התקרית על גשר נקיק הינשוף

סיפור של אמברוס בירס, תרגם והעיר אבי גולדברג

לפניכם הסיפור המפורסם ביותר של סופר הפנטזיה האמריקני אמבורז בירס (1842–1914), אדם שכתב סיפורים מפתיעים ומוזרים, מסוגות הפנטזיה והמדע הבדיוני. בסוף חייו נעלם בצורה מוזרה שכמו נלקחה מסיפוריו, כשיצא ככתב לראיין את אנשי המנהיג הפוליטי המקסיקני פנצ’ו וייה.

הסיפור שלפניכים פורסם לראשונה ב-1890 והפך לאחד הסיפורים המפורסמים ביותר בספרות האמריקנית. הוא הוסרט כמה וכמה פעמים.

I

איש עמד על גשר פסי הרכבת בצפון אלבמה. מבטו היה נעוץ בזרימת המים המהירה בעומק של עשרים רגל למרגלותיו.

ידי האיש היו משוכלות מאחורי גבו בעוד פרקי ידיו מהודקים ברצועה. צווארו היה נתון בלולאת חבל שנכרך בהידוק על צווארו. חבל התלייה שהיה כרוך על צווארו היה מלופף על קורת עץ כבדה שהייתה מעליו, ושארית החבל התדלדלה מהקורה מטה עד לברכיו. מְרישים שנקשרו ברפיון על אדני המסילה יצרו במה לגבר המוקע ולתלייניו – שני טוראים של צבא האיחוד שעליהם ניצח סמל שבאזרחות יכול היה לשמש כסגן שריף.

במרחק מה, על גבי אותה במה מאולתרת, עמד, עטוי מדי קצונה, סרן חגור באקדח. משני עברי הגשר ניצבו זקיפים בתנוחת ‘דגל נשק’, רוצה לומר אחזו ברובה כשהוא מונח לפני כתף שמאל שלהם. תנוחה צבאית מכאיבה שבה נחה קת הרובה על הזרוע, תנוחה בלתי טבעית המצריכה מאמץ גופני ולו בשל הצורך לייצב את הגוף. לא נראה היה שהזקיפים התעניינו במה שהתרחש על הגשר בין עמדותיהם. הם רק שימשו מחסום למשטח המרישים שבמרכז הגשר שמשני צידיו עמדו.

מעברו של אחד הזקיפים לא נראה דבר. פסי הרכבת נמשכו אל האחו שהשתרע מאה יארד משם, היכן שהמסילה התעקלה ואי אפשר היה לראותה יותר. ספק אם הייתה עמדה צבאית נוספת במורד הדרך. מן העבר השני של הנקיק התרוממה הגדה השנייה של הנחל. היה זה מדרון לא תלול וחשוף. ברום הגדה הונחו גזעי עצים צפופים שיצרו חומה מבוצרת ובה נפתחו חרכי ירי לרובים. רק חרך ירי אחד היה בעל מידות שהתאים לקנה תותח הארד, שקנהו המזדקר מופנה אל עבר הגשר. במחצית המדרון, בין העמדה המבוצרת הזו לגשר שעליו הוקע הגבר, התפרסה מחלקת רגלים שצפו בהתרחשות. הם ניצבו בשורה בעמידת נוח. הם היו קהל הצופים –קתות הרובים שלהם הונחו על הקרקע בעוד הקנים היו מוטים קלות לאחור כנגד כתף ימין, ידיהם משוכלות על הרובה. מימינם ניצב הסגן, חוד חרבו הזדקר לעבר הקרקע, וידו השמאלית נחה על רעותה. איש לא זז. הכול דמם אל מול ארבעת הנוכחים במרכז הגשר.

