אדגר אלן פו. מאנציקלופדיה “עולם התרבות”

170 שנה מלאו לפטירתו של אדגר אלן פו, הסופר האמריקני המפורסם מאבות סיפורי האימה והמדע הבידיוני והמייסד “הרשמי ” של ז’אנר ספרות הבלשים,שנפטר באוקטובר 1849. לפניכם אחד מסיפוריו הפחות ידועים, שעוסק בהיסטוריה היהודית, בכיבוש ירושלים במאה הראשונה לפני הספירה בידי המצביא הרומאי פומפיוס. אבל כמו כל דבר אחר שאותו כתב פו, זה רחוק מאוד מלהיות סיפור היסטורי שגרתי. הוא מראה על ידע מסויים ואף נרחב בתלמוד.

זה סיפור שאינו מופיע כלל אצל ההיסטוריון היהודי של ימי בית שני יוסף בן מתתיהו, שהיה מוכר היטב לנוצרים רבים, אלא רק בתלמוד. האם הכיר אדגר אלן פו את התלמוד, או שלקח זאת מסופר אחר?

התשובה היא שהסיפור הוא פרודיה של רומן היסטורי פופולארי של התקופה
 Zillah: A Tale of the Holy City. The novel,  “צילה – סיפור של ירושלים, מאת הוראס סמית, שפורסם ב-1828. רומן היסטורי ארוך המתרחש בשנת 37 לפני הספירה הנוצרית, כאשר הורדוס, שנעזר במצביא הרומאי מרקוס אנטוניוס, מפיל את המלך החשמונאי אריסטובולוס. הגיבורה היא צילה, בתו של סגנו של הכוהן הגדול בבית המקדש. הוא מבוסס על קטע בסיפור זכרון של אומנתה של צילה מימי מצור המצביא הרומאי פומפיוס על ירושלים.

הוראס סמית (1779-1849, נפטר שלושה חודשים לפני אדגר אלן פו) ידוע כיום בעיקר בגלל התחרות שלו עם פרסי ביש שלי בכתיבת השיר “אוזמנדיאס”. גירסתו של שלי הפכה לשיר קלאסי מפורסם בעוד שגירסת סמית נשכחה. אבל תרגום שלה תוכלו למצוא ביקום תרבות ברשימה פרסי ביש שלי נגד הוראס סמית.

הוראס סמית חיבר לאחר מכן ספר פרודיות על שירי משוררים ידועים שונים, כמו וולטר סקוט ולורד ביירון שזכו להצלחה גדולה, ואת הרומן ההיסטורי ״צילה:סיפור של ירושלים”. אדגר אלן פו, שמן הסתם הכיר את ספר הפרודיות של סמית, והעריך את סמית כמחבר רומנים, הגדיר אותו בביקורת שכתב על ספר אחר שלו כ: “אולי המלומד ביותר מבין כל הרומניסטים הבריטיים וללא ספק אחד הטובים ביותר מהם בכל קנה מידה״.

( במקור :
perhaps, the most erudite of all the English novelists, and unquestionably one of the best in every respect.

ואכן, הוראס סמית בספרו זה מגלה ידע מדהים בספרות התלמודית, שהוא מפליא עבור סופר נוצרי בראשית המאה ה-19 (וגם היום).

מאיפה היה להוראס סמית את הידע הזה? חוקרי הספרות אינם יודעים.

כותב שורות אלו משער שהוראס סמית קיבל את הפרטים והמידע התלמודי ממכרו הסופר והפוליטיקאי הידוע בנימין דיזראלי (1894-1881), לימים ראש ממשלת בריטניה, או יותר סביר מאביו של בנג’מין, הסופר הידוע ואיש האשכולות יצחק דיזראלי ( 1766-1848), יהודי שהתנצר, אדם משכיל ביותר שכתב על נושאים שונים ומגוונים בנושאי היסטוריה וספרות ויהדות ונצרות ואיסלאם והפך לאחת האושיות של הסצנה הספרותית בלונדון. הוא הכיר היטב את התלמוד, וכתב עליו באנגלית. וכך לדעתי הגיע מידע זה בסופו של דבר לידיעתו של אדגר אלן פו (ייתכן בהחלט גם שפו קרא דברים של יצחק דישראלי בעניין ישירות בלי צורך בתיווך של הוראס סמית).

אנחנו יודעים בכל אופן שפו התלהב מהספר של סמית, ונתן לו את המחווה העליונה מבחינתו. הוא החליט לכתוב עליו פרודיה משלו, שבמסגרתה חתך קטעים שונים מ”צילה”, וכתב אותם בסדר חדש ומוטרף.

הוא התבסס על אפיזודה שאותה הביא סמית בסיפורו, שבה המטפלת הזקנה של צילה נזכרת באירוע שהתרחש 28 שנים קודם לכן במצור של פומפיאוס על ירושלים בשנת 65 לפי הספירה והיא מספרת :
When the Holy City was besieged, not many years agone, they let down in a basket, every day, over the walls, so much money as would buy lambs for the daily sacrifices, which lambs they drew up again in the same basket. But an Israelite, who spoke Greek, having acquainted the besiegers that so long as sacrifices were offered, the city could not be taken, the profane villains popped a hog in the basket instead of the usual victim, and from that time we have been accustomed to curse every one that could speak Greek.

