איור לשיר משנת 1882 פרי עטו של פרדיננד בארת ויקיפדיה.

לפניכם בלדה ידועה של המשורר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גֶתה, שפורסמה לראשונה ב־1797 והייתה מקור השראה לסרט מפורסם של וולט דיסני פנטזיה. היא מובאת כאן בתרגומו של אמיר אור, המתפרסם כאן לראשונה.

גתה מצידו כשכתב את הבלדה התבסס על סיפור ידוע של הסופר הסורי מהמאה השנייה לספירה לוקיאנוס מסמוסטה בשם “החבר שקרן” שאותו קרא בתרגום לגרמנית של  כריסטופר מרטין  וילנד מ-1788.

הפואמה תורגמה כבר לעברית שלוש פעמים:

  • שמשון מלצר בעיתון ילדים.
  • חנניה רייכמן בתוך משירת העולם: קובץ תרגומים לקורא ולקריין: בלדות, משלים, ליריקה, הומור. י. שרברק, תשכ”ה 1964.
  • יוסף האובן (נבו). ספר הבלדות של גתה. תל-אביב: ירון גולן, תשס”ו, 2006.
שוליית הקוסם
יוהאן וולפגנג פון גתה
תרגם: אמיר אור
 
עָזַב הַמְּכַשֵּׁף הַסָּב –
סוֹף־סוֹף הוֹתִיר אוֹתִי לְבַד,
חָפְשִׁי לִקְרֹא לְרוּחוֹתָיו
לָסוּר לְמִצְוָתִי מִיָּד.
כָּל לַחַשׁ שֶׁאוֹתָן יַשְׁבִּיעַ
הֲלֹא לָמַדְתִּי מִפִּיו,
עַתָּה רוּחִי קְסָמִים תַּבִּיעַ
פִּלְאֵי פְּלָאוֹת דְבָרִי יָנִיב.
-
הָלְאָה שְׁטֹף נָא,
עוֹד, בְּלִי הֶרֶף,
יַעֲלֶה יָבוֹא הַשֶּׁטֶף!
וּבְזֶרֶם לֹא יוּאַט
יֵאָסְפוּ הַמַּיִם הֵנָּה
לְמַלֵּא אֶת הָאַמְבָּט.
-
קוּם מַטְאֲטֵא זָקֵן לָלֶכֶת –
צֵא לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם,
כְּרֹךְ סְבִיבְךָ סְחָבָה לְבֶגֶד,
לִרְצוֹנִי צַיֵּת עַד תֹּם.
חִישׁ הַצְמַח נָא זוּג רַגְלַיִם,
וּמֵעַל גַּם רֹאשׁ אֶחָד –
וּמַהֵר אֶל שְׂפַת הַמַּיִם
לֵךְ וְשׁוּב עִם דְּלִי בַּיָּד.
-
הָלְאָה שְׁטֹף נָא,
עוֹד, בְּלִי הֶרֶף,
יַעֲלֶה יָבוֹא הַשֶּׁטֶף!
וּבְזֶרֶם לֹא יוּאַט
יֵאָסְפוּ הַמַּיִם הֵנָּה
לְמַלֵּא אֶת הָאַמְבָּט.
-
אָץ וְרָץ הוּא, טָס לַנַּחַל
כְּבָר עַל הַגָּדָה נִצָּב,
וּכְחֵץ מִקֶּשֶׁת יַעַל
עִם הַמַּיִם הֵנָּה שָׁב.
עַל שִׁכְמוֹ כִּתֵף דְּלָיַיִם,
אַף טִפָּה פֹּה לֹא תֹאבַד!
עַד שָׂפָה עָלוּ הַמַּיִם,
נִשְׁפָּכִים מִן הָאַמְבָּט.
-
הוֹי אַשְׁמְדַאי,
חֲדַל נָא, דַּי!