המחלקה מול הגשר הייתה חסרת תנועה כמאובנת. הזקיפים שמשני צידי הגשר הביטו אל עבר הגדות, שביניהם שצף זרם המים בנקיק. הם נראו כמו תפאורת פסלים לגשר. הסרן ניצב בזרועות משוכלות מתבונן בשקט במלאכת הכפופים לו ללא אומר. אפוף כבוד מגיע המוות, וכשהוא מגיע בהתראה מספיקה, יש לקבלו בגינוני טקס, וכלל זה חל גם על אלו המורגלים כבר בנוכחותו. בצבא, השקט והטקסיות הם קוד הכבוד של המוות.

הגבר שעמד בפני ההוצאה להורג נראה כבן שלושים וחמש. אם לדון אותו על פי חזותו הוא נראה אזרח, בעל מטעים מן הסתם. הוא היה טוב מראה. אפו ישר ופיו נחוש – ממצחו הרחב גלש שערו הכהה שסורק אל אחורי הקרקפת, מכסה את אוזניו עד צווארון מעיל הזנבות המעוצב. הוא היה משופם, וזקן מחודד כיסה את סנטרו, אך היה נטול פאות לחיים. עיניו הגדולות היו אפורות כהות, שרויה הייתה עליו הבעת נועם מהסוג שלא היית מצפה לראות אצל אדם שחבל התליין כרוך לצווארו. בעליל לא היה זה רוצח מפשוטי העם. פקודות הצבא שוות לכול וחלות על כל סוגי שכבות העם ולנכבדים שבו לא ניתן פטור מתלייה.

משהסתיימו ההכנות פנו שני הטוראים הצידה וכל אחד מהם משך את הקרש שעליו עמד קודם לכן. הסמל פנה אל הסרן, הצדיע לו ונעמד מאחוריו. הקצין צעד צעד אחד לאחור. תנועות אלו הותירו את הנדון ואת הסמל משני קצותיו של אותו קרש, שנמתח על פני שלושה מאדני הגשר. הקצה שעליו עמד האזרח היה קרוב לאדן הרביעי. קרש אחרון זה הוחזק קודם במקומו על ידי משקל גופו של הסרן; עכשיו הוחזק אותו קרש במשקלו של הסמל. ההתקן הניח את דעתו של הנדון כמערכת פשוטה ויעילה. פניו היו גלויים ועיניו לא נחבשו. הוא הביט רגע ביציבה הבלתי רגילה של רגליו ולאחר מכן השפיל את מבטו אל זרימת המים המסתחררים בנקיק הענוג שלרגליו. חתיכת קרש נסחפה כבריקוד, הסתחררה במים ולכדה את תשומת ליבו, ועיניו עקבו אחריה במורד הזרם. כמה איטית היא הזרימה, חשב, איזה זרם עצל. הוא עצם את עיניו כדי להסדיר את מחשבותיו האחרונות על אשתו וילדיו. המים נצנצו בזהוב בשמש השחר, ערפילי בוקר נחו נמוך בין גדות הנקיק במרחק מה במורד הזרם, הביצורים במעלה הגדה, החיילים, פיסת העץ הנסחפת בזרם המים – הכול הסיח את דעתו. ועתה הוא שם לב למטרד חדש, בוקע מבעד למחשבותיו על אודות יקיריו, רעש שהוא לא היה יכול להתעלם מקיומו או להבין את מקורו, רעש חד מסוים מתכתי, כמו חבטות של קורנס נפחים על גבי סדן. הוא תהה מה מקורו של רעש זה ומאין הוא מגיע, האם מרחוק או שמא מקרוב. התדירות של הרעש הייתה קצובה אך איטית כהקשת ענבל בפעמון המכריז על מוות. הוא ציפה לכל נקישה בחוסר סבלנות ולא ידע להסביר מדוע מרווחי השקט הלכו והתארכו, והנקישות התחילו להוציא אותו מדעתו. ככל שהמרווחים הפכו ללא סדירים ועוצמת ההקשות גברה בחדותן ובעוצמתן, הםן חדרו באוזניו כמו להב סכין, הוא חשש שהוא יצווח. הוא שמע את תקתוק שעונו.

