מאמרו של זלמן חיימוב על ראשית הפרדסנות בארץ
גידול עצי ההדר היה מקצוע חדש בו עסקו החקלאים היהודים בארץ ישראל, 1*. למקצוע זה לא היו הלכות כתובות. לתחום זה נכנסו האגרונומים שעסקו בטיפוח פרי ההדר ובהקניית שיטות עבודה והרגלי עבודה נכונים ויעילים לפועלים החקלאיים. ובעיקר העניקו למנהלי העבודה המלצות כיצד להפעיל את עובדי הענף באופן יעיל.
א. ד. גורדון, שהיה אחד מפועלי פ"ת הראשונים (עם תחילת העלייה השנייה), יצר בה את הגותו בדבר 'דת-העבודה'. האגרונומים שעסקו בגידול עצי ההדר ובטיפוח פרי ההדר – שהיה לב ליבה של חקלאות מושבות יהודה באותם ימים, ולמעשה היה הבסיס הכלכלי שעליו התפתחו מושבות יהודה (גם מקור העבודה הגדול ביותר למרבית פועלי העלייה השנייה) – התייחסו אל הטיפול בעצי ההדר ובפריו בדומה ל'עבודת-דת'. ודוגמה טובה ליחס זה הם מאמריו של האגרונום יעקב ליברמן בשבועון בוסתנאי 2* בנושא קטיף תפוה"ז. חלק ממאמריו הוקדש לנושא הכנות פועלי הקטיף לעבודתם וכן להתנהגותם בעת הקטיף. בנושא גזיזת הצפרנים מפרט ומקפיד י. ליברמן יותר מאשר בהלכות גזיזת הציפורניים בדת-ישראל.
הלכות גזיזת ציפורניים
"מוהל שצריך לציפורניו למלאכתו וכן שוחט שצריך להם על מנת לבדוק את סכיניו – מותר לגדל רק לפי הצורך". "…מצוה לקצוץ צפרני ידיו ורגליו לכבוד שבת אם צריך לכך."
ההלכה היהודית נדרשה לתת פתרונות הלכתיים לכל אירועי החיים שאותם חווים היהודים. ולפיכך לשוחט ולמוהל אשר נצרכו לציפורניהם בעבודתם, נוצרו הלכות גזירת ציפורניים. אך להבדיל מדרישות הטיפול בפרי ההדר שבו חייבים לגזור את הציפורניים למידה הקטנה ביותר. מוהל ושוחט נדרשו לגדל את ציפורניהם לגודל המאפשר את תפקודם.
עיתון בוסתנאי
'טיפול בצפרני פועלי קטיף פרי ההדר אריזתו ומשלוחו'
הכול יודעים שלפני התחלת העבודה חייבים הקוטפים ליטול את צפרניהם, לשאלה זו יש ערך רב בקטיף – ואעפ"י כן אין הכל יודעים להעריכה די צרכה. יש קוטפים שמתוך רשלנות או מתוך חוסר אחריות, אינם שומרים על צפרניהם ובדרך זו הם מביאים נזק רב לא רק לפרדסן פלוני אלמוני, אלא לכל המסחר בתפוחי-הזהב של ארץ-ישראל. רוב הקוטפים גוזזים את צפרניהם לא במכשיר המיוחד לכך, אלא במקטפה, וגזיזה זו, מלבד הנזק שהיא מזיקה למקטפה גופה, הצריכה להיות חדה תמיד, מסבה זו נזק רב גם לפרי הקטוף מחמת הזינזנים של הצפורן שפציעתם את הפרי גרועה שבעתים מהפציעה בצפורן שניטלה בדרך אחרת, כגון נשיכה בשינים, הואיל ואז נעשית הצפורן כעין פצירה העלולה לשרוט את הפרי. יש לזכור, כי פרי שלא נפצע עומד בפני הרקבון זמן רב מאד, אבל פרי שנפצעה קליפתו *3 אפילו כדי "חוד המחט" 4* ירקב מחמת שנבגי הרקבון קטנים אפילו מחודה של מחט ועשויים לחדור אל תוך הפרי ולהשחיתו. מלבד זה, הקטן שבפצעים שאינו ניכר בפרי מיד אחרי הפצעו, יופיע כעבור ימים אחדים והפרי יפסל על ידי הבוררים למשלוח או למין הראשון, ואילו הם הפירות הסובלים ביותר? הוה אומר, על פי רוב דוקא היפים ביותר, כיון שהם גם החלשים ביותר. יש הסבורים שדוקא הפרי הבלתי פגום נמצא במקום שהשמש אינה חודרת בו. קליפתו רעננה ותפוחה, וכל נגיעה קלה עשויה לפצוע אותו. 5* דעה זו מתקבלת על הלב, ולפיכך חייבים העובדים בקטיף ובאריזה לדעת כיצד לגזוז את צפרניהם, כד שלא יפצעו את הפרי אפילו פצע קטן שבקטנים.