הוראס סמית התבסס כאן על סיפור שמופיע בתלמוד בבלי כסיבה לאיסור ללמוד יוונית :

“כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית”
(בבלי, מנחות, דף סד, ב גמרא)

הסיפור של פו, שהוא פרודיה על סמית ועל התלמוד, פורסם בפילדלפיה במגזין “Saturday Courier” ביוני 1832 והוא לכאורה פרודיה על יחסם של היהודים לבשר החזיר. אבל זוהי גם פרודיה על מחברי סיפורים היסטוריים בכלל ויחסם לתקופות התנ”ך ובית שני.
נראה שהבדיחה היא על כל סופר שחושב שבסיפור על העבר יש להציג את אנשיו כמי שיכולים להטיף מוסר להווה.

הסיפור עורר בשנים האחרונות עניין בקרב בלוגרים בנושאים יהודיים, כי מתברר ממנו שפו, שהיה ללא ספק מומחה בכל מיני סוגים של ספרות אזוטרית בזמנו, היה אחד הסופרים האמריקניים הבודדים (לצד תומאס ג’פרסון) שהיה להם ידע בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי.

השאלה היא אם כל המידע שלו בנושא הגיע מהוראס סמית, או שהיה לו גם ידע נוסף בנושא? על כך תמצאו דיון בקישורים המובאים בסוף הסיפור.

בגירסה בכתובים של הסיפור שפו לא פירסם לבסוף, מצויין שהמספר הוא מר כרונולוגוס כרונולוגי. חוקרי אדגר אלן פו חושבים שהייתה כאן התייחסות ליהודי מפורסם של התקופה, מרדכי נח, שזכור כיום כמי שניסה להקים מדינה יהודית עצמאית באי בארה”ב בשם “אררט”.

הסיפור תורגם לראשונה לעברית בידי בן ציון ידידיה בשם “בירושלים הנצורה” בקובץ “גחלת האש: קובץ ספורים היסטוריים מדברי ימי ישראל״, תל-אביב:יבנה, תש”י, 1950.

ובתרגום שני תחת השם “סיפור מירושלים” בידי חיים תרסי בקובץ של סיפורי אדגר אלן פו “סיפורים״ תל-אביב:ספרי זהב, [תשט”ו] 1955 (הסיפור נחתך מאז ממהדורות נוספות של קובץ זה שיצאו לאור בהוצאת “אור עם”).

והנה תרגום חדש שלו עם אחרית דבר והערות של המתרגם.

אלי אשד

אדגר אלן פו

מעשיה ירושלמית

תרגמו (מאנגלית: אלעד אהרון, יהודה ויזן. אחרית דבר והערות: אלעד אהרון)

הסיפור הופיע בדפוס בכתב העת “דחק” כרך ג’ ב-2013

“יקום תרבות” מפרסם גם את אחרית הדבר של הסיפור שהופיעה ב”דחק”.

Intensos rigidam in frontem ascendere canos
Passus erat
[i]

– לוּקָאנוּס – קאטו                                                                                 

————— בּוֹר מסומר[ii]

“הבה נזדרזה אל החומות,” אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים לבוּזִי-בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי, ביום העשירי לחודש תמוז בשנת שלושת אלפים תשע מאות-ארבעים ואחת לבריאת העולם[iii], “נחוּשה אל הבִּצורים הסמוכים לשער בנימין אשר לעיר דוד, הצופה למחנה הערלים; יען כי זו שעתהּ האחרונה של האשמֹרת הרביעית[iv], והחלה החמה מהלך זריחתהּ; ועל עובדי-האלילים, אליבא דפּוֹמְפִּיּוּס[v], להמתין לנו עם הכבשים לעולה.”

שמעון, הבל-שיטים ובוזי-בן-לוי גזברין היו, גבאֵי-הזבח בעיר הקודש הירוסולימה – ומוטב לקָראה ירושלים, דכתיב, יראה-שלום[vi].

“אכן,” השיב הפרושי, “נחושה אם-כן – כי נדיבות שכזאת בקרב עכו”ם אינה דבר של מה-בכך, ומאז-וּמעולם ניחנו עובדי-הבעל בהפכפכות-דעת.”

“היותם הפכפכים ובוגדניים, אמת היא כחמשת חֻמשי תורה.” אמר-בוזי בן-לוי; “אולם רק כלפי עם אֲדֹנָי. וכי מאימתי עשו בני-עמון שלא לביתם? חָשבני, כי תת לנו כבשים עבור מזבח אדֹנָי בעד שלושים שקל-כסף לראש, אינה כלל ועיקר רחבות-לב .

“אף-על-פי-כן, שוכח הינך, בן-לוי,” השיב הבל-שיטים, “כי לפומפיוס בן-רומי, המחלל עתה את הקודש בצָרו[vii] על עיר האלֹהים, אין ערובה שלא נשתמשה בכבשׂים אשר רכשנו עבור המזבח, דווקא לפרנסת הגוף, תחת פרנסת הרוח.”

