בְּרֵאשִׁית / דורית שירה ג'אן
בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה
רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת
פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר
נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם
בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה
עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי
בְּרֵאשִׁית בּּוֹרֵאת
לְאַהֲבָה אוֹתִי
יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ
לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת.
א.
תפילה יכולה בהחלט להיות דרך אל קסמי האור, והאור בהחלט יכול להורות את הדרך אל נִפְלָאוּתָהּ של האהבה. בתמצית אלה הדברים. הבית הראשון מצביע על מצב נפשי ורוחני, ואולי גם פיזי, של חסך והעדר. הדוברת-המשוררת "נוֹגַעַת בָּעֶצֶב" משמע מצויה בהעדר שמחה. פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר, לשם מה? מה תכלית הליכתה אל הנהר? להיטהר במים – נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם – האם משתמע מהאמור, שבטרם הליכתה הדוברת לא הייתה מטוהרת, או חשה סובייקטיבית שאינה שרויה בטהרה? הדוברת "נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם". מים כהופעתם במקרא ובשאר המקורות היהודיים, הם בעלי סגולה לטהר, ולחטא, ולרומם למעלת טוהר וקדושה. מאידך לא ניתן לחמוק מן הסתירה לכאורה, אם "בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה" כמתואר בשורת הפתיחה, צלולה במובן של זכה וטהורה – אז מדוע היא הולכת אל הנהר להיטהר באדוות המים?
ניתן לענות כך: מצד אחד, ככתוב בשורת הפתיחה, בראשית היא זכה וצלולה (בתודעתה?), ומצד שני, היא במצב נפשי פריך, ושרויה במלנכוליה "רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת", רַכָּה במשמעות שקולה לשבירה, הסובלת משבירות ופריכות נפשית. ולצד פריכותה ורכותה היא "נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת". בהוויה כפולת-פנים זו בראשית מחליטה ללכת אל המים, אל היסוד המטהר המוכר במקורותינו. "פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר" כדי להירפא מהמלנכוליה שבה היא שרויה, מעצבותה ומשבירותה הנפשית.
הנהר אינו מצוין בשמו, המשוררת אינה ממקמת את ההתרחשות במקום מסוים. העלילה חומקת ממיקום גיאוגרפי. איננו יודעים אם הסצנה הפואטית מתרחשת בקרבת נהר הירדן, כאן בזירת קיומנו ההיסטורית, או שמא, כבספר בראשית, הדוברת מתייחסת לנהרות הפרת והחידקל. למותר לציין שלא ניתן למצוא בשיר זה שום רמז שיקשור אותו להווה במשמעות של אקטואליה והוויה ארצישראלית. "הארץ" במשמעות של זירת ההתרחשות, היא ארץ מטפורית, מופשטת לגמרי, ארץ לא ספציפית, ארץ שבתחושה, כדי לחמוק מכל יסוד קונקרטי, הדברים כמדומני מעניקים לעלילה ולחוויה בדרך זו, משמעות אוניברסלית.
נוסף על תהליך השינוי הנפשי והתודעתי שחווה הדוברת, ניתן להציע פרשנות לא פחות מעניינת ומעמיקה, ולהבין את האמור כחוויה אינטלקטואלית המקיפה שני רבדים. התוודעות מלשון תודעה והבנה מצד אחד, והתוועדות מלשון ועידה ומפגש של הדוברת עם ראשית חייה מצד שני, בחתירה למעלה רוחנית ואינטלקטואלית של בּוֹנְנוּת בהוויית היסוד של קיומה. בוננות כמושג שווה משמעות להארה והתפקחות מְהוֹוֶה בוגר ובשל במבטו התבוני אל ראשית חייו.
לאחר שצעדה דרך לא קצרה בחייה, בשנות בגרותה, הדוברת מגיעה לסגולת הכרה בכך, שראוי לחקור ולהבין את העבר, שהיה מן הסתם עכור, ואולי לא מובן דיו, שמחייב התבוננות במטרה כדי להגיע לידי הבנה וצלילות תודעתית. בין אם הכתוב מצביע על רובד נפשי ורוחני ובין אם הכתוב מתייחס לתהליך קוגניטיבי-הכרתי, כך או כך, ניראה שהדוברת חווה תהליך של הזדככות ושינוי ממצב עכור למצב של צלילות[2], ממצב לא מובן למצב נהיר, ממצב נפשי שביר למצב של חוסן ושלמות.
