תומר שריג, הזוכה במקום הראשון עם סיפורו “השמיים בוכים” בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים על שם אפריים קישון שערך “יקום תרבות”, חוזר בסיפור חדש מהרפתקאותיו של גיבור הסיפור הזוכה.

כישלונות חרוצים

מיומנו של איתמר בלנדר

פרק ראשון: הפסקת פרסומות

קוראים לי איתמר בלנדר, אני בן 28, ואני בין אבטלות. גם כשאני מצליח (בטעות) להחזיק תקופה מסוימת באיזושהי עבודה, ברור לי שזה זמני, ושבקרוב אחזור לשוק האבטלה המוכר והמבורך. עבודה זה לחלשים, אבל חייבים איכשהו לשלם שכר דירה. כל זה כמובן עד שאחת ההמצאות הגאוניות שלי תתפוס ותהפוך אותי לאדם עשיר. או לפחות לאדם שלא צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה. עד לא מזמן עוד גרתי אצל ההורים, זה היה סידור מאוד נוח – כלומר, בשבילי. עבורם כנראה שקצת פחות. אחרי המקרה, כשנאלצתי להודיע להורים שאני עוזב, הם אמרו לי שזה כמובן יישאר תמיד הבית שלי, ושאוכל לחזור לפה מתי שרק ארצה, בלי שום היסוס. אחרי כמה ימים באמת חזרתי, אבל הם הספיקו לעשות שיפוץ בבית ולבטל את החדר שלי.

כל העניין התחיל מזה שהלכתי יום אחד ברחוב, ועברתי ליד קבצן שפוף שישב על המדרכה והחזיק שלט קרטון, “אני מסכן ורעב, תעזרו לי”. הכנסתי יד לכיס ושלפתי מטבע של עשרה שקלים, שמצאתי רק יום קודם. נתתי לו אותו בנדיבות רבה – זו מצווה לעזור לחלשים – וביקשתי עודף. בקשה לגיטימית לכל הדעות: עשרה שקלים זה לא מעט כסף לבנאדם בלי עבודה, שרוב היום משוטט בחוץ ולפעמים נשאר רעב עד הערב. ואני לא מדבר על הקבצן. עמדתי שם וחיכיתי, אבל הקבצן חסר ההתחשבות לא התכוון בכלל להיענות לבקשה שלי. הזכרתי לו שאני מחכה לעודף והוא התעלם בבוז. אם יש משהו שאני שונא זה שמתייחסים אלי כאילו אני אוויר, אז התכופפתי ושלפתי מצלוחית הפח הקטנה שלו חמישה שקלים. איחלתי לקבצן בהצלחה והתכוונתי להמשיך בדרכי, אבל פתאום הוא התמלא בכוחות-על, כאילו הטעינו אותו מחדש. “בוא’נה, אתה חוצפן! אתה איש חוצפן גדול! גונב ממסכן!”

“מה אתה רוצה? נתתי לך חמישה שקלים!” הפטרתי לעברו.

לקחת לי חמישה!” הוא הרים את קולו הסדוק, “אתה גנב גדול! גונב מרעבים! תחזיר לי את הכסף, שודד!”

“זה לא שלך!” צעקתי עליו בחזרה, “זה העודף שלי! אתה כפוי טובה!”

הקבצן קם מהמדרכה – די בקלילות, אם יורשה לי לציין – וניסה לקחת ממני בכוח את המטבע שהחזקתי בידי, כשהוא ממשיך לצעוק “גנב, גנב!”

ניסיתי להשתחרר ממנו אבל הוא לא ויתר. הדברים כמעט התפתחו לכדי קטטה.

תוך רגע התחילו להתקהל סביבנו אנשים. משום מה, לכולם היה ברור מי הקורבן בסיפור הזה, והם לא היססו לתפוס צד. כמובן שכל אחד גם ידע בדיוק מה הסיפור.

“מה זה, מה קורה פה?” איש מבוגר על אופניים נעצר לידנו.

