הסיפור כרכרה ללורדסבורג מאת ארנסט היקוקס, אחד מגדולי סיפורי המערבונים בכל הזמנים, שימש בסיס לסרט מרכבת הדואר של ג’ון פורד אחד מגדולי סרטי המערבונים בכל הזמנים.

שמונים שנה חלפו מאז עלה למסכים הסרט הכרכרה (2 בפברואר 1939) בכיכובו של ג’ון וויין הצעיר ובבימויו של ג’ון פורד, מגדולי הבמאים במאה העשרים, ומי שהציב רף גבוה בסוגת סרטי המערבונים. הסרט מבוסס על סיפור קצר מאת הסופר האמריקאי ממוצא יהודי, ארנסט היקוקס (1899-1950).

היקוקס התמחה בסוגת המערבונים, וסיפורו הקצר המרכבה ללורדסבורג משנת 1937 קיבע את דמות איש המערב כרודף צדק קשוח וממעט בדיבור, את דמות הזונה טובת הלב ואת הנוף של אריזונה, שבו הוסרטו רבים מהמערבונים לאחר מכן, בכיכובו של ג’ון וויין, איש המערב הג’נטלמן – התגלמות תכונות האביר מימי ביניים. מאידך היקוקס הכניס בסיפור זה יותר ריאליזם בתיאור המערב מאשר היה קודם לכן. הסיפור המקורי פורסם  בגליון העשירי לאפריל של Collier’s Magazin.

לפניכם, הסיפור היחיד של היקוקס שתורגם לעברית בידי אבי גולדברג.


מונומנט ואלי - שם צולם הסרט 'מרכבת הדואר' לפני שמונים שנה. צילום: אבי גולדברג
מונומנט ואלי, שם צולם הסרט מרכבת הדואר לפני שמונים שנה. צילום: אבי גולדברג

הייתה זו אחת מאותן השנים שבהן אותות העשן שהפיחו האפצ’ים בטריטוריה, היתמרו מעלה מפסגות הרי הסלע, ובקתות העץ של חוות רבות נותרו כמרובעים עשנים, ומעבר של כרכרה מטונטו הפך להיות ההרפתקה שלא מובטח לה סוף טוב.

הכרכרה וששת הסוסים חנו בחזית חנותו של וילנר בחזית הצפונית בכיכר של טונטו. סטיוארט המאושר ישב על הדוכן, המושכות בידיו ורגל אחת דורכת בהיסוס על הבלם. ג’ון סטראנג ישב לצידו חמוש. מאחור המתינה כבר כיתת משמר רכוב חמושה ברובים. מחצית מעשרת הפרשים שישבו על אוכפיהם מאחורי הכרכרה נמנמו.

בארבע ושלושים בבוקר האוויר היה צונן, והשמש אך הפציעה בפאתי מזרח. קהל קטן התגודד בכיכר, מעבירים לנוסעים את בקשותיהם האחרונות לנוסעים העולים על הכרכרה. בין הנוסעים שעלו על הכרכרה היו נערה שעמדה להינשא לקצין רגלים, מתופף בעל פאות לחיים מסנט לואיס, איש אנגלי גבוה וגרום נושא עימו רובה צלפים ארוך קנה, מהמר, בוקר רחב כתפיים בדרכו לניו מקסיקו וצעיר זהוב שיער, שאת חזותו בחנו סטיוארט המאושר ואנשי המשמר הרכוב בעניין, תוך שהם מכווצים עיניים. 

נראה היה שאלו היו כל הנוסעים, עד שלפתע הגיח הצעיר זהוב השיער מתוך הכרכרה החוצה, ואז צעירה בשם הנרייט, שהייתה מוכרת לכל בטריטוריה, יצאה בהיסוס מתוך החבורה שהתגודדה בכיכר. היא הייתה קטנה ושקטה, לחייה היו חיוורות ועיניה השחורות נישאו אל האיש זהוב השיער שפתח בפניה את דלת הכרכרה, התעכבו עליו כמו מופתעות מאדיבותו הבלתי צפויה, ואז אחזה בידה את שולי שמלתה וטיפסה אל תוך הכרכרה.

הגברים בקהל המתגודד חייכו, אך זהוב השיער פנה אליהם בתנועת מהירה כשל חיתוכו של סכין, ומבטו החד שסקר אותם גרם בהדרגה לחיוכיהם להיעלם. הוא היה גבוה, צנום, ומאבנט החגור נמוך על מותניו השתלשלו שני נרתיקי עור ובהם אקדחים. לא היו אלה האקדחים בלבד שמשכו את תשומת הלב; משהו בפניו, שהיו כה דרוכות וכה חלקות, הצביע אף הוא על עיסוקו. לאחר מכן הוא נכנס לכרכרה וטרק את דלתה.

סטיוארט המאושר הסיר רגלו מהבלם ושיגר קריאה “היי”. אנשי טונטו הפריחו בצעקות ברכות פרידה אחרונות וששת הסוסים פרצו בדהרה. הכרכרה נדה על קפיציה והתגלגלה אל מחוץ לעיר, הבוץ ניתז מאופניה כמו מים, מאחוריה התקדמו סוסי המשמר החמוש בטיפוף נמרץ. כך נעה השיירה במורד הדרך המשופעת הארוכה, במסע שאף כרכרה לא עשתה בארבעים וחמישה הימים האחרונים. הרחק מטה במרחב הצחיח שכנה תחנת המרכבות שאליה היו מועדות פניהם ומעבר לה, בתווך, השתרעה הארץ הסחופה, שאנשי ג’ירונימו החריבו בגיחותיהם הקטלניות.

