סיפור קצר של אומן הסיפורים הקצרים סטפן קריין, בתרגום אבי גולדברג
סטפן קריין. תצלום:
“היכן היית בשעה שתים עשרה בצוהרי היום של התשיעי ביוני 1875?”
שאלה הגיונית בחקירה צולבת.
“סליחה,” אמר בן רודל כשהוא מעווה פניו לעבר קבוצת האזרחים שנכחו בחנות של נאנטקט.
“סלח לי, כאשר החברה במכנסי העור ואקדחי התופי של שישה כדורים נכנסים ברכיבה, אני מתחפף הביתה ומתיישב לי במרתף. זה מה שאני עושה. כשתראה אותי מחליק לאורך הרחובות בניחותא כאשר הבריונים האלה נכנסים לעיר תוכל כבר להחשיב אותי כפסיכי. סלח לי.”
“תגיד, בן,” אמר נאנטקט הזקן, “בעצם לא ראית אותם אף פעם כשהם מתפרעים, אולי פעם לפני שנים, כש—”
“הו, לעזאזל עם הימים הטובים ההם כשהיית צעיר,” קטע אותו רודל. נועץ בו מבט שיש בו משום בוז וסלידה, והוסיף: “עכשיו אני בטוח שבעוד רגע תגיד גם שבאותם ימים רחוקים היית מחסל אינדיאנים, לא ככה?”
היה פרץ צחוק, ורודל נותר במקום בכדי לפתח את הדעות שלו על הגיחות התקופתיות של הבוקרים בעיר.
“אצל מייסון ריקטס ישבו עשרה מגודלים בחזית החנות, והחברה שהגיעו מהחווה הדפוקה ירו בם, חסלו את כולם, וריקטס רובץ על הבטן מתחנן בפניהם להפסיק, ומה הם עושים? הם צוחקים לו בפנים, כן, רק צוחקים לו בפנים. זה לא מוסיף לעיר דבר. מה יחשוב קפיטליסט מהמזרח כשהוא שומע על כך? (לתושבים בעיר תמיד הייתה אשליה שיום אחד תגיע רוח רפאים של משקיע שישלם להם אלפי דולרים עבור כל מה שלא זז.)
“מה יחשוב משקיע מהמזרח על זה? אני אגיד לכם, לא תוכלו לראות את הגב שלו כשהוא ייעלם בתוך עננת אבק, ואז הוא יספר לכל החברים שלו ש ‘העיר די בסדר אבל יש שם יותר מדי יריות בשביל ההון שלי’ והוא יהיה צודק, כמובן. העשירים האלה, הם לא עושים הרבה טעויות עם הכסף שלהם. הם משגיחים עליו כל הזמן, והם יודעים טוב מאוד את מי להאשים כשהם שמים מטבעות ומהמרים על מספר ותופסים את מי שמערבב את הקוביות בקופסת הפח ומרמה אותם, אתם מבינים? די להם באחד שרץ לבחירות לראש העיר שמנופף באקדח כשהוא דוהר על סוס ברחוב הראשי ומצפצף על כולם, צורח ויורה באוויר כדי להפחיד את כל עדר הקפיטליסטים. וזה לא טוב, צריך להפסיק את זה.”
נשמע קול פסימי ששאל: “ומה אתה הולך לעשות בקשר לכל זה בן?”
“להתארגן,” השיב רודל בחשיבות עצמית. “להתארגן, זה הדבר היחידי שיביא את החברה האלה לשכב. אני –”
מהרחוב נשמעו פרסות סוסים דוהרים במהירות וחבורת בוקרים חלפה על פני דלת החנות. רוכב אחד נראה כשהוא מהדק את המושכות ויורד מהאוכף. הוא נכנס בקרקוש דורבנות אל החנות.
“בוקר, רבותיי,” אמר בנימוס.