הוא פקח את עיניו וראה שוב את שטף המים מתחתיו. לו יכולתי לשחרר את ידי, הוא חשב, הייתי יכול לשחרר עצמי מהלולאה ולזנק למים. בצלילה אני יכול להתחמק מהקליעים, ובשחייה נמרצת להגיע את הגדה, להימלט אל עבר היערות ולשוב לביתי. הבית, תודה לאל, נמצא עדיין מחוץ לקווי החזית שלהם, אשתי והילדים נמצאים עדיין מעבר לעמדה הקדמית של צבא הפולשים.’ היו אלו מחשבות – שיש להביאן כאן במילים – החולפות במוחו של הנידון למוות יותר מאשר היו אלה רעיונות שנצנצו במוח.

הסרן הנהן בראשו לעבר הסמל. הסמל פסע לאחור.

II

פֵייטון פרקהר היה בעל מטעים משגשג, צאצא למשפחת בעלי מטעים מכובדת בעלת שורשים באלבמה. כבעלי עבדים אחרים היה גם הוא מטבע הדברים נתון רובו ככולו בעסקנות ציבורית. הוא היה מהתומכים הראשונים בפרישת מדינות הדרום מהאיחוד. הוא נשאר תומך נלהב ברעיון הפרישה גם עתה.

נסיבות שהיה בהן משום התנשאות אישית ושלמותר לפרטן כאן מנעו ממנו בשעתו, עם פרוץ הקרבות, להצטרף ולשרת באותו חיל אציל שלחם בקרבות האומללים שהביאו לנפילת קוֹרינְת’, נסיבות חסרות הכבוד שהגבילו אותו מלהצטרף ללוחמי צבא הדרום, אשר מיותר להתייחס אליהן כאן, הרתיחו אותו. הכמיהה לשחרור תעצומות נפשו, לחוות את חלום החיים הנאצלים של חייל, ההזדמנות להצטיין בקרב – רחשו בו. הזדמנות, כך חש, בוא תבוא, כפי שהיא מגיעה אל כולם בעיתות של מלחמה. בינתיים הוא עשה כמיטב יכולתו. לא הייתה משימה בזויה עבורו מכדי לבצעה, ובלבד שתשרת את מטרת מדינות הדרום. לא הייתה כל הרפתקה מסוכנת עבורו מכדי להשתתף בה ובלבד שהלמה את אופיו של אזרח שבליבו פעם לב של חייל. בתום לב וללא התחבטות קיבל על עצמו ולו באופן חלקי ככורח המציאות את האמירה הנכלולית ש”באהבה ובקרב, הכול הוגן.”

לעת ערב, בעוד פרקהר ורעייתו ישובים היו על ספסל כפרי בסמוך לכניסה לאדמותיו, התקרב אל עבר השער רוכב, חייל במדים אפורים [מדי חיילי הקונפדרציה של מדינות הדרום שפרשו א.ג.] וביקש מים לשתייה. גברת פרקהר הייתה יותר מנלבבת על ההזדמנות שנקרתה לה לשרתו במו ידיה הצחות. בעוד היא עסוקה בהבאת המים, סר בעלה אל הרוכב המאובק וחקר אותו נמרצות על אודות המצב בחזית המלחמה.

“הינקים משפצים את פסי הרכבת,” אמר הרוכב. “ומתכוננים להתקדמות נוספת. הם הגיעו עד לגשר נקיק הינשוף, שיקמו אותו וביצרו את הגדה הצפונית. מפקד הגזרה הוציא פקודה ותלו בכל מקום אפשרי. על פיה כל אזרח שייתפס מחבל במסילת הברזל בגשרים שעליה היא חולפת, במנהרות, או ברכבות עצמן, יישפט בשיפוט מהיר וייתלה לאלתר, ראיתי את הפקודה במו עיניי.”