האיש האנגלי, המהמר והאיש זהוב השיער ישבו מכורבלים יחדיו על המושב הקדמי, פניהם בהיפוך לכיוון נסיעתה של הכרכרה. המתופף והבוקר ישבו על הספסל האמצעי הלא נוח, ושתי הנשים חלקו את המושב האחורי. הבוקר ישב אל מול הנרייט, ברכיו במרחק נגיעה מברכיה. זרועו האחת נחה על סף החלון כדי לייצב עצמו. מטיל זהב ענקי החליק קדימה ואחורה לאורך שרשרת השעון שענד על חזהו הרחב, ומבעד למגבעת הבוקרים שלו בצבצה פיסת בלורית.

עיניו ננעצו בהנרייט, ומבטו הבוחן העלה חיוך על פניו. הנרייט השפילה את מבטיה אל קצות אצבעותיה שהיו נתונות בכסיות, פניה לא זעו.

הם היו קבוצה של זרים מכורבלים בצפיפות בכרכרה הדוהרת, דבר לא קישר ביניהם מלבד היעד שאליה התגלגלה הכרכרה. אך היה בחיוכו של הבוקר ובמבטו הנוקב משהו מהדהד כדיבור, ובכך הבחינו כל נוסעי הכרכרה מלבד האיש האנגלי, שישב, גופו זקוף ודרוך ופניו קפואות וחסרות מבע. נערת הקצין הנאה, הגבוהה והשלווה זרקה מבט חפוז אל עבר הנרייט, ולאחר מכן הסבה מבטה כשלחייה מעלות סומק. המהמר שתפס את חילופי המבטים, הפנה תשומת לב חסרת נחת אל הבוקר ללא ניסיון להסתיר זאת. עיניו של המתופף העבדקן הוצרו במעט, הבעתו הצינית גרמה לשפתיו להחוויר ולהתכווץ. הוא הסיר את כובעו וגילה ראש קירח שטיפות זיעה החלו כבר לכסותו. הסיגר שעישן מילא את הכרכרה בענן, ופתיתי האפר נשרו ממנו על אפודו.

זהוב השיער תפס את מבטה של הנרייט שהושפל כדי להתחמק ממבטו הנוקב של הבוקר, הוא הזיח את מגבעתו מטה על מצחו והביט בה – לא הייתה במבטו עזות פנים אלא שמץ של פליאה. פעם אחת היא הרימה מבטה אליו, אך הוא היה מוכן לכך ומבטו הוסב מיד ממנה. נערת הקצין השתעלה בעדינות כשהיא מכסה פיה בכף ידה, המהמר מיהר לטפוח על כתפו של המתופף בעל זקן הלחיים. “תיפטר מזה,” אמר. המתופף נראה מופתע. הוא מלמל “מבקש את סליחתך”, והפיח את סילון העשן אל מחוץ לחלון.

כל אותה עת הייתה הכרכרה דוהרת מתפתלת בסיבובים האין־סופיים במורד הדרך ההררית, מיטלטלת על קפיציה הקדמיים והאחוריים, גלגליה הכבדים הולמים וחורצים באבני הדרך וחורקים, מצווחים בסיבובים. מפעם לפעם חדרו לכרכרה צווחותיו הצורמניות של סטיוארט המאושר “היי נלי” או “בשם האלוהים”.

המתופף העבדקן נצמד אל דלת הכרכרה ועצם את עיניו.

במרחק של שלוש שעות דהירה מהירה מטונטו סבה הכרכרה בעיקול האחרון ויצאה אל הישימון השטוח. כאן עצרה הכרכרה והנוסעים יצאו כדי לחלץ את איבריהם.

המהמר פנה אל נערת הקצין בעדינות מופגנת: “אולי תמצאי את מושבי נוח יותר.”

הנערה הודתה לו ותפסה את מקומו.

הסמל ממשמר הפרשים רכב אל עבר הכרכרה ופנה בדברים אל סטיוארט המאושר: “כאן אנחנו נפרדים – אנו חוזרים, ובהצלחה לכם.”

הנוסעים הצטופפו מחדש בכרכרה, המהמר התיישב ליד הנרייט, הצעיר זהוב השיער כיווץ את רגליו הארוכות כדי לתת לנערת הקצין להתרווח, והתבונן בפניה של הנרייט במבט רך ודואג. שמש יוקדת הכתה בקרניה החמות את הכרכרה ואבק הדרך הצליף פנימה כלשונות עשן. ללא ליווי התגלגלה הכרכרה על הארץ המישורית. רק שיחי קקטוס שהזדקרו אל מול האור המסנוור שברו פה ושם את הרצף השטוח. במרחקים, מעבר לאדי החום הכחולים, ניבט שרטוטם המשוער של ההרים.

הבוקר הרים ידו אל עבר שפמו וסלסל את קצותיו וחייך אל הנרייט. נערת הקצין פנתה אל הצעיר זהוב השיער ושאלה: “מה המרחק עד חניית הצהריים?”

הצעיר השיב באדיבות: “עשרים מיילים.”

המהמר הביט בנערת הקצין והדריכות בפניו התרופפה, כאילו היה בצלילי קולה להעלות בו זיכרונות נשכחים מזמן עבר.

המיילים נסוגו מתחת לקרונות הכרכרה וריח האבק האלקלי התחזק. הנרייט נחה, נשענת על פינת הכרכרה, ועיניה היו מושפלות אל קצות אצבעותיה הנתונות בכסיות. היה בדמותה המרוחקת משהו מסתורי שאינו ניתן לפענוח, מישהי שאין להתלוצץ על חשבונה. היא הייתה צעירה, אך מבעה רב ניסיון. היה בו כדי להעמיד את הבוקר, את המהמר, את המתופף ואת נערת הקצין על מקומם, והיא הבינה היטב מדוע הציע המהמר לנערת הקצין להחליף את מקומה. נערת הקצין הייתה בעולם משלה והנרייט בעולם מרוחק ממנה, כפי שהבינו כל נוסעי הכרכרה. לא היה לכך כל השפעה עליה באשר היא ידעה מאז ומתמיד על ההבדל בינה לנערות מסוגה של נערת הקצין. רק האיש זהוב השיער יכול היה לחדור מבעד לאדישותה.

