ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “שנות העונש המאושרות / פרולטרקה” של פלר יאגי בהוצאת “עם עובד” (מאיטלקית: יערית טאובר)
כל פעם שאני קורא ספר חניכה שנכתב על ידי סופרת יש בי תחושה מוזרה של אושר, משום שזה הז’אנר הספרותי המועדף עליי כיום, וצריך להגיד שהפופולארי היום בעולם. וכל פעם אני מוצא שנשים בז’אנר הזה כותבות נהדר. וכולי מתמלא קנאה בשילוב שקיקה לקריאה עוד ועוד, עד שאי אפשר להוריד את הספר מהיד. הספר הזה הוא פנינה ספרותית נדירה ובעל יופי ספרותי נדיר. הוא עוסק בנעורים, על תשוקות, על חברות, ועל הבדידות בה צומחת נערה. אבל מעבר לסיפור פה הסגנון הוא מרשים. אח, איזה סגנון: אבחות תיאור חדות, חסכוניות, ובעיקר אכזריות.
אז מה מסופר פה? בספר שני סיפורים: “שנות העונש המאושרות” ו”פרולטרקה”. המשותף לשני הסיפורים הוא מערכת יחסים מנוכרת וקרה בין בת לאב המגדל אותה ואם רחוקה, על סיבוכי ההתבגרות, ועל חיפוש הזהות העצמית.
הסיפור הראשון והחשוב בספר הוא “שנות העונש המאושרות”. הוא מספר על השנים שבילתה המספרת בפנימיות לבנות עשירות מארצות שונות שבאו ללמוד בשוויצריה. כללי משמעת מחמירים פחות או יותר, מוסכמות שבשתיקה, חביבות שמסווה בקושי את הכוחניות של החברה הבורגנית שבחוץ. המספרת בקשר עם אביה. היא מתחנכת בפנימיות מגיל 8. עם אביה היא נפגשת בחגים. אין להם בית. אביה גר בבית מלון, והם מתארחים לארוחות אצל חברים. אמה גרה בברזיל, ומשם היא מנהלת את חינוכה של הבת בשלט רחוק, באמצעות מכתבים שהיא שולחת לאביה ולמנהלות המוסדות בהן מתחנכת המספרת. כך היא כותבת בעמוד 49 – ”הפקודה מברזיל הייתה: כנסייה קתולית. היא פוקדת, אני מצייתת, היא מנחה אותי שליש אחר שליש”. הספר מלא סודות משפחתיים, שתיקות והסתרות, ותיאורי יחסים בין בנות הפנימייה. אבל אמת המידה לצחיחות המצמיתה של צורת החיים הזו של הגיבורה היא ביחס לאישיות שעיצבה לעצמה הנערה החדשה פרדריק – “נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני” (עמוד 10). המספרת מתאהבת בדמותה של פרדריק, והן נעשות חברות, אבל רק בסוף הרומן נדע לאן פרדריק הגיעה.
הסיפור השני הוא “פרולטרקה”, שהיא ספינה יוגוסלבית. זהו סיפור המסופר בגוף ראשון ושלישי, ומגולל את סיפורה של בת חמש עשרה במשך שבועיים של מסע ליוון עם אביה, שאותו היא בקושי מכירה. היא גדלה אצל סבתה, ומידי פעם נפגשה עם אביה, ואתו היא נוסעת לטיול בספינה.
האב היה עשיר שהפסיד את הונו, אך יחד עם חבריו הקודמים הוא לוקח עמו את בתו להפלגה בספינה, למרות אזהרת חבריו שיש לשמור על הבת מפני המלחים. האב רוצה שהיא תחכים ותשכיל, והיא נענית: “זה לטובתי. משפט ארסי. אבל נשמע טוב. .מאותו הרגע הורע מצבי כקטינה. צריך להסתכל מאחורי הגב כששומעים תכתיבים כאלה. כשמוחזקים כבני ערובה בידי הטוב. אסירים של הטוב. טובת העם. ביטויים של עריצות…אני נמסרת לידי אחרים. לטובתי” (עמוד 127). אגב כך נחשפת תמונה רחבה יותר של הווי החיים המורבידי של משפחה מתפוררת.
לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
עבודת המחול “ארץ – הנפילה”
חמישה רקדנים בסרבלים כחולים – שלוש נשים ושני גברים – ממלאים את הבמה הגדולה של סוזן דלל בנחשול תנועה רצופה במשך כ- 45 דקות. לאורך כל עבודת המחול הם שומרים על קשר עין, לרוב גם קשר יד. הרקדנים נעים כקבוצה, ובקטעים המרשימים ביותר הם משורגים אלה באלה, ושולחים מבטים החוצה, כמתגוננים בפני דבר-מה.
גיל קרר יצר את עבודת המחול הזאת, והוא גם רוקד אותה. העבודה נקראת “ארץ – הנפילה”, והיא מוסרת סיפור: “משלחת מגיעה לכדור הארץ לחקור ולחוות את החיים על פני האדמה. המסע נוגע לאלמנטים בסיסיים בהוויה האנושית כגון חישה, הליכה, ויציבה, ובחינת משמעויותיהן הפנימיות.”
היכן כתוב הסיפור הזה? בראיונות עם גיל קרר, בהודעות לעיתונות אודות עבודת המחול. בריקוד עצמו ניכר החיפוש, החקר, ההתנסות בכוח הכבידה: נפילה וקימה, וכן הסתגלות לאוויר, ואף לזיהום אוויר, תוך כדי שיעולים פתאומיים.
גיל קרר מסביר: “אנו הולכים על פני האדמה, פנינו קדימה, מדי פעם מביטים לאחור ומשנים את החזית, מגדירים ציר לפני שבוחרים כיוון. דרך הזיכרון והכמיהה, ובעזרת אינסטינקטים בריאים אנו נעים בעולם הצפוף ביציבות ובעדינות.”
שיתוף הפעולה בין חברי הקבוצה מרשים ומעודד: יש אופטימיות גדולה בלכידות הקבוצה, בעזרה ההדדית ביניהם, בהתגברותם על השיעולים והנפילות, והמעבר לזינוקים ולקפיצות באוויר.