“מה המרחק מכאן אל גשר נקיק הינשוף?” שאל פרקהר.

“כשלושים מיילים.”

“האם יש כוח צבאי כלשהו בדרך לשם?”

“רק עמדת תצפית קדמית כחצי מייל משם, על מסילת הברזל עצמה, וזקיף בודד מהצד הזה של הגשר.”

“נניח שאדם, אזרח וחוקר של הוצאות להורג, יצליח להתחמק מעמדת התצפית ואפילו להתגבר על הזקיף,” אמר פרקהר בעודו מחייך, “מה יוכל להשיג בכך?”

 הרוכב הרהר. “הייתי שם לפני חודש,” הוא השיב.

“הבחנתי כי השיטפונות של החורף שעבר סחפו עימם כמות גדולה של גזעי עצים וענפים המגובבים עכשיו למרגלות מזח העץ בקצה הזה של הגשר. עתה העץ הוא יבש, והצתתו קלה כחומר דליק.”

בשלב זה של השיחה שבה הגברת פרקהר והביאה מים, והחייל שתה. הוא הודה לה בטקסיות, קד לבעלה ורכב משם. שעה מאוחר יותר, לאחר רדת החשכה, הוא חזר וחלף על פני המטעים בדרכו צפונה כלעומת שבא. הוא היה סייר של כוחות האיחוד [צבא האיחוד שלח מרגלים מוסווים במדי חיילי הקונפדרציה מעבר לקווים, א.ג.].

III

בעוד פייטון פרקהר צונח היישר מטה דרך קורות הגשר איבד את הכרתו ונחשב כמת. במצב דברים זה הוא התעורר – ונדמה היה לו כי הקיץ בעידן אחר – כשכאב חד פולח צווארו, ובעקבותיו הרגשת מחנק. כאבים נוקבים שמקורם כנראה מן הצוואר הסתעפו בכל רמ”ח איבריו ובכל רקמות גופו. כאבים אלה חלפו וניקבו את גופו במהירות, בתדירות גבוהה ובמסלול שהתפצל באופן מוגדר לאורך גופו. התחושה הייתה שֶלָבַת אש פועמת בתוכו בטמפרטורה בלתי נסבלת. באשר לראשו, הוא היה מודע רק לתחושת נפיחות – תחושה של גודש. התחושות הללו לא היו מלוות במחשבה כלשהי. החלק השכלי שלו כבר ניזוק.

היה בכוחו אך ורק להרגיש, ולהרגיש, בזה היה כרוך כאב, משום עינוי. הוא היה מודע לתנועה. מכותר בתוך ענן זוהר אשר הוא היה רק הליבה הבוערת שלו. הוא היה מהות נטולת גשמיות, הוא נהדף בצורה קשתית בעוצמה בלתי נתפסת כמטוטלת ענקית. ואז לפתע, בפתאומיות נוראית, ניתז האור שמעליו מעלה מלווה ברעש של מים ניתזים, שאגה מעוררת צמרמורת חדרה לאזניו, וכל האופף אותו היה אפל וצונן. בבת אחת חזרה אליו היכולת לחשוב. הוא ידע כי חבל התלייה נקרע והוא נפל לתוך המים. לא הייתה הרגשת חנק אחרת, הלולאה סביב צווארו המשיכה לחנוק אותו אך בכך מנעה גם מהמים לחדור לתוך ריאותיו. למות בתלייה בתחתית הנהר – ההרהור על אפשרות כזו נראתה לו כה מופרכת. הוא פקח את עיניו בחושך וראה מעליו אור מבליח, אלא שהאור הגיע ממרחקים, בלתי ניתן להשגה! הוא המשיך לטבוע, באשר האור הלך והקליש, הלך ופחת עד שלא נותר אלא נצנוץ. ואז התחיל הנצנוץ לתפוח, ואורו גבר והוא הבין כי הוא צף אל פני המים – באי-חמדה הוא ידע זאת, נוח היה לו בתחושתו העכשווית. להיתלות ולטבוע, כך חשב, אין זה כה נורא, אבל אינני רוצה להיירות עתה. לא; אני לא מוכן שירו בי עכשיו זה כבר לא הוגן.