שמו היה מלפייס ביל והיא יכולה הייתה להבחין בפראותו, בקצות עיניו ובהשתפלות הארוכה של שפתיו – היה זה חותם שאי אפשר יהיה למחות לעולם. אך משהו שזרם ממנו החוצה כלפיה היה שונה מהחודרנות הסקרנית של האחרים בקרון. משהו ללא ספק אבירי, ובאופן לא צפוי עדין.

למעלה על הדרגש סטיוארט המאושר הצביע אל עבר שרטוט המבנים המצועף המרוחק כשני מיילים מחזית הכרכרה. “האינדי’ לא שרפו את זה עדיין על כל פנים”. השמש קפחה מלמעלה, מקרינה את אורה האכזר, צובעת את העולם בצהוב מתכתי שניתך ישירות על גגה של הכרכרה. שני חריצים עמוקים ומפותלים באדמה החרבה והסדוקה היו הדרך שבה פילסה המרכבה את דרכה.

ג’וני סטראנג ייצב את הרובה על ברכיו. “למה הצטרף מלפייס ביל לנסיעה?”

“אני מניח שלא כדאי לשאול אותו,” השיב סטיוארט המאושר בעוד עיניו המוטרדות בוחנות את הבקעים באדמה שלפניו.

הדרך חצתה את מישור המבוקע והוא אחז בחוזקה במושכות וצרח: “החזיקי מעמד, נלי! היי, קללת האל עליך, היי.” ששת הסוסים ניצבו לרגע בשפת בקע הקרקע התלול, ואז צללו מטה. לרגע נעצרה הכרכרה, לבדה בשממה, מתנדנדת, ואז הסתחררה על מסגרתה. היא פגעה באבני החצץ בשאגה, האופנים הקדמיים מתאזנים והאחוריים מתפתלים. הסוסים קרטעו אבל סטיוארט המאושר קילל את הסוסים המובילים והצליח להריצם שוב. הסוסים זינקו אל העבר השני של הבקע, שניים ובעקבותיהם עוד שניים, שריריהם מאומצים, מקפצים, והעפר הרך מתרומם בעננים צהובים מעלה. האופנים הקדמיים נאחזו היטב בקרקע ומשהו התנפץ כמו יריית אקדח, הכרכרה התרוממה, יצאה מהבקע, מתנודדת לצדדים, ואז נחתה בכבדות על צידה, שבבים מדופנותיה ניתזים.

ג’וני סטראנג קפץ מהדוכן. סטיוארט המאושר נותר במקומו בידו האחת אוחז במושכות ובשנייה נאחז במעקה, ונעמד בעוד הנוסעים נחלצים דרך הדלת העליונה. כל הגברים, מלבד המתופף בעל פאות הלחיים, נתנו שכם והפכו את הכרכרה על מכונה. מוזר עמד המתופף באור השמש הבהיר, מניע את ראשו בצורה טיפשית בעוד יתר הנוסעים שבו ונכנסו אל הכרכרה.

סטיוארט המאושר קרא “או־קיי אחי, עלה על הסיפון”.

המתופף טיפס פנימה באיטיות והכרכרה יצאה לדרכה. מרחוק ניצבה שפופה תחנת דרכים. זו הייתה בקתה נמוכה בנויה מלבני טיט אפורות צרובות שמש, ששברי אלמוגים מפוזרים סביבה, ודגל מדולדל תלוי על תורן שבור. אנשים יצאו מאפלולית בקתת הלבנים וניצבו במרפסת המוצלת שבחזיתה. סטיוארט המאושר הסיע את הכרכרה ונעצר. הוא פנה אל איש כיפח: “היי מק, איפה האידיאנ’ מקוללי האל?”

“תראה אותם עוד מחר לפני צאת היום,” השיב הכיפח באיטיות.

הנוסעים התקבצו בחדר האוכל של הבקתה. סייסים נכנסו פנימה להחליף את הסוסים. חדר האוכל הקטן היה קריר לאחר המסע בכרכרה, קריר ושקט. אישה מקסיקאית בעלת גוף התרוצצה אנה ושוב, מגישה צלחות מזון. סטיוארט המאושר אמר “עשר דקות”, הבריש מעל פניו את האבק האלקלי והתיישב לאכול.

מק ארוך הלסת אמר: “חוות קתלין נשרפה בלילה שעבר. הייתה פה פלוגת פרשים אתמול. באו והלכו. תגיע אל מעבר ההרים הלילה אבל איני יודע מה קורה מאחרי ההרים, צרה קטנה.”

“קטנה,” השיב “המאושר” בקצרה והתרומם. זה היה סופה של האתנחתא. הנוסעים הלכו בעקבותיו, והמתופף משתרך מאחור, מתנשם, שואף אוויר מלוא ריאותיו

הכרכרה נעה שוב, וקולו של מק עוקב אחריהם. “שיהיה בהצלחה, מאושר, תעשה קופה אם תראה אבק מתגלגל במרחק ממזרח”.

לחות לוהטת שרתה בכרכרה ומשב הרוח שנכנס פנימה כשהתחילו הסוסים במרוצם חנק את הריאות. משטח המדברי הקרין את זוהרו הלבן עד אין קץ עד שנעלם בעשן הערפילי. ברכיו של הבוקר התנגשו בברכיה של הנרייט בעדינות והוא המשיך לנעוץ מבטו בה. חוצץ שיניים היה שמוט בין שפתיו. קולו של סטיוארט המאושר התגלגל אחורה אל תוך הכרכרה בגסות ובדחיפות, בעודו שומר על מהירות קבועה של הכרכרה שנעה בנתיב החרוץ. עיניו של המתופף העבדקן היו עגולות ומאומצות, פיו פתוח ופניו נטולות צבע. המהמר הבחין בכך ללא הבעה ובחוסר אכפתיות, וכשחש הבוקר בנטל כתפו של המתופף הוא דחף אותו ממנו. האיש האנגלי ישב זקוף ודרוך, מביט חסר הבעה במדבר החולף.