“אה, בשם חמש פאות זקני!” נזעק הפרושי, בן כת ‘הַמְּרַצְרֵצִין[viii]‘ (אותו אגד קטן של צדיקים, אשר נוהגם לרצרץ ולרוצץ כפות רגליהם על המִדְרֶכֶת היה מאז ומעולם לזרא ולתוכחה למאמינים הקנאים פחות – אבן-נגף למשתרכים שבהולכי-הרגל) – “בשם חמש פאות זקני אשר, ככהן, נאסר עלי להשחיתו בתער! – כלום הגענו ליום בו עובד-אלילים ומחרף אלֹהים בן-רומי, עבד כי ימלוך, יאשימנו כי נתאו למטעמות את היסודות הקדושים והמקודשים מכל? כלום הגענו ליום בו –”

“אל לנו לחקור במניעיו של הפלִשתי”, שִסה הבל-שיטים בדבריו, “יען כי היום יצא לראשונה שׂכרנו, בין אם מִתאבת-הבצע שלו ובין אם מרוחב-לִבו; ואולם, הבה נחושה אל הבִּצורים, פן יחסרו עולות לאותו מזבח שבמערכתו תוקד אש התמיד שלא יכבוהַּ גשמי-שמים, ולא תנצח הרוח את עמוד עשנהּ.”

אותו הרובע אליו נחפזו עתה גזברינו הנכבדים, אשר נשא את שם האדריכל שלו, המלך דוד, נחשב כמבוצר ביותר בירושלים; יען כי ניצב על ראשו של הר ציון התלול והרם. שם שׁוּחה רחבה, עמוקה ומקפת, שחצבוהָ בהר, מוגנת היתה בחומה אדירה כמגדלות, אשר יוסדה לאורך גדתהּ הפנימית של התעלה. חומה זו עוטרה במגדלים רבועים של שיש לבן, הסדורים במרווחים אחידים. הנמוך שבהם גָבְהוֹ שישים אמה והגבוה מאה עשרים אמה. אולם, בקרבת שער בנימין, החומה לא נזדקפה כלל ועיקר מדופן המחפֹרת. נהפוך הוא, בין שפת השוחה לִיסודות הבִּצורים, הזדקר צוק אנכי, מאתיים וחמישים אמה גובהו, שהיה חלק מהר המוריה התלול. כך שכאשר הגיעו שמעון ורעיו לראש המגדל המכונה ‘אֲדֹנִי בֶזֶק’[ix] –  הנישא שבצריחים הסובבים את ירושלים, והמקום הקבוע לסיג ושיח עם הצבא הצר – הם הביטו מטה על מחנה האויב מגובה העולה בהרבה על גובההּ של פרמידת ח’וֹפּוּ וּבמעט על גובהו של מקדש בֶּלוֹס[x].

“אדרבא,” נאנח הפרושי, בעודו מביט סחרחר מעבר למצוק, הערלים רבים כחול אשר על שפת הים – ארבה ויֶלֶק ואין מִסְפָּר! עמק המלך היה לעמק אֱדוֹם.”

“ואמנם,” הוסיף בן-לוי, “לא תוכלו להצביע לי על פלִשתי – אף לא אחד – מאל”ף ועד ת”ו–  מן הצִיָּה עד לבִּצור –  העולה בגדלו על קוצו של  יו”ד![xi]

“שלשלו את סל שקלי הכסף!” צעק חייל בן-רומי בקול צרוד ועבה, שנדמה כי הגיח ממחוזותיו של פלוטו[xii] – “שלשלו הסל עם המטבע הארור אשר הֲגִיָּת שמו משׁברת לִסתו של אציל בן-רומי! כלום כך תכירו טובה לאדוננו פומפיוס, אשר מחל על כבודו וגמר בדעתו להאזין להפצרותיכם האליליות? האל פוֹיְבּוֹס[xiii], אשר אל אמת הוא, נישא על מרכבתו מזה שעה ארוכה – והלא צריכים הייתם לְהִתְיַצֵּב אצל הבִּצורים עד הנץ החמה? בשם פּוֹלוֹקְס[xiv]! הסבורים אתם כי לנו, כובשי העולם, אין דבר טוב יותר לעשות מאשר לעמוד בטל ולהמתין על-יד חומותיה של כל מלונה, לסחור עם כלבי הארץ? שלשלו הסל! אומר אנכי – וראו לכך כי כלי-הסיגים שלכם בוהקים בגוֹנם ומדויקים במשקלם.”

“אל אלֹהים!” הפטיר הפרושי, שעה שרחשיו המקרטעים של שר-המאה[xv] קרקשו במעלה הצוק ודעכו נוכח המקדש. – “אל אלֹהים! – מיהו האל פוֹיְבּוֹס ? – בשמו של מי מבקש הכופר? אתה, בוזי-בן-לוי! הבקיא במשפט הגויים וששרה בין עובדי התרפים[xvi]! – האם על נֵרְגַל סח עובד האלילים? – או אֲשִׁימָֽא? – או נִבְחַז? –או תַּרְתָּק?  – או אַדְרַמֶּלֶךְ? – או עֲנַמֶּלֶךְ? – או סֻכּוֹת בְּנוֹת[xvii]? – או דָּגוֹן[xviii]? – או בְּלִיַּעַל[xix]? – או בַּעַל-בְּרִית? – או בַּעַל-פְּעוֹר? – או על בַּעַל-זְבוּב[xx]?”

“אף לא אחד מהם – ואולם עתה השגח פן ישמט החבל בחָפזה מבין אצבעותיך. כי אם יתלה סל הנצרים על אותו הזיז, שם בצוק, ישפכו כלי המקדש ביגון ואנחה.”