“ההומלס אומר שההוא גנב ממנו”, מיהרה להסביר קשישה עם שיער סגול.

“הם היו שותפים, וההוא נשאר חייב לו כסף. עד הרחוב דרדר אותו, מסכן”, פסק בידענות גבר כרסתן עם גופיה לבנה, וצקצק בלשונו.

“תתבייש לך, אנשים אין להם מה לאכול ואתה לוקח מהם כסף?” סנטה בי גברת מגונדרת עם עגלת קניות עמוסה עד גדותיה. “תאר לך שהיית במקומו!”

“איזה במקומו? זה היה מחזיק מעמד ברחוב? זה הרחוב היה אוכל אותו, זה!”

“תחזיר לו את הכסף, אתה שומע? תחזיר או שניקח ממך בכוח!” איים עליי הכרסתן עם הגופייה.

הקבצן, שקיבל רוח גבית מתמיכת הרחוב, החל פתאום לחבוט בי עם שלט הקרטון שלו. נאלצתי להגן על עצמי וניסיתי לתלוש מידיו את השלט. תוך כדי המאבק, שלט הקרטון נשמט מידיו והתהפך. לא יכולתי שלא להבחין בפרסומת שהתנוססה מצדו השני של השלט: “רוצה להיות מיליונר? ביום חמישי ההגרלה הגדולה…”

זעמו היוקד של הקבצן הנגזל, האיבה שרחש לי הרחוב, הכסף שירד לטמיון – כל זה הפסיק בבת אחת לעניין אותי. כמו שקורה לי כשרעיון מבריק עולה במוחי, פתאום כל המהות שלי התנקזה רק לשם. הרפיתי מהקבצן, שמטתי את המטבע שעליו נאבקתי קשות עד לפני רגע, ומיהרתי להסתלק משם, לאכזבתם של עוברי האורח רודפי הצדק וצמאי האקשן.

שעה קלה אחר כך כבר ישבתי בבית הקפה השכונתי עם חבר שלי אפי, מדריך טיולים חובב טובות הנאה ורודף בצע. כהרגלו, הוא היה ספקן בנוגע להברקה החדשה שלי.

“פרסום על גבי הומלסים?” הוא חזר על הרעיון, עם הבעת זעזוע קלה.

“אתה לא קולט איזה סטארט-אפ זה! אפשר לעשות מזה מיליונים!” הסברתי לו בהתלהבות.

“אתה בסדר, תגיד לי? לעשות מיליונים על הגב של ההומלסים?”

“זה לא חייב להיות על הגב! שיחזיקו את זה מקדימה. תסתכל מסביב, אפילו במשתנה הציבורית כבר תקעו פרסומות, זה משתלט עלינו מכל פינה, אז למה לא להשתמש בהומלסים בשביל זה? הם הרי בין כה וכה יושבים שם. אז מה אכפת להם להחזיק שלט פרסומת בזמן הזה? נתגמל אותם, אל תדאג. הם ירוויחו טוב. ואותי זה יסדר בחיים.”

“זה מה שיסדר אותך בחיים? פרסום על הומלסים?”

השיחה הקולנית שלנו משכה כנראה תשומת לב מיושבי הקפה. גבר מעונב וגוצי כבן 50, שישב בשולחן הסמוך, העיף לעברנו מבט קצר מעל המוסף הכלכלי שבו עיין. הבנתי שרצוי להנמיך את הטון כדי שהרעיון האדיר שלי לא יגיע חלילה לאוזניים הלא נכונות.

“זה גאוני, אפי! גאוני! אתה יודע איזה רעש זה יעשה אם זה יצליח?”

משהו בהתנגדות של אפי תאב הפרסום החל להיסדק. ההתלהבות שלי סחפה אותו, וראיתי שהוא חושש להישאר בחוץ כשהתהילה תגיע. כולם רוצים להיות חברים של מצליחן. “נראה לך שיהיו על זה כתבות בעיתון?” הוא שאל.