לגזוז את הצפרנים חייבים כל המשתתפים בעבודת הקטיף. אבל בפרט מריקי הסלים (מערמי הערמות) העובדים בשתי הידים; הקוטפים חייבים לגזוז בעיקר את צפרני ידם השמאלית שבה מורידים את הפרי. גוזזים את הצפרנים באולר חד אבל אסור תכלית האסור לקצצן במקטפה או בשינים, אחרי הגזיזה חייבים להחליק את הצפרנים בפצירה קטנה, כזו המשמשת למניקור – שמחירה פרוטות. גוזזים סמוך לבשר, כדי שתשאר הצפורן קצרה יותר מקצה האצבע. אחר כך פוצרים אותה מלמעלה לצד בשר האצבע ולא מתחתה, כיון שהפצירה מתחת הצפורן עלולה לחדדה ולהרחיקה מעל הבשר – דבר העשוי לפצוע את הפרי על נקלה. את העבודה הזו מחויבים לעשות לא פחות מפעמים בשבוע, ומוטב לעשות זאת קודם העבודה, הגזיזה לא תגזול מהעובדים אלא רגעים מספר בלבד, אם בכיסו של כל אחד ואחד מהם ימצאו אולר חד ופצירה קטנה.
סידור העבודה
לפני התחלת הקטיף חייב מנהל העבודה לבחור את הפועלים הדרושים לה, המנהל חייב לדעת לבחור בשביל הקטיף פועלים בעלי הבנה והכרה, 6* כיון שפועלים אלה חייבים להבין ולהרגיש את האחריות המוטלת עליהם. 7*
מנהל העבודה חייב להימנע ככל האפשר מלמסור את הקטיף לקבלן אף אם ידמה לו, שהדבר יעלה לו יותר בזול. עבודה קבלנית בקטיף כשזקוקים לטיפול זהיר ועדין עד המקסימום, אסורה בהחלט, ורק לחברות ידועות בארץ, הנושאות באחריות הקטיף, יכולים להרשות לקטוף בקבלנות.
לפני צאתו לעבודה יקבע מנהל הקטיף מראש מי מפועליו יהיו הקוטפים, הסבלים ונושאי האלונקות, וכן יסביר להם הסברה ברורה את ערך עבודתם, וכיצד ינהגו במקרים השונים, הוא יפקח גם פיקוח מעולה שיצאו הפועלים לקטיף בבגדי-עבודה מתאימים (עיין פרק 'בגדי העבודה') וכשציפורניהם ניטלו כראוי, בהקצאתם לעבודה יקחו הפועלים אתם את הסלים, הסולמות, האלונקות וכו'.
הכפפות
בקליפורניה, פלורידה ובאפריקה הדרומית החלו הקוטפים בשנים האחרונות לשים כפפות על ידיהם בזמן הקטיף, או לכסות את ציפורניהם בכסיות של כותנה. אי-לכך אין שאלת נטילת הציפורנים חמורה כל-כך. בא"י אין חוגי הפרדסנים ממהרים לסגל לעצמם את המנהג הזה. ואולי יש טעם לדבר, כי יתכן שבחו"ל קשה להשפיע על הפועל הפשוט שיתייחס אל עבודתו מתוך כובד ראש, שייטול את ציפורניו וכו'. הוא הדין גם לגבי הערבים המקומיים 8* אבל מהפועל העברי יש לדרוש שיהיה אחראי בעבודתו, שהרי אין להשוות את הניבו 9* שלו לניבו של פועלי אפריקה הדרומית…
ארוחות
פועלים חקלאיים בשעת הקציר והבציר היו זכאים לאכול מן התוצרת בה הם עסוקים. דבר זה למדו מן הכתוב: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דב' כג, כה-כו). אף על פי שבפשוטו מדבר כתוב זה בכל אדם, דרשו אותו חכמי ההלכה על הפועל העובד בקציר ובבציר, והפכו על ידי כך מצוה זו לזכות מיוחדת שלו.