בעזרת מנגנון מסורבל, הורד עתה הסל הגדוש בזהירות אל עבר הֶהמון; ומן הפסגה המסחררת ניתן היה לראות כיצד נאספים הרומאים סביב לו במבוכה; אך בשל הגובה האדיר והערפל שפשׁה, לא ניתן היה לראות בבירור מה מעשיהם.

נגוזה לה כמחצית השעה.

“אנו נאחר!” נאנח הפרושי כאשר, בִּנקוף פרק-הזמן הזה, נתן מבטו בתהום – “אנו נאחר! הקַתִּיקוֹלִין[xxi] ידיחונו ממשרתנו.”

“לא עוד,” השיב הבל-שיטים – “לא עוד ניזון מחֵלֶב הארץ – לא עוד ידיפו זקנינו ריח לְבוֹנָה – לא עוד נחגור לחלצינו פשתן טהור מן המקדש.”

“רֵקָא[xxii]!” חירף בן-לוי, “רֵקָא! כלום מתכוונים הם להונותו בסחר הכסף? או שמא, חי משה, השוקלים הם את שִׁקלי המשכן[xxiii]?”

“סוף כל סוף, נתנו הם את האות!” קרא הפרושי –  “נתנו הם את האות, סוף כל סוף! – משוך, הבל-שיטים! – וגם אתה, בוזי בן לוי, משוך! – כי אם אין הפלשתים עודם אוחזים בסל, אזי רִכך האל לבבם והללו הניחו בו בהמה כבדת-משקל!” וימשכו הגזברין בחבל שעה שמשׂאם הִטלטל מעלה בכבדות בַּעד הערפילים ההולכים ומתעבים.


[i] מתוך פארסליה; פרקים דרמטיים ממלחמות האזרחים”, למרקוס אנאוס לוקאנוס. מערכה שניה, קאטו), שורות 375-376. פו בחר לשנות את המילה descendre שהופיעה במקור עם המילה ascendre, ובכך שינה את המשמעות מ”הוא נתן לשיערו הפרוע להתלות ממצחו הנֻקשה” ל”שיערו סמר”.

[ii] במקור האנגלי – A bristly bore, משחק-מילים של פּוֹ, שכן bore (בּוֹר, או קֶדַח, ליתר דיוק) נשמע כמו boar (חזיר), המקשר את כל האפיגראף בבדיחוּת-דעת אל סוף הסיפור.

[iii] שנת ג’תתקמ”א לבריאת העולם. חודש תמוז של אותה שנה חל בשנת 181 לספירת הנוצרים.

[iv] בימי קדם, לפני המצאת השעון, נחלק הלילה לאשמורות. ההלכה קבעה כי הלילה מחולק לשלוש אשמורות, אולם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם טענה הגורסת כי הליל מחולק לארבע אשמורות, כפי שמופיע בסיפור של פו: “מאי קסבר ר’ אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא…” (מסכת ברכות, פרק א’, דף ג’, א’ גמרא). בתרגומו של בן-ציון ידידיה שוּנה המלל ל”כי הגיעה כבר השעה האחרונה של האשמֹרת השלישית.”

[v] גנאיוס פומפיוס מגנוס, מצביא רומאי ומתחרהו העיקרי של יוליוס קיסר. מוכר במורשת עם ישראל ככובש ירושלים (בשנת 63 לפנה”ס).

[vi]  ילקוט שמעוני, תהילים, עו’: “הריני קורא אותו בדרך שקראו אותו שניהם ירושלים יראה שלום”

[vii] אדגר אלן-פו “פספס” את תארוך המצור על ירושלים בכ-244 שנים (בין שנת 63 לפנה”ס, שנת התרחשות העלילה, לבין שנת 181 לספירה

[viii] במקור האנגלי – The Dashers. שם ה”כת” הבדיונית רומז לתפיסה ההלכתית “כהנים זריזין הן”, הרואה בכהנים כשכבה נעלה בעם ישראל המוכנה ומזומנה תמיד לקיים את המצוות (בבלי, מסכת פסחים, דף נ”ט, ב’ גמרא)

[ix] אֲדֹנִי בֶזֶק היה מלכהּ של העיר בֶזֶק, אותה כבשו בני שבט יהודה לאחר מות יהושע. את בהונות ידיו ורגליו קצצו, וכמנהג המנצחים והכובשים, בני שבט יהודה לקחוהו אל ירושלים, שם הוא מת. (שופטים, א’, ד’-ז’)

[x] פירמידת ח’ופו היא “הפירמידה הגדולה”, אשר נבנתה על-ידי פרעה ח’ופו מן השושלת הרביעית. גובהה היה 147 מטרים (נזקי הזמן הנמיכו את קצה הפירמידה בעשרה מטרים). בֶּלוֹס היא דמות מן המיתולוגיה היוונית, מלך מצרים ואביו של אֶגִיפְּטוּס, מלך מצרים וערב.

[xi] בכרך א’ של “צילה” להוראס סמית’ מתואר נער כ”לא גדול מן האות יו”ד”, וכך גם במקור האנגלי של סיפור זה: “…who seemeth any bigger than the letter Jod!”.

[xii] אל השאול הרומאי, מקבילו של האדס היווני.

[xiii] ביוונית – Φοίβος (“הזורח”), כינוי לאל אפולו, אל השמש, האור, האמת, הנבואה, הרפואה, המוסיקה והשירה במיתולוגיה היוונית-רומאית.