“איזה עיתון? איפה אתה חי? בעיתון של אתמול עוטפים דג מלוח. אתה רוצה שיעטפו איתי דג מלוח? זה מה שאתה מאחל לי? אני מדבר איתך על פרסום בינלאומי, טלוויזיה, אינטרנט! אני אקים חברת פרסום ואמכור את הרעיון הזה לכל העולם! הרי הומלסים יש בכל מקום…”

הסתכלתי מסביבי. הגבר הגוצי והמעונב עשה את עצמו מתעמק בטלפון שלו, אבל נראה היה לי שאוזן שמאל שלו נמתחת ממש עד לשולחן שלנו. “סיגי, תשיגי לי את סיגלר!” שמעתי אותו פוקד בקול נמהר לתוך הטלפון. עוד אחד שחושב שהוא מנהל את העולם.

לאפי חיכתה קבוצת תיירים שבדים שהוא היה אמור להדריך באותו יום, והוא מיהר ללכת. בכל מקרה הייתי צריך להיות קצת עם עצמי, כדי להמשיך לגלגל בראש את הרעיון המהפכני.

חזרתי הביתה, מעודד ואופטימי מתמיד. כהרגלי, נכנסתי ישר למטבח ופתחתי את המקרר. הסיר הגדול קרץ לי – הערכתי שיש בו משהו טעים. רציתי לשלוף את הסיר מהמקרר, רק שמעליו היתה מונחת קערה גדולה. עצלן במעמדי לא יטרח להוציא מהמקרר קערה שאין לו עניין בה, אז ניסיתי פשוט למשוך את הסיר הגדול מלמטה, וקיוויתי לטוב. תקוותיי התבדו. הקערה המרדנית החליקה במהירות מהמקרר והתרסקה על הקרקע בקול נפץ עז. תבשיל ירקרק ודביק השתרע על רצפת המטבח.

למשמע הרעש מחריש האוזניים, אמא שלי הזדעקה מהחדר השני.

“מה קרה?”

“נשברה הקערה.”

“איתמר, אל תתחכם! תענה כמו בנאדם כשאני שואלת אותך!”

תוך רגע היא הופיעה כרוח סערה בפתח המטבח, ראתה את הקטסטרופה וספקה כפיים בייאוש.

“אוי ואבוי!” היא השמיעה קריאת שבר. “כל הפשטידת אפונה שהכנתי להיום בערב! מה אני אגיד לבלומברגים?”

“מה בלומברגים? הם באים לפה?” נתקפתי אימה.

מבין כל החברים מעוררי הסלידה של ההורים שלי, הבלומברגים היו הגרועים ביותר. כל פעם שידעתי שהם אמורים להגיע אלינו לביקור, השתדלתי להכין מראש תירוץ מוצלח שיאפשר לי לא להיות בבית באותו זמן. פעם אפילו טסתי לסוף-שבוע ביוון רק כדי להתחמק ממפגש איתם (ולגלות, למרבה הצער, שטעיתי בתאריך). הפעם נתפסתי לא מוכן.

“אתה בא איתנו אליהם! אל תגיד לי ששכחת!” אמא שלי היתה נחרצת מתמיד.

“אני לא יכול, קבעתי משהו,” ניסיתי להשתחרר מהמלכודת, כמו חיה שנלחמת על החופש שלה.

“אל תבלבל את המוח, מה יש לך כבר לקבוע?”

“תעזבי אותי, אני לא רוצה לבוא!” העזתי להתייצב מול הר הגעש המאיים להתפרץ. “מה יש לי לעשות שם?”

“יש להם בן בגילך. תשחק איתו.”

“אמא, אני עוד מעט בן שלושים!”

“יופי, גם הוא. הבטחתי להם שאתה תבוא. אז אתה תבוא.”