לפי הלכה מקובלת רק הפועל רשאי לאכול מן התוצרת; וזכות זאת נתפסת כמעין תוספת לשכרו או הטבה. המשנה קובעת בפרטי פרטים, אילו פועלים רשאים לאכול, מאיזו תוצרת ובאיזה שלב של מלאכתם; ואף הרחיבו את הזכות הזאת על שומרי פירות ה"אוכלין מהלכות מדינה" (ב"מ פ"ז מ"ב ואילך). אין הגבלה לכמות שהפועל רשאי לאכול.
בספרו חקלאות בתלמוד מתייחס הכותב אליהו נחום פרוש (גליקמן) לנושא וכותב: "הפועלים מותרים לאכול ענבים בשעת עבודה, בכל זאת רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין, כדי שלא יאכלו ענבים הרבה" (ב"מ פ"ט ,א) בבה מציעא.
בררה
בפרדסי הארץ רגילים לתת לפועלים לאכילה את ה"בררה" 10* – ויש צדק בדבר, שהרי בין תפו"ז בררה ובין תפו"ז ראוי למשלוח אין כל הבדל לגבי האכילה על המקום כל עוד לא נרקב הפרי ולא נפגע מזבוב ים התיכון; אבל תפו"ז בעלי שריטות, פצעים, ובליטות או תפוחים בעלי צורה בלתי רגולרית – טובים בעולם לאכילה ולהרוית הצמא, ולפיכך אין הפועלים צריכים לראות בזה משום עלבון. ברם, יש פועלים בעלי הרגל רע: ואע"פ שמעמידים לפניהם סל מלא תפו"ז, מתעורר בלבם החשק לקטוף פרי מעל העץ, ודוקא את היפה ביותר, ומעוררים הם גם את חבריהם לעשות כמוהם, בהרגל גרוע זה חייב מנהל הקטיף להלחם באמצעים חמורים, וחובה על כל פועל בעלֿ הכרה להבין את הדבר ולהסבירו לחברו!
משגמר הפועל לאכול את ארוחתו ייטיב לנגב את ידיו, כי אסור לעבוד בידים רטובות ומלוכלכות, העשויות להכתים את הפרי כתמים הנשארים עליו, הואיל ואין נוהגים בארץ לרחוץ את תפוה"ז 11* כמנהג המקובל בארצות אחרות (כגון קליפורניה וכו'). כיון שהפועל מקלף עפ"י רוב את תפוה"ז במקטפה (וגם זה הרגל רע) הוא חייב גם לנגב את המקטפה.
נוח לו לפועל, כי בקנותו אולר לנטילת הציפורנים יקנה בעל שני להבים: הקטן ישמש לגזיזת הציפורנים, והגדול – לקילוף תפוה"ז. 12*
השירה בשעות העבודה
המותר לשיר בשעת הקטיף? שאלה זו תהיה לכאורה מוזרה בעיני הקורא, בחינת, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", אבל כפי שנראה להלן יש, לאמיתו של דבר, קשרֿ מה בין השירה ובין העבודה, ועבודת הקטיף בכלל, על דבר זה עמדתי מתוך נסיוני בקטיף.
באחד הימים שרר מזג אויר חם ומחניק; הקוטפים עייפו עד מאד ובשעות האחרונות נמשכה העבודה לאטה מתוך לאות ושעמום. באויר הפרדס הורגשה מעין צפיה לגמר עבודת היום. פתאום נשמעה שירה נעימה שהשתפכה מפיו של אחד הקוטפים, שהלכה וכבשה את לבם של כל המשתתפים בקטיף. הרגשתי שהלכה וכבשה את לבם של כל המשתתפים בקטיף. הרגשתי מיד שהשירה הביאה לידי שינוי ניכר במהלך העבודה, כיון שכולם המשיכו לעבוד מתוך סדר, שקט והרמוניה. מכאן, שבמקרים רבים עשויה השירה לעזור לעובדים בקטיף, להנעים להם את העבודה ואפילו להחישנה (כמובן, לא על חשבון טיבה).
עונת הקטיף היא רבתֿ החשיבות ואלפי פועלים עסוקים בה חבורות חבורות. עם הקטיף מסתיימת עבודת השנה בפרדס והקוטפים אוספים את ברכתה, לפיכך כדאי להציע להנהיג את מנהג השירה בקטיף דוגמת רינת הקוצרים בימי קדם [9].
אולם לעתֿ עתה חייב מנהל הקטיף לנהוג זהירות בשיטה זו. מובן מאליו, שיש לאסור על השירה במקהלה, העשויה להפריע את העבודה. אבל אם אין השירה גוזלת את תשומתֿ הלב הדרושה להקטיף אין להטיל איסור עליה, כי ממנה תועלת לעבודה.