[xiv] במקור האנגלי – Aedepol, מילת-גנאי שמשמעותהּ בלטינית “בשם פולוקס!”. פולוקס, ואחיו קסטור, הם תאומים מן המיתולוגיה היוונית (אשר אומצו גם על-ידי המיתולוגיה הרומאית), בניה של לֶדָה, מלכת סְפּארטה.

[xv] קֵנְטוּרִיּוֹן, קצין בלגיון הרומאי, פיקד על קנטוריה, יחידה טקטית שמספר חייליה עמד בתחילה על מאה, ולאחר הרפורמות של גאיוס מאריוס נע המספר בין שישים לשמונים.

[xvi] התרפים הם פסלים אשר שִמשו כ”אלילי-בית”, מוזכרים בספר בראשית, ל”א, כאשר גנבה רחל, אשת יעקב, את התרפים מאוהל אביה, לבן הארמי. מיכל בת שאול מנסה להעזר בתרפים בכדי לחפות על מנוסת בעלה, דוִד, מפני אביה. בספר שופטים, פרקים י”ז-י”ח, אנו מגלים כי לתרפים היה גם תפקיד בפולחן הדתי, כאשר מיכה (מִיכָיְהוּ) מהר-אפרים, בונה מקדש בביתו ועושה למקדשו פסלים, מסכות ותרפים. ואילו ביחזקאל, כ”א, אנו מגלים כי אף המלך נבוכדנצר נועץ בתרפים לצורך ראיית העתיד וקבלת החלטה צבאית.

[xvii] שבעת האלים מוזכרים יחדיו במקורות כאלוהיהם של העמים אשר הושיב שַׁלְמַנְאֶסֶר מלך אשור בערי שומרון, במקום בני ממלכת ישראל שהוגלו לאשור, בספר מלכים ב’, י”ז, ל’-ל”א: “וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם).” בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף ס”ג, ב גמרא, מוזכרים האלים הללו וצורת הפסלים שלהם. סכות בנות מתואר כתרנגולת. נרגל היה אל המלחמה המסופוטמי, ומתואר בתלמוד כתרנגול. אשימא לעתים מזוהה עם אֶשְׁמוּן, אל הרפואה הצידוני, והוא מתואר בתלמוד כ”ברחא קרחא” (עז). מקור שמו של נבחז – הנובח, והוא תואר בתלמוד כאל בצורת כלב, בעוד שתרתק תואר כחמור. אדרמלך וענמלך תוארו בתלמוד כפרד וסוס, אך ראוי לציין כי שניהם חולקים את השורש מ.ל.כ, ממנו נגזר גם מִלְכֹּם העמוני, מַלְקֶרֶת הצוֹרי, או בשם הידוע יותר בקרב היהודים – המֹלֶךְ הירושלמי, האל שבשמו הועברו בנים באש (ואכן, גם באותו פרק בתלמוד מוזכר גם עניין שריפת בניהם ובנותיהם של הסְפַרְוִים באש). ר’ חננאל בן חושיאל (ר”ח) בפירושו לפרשת תשא כותב: “סכות בנות, תרנגולות ואפרוחים. נרגל, תרנגול הבר – הוא השכוי – אשומא, הוא חתול. נבחז, כלב. תרתק, חמור. אדרמלך, קוף. ענמלך, טווס.”

[xviii] דגון, או דגן – אל התבואה ופריון-האדמה הכנעני. מוזכר בתנ”ך כאחד מן האלים החשובים של הפלישתים יושבי אשדוד: “וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה. וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן.” (שמואל א’, ה’, א’-ב’)

[xix] בליעל מוצג בתנ”ך ככינוי לאנשים שליליים ורעים (בלי-יעל, חסרי תועלת). בספרות החיצונית לתנ”ך ובברית החדשה בליעל הוא שם אחר לשד רב-עצמה או לשטן עצמו.

[xx] ברחבי כנען היו אלוהי-בעל “מקומיים”, אולם יתכן כי שמות הבעל השונים בסיפור זה, הלקוחים כולם מן התנ”ך, מייצגים שמות של אלים שכלל אינם מזוהים עם הבעל, ומבטאים מגמת זלזול המציגה כל אליל, באשר הוא, כ”בעל” (בשל מעמדו הבכיר בפולחן הקדום). בעל-ברית נכתב במקור האנגלי כ Baal-Perith הוא האל אותו עבדו בני-ישראל לאחר מות גדעון בן-יואש: “וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים; וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, לֵאלֹהִים.” (שופטים ח’ ל”ג). בעל פעור מוזכר בפרשת בלק, כאשר, בעצתו של בלעם, משדל בלק בן אבינועם את בני ישראל החונים בשיטים (ראו הערה 8) לזנות אצל בנות מואב, בתנאי שיזבחו לבעל פעור: “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.” (במדבר, כ”ה, א’-ג’). בעל זבוב הוא למעשה שיבוש כינויו הבעל, “בעל זבול”, או כשמופיע בשירה הכנענית שנמצאה בעיר אוּגָרִית– “זבול בעל ארץ”. הוא מוזכר בתנ”ך כאלוהי העיר הפלישתית עקרון. הוא מוזכר במלכים ב’, א’, וגם בברית החדשה, בבשורה על-פי מרקוס בפרק ג’.