נערת הקצין דיברה אל מלפייס ביל. “מהי התחנה הבאה?”

“המעבר בנקיק,” השיב.

“האם נפגוש שם חיילים?”

“אני מקווה שנקבל ליווי מעבר לגבעות עד לורדסבורג ” השיב לה.

בשעה ארבע באותו אחר הצהרים הלוהט ככבשן עשה המתופף בעל זקן הלחיים תנועה חלושה ביד אחת, ונפל קדימה אל חיקו של המהמר. הבוקר משך בכתפיו, הוציא את ראשו החוצה מהחלון וצעק מעלה אל הרכב “עצור רגע”.

 כשהכרכרה נעצרה ירדו כולם, וזהוב השיער עזר למהמר להניח את המתופף על פיסת קרקע מוצלת מהחום הלוהט, בצילה של הכרכרה. סטיוארט המאושר והשומר החמוש שלצידו לא טרחו לרדת ממקומם. המתופף שכב חסר אונים, שפתיו נעו אבל איש מהסובבים אותו לא אמר דבר או ידע מה לעשות, עד שהנרייט צעדה קדימה.

היא התכופפה מטה והרימה את כתפי המתופף וראשו אל מול חזה. הוא פקח את עיניו והיה בהן משהו שהנוכחים יכולים היו לזהות, מעין הקלה, משהו שנדמה כהכרת תודה.

היא מלמלה “אתה בסדר גמור”, וחיוכה רך ונעים. בשפתותיה היה משהו אימהי. היא התבוננה בעיניו של המתופף העבדקן. הפחד נעלם מהן, למרות שהוא ידע בוודאות את גורלו. פניה של נערת הקצין היו אחוזות בעתה. המהמר והבוקר התבוננו מטה בריחוק במתופף הגווע. זהוב השיער התבונן בהנרייט כשעפעפיו סגורים למחצה, אך מבע של התעניינות עזה נטבע בתווי לחייו. הוא אחז בסיגריה בין אצבעותיו, ושכח את קיומה.

זהוב השיער והמהמר הניפו את המתופף מעבר לדלת כך שהוא השתרע מלוא קומתו על המושב האחורי כשראשו נסמך על ירכה של הנרייט. הם כולם נכנסו פנימה והכרכרה המשיכה לדרכה. המתופף גנח ואז לחש “תודה תודה”, וזהוב השיער בחן את פניה של הנרייט, מחפש אחר שמץ של הבעה, ופלט אנחה. הם המשיכו כך, האופנים הגדולים כותשים את הערוצים שבהם חלפו, השמש השוקעת בהקה דרך חלונות הכרכרה. הגוש הגדול של ההרים התקדם לקראתם, קוויו מודגשים יותר בערפל כחול. עיני הבוקר התכווצו והבריקו כאילו ניסו לחדור לליבה של הנרייט , אלא שהמהמר התכופף אל עבר הנרייט ואמר, “אם את עייפה –”

לא,” היא השיבה לו, “לא. הוא מת.”

נערת הקצין פרצה בבכי קצר, המהמר התכופף וקרב פניו אל המתופף, וכולם נעצו עיניהם בהנרייט, אפילו האיש האנגלי הביט בה בסקרנות. היא חייכה חיוך מרוחק, שפתיה הרכות היו פשוקות. היא החזיקה את ראשו של המתופף בשתי ידיה והמשיכה להחזיקו כך עד רדת החשיכה. הם התגלגלו מעבר לכברת הדרך המישורית האחרונה אל תחנת המעבר.

הבוקר בעט את הדלת לרווחה ופסע החוצה, נוהם כשרגליו שהתקשו נגעו בקרקע. המהמר משך את המתופף כך שהנרייט יכולה הייתה לחלץ עצמה. כולם יצאו החוצה, עצמותיהם דואבות מטלטולי הדרך. סטיוארט המאושר ירד מדוכן הרכב, פניו מכוסות באבק אלקלי ועיניו מוצפות דם. הוא שאל “מי מת?” והציץ אל תוך הכרכרה. בחצר התחנה שוטטו אנשים ללא מטרה בהילוך עצל של דמדומים.

הרכב נפנה ואמר: “טוב, הוא לפחות לא ידאג לגבי מחר,” והסתלק.

איש נמוך כרסתן, חלף על פניהם. “לא בטוח שכדאי לך להמשיך במעבר ההרים כבר”. הוא המשיך: “איפה משמר החיילים למחר? כולם מעבר השני של ההרים הונסו. כל מי שלא היה יכול להתבצר נשלח ללורדסבורג. אתם תלונו הלילה על דרגשים במתבן, אמצא אולי סידור נוח יותר לגברות.”

הוא הסתכל על נערת הקצין ומבטו עמד על קנקנה של הנרייט מיד. עיניו סקרו את מלפייס ביל, שעמד מאחור מרוחק, והכרה הציתה בו מידה של זהירות בפנותו אל מלפייס: “הלו ביל, מה מביא אותך לכאן?”

הסיגריה של מלפייס ביל הבליחה באפלה היורדת, והנרייט צדה את דמותו. פניו היו רגועים אך דרוכים. הוא השיב בנימה קלילה: “רק טיול.”