“בוקר,” הם השיבו לו בקולות מהוסים. הוא ניגש אל הדלפק ואמר: “תן לי נייר לגלגול מאיכות טובה בבקשה.” חבורת התושבים הביטה בו בהתלבטות בשקט. הוא לא נראה להם מאיים. הוא נראה איש צעיר כבן עשרים וחמש, גון עורו שזוף מרוח ושמש. עיניו היו בהירות באופן יוצא דופן, אולי כתוצאה של התנזרות משתיית אלכוהול. איש צעיר רגוע החפץ לרכוש טבק. אקדח תופי השתלשל נמוך על ירכו. באותה שעה זה נראה יותר כקישוט מאשר כלי לחימה. זה נראה יותר כחלק מהלבוש המוזר החגיגי שלו: מגבעת רחבת שוליים שפס עור נחש עכסן מקיף את כיפתה, מטפחת צוואר גדולה באדום לוהט, חגורת עור מקושטת ברקמה מקסיקאית, מגפי העור הגבוהים, הדורבנות הענקיים. ומעל לכול שערו שהורטב והוברש בחוזקה היה צמוד לגולגולתו כמו פרוות חתול רטוב.
הוא שילם עבור הטבק והסתלק.
בן רודל חידש את נאומו.
“נו הנה ראיתם! נראה כמו איש שליו עכשיו, אך בתוך חצי שעה הוא יהיה שתוי כמו שלושה דולרים במיכל אשפה ואז… סלחו לי.”
באותו יום הגיעו לעיר רוכבים בחליפות בוקרים, אבל התחזית הקשה של בן רודל לא התממשה מייד. הבוקרים בילו את הבוקר בירידה על ויסקי, זה היה עסק רציני מדי מכדי שגם ירעישו באותו זמן. בחמישה לאחת עשרה, פסע בוקר גבה קומה, רפוי, שעורו בצבע של לבנה אפויה לעבר המלון של פליסר.
המלון של פליסר היה מקום ידוע. היה זה המלון הטוב ביותר ברדיוס של מאתיים מיילים. אולם הקבלה של המלון היה מלא בכורסאות ומכלי אשפה מעיסת נייר. בצד אחד של האולם ניצב דלפק עץ צבוע בוורוד בהיר, ובאותו בוקר ניצב אדם מאחורי הדלפק רושם ביומן. היה זה הבעלים של המלון, אבל מזגו הקבוע היה כה קודר, עד שהאורחים תמהו מייד מדוע לא בחר לעצמו תפקיד של מארח במכרה. לשמאלו, הובילו דלתות כפולות אל אולם האוכל, אשר במזג אויר חם, היה חשוך כדי להרתיע את הזבובים, אשר לא התרשמו מכך כלל. כשהבוקר הגבוה נכנס פליסר, בעודו כותב ביומן, לא הרים את עיניו.
“בוקר, אדוני,” אמר האורח.
“באתי לבדוק אם יש אצלכם מקום כאילו לכל הכנופיה שלנו להרביץ סטייקים היום בצוהריים.”
פליסר לא הרים את עיניו, אבל במידה של גסות, כאילו התעצבן מכך שעצם הפנייה אליו יש בה משום התנשאות. “כמה?” שאל. “שלושים פחות או יותר,” השיב הקאובוי.
“ואנחנו רוצים את המנות הטובות ביותר שאתה יכול לגרד. הכול מהמשובח ביותר, אנחנו לא שמים כמה זה עולה העיקר שאנחנו מקבלים הכי טוב שיש. נשלם דולר לראש, באלוהים נשלם! לא נעמוד איתך על המקח, העיקר שנקבל שירות כמו שצריך.”
“אם חסר לך משהו במטבח אני מציע שתתחיל לחפור בכל העיר ותשיג אותו. ככה אנחנו משחקים אותה. ואתה תתחיל להתפרע כדי שזה יצליח ואנחנו…”
באותו רגע החל מנגנון שעון הקוקייה שעל הקיר לזמזם, דלתות קטנות נפערו וציפור עץ הופיעה וצרחה “קוקו”, וחזרה על כך אחת עשר פעמים. הקאובוי היה המום, גרגרתו האדומה עלתה וירדה בעוד הוא נועץ מבט מזוגג בציפור. הוא התקרב לפליסר ושאל: “מה זה לעזאזל?”.
“זה שעון,” השיב פליסר בקצרה, בנימה של מי שנשאל שאלה זו אין־ספור פעמים.
״אני יודע שזה שעון,” התנשם הבוקר, “אבל איזה מין שעון זה?”
“שעון קוקייה, אתה לא רואה?”
הבוקר התעשת והחזיר לעצמו את ביטחונו האישי כשהוא יוצא מהמלון ושואג: “חברה בואו לכאן לרגע.”