הוא לא היה מודע למאמץ, אבל כאב חד בפרק כף ידו הבהיר לו כי הוא מנסה לשחרר את ידיו. הוא הפנה את תשומת ליבו כצופה אדיש בתרגיליו של לוליין המנהל מאבק נואש לחילוץ פרקי ידיו מהקשר שבו הן היו קשורות, ללא שבאמת היה אכפת לו מה תהיינה תוצאות המאבק.

איזה מאמץ נאה! איזה מאמץ רב כוח תוך גילוי עוצמה על אנושית! הה, אכן הישג ראוי לשבח! הידדֹ! הרצועה שכבלה את פרקי ידיו נותקה ונשרה, ידיו היו עתה משוחררות והן צפו כלפי מעלה, הוא ראה אותן עתה במטושטש משני צידיו באור המתגבר. הוא התבונן בהן בעניין חדש כשהאחת ולאחריה השנייה משכו עכשיו בלולאה שהייתה כרוכה לצווארו. בגלל כאב חד שחלף בו הוא דמיין כי הוא צועק אל ידיו “החזירו את הלולאה למקומה”. בעוד הן מחלצות את צווארו מהלולאה הן משכו אותה והשליכו אותה ממנו והלאה בפראות. הרצועה הפתלתלה במים נדמתה לחמוקיו של נחש מים.

צווארו כאב באופן נורא, מוחו עלה בלהבות, ליבו שפּרְפֵּר בחולשה זינק לפתע, בניסיון לחלץ עצמו דרך פיו.

כאב ללא גבול דש ורמס את כל גופו! אלא שידיו לא צייתו לו. הן היו סרבניות, לא נענו לפקודה. הן היכו במים מכות חזקות ומהירות כלפי מטה, בהכרח מציפות את גופו מעלה אל פני המים. הוא הרגיש כי ראשו מגיח, עיניו סונוורו באור השמש; עוויתות חזהו הרחיבו את ריאותיו שגמעו כמות אדירה של אוויר, והוא פלט אותו במהירות בצווחה, היה זה כאב נורא, כאב שיכול להיות מוכתר כשיא הכאב.

עכשיו הוא היה במלוא הכרתו וחש בכל חושיו, הוא היה דרוך. למעשה הייתה זו דריכות לא טבעית. הפגיעה ברקמות גופו הייתה כה נוראית עד שגרמה לחושיו להיות כה רגישים, שהם עידנו וזיככו את הרשמים שקלטו בצורה שלא נקלטו בעבר. אדוות המים ניתזו על פניו והוא שמע את צלילי כל אחת מהן בנפרד כשנתזו על פניו. הוא התבונן ביער על גדת הנקיק, הבחין בכל עץ בנפרד, בעלים ובנימים המשתרגים בכל עלה. הוא הבחין בכל חרק הזוחל עליהם, הוא ראה בבירור את החגבים, את הזבובים שגופם זורח, את העכבישים האפורים פורסים את רשתותיהם מבד לבד. הוא שם ליבו למגוון צבעי הקשת שנשתברו בתוך אגלי הטל שרבצו על מיליוני להבי העשב. זמזום היבחושים שריקדו מעל למערבולות המים שבנקיק, משק אברות השפיריות, עכבישי המים שגפיהם חותרים כמשוטי סירה – כל המראות הללו התנגנו כמנגינה באזניו. הוא ראה דג שהחליק, חלף מולו, וקלט את אוושת הגוף המפלח את המים.