הם התקבצו בתחנת הדרכים שהייתה בית עץ שאליו היו מחוברות עוד ועוד בקתות עץ נמוכות. אורות הבליחו מהחלונות ואנשים הסתובבו מפה לשם ללא מטרה, משוחחים בקולות מהוסים. הסוסים שוחררו ממוסרותיהם טופפו משם. הנערה הגבוהה נכנסה אל תוך האולם הגדול של תחנת הדרכים, להיפגש עם חייל שמדיו היו סתורים.

הוא פנה אליה: “העלמה רוברטסון? סגן האוזר אמור היה לפגוש בך כאן. הוא נמצא בלורדסבורג, הוא השתתף בהיתקלות בסבך עם האפצ’ים ונפצע.”

הנערה הגבוהה ניצבה שקטה ושאלה: “קשה?”

“להודות על האמת, כן.” השיב לה החייל.

הפונדקאי הכרסתן נכנס, מתנשף. “רע מאוד, רע מאוד. בואו גבירותיי. אראה לכן את החדרים שאוכל להציע לכן.”

שמלתה של הנרייט הייתה בצבע אפרפר כעין היונה שהתמזג בצללים שירדו. היא התבוננה בפניה של נערת הקצין שהחווירו. אך הייתה מעין קשיחות בנערת הקצין, עוצמה פנימית כשחשבה על החייל.

“היה לך כנראה מסע מפרך,” אמרה לו.

“כלום, ממש לא קשה,” השיב החייל ועזב את החדר.

המהמר ניצב שם, פניו הצרות פנו אל עבר ארוסת הקצין במבט מאומץ, כאילו נזכר באירועים כואבים. מלפייס ביל עצר בכניסה, בוחן את רכותה של הנרייט ואת צניעות פניה. לאחר מכן עזבו שתי הנשים בעקבות הפונדקאי הכרסתן, והלכו לאורך מסדרון צר אל עבר חדריהן.

מלפייס ביל הסתלק החוצה ונשען בעצלתיים על כותל תחנת המעבר. מבטו מהיר, קולט את המתרחש סביבו, את האנשים המטיילים ללא מטרה בחצר התחנה, את קולות הלילה הרכים. החום היוקד התפוגג ועלה מהאדמה וצינה התגלגלה מטה מפסגות ההרים והניסה את החום אל מעבר לתחנה.

החייל ישב על אוכף סוסו, מנומנם, מלמל דבר מה לסטיוארט המאושר.

“טוב, אז לורדסבורג רחוקה וההרים המקוללים רוחשים אפאצ’י. שום פלוגת רוכבי משמר לא תגן עליך מחר, החיילים כולם עסוקים בשטח.”

מלפייס ביל הקשיב לרקיעת פרסות הסוס כשהחייל התרחק ונעלם בחשיכה. הוא נזכר בבדידותו של רוכב במעברי ההרים האפלים הללו, וחזר אל המסבאה שבקצה התחנה. זו הייתה בקתה נמוכת תקרה ובה רצפת חֵמר וקירות מסוידים, ששמשה בעבר כאורווה.

שלושה גברים ניצבו במרכז המקום הקטן מתחת למנורת הנפט. אור חיוור שנגה מהמנורה האיר את עיניהם שהתבוננו בו. בקצה המרוחק של המסבאה שתו הבוקר והמהמר בשקט, מסוגרים בעצמם. מלפייס מזג לעצמו וויסקי מהבקבוק שהונח לידו, והבחין במבטו האפל של המוזג. ראשו של הפונדקאי הציץ פנימה והוא הכריז: “משמרת שנייה.”

והגברים שנאספו במסבאה החלו לצאת החוצה.

המוזג רכן לעבר ביל ולחש: “עדיף שלא תמשיך ללורדסבורג, פלאמר ושנלי נמצאים שם.”

שפתיו של מלפייס ביל נמתחו עד כדי צחוק ועיניו בהקו בפראות. “תודה חבר,” הוא השיב ופנה לעבר חדר האוכל.

כששב אל החצר, לילה אפל ופראי נח על המדבר. אורו של הירח היה ככסף קפוא שנגע בארץ, אך לא יכול היה לסלק את החשיכה. הנרייט פסעה לאורך הדרך לטונטו, נעה בעדינות כצללית באפלה. הוא פנה לשם, והיא סבה לאחור למשמע נקישות עקבי מגפיו על האדמה הנוקשה. פניה היו בהירים ומוזרים והייתה בהם אדישות בחשכת הליל, כאילו ציפתה למשהו שיתרחש וידעה בתוכה מהו.

הוא אמר: “התרחקת מהתחנה. האפצ’ים נוהגים להגיח בזחילה ליד מבני המגורים ולארוב לטרפם.”

היא הייתה אדישה, נטולת מורא. קולה היה צונן, והוא יכול היה לזהות בו שמץ של בדידות, השלמה עם הגורל. אלו שיוו לדבריה סוג של חדגוניות. “הרוח נושבת ברכות וזה כה נעים”.

הוא הסיר את מגבעתו, רגליו הארוכות נמתחו, ושתי עיניו התבוננו בה בעניין ובפליאה. שערו הזהוב בהק באור הירח שנגה עליו.

היא אמרה בנשימה עמוקה: “מדוע אתה עושה זאת?”

שפתיו היו חסרות מנוחה, ופרץ רגשות עזים עמד לפרוץ מהן כפרץ רוח הנושבת מסביבו.

“יש לך הורים בלורדסבורג?”

היא השיבה בישירות ובסבלנות כמסבירה משהו שהוא אמור היה לדעת “אני מנהלת מוסד בלורדסבורג.”

“לא,” הוא אמר, “לא זו הייתה שאלתי.”

“ההורים שלי מתו – אני חושבת. היה טבח בהר ‘האמונה הטפלה’ כשהייתי קטנה.”

