ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
‘עונת אמנות על המסך’
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על עונת אמנות על המסך שתחל ב-5 בספטמבר ותימשך עד 10 באוקטובר. ההקרנות תתקיימנה בסינמטק תל אביב, בקולנוע לב תל אביב, ובמרכז סוזן דלל, ויוקרנו אירועי אומנות, תיאטרון, מחול, מחזות זמר, ומוזיקה על המסך הגדול.
אני ממליץ במיוחד על הקרנת בכורה ישראלית של הסרט אדמונד דה ברז’ראק, סרטו של אלקסיס מישליק, שהוא גם התסריטאי, הבמאי, ואחד השחקנים בסרט. מישליק, שחקן תיאטרון וקולנוע, הפך לאחד המחזאים המצליחים בצרפת. הצגותיו מוצגות כבר שנים בתיאטרוני פריז. הוא כתב את הקומדיה אדמונד דה ברז’ראק על פי סיפור כתיבתו של המחזה הצרפתי המצליח ביותר בכל הזמנים סיראנו דה ברז’ראק. המחזה מתאר כיצד ייסורי הכתיבה של אדמונד רוסטן הפכו ליצירה האהובה המועלית שוב ושוב בכל העולם. ההצגה הועלתה בתיאטרון פאלה רויאל ומוצגת כבר שלוש שנים רצופות בפני אולמות מלאים, ואף הוצגה בהצלחה רבה השנה בבריטניה, בתרגום לאנגלית. מישליק הפך את הצגתו לסרט מצליח, והוא אף מופיע בו כשחקן. הוא מגלם את תפקיד המחזאי מחבר הקומדיות ז’ורז’ פיידו.
בעלילת הסרט אדמונד רוסטאן הוא מחזאי גאון שעד כה נחל רק כישלון… ההזדמנות הגדולה מגיעה כשגדול השחקנים של התקופה מבקש לככב במחזהו החדש ודורש שהבכורה תהיה בעוד שלושה שבועות! הבעיה היא שאדמונד עדיין לא כתב מילה אחת… ואין לו מושג איזה סיפור הוא יספר. כל שהוא יודע זה ששם המחזה יהיה סיראנו דה ברז’ראק. אחרי ההצלחה המסחררת על הבמות בפריז ובבריטניה העביר אלקסיס מישליק את יצירתו זוכת פרסי המולייר למסך. קומדיה שנונה, מצחיקה, ומרגשת, על סיפור לידתו של אחד המחזות המצליחים ביותר של כל הזמנים.
נוסף על כך, הסרט אמריקאי בפריז – המחזמר זוכה פרס טוני (מאת כריסטופר ווילדון, מוזיקה ג’ורג’ גרשווין), בהקלטה חיה בתיאטרון דומיניון בלונדון: חייל משוחרר אמריקאי נתקל במקרה ברקדנית יפהפייה. תשוקתו אליה מובילה אותו למסע עתיר רומנטיקה וחושניות ברחבי בפריז של אחרי מלחמת העולם השנייה. המחזמר מבוסס על סרט הקולנוע, הנקרא על שם יצירתו המפורסמת של ג’ורג’ גרשווין שמתנגנת לאורך כל הסרט. הסרט הופק בשנת 1951 בידי אולפני מטרו גולדווין מאייר, בבימויו של וינסנט מינלי, ובכיכובם של ג’ין קלי, לסלי קארון, אוסקר לבנט, ונינה פוש. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, ובפרס גלובוס הזהב.
הכוריאוגרף הנודע כריסטופר וולדון הוזמן על ידי תיאטרון שאטלה בפריז לעבד ולהעלות את אמריקאי בפריז כמחזמר דובר אנגלית. הוא הוסיף כמה סצנות שאפשרו לו להוסיף קטעי ריקוד, אבל הסיפור נשמר וקיבל משמעות נוספת על הבמה בפריז. בעקבות ההצלחה עברה ההפקה לניו יורק, משם ללונדון, וסיירה בכל רחבי ארצות הברית. על העיצוב אחראי המעצב הנודע בוב קראולי. בצוות השחקנים-רקדנים נמצאים: רוברט פיירצ’יילד, סולן הניו יורק סיטי בלט, וליאן קופ, סולנית הבלט הבריטי המלכותי, שניהם מגלים גם יכולות שירה ומשחק נפלאים. ההפקה בגלגוליה לאורך השנים זכתה בשלל פרסים, בהם פרס טוני ופרס אוליבייה.
ריכוז המופעים והסרטים המוקרנים בסינמטק תל אביב
ריכוז ההקרנות, מרכז סוזן דלל
לב תל אביב בדיזינגוף סנטר
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
ההצגה ‘דברים שאני יודעת‘
זאת הפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון בית ליסין, שבה מעורב הבמאי משה נאור מחיפה, ורוב השחקנים מתל אביב.
לשני התיאטראות מסורת של הפקת חוברות-תוכניות מעולות. התוכנייה של דברים שאני יודעת בהפקתה של מיכל גלעד כוללת, בין היתר, ראיונות עם השחקנים על תהליך היצירה ומידע מפורט על שני התיאטראות.
מאפיינים אחדים של המחזה, כגון חצר אחורית עם עץ, אומנם לא כזה שנשבר בסערה, אך לא במצב טוב – יבש, אולי אף מת – משפחה עם סודות, מותו של אחד ההורים לקראת הסוף, מזכירים את מחזהו המופתי של ארתור מילר כולם היו בניי, שאותו ביים משה נאור בצורה מבריקה ממש בשנת 2011, ועל כך זכה בפרס התיאטרון הישראלי.
ההצגה דברים שאני יודעת היא על בני משפחה אחת – אמא, אבא, שתי אחיות, שני אחים, ללא דמויות אחרות, והדבר משרה אווירה של סגירות, חנק ואף שעמום. שכנים, חברים, בני זוג היו יכולים לשפוך אור נוסף על המשפחה, להבליט את מרכזיותה.
מה שטוב בהצגה הוא הדואליות של הדמויות: אם המשפחה, פראן, גם דואגת ואוהבת, וגם נוקשה ואלימה, לפחות כלפי הבת הבכורה. האב, בוב, חלש וכנוע, אך משמש כמשענת רגשית לילדיו ומצליח לשמור על שלמות המשפחה לאורך זמן, עד לפירוקה הבלתי נמנע. הבן הגדול פתאום הופך לאישה. זהו גימיק די מיותר, אם כי משוחק היטב בידי עידו רוזנברג.
גדי יגיל מצוין בתור האב. את האם שיחקה יונה אליאן-קשת בהצגות הראשונות בחודש יוני השנה, ולאחרונה סנדרה שדה, שמגלמת דמות חזקה, אנוכית, שתלטנית, שלא מעוררת אמפתיה, ואף מקשה על ביטויי אבל על מותה. כך כנראה דמות האם נכתבה במחזהו של Andrew Bovell האוסטרלי, בשמו המקורי האנגלי Things I know to be true.
שם המחזה בעברית, דברים שאני יודעת, נוקט לשון נקבה ומקפח את החצי הגברי של המשפחה. ונוסף על כך, בשם העברי חסר הרכיב של אמת (to be true), אך אלה הם אילוצי השפה העברית. האִם יש למישהו הצעה לתרגום טוב יותר?
ועוד שאלה: האם משחק מעניין יכול להציל מחזה משעמם?
בואו, תראו, תשפטו בעצמכם.