הוא היה עתה מעל פני המים מביט אל מורד הזרם, לרגע נראה העולם סביבו כחג באיטיות סביבו והוא עצמו ציר התנועה, והוא הבחין בגשר מעל הנקיק. הבחין במתחם המבוצר שעל הגדה, בחיילים על פני הגשר, בסרן, בסמל, בשני הטוראים, תלייניו. אל מול זוהר השמיים הכחולים הם כולם נראו כצלליות. הם צעקו והניעו את איבריהם, מצביעים לעברו. הסרן שלף את אקדחו מנרתיקו, אבל לא ירה. האחרים לא היו חמושים. דמויותיהם נדמו כשל ענקים. תנועותיהם היו מגוחכות ונוראיות בעת ובעונה אחת.

לפתע נשמע רעש, נפץ חד ומשהו פגע במים בדייקנות ממש במרחק אינצ’ים ספורים מראשו, מטח מים ניתז על פניו. הוא שמע ירייה נוספת, וראה את אחד הזקיפים ורובהו נשען על שכמו, עשן כחול בהיר מתמר מקנהו.

האיש שבמים לכד במבטו את עינו של הזקיף שעל הגשר, המביטה אל תוך שלו מבעד לכוונות. הוא שם לב לכך שהעין הייתה אפורה וזכר שקרא פעם שעיניים אפורות הן החדות ביותר, ושלצלפים בעלי מוניטין יש עיניים אפורות. למרות זאת אפור העין שכיוון לעברו את רובהו החטיא.

מערבולת שהסתחררה לכיוון הנגדי סובבה אותו חצי סיבוב, והוא שוב הביט אל היער על הגדה הנגדית לזו שעליה היו ביצורים. קול צלול וגבוה השתפך חדגוני, נשמע עתה מאחוריו, נישא מעל המים, היה הקול מודגש, קול שניקב את אוזנו והכפיף תחתיו את כל יתר הקולות, אפילו את משק אדוות המים הניתזות באוזניו. על אף שלא היה חייל מאודו, הוא ביקר במחנות צבא לעיתים קרובות מספיק כדי לזהות את המשמעות הנוראה של הקול ששמע: הקול המונוטוני כמו מדקלם מילים ננשפות. היה זה קולו של הסגן שעל הגדה שהשתתף במצוד הבוקר. בקולו האדיש, נטול רחמים המשרה רגיעה על חייליו, יצאו המילים קצובות, הֲבָרותיהן מדודות. באכזריות קרא: “מחלקה.. היכון… הכתף שק’ למטרה שלפניכם!… כוון!… אש!”

פרקהר צלל, צלל עמוק ככול שהיה יכול, המים שאגו באוזניו בעוצמה של אשדות הניאגרה, למרות זאת יכול היה לשמוע היטב את רעמו של מטח היריות, ובהתרוממו שוב אל פני המים, ראה פיסות מתכת זוהרות, פחוסות בצורה ייחודית, צוללות להן, מסתלסלות מטה באיטיות, חלקן נגעו בידיו ובפניו. פיסה אחת התמקמה ברווח שבין צווארונו לצווארו, חום לא נעים נפלט ממנה והוא חילץ אותה משם.

כשעלה שוב אל פני המים, צמא לאוויר, הבין כי זמן רב שהה במצולות; עכשיו הוא נסחף למרחק רב במורד הזרם – קרוב למקום מקלט. החיילים כמעט סיימו לטעון מחדש את רוביהם; חוטרי המתכת נצצו לאור השמש, ובאחת, כשנשלפו מתוך קני הרובים, הם התנופפו מעל ואז הושחלו לנרתיקיהם. שני הזקיפים ירו שוב, ללא פקודות אש, ירי עקר, בלא תוצאות.

האיש הנרדף ראה כל זאת מעבר לכתפו; עכשיו שחה במרץ במורד הזרם. מוחו פעל בקדחתנות כמו גם גפיו; ומחשבתו הייתה מהירה כהבזק הברק. הקצין, כך חשב לעצמו, לא יחזור על התרגולת השגויה שוב. באשר קל לחמוק ממטח ירי כמו מירייה בודדת. הוא כנראה כבר אפשר לכל חיילי המחלקה ירי חופשי לעברי, ואלוהים יעזור לי אם אוכל להתחמק מכל היריות כולן.