חבריו, שאכלסו בנינוחות את המסבאה הסמוכה ושמעו את קריאותיו, לא הזיזו את עצמם.
“מה קרה לג’ק, הוא שוב ירד מהפסים?”
אבל ג’ק המשיך בצרחות שלו ביתר שאת. “חברה,” הוא קרא, “בואו רגע למלון, יש להם שעון עם ציפור בתוכו, וכשהשעה אחת עשרה או משהו כזה הציפור הזו יוצאת החוצה וצורחת טו טו, טו טו, ככה, כמה פעמים לפי השעה שביום. זה אדיר! בואו תראו.”
למשמע דבריו פרצו שאגות צחוק. הם היו משני סוגים: חלקם היו מהבחורים שהכירו את מנגנון שעוני הקוקייה, ואחרים צחקו מכיוון שהסיקו שאיזה ילד חנון עבד על ג’ק המוזר.
אחד המכונה “קראמפורד איש זקן”, בריון מכובד שנולד מן הסתם במכלאת בקר, היה תוקפני באופן מיוחד. פרצי צחוקו המתפרץ היו מחוספסים.
“ציפור שיוצאת משעון ואומרת מ’שעה’ הא, הא הא! ג’ק עוד פעם דפקת משקה חדש, שתית לבד שוב משקה, איזה ליקר, תרופה מדם נחשים. ציפור שאומרת מה השעה, הא הא הא!”
קול צווחני של אחד הבוקרים נשמע מאחור. “תתאושש ג’ק, אל תניח להם לרדת עליך תראה להם את מליח הבָּקָלָה שלך שיודע לשלוף קלף אָס.”
“הו הוא רק מהתל בנו. אל תשימו עליו, הוא חושב שהוא חכמולוג.”
הבוקר שלאימו היה שעון קוקייה בביתה בפילדלפיה דיבר ברצינות.
“ג’ק שקרן. אין דבר כזה שעון בעולם, לא ככה? ציפור בתוך שעון שקוראת את השעה? תחליף את המשקה שלך ג’ק.”
ג’ק זעם, אלא שזעמו ניכר דווקא בקור דיבורו. “אני לא מתכוון לציפור חיה,” אמר בכנות נוראה, “זו ציפור עץ ו…”
“ציפור עץ,” שאג קראמפורד איש זקן, “ציפור עץ אומרת ת’שעה? הו הו.”
אלא שג’ק הביט במבט קר ומרוכז בברנש מפילדלפיה. “אם אתה פיכח מספיק כדי ללכת, המרחק למלון זה לא מרחק גדול, ואני שם את כל הערימה שלי מול שלך, אפילו אם יש לך רק שני דולר בכיס.”
“אני לא רוצה את הכסף שלך ג’ק,” אמר האיש מפילדלפיה, “מישהו מתח אותך, זה הכול. לא הייתי לוקח את הכסף שלך.” הוא אמר זאת בצורה משכנעת כמי שמרחם על תמימותו של ג’ק.
“לא היית זוכה בכספי,” צרח ג’ק בפרץ של זעם, “אבל עכשיו אחרי ששחקת אותה כמו מהמר גזעי נראה כמה יש לך בכלל.” הוא הטיח ברעש מספר מטילי זהב גדולים על הדלפק.
איש פילדלפיה משך בכתפיו והסתלק. ג’ק חש בניצחונו.
“יש עוד שקרנים בסביבה?” הוא שאל, “עוד בלופרים?” הוא שאל ״איפה נעלמו לפתע כל החכמולוגים? קדימה תנו להם לבוא לכאן –הינה הכסף שלי קדימה שיבואו ויקחו’תו”.
אבל בסוף כולם פחדו. לחלקם היה הסיפור של ג’ק מופרך, אבל עדיין צריך בוקר להיות חשדני כאשר האיש מולו מטיל זהב בשווי של ארבעים וחמישה דולר על הבר ומהמר כנגד כל העולם שיבואו לקחת אותו. ההרגשה הכללית הובעה מפי קראמפורד איש זקן, שאמר בנימת כבוד: “בסדר, זו ציפור, ג’ק, איזה סוג ציפור? איך היא נראית?”
“זה דבר קטן חום כאילו,” השיב ג’ק בקצרה, ואפילו ניכר שמץ של בוז בתשובתו.
“אז תגיד לנו איך זה עובד?” שאל האיש הזקן בענווה.