דיבור בעבודה
בשעת הקטיף מפריע הדבור בדרך כלל, לעבודה, בפרט כשמדברים שני קוטפים העובדים על יד עצים שונים או כשאחד הקוטפים מספר הלצה או בדיחה, השומעים מזניחים אז את העבודה הואיל והם מקשיבים לכל מלה היוצאת מפי המספר. אבל כשהקוטף מדבר עם חברו, העומד ממולו, או על ידו, וקוטף מאותו העץ. אין משום הפסד לעבודה, על זאת נוכח המחבר מתוך הנסיון.
מנהל הקטיף
מנהל הקטיף חייב לנהוג זהירות בהערותיו לקוטפים, לבל תביאינה אותם לידי כעס ורוגז, הואיל והפועל הנרגז אינו עובד מתוך חדוה וחשק, ולפיכך אין משום ברכה בעבודתו.
מנהל הקטיף לא יעסוק בקטיפת הפרי אלא ישגיח על הסדר וימצא כל הזמן במרכז העבודה. מדי פעם בפעם יעבור על יד הקוטפים, יתבונן בפרי שבסלי הקוטפים וישגיח שלא יהיה בהם פרי פצוע ושרוט, או פרי בעל עקצים ארוכים מדי. הוא יתמיד להזכיר לקוטפים, שפירות ההדר עדינים עד למאוד, שקליפתם מלאה שמן אתרי וכל נגיעה קלה עשויה לחבלם, וידרוש מהם שיהיו זהירים בעבודתם. מנהל הקטיף מחויב להשגיח שלא ישארו פירות על העץ, כטובים כרעים 14* שהרי ידוע כי כל פרי רקוב, גורם רעה לעץ. הוא יסביר לקוטפים, שנבגי הרקבון למיניהם מתגלגלים ברוח למרחקים וממאירים את הפירות הבריאים. גם כל פרי בריא שהושאר על העץ, או שנשכח עליו, סופו להביא לידי קלקלה; כי הפועלים שיבואו לעידור החל אחרי הקטיף, יטפסו על העצים לשם חיפוש ה"שכחה" ויגרמו לפציעת ענפים או לשבירתם. יש להעיר, אגב אורחא, כי באותו זמן מתחילה הפריחה, וטלטול העצים בשעת הטיפוס עליהם יגרום לנשירת פרחים לרבבות, ללא צורך.
מנהל הקטיף ישגיח כי בזמן העבודה לא יקלקלו הפועלים את הכלים והמכשירים. אם ירד גשם – יצוה להפסיק את העבודה מיד. הפסקה זו טובה היא, כיון שאין הפועלים יכולים לעבוד כראוי בזמן הגשם. ועוד דבר: קליפת תפוחי הזהב ממהרת לקלוט את הרטיבות, היא מתעדנת ועלולה אז להפצע חיש מהר. אם אין הגשם חזק, מוטב להשתמש בהזדמנות זו ולאסוף את כל הנשר הנמצא מתחת לעצים, כיון שפרי זה, בהרקבו , עשוי להמאיר את הפירות שעל העץ.
אסכם את דברי, בזמן העבודה ידאג המנהל ליצור נוחיות מכסימלית בשביל הקוטפים מבלי לבזבז על כך זמן רב והוצאות מרובות; וכן הוא צריך להיטיב את יחסו לפועלים, כי רק אז ילך לבם אחריו והצלחתו תגדל.
הערות
1* יהודים הכירו את האתרוג בארם-נהריים בימי גלותם שם, ובשובם ארצה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס, לאחר כיבוש בבל בידי הפרסים, הביאו איתם את האתרוג וגידלו אותו בא"י. בפולחן היהודי הוכנס האתרוג כתוצאה מניצחון במלחמת הקודש ומלחמת השחרור של החשמונאים. האתרוג נעשה סמל דתי-לאומי מובהק ומוטיב חביב באומנות היהודית יחד עם המנורה בעלת שבעת הקנים, הלולב והשופר. האתרוג מוטבע על מטבעות המרד הראשון והשני, על משקולות, מנורות, מצבות וארונות מתים.
2* בוסתנאי: שבועון שהופיע בשנים 1929–1939 ושימש כביטאונה של התאחדות האיכרים. השבועון כלל מאמרי עיתונות מחו"ל, ידיעות, כתבות פוליטיות, מידע מדעי בנושאי חקלאות, זיאולוגיה, ובוטניקה. וכן חומרים ספרותיים.