[xxi] במקור האנגלי – Katholim. כפי שניתן להבין מ”צילה” של הוראס סמית’, מדובר במפקחי האוצרות של המקדש, ואין כאן כל התייחסות אל זרם נוצרי כזה או אחר. ראוי להזכיר כי שלוש הדמויות מוזכרות בתחילת הסיפור כגזברים. על-פי “משנה תורה” לרמב”ם הקתיקולין (הקבוצה אליה התייחס סמית’, בשיבוש קל) היו במעמד גבוה בשתי דרגות מזה של הגזברים.

[xxii] במקור האנגלי – Raca.

[xxiii] מעין מס שנקרא “מחצית השקל”, שנִגבה בכל שנה לשם קניית קרבנות. מקורו בצווי שניתן למשה בעת הקמת אוהל המועד במדבר סיני, לאסוף מחצית השקל מכל בני ישראל: “זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה” (שמות, ל’, י”ג)

אחרית דבר של המתרגם :

על הסיפור ועל הסופר

הסיפור הקצר “A Tale of Jerusalem” ראה-אור לראשונה בתשיעי ביוני, 1832, במהדורה של ה-Philadelphia Saturday Courier. גרסה מתוקנת הודפסה בעשרים בספטמבר, 1845 בהוצאה של ה-Broadway Journal.

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) נולד ב- 19 בינואר, 1809, בבוסטון, מסצ’וסטס, שבארצות הברית. הוא היה משורר, סופר, עורך, ומבקר-ספרות, שהשתייך אל הזרם הרומנטי, ושנודע, בחלוף השנים, בשיריו ובסיפוריו שהתאפיינו במתח, באימה ובמקאבר, ואף מיוחס לו התואר “אבי הספרות הבלשית”. במשך חייו הקצרים ידע שברון-לב, צער ומחסור רב, ולתהילתו הגדולה לה היה ראוי זכה רק לאחר מותו. הוא נפטר ב Washington College Hospital שבבולטימור, מרילנד, בשביעי באוקטובר, 1849. בין שיריו הידועים: “העורב“, לֶנוֹר” ו”אנאבל-לי“. בין סיפוריו הידועים: “הרציחות ברחוב מוֹרְג”, “הבור והמטוטלת”, ״חפושית הזהב”, “מסכת המוות האדום”, “נפילת בית אשר”, “חבית האמונטילדו”, ועוד רבים וטובים.

בניגוד לסיפורי המתח והאימה הקודרים של פו, שמקום התרחשותם במרתפים ובחדרי-הסתרים האפלים, מדובר במעשיה היסטורית המתרחשת בשעות הזריחה המוקדמות על חומות ירושלים הנצורה. גם הקור הצפוני של אירופה נהפך לפתע לחום הקיצי המדברי של חודש תמוז. ואולם, ההבדל המשמעותי הוא במהות הסיפור: לא פרשת מסתורין המערבת רצח, רוחות, וטירוף, כי אם מעשה פארודי-היתולי שבצעו בני-רומי הצרים על חומות העיר ירושלים בכהני המקדש.

על מקורותיו המשנאיים והתלמודיים של הסיפור

המעשיה, כאמור, מתרחשת בירושלים הנצורה בחודש תמוז. במשנה, מסכת תענית, ד’, ו’, נאמר:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

המעשיה הקצרה הזו מביאה למעשה את סיפור ביטול קרבן התמיד, כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי (אך לא הבבלי), אודות ימי המצור על ירושלים בידי פומפיוס, שהצליח לכבשהּ בשנת 63 לפנה”ס. בימי המצור, בטרם בטל הקרבן בבית המקדש, היו קונים היהודים הנצורים את הקרבנות מן הרומאים, באמצעות סל עמוס בזהב, שהיו משלשלים מן החומה מטה, ובתמורה היו הרומאים מעלים על הסל גדיים עבור המזבח (אחד לקרבן השחרית בבוקר, ואחד לקרבן המנחה לפנות ערב), עד היום שבו הרומאים שמו חזירים, הטמאים כמובן, ועל-כן לא יכֹלו להקריבם – וכך בטל קרבן התמיד בבית המקדש:

“רבי סימון בשם ר”י בן לוי בימי מלכות ין[1] היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים באותה השעה האיר הקב”ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים.  על אותה השעה העיד ר’ יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.  וא”ר לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת[2] היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ’ פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית”
(ירושלמי, תענית, דף כ”ג,א’ פרק ד’ הלכה ה’ גמרא)

אותו סיפור במדויק מופיע בתלמוד הירושלמי במקום אחר (ברכות, דף ל’, א’ פרק ד’ הלכה א’ גמרא), ואילו בתלמוד הבבלי מופיע סיפור דומה, אשר מזכיר גם את המאבק בין הורקנוס השני ואריסטובלוס השני לבית חשמונאי (שהיה הרקע לכיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס), ואולם סיפור זה מובא כסיבה לאיסור לימוד פילוסופיה יוונית:

“ת”ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית”
(בבלי, מנחות, דף סד, ב גמרא)

על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור

ואולם, בכדי להבין את הסיפור “מעשיה ירושלמית” באופן הברור ביותר, יש להתייחס לא רק אל ההקשר התלמודי שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, אל הרומן ההיסטורי משנת 1828, “צילה: מעשיה בעיר הקודש” (Zillah: A Tale of the Holy City) מאת הוראס סמית’ (Horace Smith, 1779 – 1849), הידוע גם בשל התערבותו עם פרסי בישי שלי: שניהם כתבו שיר בשם Ozymandias[3], “אוזימנדיאס”, העוסק בספינקס האדיר ובשקיעתה של מצרים הגדולה בחולות המדבר, והתחרו במידת ההצלחה בין שני השירים (כיום ידוע כי שירו של פרסי בישי שלי זכה להכרה גדולה לאין שיעור).