“למה לעזאזל לא תלך לראות את זה?” שאג ג’ק, “רוצה שאצייר לך אותה? לך תראה.”
פליסר היה נתון בכתיבה ביומן שלו. הוא שמע המולת צעדים רבה ושקשוק דורבנות על מרפסת העץ, ואז נכנסו בשקט חבורת בוקרים, חלקם נעו קמעה, אלה היו דווקא הבוקרים שהיו לבושים בלבוש מהוגן. בראשם התקדם ג’ק. הוא נופף בידיו אל עבר השעון.
“הנה היא,” הוא אמר בקיצור. הבוקרים הצטופפו והתבוננו. היה מין צחקוק, אבל קול רציני אמר כמעט בלתי נשמע: “אני לא רואה שום ציפור.”
ג’ק פנה בנימוס לבעל המלון: “אדוני ,הבאתי לכאן את החברים שלי להראות להם את השעון שלך…”
“אז הם יכולים לראות אותו, לא?” השיב בעל המלון בעוקצנות.
ג’ק חזר מבויש לחבורה. הייתה אתנחתא של שקט. מפעם לפעם העבירו הבוקרים את נטל משקלם מרגל לרגל. לבסוף נשען קראמפורד יש זקן לעברו של ג’ק ושאל בלחישה ״אבל איפה הציפור?”. כמה קולות עליזים נשמעו מפאתי החבורה קראו “ציפור! ציפור!” כמו שאנשים באספת בחירות קוראים בשמו של מועמד או של נואם כשהם רוצים לשמוע אמת דבריו.
ג’ק הסיר את מגבעתו ובעצבנות מחה את מצחו. הבוקר בעל הקול הצווחני קרא שוב מפאתי הקבוצה: “ג’ק אתה בטוח שיש ציפור בתוך הדבר הזה?”
“כן, לא אמרתי לך כבר פעם אחת?”
“אם כך,” השיב הצווחן בנימה של שכנוע ,”זה לא שעון בכלל. זה כלוב ציפורים.”
“אני אומר לך שזה שעון,” שאג ג’ק יוצא מגדרו, אך תשובתו לא נשמעה בתוך השאגות העליזות בתגובה להלצה של בעל הקול הצווחן.
קראמפורד איש זקן החזיר לעצמו את הטון התוקפני “ציפור מעץ שאומרת מה השעה? הא הא הא…”
בתוך כל ההמולה הלך ג’ק חזרה לדלפק אל פליסר. הוא דיבר אליו ממש בתחינה. “תגיד אדון באיזו שעה הדבר הזה כאן יצא עוד פעם?”
פליסר הרים את ראשו, הביט בשעון ואמר “בצוהרי היום.”
הייתה התרגשות ליד הכניסה כשווטסון הגדול נכנס לבוש במחלצות ריקוד המרובעים ושתוי לחלוטין. הוא מרפק את דרכו בתוך הקהל וקילל את כולם. האנשים פינו לו דרך משום שהאיש היה ידוע לשמצה כמי שמחפש תגרות כשהוא שתוי. הוא נעמד מול ג’ק, ופנה אליו. קולו היה עמום כמי שמדבר מתוך מגבת רטובה.
“מה כל הבלגן כאן…?”
ג’ק כבר איבד את עשתונותיו כתוצאה מכך שכולם הפכו אותו למוקד ללעג, ולא נרתע. “זה לא עסקך המקולל ווטסון”
“הא.” גרגר ווטסון בהפתעה של שור שהתגרו בו.
“אמרת,” חזר ג’ק בדווקנות, “זה לא עסקך המקולל.”
ווטסון משך את האקדח עד כדי מחציתו מתוך נרתיקו ואמר: “אז אני עושה את זה לעסקי, אתה…”
אבל ג’ק פסע צעד אחד אחורנית וכף ידו השמאלית הושטה כלפי ווטסון בעוד ידו הימנית אחזה בקת אקדח התופי כשהקנה מופנה לעבר הרצפה. הוא צרח בטירוף: “לא, אל תנסה אותי ווטסון, אל תנסה, או שבשם אלוהיים, אהרוג אותך, על בטוח על בטוח אחסל אותך.”