הוא עמד בראש מורכן, מחשבותיו נעו אל העבר, אל פרק חייה שנמחק. הייתה קשיחות וגולמניות בארץ הזו וחיבה מועטה לחלש. היא שרדה ונאלצה לשלם עבור הישרדותה, והיא הביטה בו עכשיו בדרכה השקטה שלא הציעה כל הסבר או התנצלות לכל מה שהיה. היא עדיין הייתה נערה יפה והיכולת לשאת את תלאות עברה ניכרה בעיניה, ביכולת ההבעה של שפתיה.

הוא המשיך: “מעבר לאגן טונטו יש אדמה טובה. יש לי שם חווה עם בית שמחציתו בנויה.”

“אם זו הארץ שלך מה אתה עושה פה?”

שפתיו שחקו והקשיחות שבו התלהטה שוב והוא נדמה גבוה יותר לאור הירח: “יש לי חוב לגבות.”

“זו הסיבה שאתה נוסע ללורדסבורג? לעולם לא תסיים לסלק חשבונות מסוג זה. כולם בטריטוריה מכירים אותך. פעם היית סתם חוואי ואז ניסית לגמול על עוינות בכוח, ואז העוינות נעשתה גדולה יותר, וגם אותה ניסית לסלק, והחוב הלך ותפח ויש עכשיו עוד אנשים שממתינים להרוג אותך. יום אחד מישהו יצליח. טוב יותר היה אם היית זונח את סילוק החשבונות ומסתלק.”

החיוך לא סר מפניו, ואז היא הרימה את כתפיה בכניעה. “לא, לא, אתה לא תברח”.

הוא יכול היה לראות את מתיקות שפתיה ואת העיניים שהיו עצובות בגללו. הוא ראה בהן את הסבלנות שהוא מעולם לא הצליח לרכוש לעצמו. הוא אמר “מוטב שנשוב”, והפנה אותה באוחזו בזרועה.

הם חצו את החצר בדומייה, שומעים מבין הצללים את הקולות המהוסים של הגברים המנהלים שיחות עצלות, מבחינים בהבלחות האש במקטרות בפינות האפלות שבהן ניצבו. מלפייס ביל המתין כשהיא חלפה דרך דלת הכניסה לתוך התחנה. היא סבה והביטה בו פעם נוספת, עיניה אפלות ושפתיה הרכות שלוות, ואז חלפה לאורך המסדרון אל חדר מגוריה.

מחוץ לחלון חדרה מלמל מישהו “פלאמר ושנלי מחכים בלורדסבורג. מלפייס ביל יודע על כך”. מעבר למחיצה הדקה של החדר הצמוד היא שמעה את נערת הקצין בוכייה בקול מונמך, אך ללא יכולת לשלוט בפרצי בכי. הנרייט הסתכלה במחיצה האפלה, כתפיה וראשה גחנו, ולאחר מכן חזרה והזדקפה. היא נקשה על דלת חדרה של הנערה ונכנסה פנימה.

* * *

מונומנט ואלי- צילום: אבי גולדברג
מונומנט ואלי. צילום: אבי גולדברג

שישה סוסים רעננים רתומים לכרכרה רקעו, והפונדקאי השמן של תחנת המעבר חצה בחשיכה את החצר, מטלטל מנורה שאורה הוטל על גוויית המת השחורה. הנוסעים יצאו מהתחנה פניהם מכורכמות באפלת השחר. ג’וני סטראנג הבלדר, הכניס את דברי הדואר וסגר בטריקה את ארגז המטען. סטיוארט המאושר קרא בקולו הצרוד: “או־קיי חבר’ה.”

הנוסעים נכנסו לכרכרה, הבוקר טיפס לכרכרה ומלפייס ביל אמר לו באיטיות “תפוס את המקום בפינה, אדוני”, ונכנס אף הוא, טורק הדלת מאחוריו.

הפונדקאי מלמל: “אם הם לא יתקפו אתכם ליד המצוק התלול תהיו בסדר. תהיו בטוחים כשתגיעו אל החווה של אל שרייבר.”

קולו המתכתי של המאושר הרעים בדממת הבוקר החשוכה, והמרכבה קרטעה קדימה, קפיצי העור שלה מצווחים. הם התקדמו בשעת בוקר מוקדמת שבה שררה אפלה מוחלטת. קפואים, צפודים חצי ישנים, הם הרגישו במאמץ של הסוסים המטפסים במעלה הדרך המטפסת אל הרכס. שחר אפור הפציע, ואחריו אור נטול שמש התפשט לכל עברי המישור השומם שהיה עתה רחוק למטה. הדרך חלפה התפתלה בין סלע חשוף אחד למשנהו, ובמהירות הם הגיעו אל הישורת הראשונה, והכרכרה האיצה בדרך המישורית זרועת הסלעים.

הבוקר ישב בפינה הקדמית, הצד השמאלי של פיו נפוח. וכשהנרייט הבחינה בכך, החליק מבטה אל עבר מפרקי אצבעותיו של מלפייס ביל. עיניה של נערת הקצין היו עצומות, כתפה נלחצת אל האנגלי, שנותר צפוד ומתוח והרובה מונח בין ברכיו. המהמר נמנם לצידה של הנרייט, ובמושב האמצעי ישב מלפייס ביל, עיניו סוקרות בדריכות את הדרך החולפת. בשעה עשר העפילה הדרך שוב מעלה, ושיחי ערער וסבך של עצי אורן נראו על המדרונות. הציה במורד מתחתם נמלאה שוב בגרגרי אובך של יום לוהט נוסף. בצהרי היום הם הגיעו לפסגת הרכס והיטלטלו באחו הצר רצוף שברי סלעים. המהמר חסר המנוחה מתחילת היום הניע את רגליו אנה ואנה והביט בעיני נערת הקצין.

