ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על:
הספר 'המלך תמיד מורם מהעם'
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר 'המלך תמיד מורם מהעם' של דניאל אלרקון (מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה). מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב סיפורים קצרים ולדידי כתיבת סיפורים קצרים היא המלאכה הקשה ביותר בכתיבת פרוזה, משום שהיא צריכה לעורר עניין, להיות מדויקת ולחבוט בך כמו בוקס בבטן או כמו צ'ייסר וודקה אחרי ארוחה. אין מקום לטעויות בכתיבת סיפור קצר ואם יש "בלוף כלשהו" או חוסר אמינות הוא מייד מתגלה, לעומת רומן שתמיד ניתן לעטוף אותו במלל ריק ועבה שיסתיר את הבינוניות.
ואכן, הקובץ הזה הוא קובץ טוב ברובו. מרבית הסיפורים בו טובים למחצה. אחרים הם טובים מאוד עד גאוניים. יש בהם שילוב של אלגנטיות וריאליסטיות מציקה שמכה בך ללא רחם. מין מציאות פשוטה אבל עוכרת שלווה. דניאל אלרקון לוקח אותנו בסיפוריו למחוזות רחוקים. חלק מהסיפורים נכתבו על ארצות הברית וחלק על מדינות בדרום אמריקה כמו פרו ועוד. חלק מהסיפורים ממש נראים דמיוניים להחריד, למשל הסיפור של אברהם לינקולן שמאוהב בגבר בן זמננו (ונקרא 'אברהם לינקולן נורה'), וחלק פשוט נראים כמו שעתוק של מציאות שאנו מכירים, למשל הסיפור על זוג שנפרד בכלל ויברטור (ונקרא 'הוויברטור'). והכול כאן מקרי ולא מקרי. אישי ופוליטי. אלגנטי ומכוער בו זמנית.
שני הסיפורים הכי יפים בקובץ הוא הסיפור הראשון בשם 'המלך תמיד מורד מהעם' ובו מסופר על אדם מארץ שלא ברור איזו היא, כנראה בדרום אמריקה, העובר מהפריפריה לעיר הבירה ועובד שם בעבודה זמנית. אנו למדים שבעבר שלט בארץ דיקטטור. הצעיר שוכר חדר אצל זוג שמרני אדוק ומספר להם שהוא התייתם מהוריו. אדם מאזור הפרובינציה משאיר אצלו מסמכי מאבטח ונהרג בקטטה בעיר הבירה. לאחר מכן, נערה מעברו מגיעה לעיר הבירה ומספרת לצעיר שהיא הרה לו. כאן מתחילה העלילה להתפתל. הסיפור הטוב בקובץ הוא הסיפור 'הגשר' שבו עיוורים מגששים את דרכם אל גשר מסוכן והוא מסופר מזוויות שונות ומתוך נקודות ראייה שונות במופתיות של מספר מופלא. לכו לקרוא. מומלץ מאוד.
חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על:
הסרט 'להיות אסטריד'
זהו סרט עלילתי, המבוסס על קורות חייה של אסטריד לינדגרן – סופרת הילדים השוודית המפורסמת, שיצרה את דמותה של הילדה בילבי, ותיארה את הרפתקאותיה בסדרה של ספרים. אסטריד אריקסון נולדה בשנת 1907 במשפחת איכרים נוצרית שמרנית, שעיבדה אדמות כנסייה. עלילת הסרט מציגה שבע שנים מחייה מאז היותה בת 16. אסטריד ניחנה בכשרון כתיבה ומגיל צעיר פרסמה מאמרים בעיתון מקומי. היא הרתה לעורך העיתון, שהיה איש נשוי, וכדי למנוע מבוכה בכפר השמרני, היא עברה לשטוקהולם הבירה, וניהלה חיים עצמאיים, למדה הדפסה במכונת כתיבה, קצרנות, ועבדה לפרנסתה. בנה, עם היוולדו ובמשך מספר שנים, גדל במשפחת אומנה בדנמרק, אך אסטריד שמרה על הקשר איתו, והחזירה אותו לחזקתה. הסרט מסתיים כשאסטריד אריקסון מתחילה מערכת יחסים עם מנהלה סטורה לינדגרן, בעלה לעתיד, שנים לפני שיצרה את דמותה של הילדה בילבי העצמאית, שהוכתרה בתואר 'הילדה החזקה בעולם'.
עלילת הסרט כרונולוגית, לא מתוחכמת. חייה של אסטריד מספיק מעניינים ומאתגרים את אישיותה החזקה, העצמאית, ההחלטית. אסטריד נתקלת בקשיים קיומיים, פותרת אותם, ושומרת על שמחת חיים ועל אהבת ילדים, שלהם היא עתידה לכתוב ספרים. הגיבורה הראשית מתחבבת על הצופים. הוריה, הגברים בחייה, האומנת הדנית, ובנה הקטן – מתקבלים על הדעת, לא מעוררים נוגדנים. הסרט נעים לצפייה, יש בו איזון בין בעיות לפתרונן, הוא מרגש ומותח במידה הנכונה, אך הוא אינו סרט פסטיבלים.
חגית ממליצה גם על:
הסרט 'מילים נרדפות'
את הסרט ביים נדב לפיד, אשר כתב את התסריט עם אביו חיים ואת העריכה עשתה אימו ערה ז"ל. הסרט הוא הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין היוקרתי בפברואר 2019. הוא זכה בשתי הקטגוריות: בחירת המבקרים ובפרס 'דב הזהב' על הסרט הטוב ביותר. אכן זהו סרט פסטיבלים מובהק, וצריך לצפות בו דרך עיני מבקרי קולנוע ולהתמקד בפן האומנותי שלו.
יואב הוא צעיר ישראלי הסובל מפוסט-טראומה לאחר שירותו הצבאי. יואב בורח לפריז. הוא מגדף את המדינה באוזניו של ידידו הצרפתי בצרור של מילות גנאי בצורה מופרזת כל כך, שהבחור הצרפתי אומר בנימה של הומור: 'שום מדינה לא יכולה להיות כל אלה בו-זמנית. תבחר'. במהלך הסרט מצבו החברתי של יואב משתפר: הוא מתחתן עם בחורה צרפתייה ומקבל אזרחות, אך לא כך מצבו הנפשי: הוא זועם על צרפת, ובפרט על המילים של המנון צרפת, המרסלייז.
הביקורת על ישראל, על צרפת, ועל כל העולם מופרזת ולא אמינה, כי היא הרי נאמרת מפי יואב, בעל פתולוגיה אישיותית, ולכן הפן האינפורמטיבי־העלילתי של הסרט הוא בעל חשיבות משנית בעיניי. גדולתו של הסרט בפן הויזואלי־האומנותי שלו – בסצנות הנועזות, היצירתיות, המפתיעות. למשל הבר המרהיב בקטע הבא עם הברמן הוירטואוז ורחבת הריקודים, או הסצנות של העירום האומנותי החושפות את גופו המושלם של טום מרסייה.
מרשימה ביותר סצנת הסיום של הסרט – החבטות ההולכות ומתעצמות של יואב המיואש על הדלת הנעולה של ידידו הצרפתי. היא והדירה הריקה והקרה שאליה יואב מגיע בפתיחת הסרט, נחרתות בזיכרון ותוחמות את הרצף הוויזואלי המרהיב, המחייב את התמסרותו של הצופה – בעיניים פעורות – אל היופי.