“צילה”, בניגוד למעשיה הקצרה של פו, הינו רומן היסטורי רחב-יריעה בן מאות עמודים, והסיפור זה איננו עיקרו. עלילתו מתרחשת בשנת 37 לפנה”ס, כאשר הורדוס הגדול, בסיועו של מרקוס אנטוניוס, הדיח את אריסטובולוס השלישי. כתיבתו מהווה חלק מתופעה שנתרחשה באותה תקופה באירופה ובארצות-הברית, של התעוררות מחודשת בהתעניינות בעברו של עם ישראל – התעניינות שהביאה להדפסה מחודשת של ספרי מסעות בארץ, ובשלב מאוחר יותר, להגעתן של משלחות ארכיאולוגיות (כדוגמת משלחתו של צ’ארלס וורן, צ’ארלס וויליאם וילסון, קונראד שיק, וחברים נוספים בקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל).

פּוֹ “שאל” ביטויים ואף משפטים שלמים מסיפורו של סמית’ (“הגזברים, גובי-משנה של הזבח”, “בשם חמשת פאות זקני”, “הדבש העשיר של חברון”, ועוד), ונעזר בו כדי לעצב את המליצה התנ”כית-משנאית של סיפורו. פו השתמש בביטויים בעברית אשר את משמעותם לא הבין לחלוטין, ועל-כן אנו נתקלים לעתים באמירות שהקשרן סתום, או תמוה (כדוגמת הקריאה “Booshoh He!”, אשר תרגמתי כ”בושו לכם!”, אף-על-פי שמן הכתוב אנו מבינים שפשוט מדובר בקריאה למשיכה בחבל).

יתרה מכך, בעזרת “צילה” ניתן להבין את כוונתו של פו בהתייחסותו, לקראת סוף הסיפור, אל הקתולים (כך מופיע במקור האנגלי: Katholim) – לא כנוצרים קתולים[4], אלא, כפי שמתואר ב”צילה”: “שני הקתוליקין, או מפקחי האוצר, עסקו בהשוואת חשבונותיהם”. על-כן, הקתולים של פו אינם חלק מכת-דתית. אותו שיבוש לשוני לכאורה (במבט ראשון) חושף בפנינו כי הקתוליקין של סמית’ הם למעשה הקתיקולין המוזכרים בספר “מִשְׁנֵה תּוֹרָה” של הרמב”ם:

[יז] וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין, לִהְיוֹתָן לַסְּגַן כְּמוֹ הַסְּגַן לְכוֹהֵן גָּדוֹל; וְאֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.  וּמְמַנִּין אֲמַרְכּוֹלִין, אֵין פָּחוּת מִשִּׁבְעָה; וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם–רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ, אֵינוּ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ.

[יח] וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין, וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלוֹשָׁה גִּזְבָּרִין; וְהַגִּזְבָּרִין–הֶן שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַדְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהוֹצָאָה.

[יט] כּוֹהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרַת קוֹדֵם לַמָּשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי, וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם, וְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכוֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגַן, וּסְגַן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל, וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכּוֹל, וַאֲמַרְכּוֹל קוֹדֵם לְגִזְבָּר, וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר, וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב, וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכוֹהֵן הִדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכּוֹהֲנִים.  נִמְצְאוּ הַכּוֹהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

(משנה תורה, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד‘)

בשל השימוש הרב במלל מתוך הסיפור “צילה” (ואף נטילת השם מתוך כותרת המשנה של “צילה”, עם החלפה קלה של “עיר-הקודש” ב”ירושלים”), יש הרואים ב”מעשיה ירושלמית” של פו כפארודיה על ספרו של סמית’. ואולם, מן הרשומות של פו עצמו אנו מגלים כי דמות המספר בו השתמש פו, מר כרנולוגוס כרנולוגי, העריץ את הוראס סמית’. בהתבוננות כזו, “מעשיה ירושלמית,” אינה בהכרח פארודיה על ספרו של סמית’ – והאופי הפארודי של היצירה מתייחס אל סופה של המעשיה – האירוניה (הטראגית בעיניים יהודיות) בהעלאת החזיר, החיה הטמאה כל-כך בעיני היהודים (יש לזכור שהנוצרים אינם חולקים את הרתיעה הזו לחזירים, ועל-כן חלקם רואים בה אף כמושא ללעג).