אני מכיר יותר מדי טוב את המפגשים האלה, עם חברים של ההורים שלי. כל מה שחשוב לאמא שלי זה להשוויץ ב”ילדים המוצלחים שלה”, ואם צריך בשביל זה לבדות לי קורות חיים שלמים, בלי שום קשר למציאות, היא תעשה את זה ללא היסוס. ולי פשוט כבר לא היה כוח לשתף עם זה פעולה. ממש לא התאים לי לשמוע איך היא מספרת בנוכחותי לגברת בלומברג על הכסף שאני עושה בהייטק, או שקר אחר כלשהו. אני גמרתי עם המעמדים המשפילים האלה.

“אני לא בא לשום בלומברגים!” הכרזתי בהפגנתיות.

“כל עוד אתה גר בבית הזה, אתה תעשה מה שאומרים לך. אפילו כשתהיה בן שישים!” היא התלהטה.

“אז אולי באמת הגיע זמן שאני אעוף מפה כבר”, סיננתי בכעס.

“בבקשה, אתה יכול ללכת!” אמא שלי הצביעה לכיוון הדלת. “נראה לך שכל כך קל להסתדר בחוץ? אתה יודע מה זה להחזיק דירה בכלל? מפתח אתה לא מסוגל להחזיק!”

“לפחות אף אחד לא יגיד לי מה לעשות כל היום.”

“אף אחד גם לא יכין לך אוכל וינקה אחריך!”

“מצוין. זה בדיוק מה שאני צריך. קצת שקט. עולם ללא בלומברגים.”

התחלתי להתקדם בנחישות לכיוון דלת היציאה.

“תקשיב לי טוב איתמר, אם אתה לא בא איתנו בערב – אין לך מה לחזור הביתה!” קולה של אמא שלי רדף אחריי לסלון. “מצדי תישן ברחוב!”

נופפתי בידי בביטול ויצאתי מהבית בטריקת דלת.

החלטתי להסתובב בחוץ כמה שעות, עד שההורים שלי ילכו לבלומברגים – ואז לחזור הביתה, לבית ריק, ולהרוויח ערב שקט בלי ההצקות שלהם. תיארתי לעצמי שאמא שלי תכעס עליי קצת, אבל הייתי מוכן לספוג את זה.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למטה, היה להתקשר לאח שלי אריק. אולי אוכל לקפוץ אליהם כדי להעביר את הזמן. אריק היה בדיוק בנסיעה.

“אתה לבד או עם ג’י.פּי. אסתי?” שאלתי.

“אני עם אסתי, ואתה על דיבורית,” הוא הדגיש כל מילה. יכולתי ממש לשמוע אותו מחוויר דרך הטלפון. זה באמת היה קצת לא נעים שככה גיסתי-שתחיה נחשפה לכינוי שלה, אבל מה לעשות שהיא הרוויחה את זה ביושר. לנסוע איתם במכונית זו חוויה מצמררת, שצריכים ללמד בבתי ספר לזוגיות. ולנהיגה.

“פה תיקח ימינה… שמאלה בפנייה הבאה… למה אתה מאותת? אריק, תיזהר! אתה בלי אורות. למה אתה עם אורות? אל תיסע כל כך מהר! נו למה אתה לא נוסע? הגעת ליעד…”

היא ממש ווייז על ספידים, האישה הזאת.

“אנחנו בדרך לצפון, רצית משהו דחוף?” אחי הגדול סינן בחוסר חשק.

הבנתי שמכאן לא תצמח הישועה ומיהרתי לסיים את השיחה.

“ד”ש מג’י.פי.אסתי!” הספקתי לשמוע את גיסתי הציניקנית קוראת בהתרסה לתוך הדיבורית.

התקשרתי לאפי, בתקווה שהוא סיים כבר עם התיירים שלו ושאפשר יהיה לקבוע איתו משהו.

“גמרת עם השבדים?”

“התחלתי עם השבדיות.”

“מה זה הרעש הזה?”

“אנחנו פה בג’קוזי. ארבעתנו!”

“ואתה מעדיף לבלות עם שלוש שבדיות בג’קוזי במקום לעזור לחבר הכי טוב שלך להעביר את הזמן בשוטטות ברחובות?”

ניתק. נצלן מניאק. שקל הוא לא יראה מהמיליונים שאני אעשה.