נד מים מפחיד היתמר במרחק שני יארד ממנו, ובעקבותיו רעש עז מחריש אוזניים, ואז הולך היה ומתפוגג, נסוג באוויר הרוטט אל עבר המבצר, וגווע בפיצוץ עז שהרעיד את נתיב המים כולו עד לתחתיתו. עמוד מים עלה ונישא מעליו, ואז נשבר באחת מעליו, עיוור אותו, חנק אותו. היה זה התותח שהשתתף אף הוא במשחק. עוד הוא מניד ראשו כדי להתנער מהרעש הנורא במים, שמע את רחש הפגז החולף באוויר במאוצו הלאה, ומייד מרטש ובוטש את ענפי עצי היער שמעבר.

הם לא יעשו את זה פעם נוספת, חשב. הירי הבא יהיה ירי של מטען כדוריות. עליי לצפות בתותח; העשן מלועו יתריע באשר קול הנפץ מגיע רק מאוחר יותר, מפגר אחרי הפגז שנורה. התותח הזה הוא תותח איכותי.

לפתע החל לחוג ולהסתחרר, מסתחרר היה כסביבון. המים, גדות הנקיק, היערות, הגשר, המבצר, החיילים הרחוקים עכשיו, כל אלה התערבלו והיטשטשו, העולם הצטייר מולו בגוונים בלבד, משיכות מכחול אנכי ואופקי –רק בהן יכול היה להבחין. הוא נלכד במרכזה של שיבולת מים שסחררה אותו במהירות והפכה אותו והעלתה בו תחושת סחרחורת ובחילה. כעבור דקות ספורות נפלט אל מצע החצץ של הגדה השמאלית הדרומית – מאחורי קפל קרקע שהסתירה אותו מאויביו. קטיעת הסחרור שלו, החיכוך של כפות ידיו בחצץ על החוף, השיבו לו את חושיו, והוא פרץ בבכי של הקלה. הוא חפר באצבעותיו וחפן בהן חול והשליך על עצמו ובירך אותו בקול רם. בעיניו נדמה היה החול לאבני חן, ליהלומים, לאבנים יקרות. לא היה באותו רגע דבר יפה בעיניו יותר מאשר החול הזה.

העצים שגדלו על הגדה היו צמחי גן ענקיים; הוא הבחין בכך שהם צמחו סדורים, הוא שאף פנימה את ניחוח פריחתם. בין גזעיהם נגה אור ורדרד מוזר, והרוח שנשבה בענפיהם הפיקה צלילי נגינתם של נבלים אֶאולִיים. הוא לא רצה להמשיך ולברוח. לא אכפת היה לו להישאר באתר הקסום ולהמתין עד שיילכד.

מטחי פגזי הכדוריות התפוצצו מבעד לעלוות העצים גבוה מעל ראשו. הרעש והשריקות של המטען המתפזר הקיצו אותו מחלומו. התותחן המתוסכל נפרד ממנו ביריית פגז אקראי. האיש הנמלט קפץ על רגליו, טיפס בריצה בגדה המתרוממת וזינק אל עבי היער.

בהמשך אותו יום היה נודד ומנווט על פי מיקומה המשתנה של השמש. היה זה יער עבות שהשתרע אין קץ; הוא לא הצליח למצוא את מוצאו, לא היו ביער ולו שביל אחד של שוכני היער. מעולם לא ידע שהוא חי באזור כה פראי. היה בגילוי הזה משהו מאיים.

