יש עתיד' חשפה בדף הפייסבוק שלה שהיא עוברת טיפולי פוריות. היא אף הסכימה להתראיין לכתבת טלוויזיה ששודרה בחדשות ושהייתי מרותקת אליה.
ידידה צעירה שלי שנתקלה בשם שירלי עשהאל שלחה לי קישור לסיפור שהופיע ברשת על אישה שהתעקשה להיות אם חד הורית, חולת סרטן שמשך 8 שנים עברה טיפולים עד שהצליחה ללדת.
מסתבר שהנושא של הרצון להורות הוא נושא ממש 'בוער' בישות הישראלית היום.
שימו לב – הסרט ושני המקרים הגיעו אלי לא באמצעות קריאה. אנשים אינם מרבים היום בקריאת ספרים, ואם כבר – הם מעדיפים סיפורים קצרים ורומנים דקים. והנה הגיע לידיי ספר העונה על ציפיות הקורא.
קראו גם :
בלוג סקירות הספרים של יוסף כהן אלרן