נראה היה שהיקום כולו התגייס כדי למנוע ממני להעביר בשלום את הכמה שעות המזורגגות האלה. הבנתי שאין לי ברירה אלא פשוט להעביר את הזמן עם עצמי. בשביל זה היה צריך להוריד כמה צ’ייסרים – יש טיפוסים שהרבה יותר קל לבלות במחיצתם כשאתה שיכור. נכנסתי לפאב השכונתי, התיישבתי על הבאר והתחלתי לשתות. לא יודע כמה זמן ישבתי שם בדיוק, אני גם לא זוכר כמה שתיתי, אבל בשלב מסוים נראה היה לי שהשטח כבר פנוי ושאפשר לחזור הביתה. רק כשנעמדתי על הרגליים הבנתי שאולי קצת הגזמתי עם האלכוהול. התחלתי לעשות את דרכי הביתה, די מתנדנד, נאחז בדרך בעמודי חשמל ומשתדל לא למעוד. עליתי לאט במדרגות, נתמך במעקה, מתעודד מכך שהצלחתי לחמוק מאיום הבלומברגים. הכנסתי יד לכיס כדי להוציא את המפתח. הוא לא היה שם. גם לא בכיס השני. דרך אדי האלכוהול שאפפו אותי, הצלחתי איכשהו להבין שבהימלטות החפוזה מהבית, תוך כדי הריב הקולני עם אמא שלי, שכחתי כנראה לקחת מפתח. כל כך אופייני! יכולתי להתיישב בחדר המדרגות ולחכות שההורים שלי יחזרו מהבלומברגים, אבל לא הייתי מסוגל לספוג תבוסה משפילה כל כך. באמת שכבר עדיף לישון בחוץ. ירדתי למטה, מובס. הראש שלי הסתחרר, הרגשתי שאני חייב לנוח כמה דקות. מצאתי ספסל פנוי ונשכבתי עליו, עוצם עיניים ונותן לכל היום הארוך הזה לשקוע לאיטו. לא יודע כמה זמן שכבתי שם, אבל התעוררתי כשקבוצה של אנשים רוכנת מעליי.

הם דיברו לאט והדגישו כל מילה, כמו שמדברים לעולה חדש כבד שמיעה.

“שלום לך, אפשר רגע מזמנך? אנחנו ממשרד הפרסום ‘אחיתופל ייעוץ שיווקי בע”מ’. רצינו לעניין אותך בפרוייקט שיוכל להכניס לך לא מעט כסף, ללא שום מאמץ מצדך. אנחנו עורכים פיילוט לשיטת פרסום חדשה: פרסום על גבי דרי רחוב…”

הייתי שיכור מדי בשביל לענות, או ליתר דיוק: המום מדי. בתוך קבוצת הפרסומאים המפונפנת, הצלחתי להבחין בגבר הגוצי והמעונב שישב לידנו בקפה רק לפני כמה שעות. הפרסומאים פירשו את השתיקה שלי כהסכמה, שלפו שלט גדול והניחו אותו בחיקי.

“אם לא אכפת לך, רק נעשה כמה תמונות, לצרכים שיווקיים…”

למחרת בבוקר אמא שלי ניגשה למכולת של יחיאל, לקנות דג מלוח. זה מה שהם אוכלים בכל יום שלישי, כבר עשרות שנים. אנשים של הרגלים.

“בבקשה, גברת בלנדר!” יחיאל החנווני הגיש לה את הדג מלוח, עטוף כמו תמיד בנייר עיתון טרי. אמא שלי לקחה ממנו את החבילה העטופה, והמבט שלה קפא על חתיכת העיתון המגולגלת. תחת הכותרת: “שיטת פרסום חדשה הגיעה לעיר”, הופיעה תמונה של הומלס הלום עם מבט מזוגג בעיניו, שוכב על ספסל, ובחיקו שלט חוצות קטן. שיחת הטלפון המודאגת מגברת בלומברג לא איחרה להגיע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + שלוש =