ב.
מהבית השני עולה אוירה סמנטית לקסיקלית מקראית. אם במקרא כריתת ברית מתייחסת לאלים אחרים או לאויב שעמו מבקשים לכרות הסכם שלום, כפי שעולה למשל מהאמור "כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. טו פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית, לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ." (שמות לד יד,טו). בזכות הזדככות הנפש והצטללות התודעה שחוותה הדוברת בבית הראשון, היא מגיעה אל הנחמה, ואולי, הנחמה זוכה להגיע עדיה. בזכות התחזקותה הנפשית "בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה". הדבר מלמד, שבטרם כריתת הברית הדוברת בשיר חשה נסערת, כעוסה, ומחוסרת נחמה. תחושות הזעם, הצער, והאבל מופגים בזכות הברית עם הנחמה. תהליך הפגת הצער שחווה הדוברת בבית הראשון מביא אותה לידי יכולת לכרות ברית עם הנחמה בשלב בוגר יותר בְּחַיֶּיהָ, כמתואר בבית השני.
העלילה הדרמטית מצביעה על הפגת צער ואבל מכאן, והתאוששות נפשית שמציבה את הנחמה בסמיכות רבה עד כדי אפשרות ללחוץ את ידיה, לחבקה, ולכרות עמה ברית, מכאן. תוצאות כריתת הברית מידיות! הדוברת מתחילה לאהוב ולחוש אהובה. כמאמר השיר: "בְּרֵאשִׁית בּּוֹרֵאת / לְאַהֲבָה אוֹתִי". כשתיל שושנה, האהבה צומחת ונבראת בנשמתה, ובוראת אותה מחדש. בזכות האהבה המשוררת זוכה בחיים חדשים. מהיבט צורני לא ניתן להתעלם מקרבת הצלילים שבין שתי המלים בְּרֵאשִׁית ובּּוֹרֵאת. השורה השנייה בשיר "עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי" אינה ארמז מקראי מובהק, אך היא בהחלט מזכירה את 'שיר השירים'. פסוק זה יוצר אוירה ארוטית כבשיר השירים. המתיקות והעסיסיות של מיץ הרימון, מסתמנות כהיפוכן של עגמת הנפש, תחושות הבדידות והמרירות, משל עסיס הרימון היה טיפול תרופתי אנטי דיכאוני פלאי. המשוררת רוצה לקיים קשר אמיתי עם עברה, עם תחילתם של דברים, כדי להירפא ולהיטהר מהמלנכוליה. מהלך שמביא אותה לידי חיים חדשים, לידי הכושר לאהוב, לשדר אהבה ולהיות נאהבת.[3]
ג.
מסע מכל סוג, בין אם הוא נפשי-רגשי, ובין אם זו הליכה חסרת־תהילה למכולת לקנות תבנית ביצים עשויה קרטון עם שקערוריות, נצרך מטבע הדברים, ככל הליכה – לדרך. כן, כדי להימצא היכן שהוא, ולהגיע ממנו לאן שהוא, אנו חייבים לצעוד בדרך המוליכה אליו. כבשיר זה, כל שיר מדבר על אבדן-דרך ומציאת דרך אחרת תחתיה – דרך אותו אבדן. המשוררת בבית השלישי, מבקשת אור בחייה וגם את הסגולה לרכוש את הדרך אל האור: "יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ / לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת".