“חוות שרייבר נמצאת היישר לפנינו. חלפנו על פני רוב החלק הגרוע.”

זהוב השיער הביט במהמר ולא העיר דבר, ואז הריחה הנרייט את ריח העשן באוויר העומד ללא תנועה. סטיוארט המאושר קילל שוב ורפידות הבלמים חרקו בחדות. מבעד לזווית החלון יכולה הייתה הנרייט לראות את ארובת הסלע והחֵמר שניצבה שרופה כשלד קודר אל מול אור היום היוקד. הבית שעמד שם היה עתה ערימה שחורה של אפר, עשן עדיין היתמר מפיסות שטרם אוכלו. הכרכרה נעצרה וכולם זינקו החוצה. תנור הברזל רבץ על הקרקע, וחלק מהארובה עדיין נעוץ בו. האש ליחכה בעצלות את השיירים שקרסו של מה שהיה פעם ארגז . מעבר למקום שבו עמד הבית, לרגלי מכלאת הבקר, שכבו שתי גוויות ערומות, גופן שסוע בתנועות סכין מיומנות וראשיהן הקרחים קורקפו ונחו בתנוחה מגוחכת.

סטיוארט המאושר ניגש והתבונן ושב לחבורה: “השרייברים, ניחא.”

מלפייס ביל אמר: “הבוקר עם הנץ החמה.”

הוא התבונן במהמר, בבוקר ובאנגלי שלא גילה כל רגש ואמר: “חזרו לכרכרה.”

הוא טיפס אל גג הכרכרה והשתטח מלוא אורכו עליו. סטיוארט המאושר וסטראנג תפסו את מקומותיהם, הסוסים פרצו בדהרה. המהמר לחש לנערת הקצין “תהיי בטוחה כאן בין שני אלה”, משך אקדח 44 קליבר מכיסו האחורי והניחו על ירכיו. הוא בחן את הנרייט ביסודיות יותר מאשר קודם לכן. הוא התגבר על ריחוקו ושאל: “בת כמה את?”

כתפיה עלו וירדו, זו הייתה תשובתה היחידה.

אך המהמר הוסיף בעדינות: “צעירה דייך כדי להיות בתי, זהו עולם עלוב. כשאורה לך תשתטחי על רצפת הכרכרה.”

האנגלי משך את הרובה שלו מבין ברכיו והניח אותו על מסגרת החלון שלצידו. הבוקר הסיט את שולי גלימתו וחשף את נרתיק האקדח. הדרך הסלעית הלכה והוצרה, גושי הסלע האפורים הלכו וקרבו אל הדרך, סוגרים על הכרכרה. אופני הכרכרה הלמו בדרך החרוצה, הסלעית, והיא קיפצה מעלה ונחתה בחבטה שהקפיצים לא היו יכולים לרכך. סטיוארט המאושר ניתב את הכרכרה המשקשקת וקופצת בבהילות ביד יציבה. אבק הדרך צבע את הכול באפור.

הנרייט ישבה ועיניה מרוכזות בקצות אצבעותיה עטויות הכסיות, מעלה בזיכרונה את דמותו הגבוהה של מלפייס ביל מול אור הירח בתחנת המעבר. הוא חייך לעברה חיוך שגבר יחייך לאישה נחשקת, דיבורו כעין צחוק מהיר ועיניו עדינות. המהמר דיבר בשקט והיא לא יכלה לשמוע אותו עד שאצבעותיו אחזו בזרועה.

הוא אמר שוב, בלי להרים את קולו “רדי מטה”.

הנרייט ירדה על ברכיה. היא שמעה פרץ של יריות בעוד הכרכרה נעה במהירות קדימה. סטיוארט המאושר הפסיק לשאוג על הסוסים, ופניה של נערת החייל היו עגולות וכהות. קירות הקניון סגרו על הכרכרה. היא התבוננה מעבר לחלון בצד של המהמר, וראתה את דמותו המזגזגת של לוחם אפצ’י מתנועעת ליד הכרכרה. הוא רוכב על סוס ברוד, פלג גופו העליון עירום, אוחז ברובה בין מרפקיו הגרומים. המהמר כיוון לעברו בקור, הבוקר כיוון וירה שוב. הרובה של האנגלי החריש אוזניים כשירה אף הוא. ריח חריף של אבק שריפה התפשט בכרכרה. מגפיו של זהוב השיער שרטו את גג הכרכרה, ונקבים קטנים עגולים החלו להראות על דפנות הכרכרה כשמטח כדורי האפצי’ים הכה בה. אינדיאני אמיץ התקרב אל הכרכרה, והיה למטרה שאי אפשר היה להחמיצה. הבוקר הפיל אותו בירייה אחת.

האופנים צווחו כשהם האטו בסיבובים החדים וכל המבנה הכבד של הכרכרה התרומם מעלה ונחת במורד הדרך. המהמר אמר בשקט “עדיף שתיקחי את זה”, והעביר להנרייט את אקדחו.

הוא נשען על הדלת, ידיו הקטנות אוחזות באדן החלון, חיוורון מרפה את לחייו. הוא אמר לנערת הקצין: “הישארי לשבת בין שני הגברים.” הוא הביט בה במבט נואש ואומלל וראשו צנח אל אדן החלון. הנרייט ראתה את הסלע מתרומם גבוה וקרוב כמו קיר צהוב.

הם דהרו במורד ההר ללא מעצורים. היריות פחתו וצריחות האינדיאנים נמוגו מאחור. היא התרוממה מברכיה וראתה מרחוק את המישור השטוח. צלליתה הגרמית של לורדסבורג נראתה מרחוק, בקצה הרחוק של המישור המעורפל מלהט.