הכתוב מתייחס למאמרים שהתפרסמו בבוסתנאי בתאריכים: 28.10.1931, 18.11.1931, 2.12.1931, 9.12.1931, 23.12.1931, 20.1.1932, 3.2.1932
3* באותם ימים נעשה יצוא פרי ההדר באמצעות אוניות איטיות. מהלך שארך זמן רב בהמתנה בהעמסה ובפריקה. חומרי האריזה לא הועילו הרבה לפרי שניזוק כבר בשלב הראשוני. ולמעשה, עקב כך הוא הגיע פגום או אפילו רקוב לחלוטין לשוק. ונוסף על כך, פגע במרבית הפרות שהיו איתו באותה התיבה.
4* חוד המחט משמש ביטוי עממי לנקודה זעירה מאוד. כיום נהוג לתאר את זעירותה במידה מדעית כמו מיקרונים וכו'.
5* פרי ההדר המכיל כ-90% מים, וקליפתו בנויה תאי שמן לרוב. הוא רגיש מאוד לטיפול בלתי-זהיר בשעת הקטיף, והוא עלול להירקב במשלוח ולהרקיב את שכניו בתיבה אם הוא נפגע בשעת הקטיף.
6* בעל הכרה – שפה נקייה לומר יהודי.
7* הכותב מתייחס בלשון זהירה לוויכוחים הפוליטיים שהעסיקו את היישוב באותם ימים, בדבר לשכות עבודה המספקות פועלים לעבודה החקלאית. בלשכות של הסתדרות הפועלים חולקה העבודה על פי גודל המשפחה ומספר ימי העבודה שבה עבד הפועל באותו חודש. ואילו בלשכות שהקימו הפרדסנים והחקלאים נמסרה העבודה על פי התאמת הפועל לעבודה ואיכותו של הפועל. המאבק הגדול של לשכות הפועלים באותם ימים היה נגד העסקת פועלים ערבים, בעוד פועלים יהודים סובלים מרעב.
8* נושא הכפפות מקורו, לדעתי, ברצון חקלאי דרום-אפריקה (אפארטהייד) למנוע את הנגיעה בפרי המיועד לאכילה בעיקר לציבור הלבנים, מאנשים הנחשבים ללא נקיים ולא מוערכים. כאן כורך המחבר את ערביי א"י עם הכושים באפריקה. למעשה, הכותב מתערב במחלוקת שהייתה באותם ימים בנושא העסקת פועלים ערבים בקטיף פרי ההדר בין מפלגות הפועלים לבין הפרדסנים. הפרדסנים העדיפו עבודה ערבית זולה כדי להגדיל את רווחיהם, בעוד הפועלים העברים בקשו את העבודה לעצמם כדי לאפשר להם להתפרנס ולהתקיים.
9* ניבו במובן רמה תרבותית.
10* 'בררה' הוא הפרי שאינו עומד בסטנדרט הראוי להישלח לשווקים ומיועד להימכר בשוק המקומי או להגיע לתעשיית המיץ, הריבות ופלחי פרי משומרים. מקור המילה ברר בערבית. ומשמעותה: השארית הנשארת לאחר שבררו והוציאו את הטוב והמשובח.
11* את הקיצור תפוז יצר הלשונאי יצחק אבינרי (אחיו של אמיל, המציל האגדי מחופי ת"א) רק בשנת תרצ"ב (1932). עד השתרשות המלה נהגו לומר תפוח-הזהב או בר"ת תפוה"ז ואף תפו"ז.
* בפרוטוקולים של ועד המושבה פ"ת בשנות העשרים נהג המזכיר כותב הפרוטוקולים להקל על עצמו ובמקום תפוח-זהב נהג לכתוב תפו"ז.
12* מוזר הדבר שהכותב מטיל על הפועל את האחריות להצטייד באולר (שהיה יקר באותם ימים). הרי באותה מידה יכול היה להטיל עליו את ההצטיידות במקטפה או בתרמיל הקטיף.
13* הכותב מציע לחוג את חג סיום הקטיף דוגמת רינת הקוצרים בימי קדם (לחדש ימינו כקדם), ואכן, בפ"ת נחוג חג סיום הקטיף משך שנים מספר בהשתתפות פעילה של ילדי בתי הספר והגנים.
14* על לקט 'שכחה ופאה' מעדיף הכותב לוותר מתוך דאגה לעץ לשנים הבאות.
מרתק! תודה