ואכן, מיטב השיר הם שיבוציו וארמזיו. שתי שורותיו האחרונות הן שיבוצים מספר שמות ולחלופין מספר נחמיה, כמעט מילה במילה. אלא שהדוברת מסגלת את האמור לגוף ראשון יחיד. במקום "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ" היא כותבת: "לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ". ובמקום "לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת", היא כותבת: "לְהָאִיר לִי לֶכֶת".[4] שתי שורות אלה מתכתבות גם עם ספר נחמיה: "וּבְעַמּוּד עָנָן, הִנְחִיתָם יוֹמָם; וּבְעַמּוּד אֵשׁ, לַיְלָה, לְהָאִיר לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ-בָהּ."[5]
שתי שורותיו האחרונות הן מטונימיה לאמונה פנימית, בראשיתית, שקיימת בעמקי נשמתו של כל אדם, ובכלל זה בנשמתה של הדוברת. ביום מאיר אור פיזיקלי המגיע ממערכת השמש והכוכבים, ואולי הדוברת מתייחסת לאור אימוני המחבר בין האדם לבוראו, אור בהשתמעות רליגיוזית, המורה למאמין את נתיב ההיחלצות מאפלת האין. רש"י מפרש יומם, כוונתו יום יום. מוטיב האור והחושך מעניק לשתי שורות אלו רוגע ועוגן אמוני, בין אם כאדם מאמין המחפש בכל רגע בחייו את נוכחות האל בעולמו, או כאתיאיסט המבקש עולם ריק מאלוהים, התר בכל רגע אחר משמעות אקזיסטנציאלית לאבסורד של החיים והבדידות הקיומית שבו נתון הכול. עמוד הענן ועמוד האש עבור האדם מתפקדים כמגדלור לאנייה המחפשת את דרכה לחוף באפלה, או, בניסוח אנלוגי מתוך הטקסט המקראי, עמוד האש מנחה את ההלך ומצילו מאבדן דרך ומנפילה לתהום, הכרוכים בהוויה עגומה של חוסר משמעות.
ז'אן-פול סארטר טוען כי: "כל אדם חייב להמציא את דרכו." ואולי ניתן להסתפק באתגר אינטלקטואלי ורגשי צנוע יותר בנוסח: "כל אדם חייב למצוא את דרכו"; כי, רק למי שיש 'לאן' ללכת, יכול להגיע למחוז חפצו, ולהגיע לידי שלמות עוד בחייו.
בין אם לאורו של עמוד ענן פנטסטי-חלומי מדומיין ורב הוד, ובין אם לאורו של נר שרף מתכלה ברגעיה האחרונים של פתילתו הדולקת, בחשכת בית, עבש, רעוע, ומט ליפול, "הדרך" כמושג מוליכה בכל מקרה לאן-שהו, מוליכה אל השלמות הַמּוּנַעַת באומץ להפוך חלומות למציאות. התשובה אינה חד ערכית – להגיע לאן? אל האושר? אל מעלת הסיפוק מהחיים? אל האהבה? אל התקווה? השיר מציע שתי תשובות, זו המצויה בבית השני, בו מדובר על נחמה ואהבה כאידאות אקוויוולנטיות לטוב העליון. כמושאים הקיימים בהכרתנו באופן שבו הם מופיעים לפנינו, כפי שהם לעצמם ובאופן עצמאי. "בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה / עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי / בְּרֵאשִׁית בּּוֹרֵאת / לְאַהֲבָה אוֹתִי"
הבית השלישי מתכתב עם הטקסט בספר נחמיה: "יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ / לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת." תפילתה "לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ" להבנתנו נִשֵּׂאת מתוך רצון להגיע אל האור של עמוד האש, להתעלות ממצב של מלנכוליה[6] למצב של אקסטזה והתעלות רוחנית, ממצב של עצבות וחוסר משמעות למצב של שמחה אקסטטית רבת פלאות.[7]
דן אלבו, ירושלים
[1] מתוך: המגיד עמ 17, הוצ' מיטב-ארגמן.
[2] על הניגודיות שבין צלילות ועכירות, ראה בראשית רבה, פ, יב
[3] זיגמונד פרויד, אבל ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2002
[4] וַיִּסְעוּ (בני ישראל), מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה–לִפְנֵי, הָעָם. (שמות יג, כא-כב)
[5] נחמיה ט, יב.
[6] זיגמונד פרויד, אבל ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2002.
[7] ראה: חביבה פדיה, איגרת הקודש לבעש"ט : נוסח הטקסט ותמונת העולם – משיחיות, התגלות, אקסטזה ושבתאות, בתוך: ציון, ע, ג, תשס"ה, עמ' 311–354
וכן במאמרו של משה אידל, "תפילה, אקסטזה ומחשבות זרות בעולמו הדתי של הבעש"ט", בתוך: חסידים ובעלי מוסר, (עורכים: דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט), ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ט, עמ' 57–120.
קראו עוד:
חגית בת אליעזר על שירת "המגיד " של דורית שירה ג'אן
דורית שירה ג'אן בלקסיקון הספרות העברית החדשה
דף הפייסבוק של דורית שירה ג'אן