הליל רד והוא היה סחוט, רגליו נפוחות, והוא היה רעב. רק המחשבה על אודות אשתו וילדיו האיצה בו להמשיך ללכת. לבסוף מצא דרך שהוליכה אותו בכיוון שידע שהוא הכיוון הנכון. זו הייתה דרך רחבה ושטוחה כרחובות העיר. הדרך לא השיקה לשדות ולא לשכונות מגורים, ואפילו נביחת כלב במעידה על מגורי אדם לא נשמעה. הגזעים השחורים היו לחומה משני צדי הדרך, וקווי החומה נפגשו באופק בנקודה, כמו תרגיל ברישום בשיעור פרספקטיבה. כשנשא מבטו מעלה ראה בשמיים את אורם של קבוצת כוכבי הפז הגדולים שבקע מבעד לקרע בצמרות הסבוכות, הם נבטו מלמעלה מנוכרים ומסודרים במבנה מוזר. הוא היה משוכנע כי הסדר המשונה שבו הופיעה הקונסטלציה בשמיים נושאת בחובה משמעות נסתרת וחורשת רע. היער משני עברי הדרך רחש צלילים משונים והוא היה בטוח כי הוא שומע פעם ושוב פעם לחישות בשפה זרה כלשהי.

צווארו הכאיב לו, הוא צבה באופן נורא, כך חש בידיו כשמישש אותו. הוא ידע שסביב הצוואר יש עיגול שחור במקום שהַחבל נכרך עליו.

היה גודש בעיניו, עד כדי אי-יכולת לעצום אותן. לשונו הייתה נפוחה מצמא; הוא הקל על צימאונו בשרבבו אותה מתוך פיו אל האוויר הצונן. באיזו רכות ריפד הדשא את הדרך שאיש אינו חולף בה. עכשיו כבר לא חש בדרך בה צעדו רגליו!

הוא נרדם אגב הליכה, מן הסתם לא היה בייסוריו בכדי למנוע זאת. עכשיו הוא צפה בתמונה אחרת – היה זה בהקיץ או שמא חזיון שווא. הוא ניצב בפני פתח ביתו. הכול נראה כפי שהוא השאיר אחריו כשיצא אותו, הכול היה יפה ובהיר כששמש הבוקר האירה. האם המשיך בצעידתו כל הלילה? בעוד הוא דוחף ופותח את שער ביתו ופוסע במעלה השביל הלבן הרחב, הוא ראה את אשתו כמרחפת בבגדיה לקראתו, היא ניצבה בתחתית גרם המדרגות והמתינה לבואו, בחיוך של עליצות שאין מילים יכולות להכיל, בתנוחה רבת חן שיש בה מן הכבוד. הו, היא הייתה יפה לאין שיעור! הוא קיפץ מעלה זרועותיו מושטות אליה. ברגע שהוא עמד לחבקה הוא חש בחבטה חזקה על מפרקתו, אור מסמא עיניים בלובנו הבהיק אל כל עבר, ורעש נוראי כרתיעה של תותח – ואז הכול רק החשיך ונדם.

פייטון פרקהר היה מת; גופו שבור המפרקת התנודד קלות מצד לצד מתחת לאדני העץ של גשר נקיק הינשוף.

“קראו עוד :

“תקרית בגשר נקיק הינשוף” בויקיפדיה

אמברוז בירס בוויקיפדיה “

תקרית בגשר נקיק הינשוף: גרסת סרט קצר משנות השישים

האזינו ל”תקרית בגשר נקיק הינשוף” כתסכית רדיו קלאסי בכיכובו של ג’וזף קוטן

האזינו להקראה של “תקרית בגשר נקיק הינשוף”

“זמן הוצאה להורג” :משה רון משווה בין הסיפור של בירס לסיפור של בורחס

אימרות שונות של אמברוז בירס

עוד סיפורים של אמבורז בירס

“החלון החסום ” בתרגום ליאורה הרציג

“ליל קיץ אחד” בתרגום ליאורה הרציג

“נהרג ברסאקה” בתרגם ליאורה הרציג