המקדימון ל”איש החרב” של שלומית כרמלי
ביקורת על “גבריאל מוקד: איש החרב” הסרט של שלומית כרמלי
בדברי ימיה של הספרות העברית מופיעים אישים רבים וחשובים, אך מעטים מהם בולטים בשישים השנים האחרונות כגבריאל מוקד, עורך כתב העת הספרותי “עכשיו” ומבקר ספרותי.
מאז שנות החמישים והשישים מנופף מוקד בחרב המבקר: תוקף אויבים, עורך ספרים רבי משמעות – מיונה וולך ויאיר הורביץ, ועד מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי, ודוד אבידן – טובע מושגים – “משוררי דור המדינה” הוא רק אחד מהמושגים הידועים שהמציא – ואף מפרסם ספרים משלו. זאת כמובן בנוסף לריבוי כרכי כתב העת ‘עכשיו’ שבהוצאתו, מאז יסד את כתב העת עם נתן זך ויהודה עמיחי לפני כמעט שישים שנה. ועוד היד נטוייה.
הסרט התיעודי ‘איש החרב’, הנקרא על שם כינויו הספרותי של גבריאל מוקד כפי שהוא מציג את עצמו ב”וריאציות” של קטעים ספרותים פילוסופיים שהוא כותב לאורך השנים, מספר את פרשת החיים של אדם זה, הרשום בדברי הימים של הספרות העברית כאחד העורכים המשמעותיים ביותר שלה.
לזכותו של הסרט התיעודי עומדת העובדה שגבריאל מוקד איננו רק איש ביקורת וטקסט, אלא גם אדם בעל פרשת חיים מעניינת, שמהווה את עמוד השדרה של הסרט, שהוצג לאחרונה בסינמטק ירושלים ואז בסינמטק תל אביב בנוכחות קהל מתעניין שנשאר לדיון שבסוף הסרט.
חלק מהאנשים המוצגים בסרט עודם פעילים בסצינת הספרות, ביניהם המשוררים ה(כבר לא כל כך) צעירים עודד כרמלי ויהודה ויזן, אנשי ההוצאה העצמית יואב גלבוע ואמיר סומר, ואנשי עמדה המבוגרים מהם מעט עמוס אדלהייט ורן יגיל.
בנוסף מופיעים הפילוסוף יהודה עתי, המשורר מאיר ויזלטיר, הפרוזאיקן א.ב. יהושע, המשוררת אילנה יופה, חברתו של גבריאל מוקד ומי שהוכתרה על ידיו כ”משוררת המעניינת ביותר של שני העשורים האחרונים”, ועוד רבים, כולל המבקר כותב מאמר זה בתפקיד משני בסרט, ועורך המגזין שבו מופיעה ביקורת זאת, שבסרט מובאים שני משפטים חסרי עניין שפלט מתוך קטעים רבים ומעניינים לאין ערוך יותר שנשארו בחדר העריכה, ולא לטובת הסרט.
מצער שאירוע חשוב ודרמטי כמו אירוע ההצדעה של מגזין “יקום תרבות” לגבריאל מוקד ולשישים שנות כתב העת “עכשיו” שהוסרט בידי כרמלי לא הופיע כלל בסרט, למרות שהיה חזק, מעניין, ודרמטי לאין ערוך מאירוע ההצדעה שקטע ממנו כרמלי כן הביאה.
( הערת המערכת : תוכלו לצפות באירוע ההצדעה הזה לגבריאל מוקד ול”עכשיו” כאן)
אכן ראוי שיהיה סרט שכזה אודות גבריאל מוקד איש החרב, והביקורת ומשתתפי הסרט ראויים להופיע בו, וגם יפה שמופיעות בו פרשות החיים של מוקד בפולין טרם עלה למדינה, כמו גם פרשיות הרבה פחות מחמיאות, שמוסיפות הרבה לדרמה ולמורכבות של הדמות.
גבריאל מוקד מה לעשות אינו “שחור ולבן”. הוא אדם מורכב עם אורות וצללים. אלו שאוהבים אותו אוהבים אותו בכל ליבם, אלו ששונאים אותו שונאים אותו בכל ליבם. לאלה וגם לאלה יש לכך סיבות טובות מאוד. יש הרבה מאוד אנשים בסצינה הספרותית, וגם בזאת המחקרית האוניברסיטאית, שאם הייתה ההזדמנות בידם היו מטביעים אותו בים בחדוה, וסיבותיהם הטובות עימם. לאורך חייו גבריאל מוקד פעל לפי קוד של האקדוחנים במערב הפרוע, שכבודו הוא מעל לכל. אבל מרגע שהעניין הזה ברור, הוא יסייע לכל מי שזה מובן לו, וראוי לכך, ככל יכולתו.
חבל מאוד שהסרט לא עמד כהלכה על הניגוד הזה. על מנת לעשות צדק אמיתי עם האיש היה צורך לתת בו פתחון פה לא רק לאוהביו כמו רן יגיל, אלא גם לשונאיו הגדולים, שיוציאו עליו את כל מרירתם ושנאתם. רק אז היינו מתחילים לראות על המסך דרמה אמיתית ומרתקת, בסגנון קרבות האקדחים בין אקדוחני המערב הפרוע מהמערבונים, שאותם פרופסור גבריאל מוקד כל כך אוהב…זה לא נעשה.
לשלומית כרמלי, הבמאית, לא היה את האומץ ללכת בעניין עד הסוף.