היריות פסקו לחלוטין וקולו הרם של סטיוארט המאושר נשמע שוב. גם צווחות הבלמים נשמעו כשהם חרכו את האופנים מפעם לפעם. האנגלי הביט החוצה בשקט, נערת הקצין נדמתה כמצויה בחלום מסויט, פניו של הבוקר זרחו באופן מוזר. הנרייט התכופפה כדי להרים את המהמר, אך משקלו היה רב באופן לא טבעי והוא החליק אל הפינה המרוחקת. היא ראתה שהוא מת.

בשעה חמש אחר הצוהריים המתמשך השתרכה הכרכרה ברחובות החֵמר הצרים של לורדסבורג שבתי עץ טועים לאורכם, עד שהגיעה לכיכר המרכזית ועצרה לפני המון עם שהתכנס בחום המעיק. הנוסעים זחלו החוצה מהכרכרה, נוקשים.

ילד מקסיקאי רץ אל הכרכרה לראות את גופת המהמר ורץ משם כשקולו הגבוה מבשר בצרחות את החדשות בשפתו. מלפייס ביל ירד מגג המרכבה, אך סטיוארט המאושר המשיך לשבת באדישות על דוכן הכרכרה, בוחן את ההמון. הבלדר החמוש נעלם.

איש אפור בחליפה לבנה המונית קרא לעבר סטיוארט “אז עשיתם את זה”.

סטיוארט השיב לו: “כן הצלחנו לעבור.”

קצין פילס דרכו בהמון, מחייך אל עבר הנערה. הוא לקח את זרועה ואמר: “העלמה רוברטסון, אני מניח. סגן האוזר בסדר גמור, אקח את המטען שלך.”

נערת הקצין פרצה בבכי של הקלה. כולם עמדו מסביבה, עצמותיהם דואבות וגוום רועד.

מלפייס ביל נותר עומד ליד אופן הכרכרה, לחייו הנוקשות מול השמש ועיניו מרוכזות בשני גברים שעמדו ליד מצבור שסוכך עליהם ליד חנות סמוכה. הנרייט הבחינה בצורה שבה שני הגברים המתינו וידעה מי הם ולמי הם מחכים. היא ראתה את עיניו הכחולות מאוד של מלפייס ביל שלהבה בערה בהם.

נערת הקצין, שדמעות שטפו את עיניה, פנתה אל הנרייט ואמרה: “אם יש משהו בעולם שאני יכולה לעשות עבורך –”

אך הנרייט פסעה אחורה, מנידה בראשה. זו הייתה לורדסבורג וכל אחד ידע את מקומו חוץ מנערת הקצין. הנרייט אמרה בטון רשמי “שלום”, והתבוננה בגברים שהמתינו בשקט תחת הסוכך.

היא הסתובבה לעבר זהוב השיער ושאלה: “אכפת לך לשאת את המזוודה שלי?”

מלפייס ביל התבונן בה, עיניו שוחקות בריחוק. הוא פנה אל ארגז המטען ושלף מתוכו את מזוודתה החבוטה. הוא עדיין חייך כשצעד לצידה, מפלס דרכו בתוך ההמון וחולף על פני שני הגברים. אך כשפנו לסמטה קטנה ומזוהמת נטולת שם, מקום שהבתים נשקו זה לזה ללא חן או כבוד, הוא הפך לקודר. “אני מתנצל אך אני צריך לחזור לשם.”

הם עמדו בחזית בית שאינו שונה בדבר משכניו, ועצרו לפני דלת הכניסה. היא ראתה את עיניו הבוחנות את הרחוב והבינה את משמעות מבטו. אך הוא אמר באותו טון מתנגן: “התבוננתי בך במשך יומיים.” הוא הפסיק, חכך בדעתו וברר את המילים שרצה לומר, ואמר אותם בשטף: “אלוהים ברא אותך אישה. טונטו היא ארץ יפה.”

תשובתה הייתה נטולת רגשות: “לא, אני מוכרת בכל רחבי הטריטוריה. אך אזכור שהצעת לי.”

הוא שאל: “אין סיבה אחרת?”

היא לא השיבה. משהו בעיניה משך את פניו אליה. הוא הסיר את מגבעתו והיא ראתה כי מבטו חודר את להט היום אל עבר הארץ הרחוקה הקרירה והנחשקת. הוא מלמל “גבר אינו יכול לברוח מדבר שעליו לעשות , אך אשוב”.

הוא פסע לאורך הרחוב הצר ופנה בחדות בסופו ונעלם. החום התגלגל כמו גל כבד מעל גגות לורדסבורג וריח האבק היה חריף. היא הרימה את המזוודה והניחה אותה. היא ניצבה שותקת ורצינית לפני דלת ביתה הקטן. היא זכרה כמה גבוה הוא היה מול אור הירח בתחנת המעבר. ארבעה פרצי ירי מהירים רעמו, פורעים את השקט בזעם, וזעקה. ולאחר מכן השתרר שוב שקט שנמשך עוד ועוד.

היא הניחה את כף ידה על הדלת כדי שלא ליפול, וידעה שהיריות הללו הביאו קץ לחייו של אדם, והיו סופה של תקווה. הוא לעולם לא ישוב, לעולם לא יעמוד למולה לאור הירח עם חיוכו הנעים המתפשט על שפתיו, ולעולם לא תשמע את החיות שבקולו הסתמי. היא חשבה על כל זה בנמיכות קומה ובסבלנות שהחיים הכו אל תוכה.

היא חשבה על כל זה כששמעה את נקישות עקבי המגפיים על האדמה ההדוקה של הרחוב, היא הסתובבה לראות אותו, גבוה ומרובע באור השמש העכור, בא לקראתה, מחייך.

סוף דבר.

קריאה נוספת:

צפו בגרסת “כרכרת הדואר” מ-1966 

 

 

  • https://www.dailymotion.com/video/x8ht83p

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 + 5 =