על התרגום (החדש והישן)

את התרגום לסיפור של פו החלטתי לעשות על דעת עצמי, מתוך אהבה לסיפוריו של אדגר אלן-פו, ותוך התקלות מקרית בסיפור הקצר הזה. היבט נוסף בסיפור ההופך אותו למרתק עבורי הוא ההקשר המיתולוגי-אלילי – בסיפור זה ישנם הדים רבים מן המיתולוגיה המסופוטמית-כנענית של עם ישראל העברי הקדום, כמו-גם היבטים מיתולוגים מתקופת בית-שני (מיתולוגיה יהודית לכל דבר), כמו-גם אזכורים הנוגעים למיתולוגיה היוונית-רומאית. בעוד שב”עיניים כנעניות”, כפי שהיה אולי יונתן רטוש ותנועתו רואים את הסיפור, היה מדובר פה במעשיה בעלת מימדים גלותיים, שאין לה עניין עם העבר העברי ה”אותנטי”, הרי שאני מוצא גם בעבר היהודי, אף זה המתכחש אל מוצאו ומסורתו הקדומה, חלק מעברי ומתרבותי שלי – ועל-כן אינני מוצא כל פסול בהכרתו – כי אם נהפוך-הוא – שׂוּמה עלינו להכיר את כל התקופות השונות אשר עברו על עמנו.

היות והסיפור מתייחס באופן ישיר אל בירתהּ של מדינת ישראל ושל המסורת היהודית, תהיתי האם סיפור זה תורגם בעבר לעברית, ובעת שהתחלתי במלאכת התרגום לא מצאתי אף תרגום כזה. רק עם תום מלאכה זו, במהלך ההתעמקות והמחקר (עבור הביאורים השונים) בסיפור, גיליתי כי אכן קיים תרגום עברי, ישן-נושן, לסיפור זה.

הסיפור “מעשיה ירושלמית” תורגם לעברית בראשית ימיה של מדינת ישראל על-ידי בן-ציון ידידיה, וראה-אור תחת השם “בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה” בספר “גַּחֶלֶת‑הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים” (הוצאת יבנה, ה’תש”י, 1950, עמודים 47-54), ואולם, כאמור, על תרגום זה נודע לי רק לאחר שסיימתי את התרגום הנוכחי. תרתִי אחר ספר זה עד אשר מצאתיו במדור הנוער בספריה העירונית “בית אריאלה” בתל-אביב. תרגום זה אמנם ישן, אולם מליצתו קלילה וקולחת. בן-ציון ידידיה “השיג” את הפשטות הזו באמצעות תרגום מושגים, מקומות ושמות אל מקבילים להם מן התרבות העברית.

כך, למשל, הדמויות שבסיפור, הֶבֶל-שִּׁיטִּים[5], בּוּזִי[6] בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי[7] – הפכו בתרגומו של ידידיה לשמות “קלילים” יותר: אַבָּא פְּטִימָא, פַּזִּי בֶּן לֶוִי וְשִׁמְעוֹן הַפְּרוּשִׁי. הגידוף “רֵקָא” הלקוח מן השפה הארמית שונה לביטוי העברי הנפוץ “לעזאזל”, ההתייחסות המפורשת במקור אל הפירמידה של חופו ואל מקדש בֶּלוּס (שעל-אף הדמיון בשם, אינו האל הכנעני כי-אם אל יווני), מתורגם ב”בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה” כ”רוֹם-הַרְמוֹנֵי-רַעַמְסֵס” ו”שִׂיא מִקְדַּשׁ-הבַּעַל”. ואף אותם קתיקולים, ה”קתולים” (Katholim) כפי שמופיע במקור האנגלי, שונו ל”אֲמַרְכָּלִים” – הבאים אחריהם מבחינת מעמדם.

ואכן, זהו בעיניי הבדל עיקרי בין תרגומי שלי לתרגומו של ידידיה – מעבר לתמורות הזמן והלשון, כפי שמתעצבת בראש המתרגם – הרי זו בחירתי להצמד אל אותם המושגים המקוריים, ולבאר את משמעותם עבור הקורא, ובכך להביא להבנה מלאה ומעמיקה של המלל, בעוד שבן-ציון ידידיה ביקש להביא סיפור קריא וקולח עבור הקורא הצעיר (והמבוגר), כזה שלא יצריך הפסקה באמצע הסיפור ונבירה באנציקלופדיות, או בהפניות להערות אשר פוגמות ברצף הקריאה ובהנאה עבור הקורא המבקש להנות מן העלילה בלבד. רוצה אני לחשוב כי תרגום זה, ביחד עם הקדמה זו, גם אם קריאתו ארוכה וּמסורבלת יותר, מספק הוא תמונה שלמה וּברורה יותר של הסיפור, ושל הרקע לכתיבתו ולהתרחשות ההסטורית עליה הוא מתבסס. וּלְמִשֶׁנתן הרקע הזה, ניתן לקרוא שוב את הסיפור, ללא ההערות, בצורה קולחת יותר, ולהבינו במלואו.

כל ההערות בסיפור הזה הינן של המתרגם. במהלך התרגום והכנת ההערות נעזרתי רבות בכרך השני של הספר Collected Works of Edgar Allan Poe: Tales and Sketches 1831-1842  בעריכת Thomas Ollive Mabbott , ואשר יצא בהוצאת The Belknap Press of Harvard University Press, בשנת 1978, בו היו הערות, הפניות ותובנות מאירות-עיניים.

חולון, י”א בתמוז, ה’תשע”ב.

—————————קראו את הסיפור המלא של פו באנגלית

האזינו להקראה של הסיפור כאן

ה-17 בתמוז ואדגר אלן פו

ביטול התמיד ואדגר אלן פו

מאמר על ההכרות של אדגר אלן פו עם התלמוד

ציור של אדגר אלן פו בקובץ סיפורים עליו
https://www.amazon.com/Man-Who-Called-Himself-Poe/dp/0385085370

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + שתיים =