יש להודות כאן שהסרט, שנושאו ראוי, מפספס את מקומו בין הפופולארי והאינטלקטואלי. אולי זה גם בלתי נמנע, משום שאם היה נוטה לחלוטין לצד ה”קל” ו”הדרמטי” של תיאור המריבות של גיבור הסרט עם אישים שונים, ודאי הקהל מכל הארץ היה נוהר לראותו בכל בתי הקולנוע. אם, לעומת זאת, היה הסרט נוטה יותר לצד האינטלקטואלי, והיה מציג את התבטאויותיו של גיבור הסרט בענייני מודרניזם ופוסט מודרניזם, והיה מכליל את התבטאויותיו הרבות בעניינים אידאולוגיים, שנחתכו כדי לאפשר לקהל הלא-מקצועי להבין את התוכן המדובר בסרט, היה מן הסתם נכשל לחלוטין ככסרט דרמטי.
כך יוצא שאין זה סרט אליטיסטי עד הסוף, הכולל התבטאויות מסובכות בנושאי דיון מורכבים, ואין זה גם סרט פופ מושך וקליל, שמתאר בפירוט את סכסוכיו המרובים והדרמטיים של לוחם ואקדוחן ספרותי, שפועל לפי הקוד של המערב הפרוע (או של האצולה הפולנית הלוחמנית במאה ה-17), שיכול היה למשוך קהל רחב מהמקובל לסרטים דוקומנטריים. וכך הסרט נפל בין הכיסאות.
הרי יונה וולך, שמופיעה בסרט הופעת חטף, עברה כבר בהצלחה פופיזציה מסוג זה, והפכה למושא הערצתם של ההמונים. מאיר ויזלטיר הולחן, ובעיקר שירו יש לי סימפטיה הפך לנחלת הכלל בארץ, ולמושא שירתם של בני נוער, ורוב הציבור מכיר אותו, משום שזוהי טבעה של תרבות הפופ.
את גבריאל מוקד האליטיסט ללא עוררין, וכמובן גם משורריו כאלה, קשה להעביר פופיזציה מסוג זה, אלא אם כן המורכבות של דמותו כאקדוחן וסמוראי ספרותי הייתה מקבלת ביטוי מלא, דבר שלא נעשה. לעומת זאת אפשר להתעלם בסרט מהתבטאויותיו העמוקות, וכך נעשה.
כך למשל בקטע מסויים בסרט באה לידי דיון קצר פילוסופיית העריכה המעניינת של מוקד, שמופיעה בספר השיפוט האמנותי. גבריאל מוקד טוען שהשיפוט אובייקטיבי, וא.ב. יהושע, חברו ועמיתו משכבר הימים, מביע עמדה מנוגדת ואומר שבחירת יצירות ספרות כמוה כבחירת פיסות גבינה, שזו שטעימה לי לאו דווקא תהיה זאת שטעימה לך. דיון זה בשפה פשוטה בנושאים פילוסופיים ועמוקים הוא רק קצה קצהו של דיון פילוסופי, שהצופים הבלתי מנוסים עשויים ללכת בו לאיבוד, וכך רוב הדיון נחתך מהסרט, שהרי מוקד יכול לדבר על נושא השיפוט הביקורתי במשך שעות ללא הפסקה.
מי שחסר את אותו דיון ביקורתי מעמיק מוזמן להציץ בכרכי ‘עכשיו’, או לעשות חיפוש אינטרנטי למושאי הדיון המופיעים בסרט, ולאלו שנעדרים ממנו. אגב העניין, אפילו שירים קלילים כ״אומרים לנו שיש סקס אחר״, שעשויים היו להטות את הסרט לכיוון הפופי נעדרים מהסרט, ואיתם עוד שירים רבים שהיו יכולים לתת קצב לסרט.
כמובן שאינם חייבים להופיע בסרט, אך היו יכולים להוסיף קלילות לסרט שאינו בצד הכבד ואינו בצד הקל.
מוקד עצמו מהווה מרכז של דיון שאינו חורג מפעילותו רבת השנים ב׳עכשיו׳ ככתב עת וכהוצאת ספרים, ולעומת חיילים רבים בשדה הספרות, שכבר מזמן הלכו, ממשיך להוביל בחזיתו של צבא שממשיך להתקדם לעבר צבאות תוקפניים בדמות המדיה הפופולרית, שאינה יודעת שובע מידיעות חדשותיות קלילות, ומהכתרת גיבורי רייטינג שבניגוד ל”איש החרב” הם חסרי כל עומק.
בקצרה חבל על מה שיכול היה להיות, כי הסרט בעיקר נופל בין הכיסאות, ולא יוצר דמות ברורה וחדה באמת של מיהו ומהו “איש החרב”, האקדוחן של הספרות העברית, ולא מעמיק באמת לגבי ייחודו בסצינה הספרותית הישראלית, והדרמה העזה שיכול היה לפתח לא מתפתחת באמת.
ראו עוד ביקורת על הסרט “איש החרב “
בעל החרבות -בקורת של חגית בת אליעזר על “איש החרב”
אלי אשד על גבריאל מוקד איש החרב
שישים שנה לכתב העת “עכשיו” אירוע הצדעה של “יקום תרבות ” לגבריאל מוקד ולכתב העת “עכשיו”
המשוררת הכי חשובה עד שלא שמענו עליה…