הוא היה ער לבליל צרחות הפחד של הגברים מסביבו – צרחות מהגברים שפחדו ומאלה שמחו על המתרחש, מגברים שסתם צרחו – אך הוא לא התיק עיניו מווטסון, ושניהם החליפו מבטים רצחניים איש לעבר העומד מולו. איש מהם לא נראה שהוא נושם. הם נראו כפסלים חסרי ניד.
קול רם, חדש, נשמע לפתע: “עצרו רגע.” כל הנוכחים שלא דהרו החוצה הפנו מבטם לעברו במהירות וראו את פליסר עומד מאחורי הדלפק הוורוד ושבשתי ידיו אקדחים מכוונים אל עבר שני הניצים. “תרגיעו,” הוא קרא, “אני לא רוצה שום קרב יריות כאן, אם אתם רוצים להרוג אחד את השני ,’סתלקו לרחוב.”
ווטסון הגדול צחק, ובמהירות הבזק שלף את אקדחו וירה ירייה שנראתה כמו ברק כחול. הכדור פילח את צווארו של פליסר בעודו עומד מאחורי הדלפק הוורוד המגוחך, כשבכל אחת מידיו הבלתי מיומנות בירי הוא אוחז אקדח. ג׳ק ירה בצווחה של זעם וחידלון. הקליע שנורה מאקדחו הכבד פצפץ את גולגולתו של ווטסון וגופתו קרסה לרצפה ונותרה מפותלת ודם ניגר סביבה.
מאי משם נשמעה צווחת אישה כמו רוח של מוות בחצות הליל. פליסר נפל אל מאחורי הדלפק ומעליו נגרר היומן ומעמד קסת הדיו, והדם נמזג בדיו עד שאי אפשר היה להבחין זה מזה.
הבוקרים לא הבחינו ולא שמעו את חבורת האזרחים החמושים ברובי וינצ’סטר מסתערים בפראות לעברם עד שאלה האחרונים היו כבר מסביבם.
“אל תירו,” שאג קראמפורד איש זקן כשהוא מרים את ידו מעלה בהתרגשות. “לא נלחם בכם בעבור ווטסון.”
למרות זאת נשמעו מספר יריות ואחד הבוקרים שעמד להסתלק על גבי סוסו בדהרה נורה וגופו רכן על צווארי הסוס. הוא אחז ברעמה לרגע, ואז גלש מגב הסוס כשק בלוי, בעוד הסוס שהמושכות נחבטות בגופו דהר אל מרחבי הערבה.
“בשם האלוהים אל תירו,” שאג קראמפורד, “לא נלחם עבורו.”
“זה היה רצח,” צעק בן רודל.
במהומה שהשתררה ברחוב נדמה היה לרגע שכולם יפתחו בירי.
“איפה האיש שעשה זאת?” הצעקות המלוהטות הללו נשמעו כהכרזת מלחמה שעלולה לגרום להשמדת אחד הצדדים. אלא שהבוקרים לא התפתו לכך. הבוקרים אומנם היו מורגלים להילחם עבור זוטות, לעיתים קרובות הם ניהלו קרב יריות עבור דבר של מה בכך, אלא שהם לא רצו להילחם עבור משהו אפל כמו זה. לבסוף, לאחר דין ודברים הושגה שביתת נשק שבירה בין הגברים המלוהטים, כולם יחד חזרו אל המלון. פליסר הצליח לחלץ עצמו בפרפורי גסיסתו אל מחוץ לדלפק הוורוד כשהוא משאיר אחריו שובל של דם מעורב בדיו שחור אל מרכז האולם, ושם קרס על גווייתו של ווטסון הגדול.
הגברים הרימו את גווייתו והניחו אותה בצד.
“מי עשה את זה?” שאל איש לבן קודר.
אחד הבוקרים הצביע על גוויית ווטסון הגדול. “זה הוא,” אמר בקול צרוד.
השתררה שתיקה מדוכדכת באולם הגדול ואז לפתע, באווירת חדר המתים, נשמע הזמזום של מנגנון שעון הקוקייה, דלתות העץ הזעירות נפתחו, וציפור קטנת מידות הגיחה וצרחה שתיים עשרה פעמים “קוקו”.
קראו גם :
“ההר המהפנט ” עוד סיפור מאת סטיפן קריין בתרגום אבי גולדברג
ראו עוד על סטיבן קריין בוויקיפדיה
קובץ סיפורי מערבונים של סטיפן קראן : מאמזון :
נפלא