הַכֹּל כְּבָר שָׁט
בְּשׂוֹא הַמַּיִם,
אַךְ מִלַּת
הַלַּחַשׁ? אַיִן!
-
הוֹ, אַיֵּךְ, מִלַּת הַקֶּסֶם
לַהֲשִׁיבוֹ לְמַטְאֲטֵא?
אָץ הוּא שׁוּב, מָהִיר מִקֹּדֶם –
מַטְאֲטֵא שׁוּב וֶהֱיֵה!
עוֹד וָעוֹד גּוֹאִים הַמַּיִם
אַךְ הַזֵּד שָׁב וּמֵבִיא,
וְאֵין־סְפֹר פַּלְגֵי דְּלָיַיִם
מְכַסִּים חֲצִי גּוּפִי.
-
דַּי, לֹא אֶסְבֹּל
שׁוּם מֶרֶד עוֹד!
אֶתְפְּסֶךָ,
שֵׁד בֶּן־שְׁאוֹל,
אַךְ אוֹי, עֵינֶיךָ
מַפְחִידוֹת!
-
יֶלֶד שַׁחַת, בֶּן־בְּלִיַּעַל,
כָּל הַבַּיִת תְּכַסֶּה?
עַל הַסַּף וְעַל הַשַּׁעַר
נֵד הַמַּיִם מִתְנַשֵּׂא!
שְׁמַע קוֹלִי וְאַל תִּקְרַב,
מְשָׁרֵת, מִבְרָשׁ סוֹטֶה!
דֹּם, עֲצֹר, מַקֵּל נִתְעָב,
וַהֲפֹךְ לְמַטְאֲטֵא!
-
לֹא תֶחְדַּל
מִשֵּׂאת עוֹד מַיִם?
חִישׁ אֹחַז
בְּךָ, נָבָל,
וְאֶקְצֹץ אוֹתְךָ לִשְׁנַיִם
בְּאִבְחָה אַחַת.
-
עִם דְּלָיָיו הוּא שׁוּב מַגִּיעַ!
לֹא אַחְטִיא אוֹתְךָ, בֶּן־כֶּשֶׁף,
טֵרוּפְךָ מִיָּד אַרְגִּיעַ –
הַךְ! נִגְדָּע הַשֵּׁד כְּהֶרֶף,
בְּאִבְחַת גַּרְזֶן נוֹפֵל –
שַׂמְתִּי קֵץ לוֹ, מִשְּבָרָיו
לֹא יָקוּם! תּוֹדָה לָאֵל,
תַּמָּה צָרָתִי עַכְשָׁו.
-
אַךְ אֲבוֹי, כִּי רַק נִכְפָּל הוּא –
חֲצָאָיו
אָצִים לַמַּיִם,
אַף לְרֶגַע לֹא יֶחְדָּלוּ! –
מָה עַכְשָׁו,
כֹּחוֹת שָׁמַיִם?!
-
לַמְּלָאכָה רָצִים שְׁנֵיהֶם
עוֹד וָעוֹד בְּשֶׁצֶף מַּיִם.
שְׁמַע אוֹתִי, הַמַּג, רַחֵם –
שִׁטָּפוֹן עַד הַמָּתְנַיִם!
טוֹב שֶׁבָּאתָ! חוּשׁ, אָדוֹן!
רוּחוֹת קָרָאתִי לַעֲלוֹת
אַךְ עֵת בָּאוּ, הוֹי אָסוֹן –
לִפְקֻדָּתִי אֵינָן שׁוֹמְעוֹת.
-
'לְפִנָּתְךָ, הַמַּטְאֲטֵא!',
הַמְכַשֵּׁף הוֹרָה,
'וְרוּחוֹת דוּמָה, אַתֶּן –
לַאֲדוֹנְכֶן, רַק לִי
תַּקְשִׁיבוּ, לְקוֹלִי
בְּיוֹם אֶקְרָא!'

Der Zauberlehrling
Johann Wolfgang von Goethe


Hat der alte Hexenmeister
sich doch einmal wegbegeben!
Und nun sollen seine Geister
auch nach meinem Willen leben.
Seine Wort und Werke
merkt ich und den Brauch,
und mit Geistesstärke
tu ich Wunder auch.

Walle! walle
Manche Strecke,
daß, zum Zwecke,
Wasser fließe
und mit reichem, vollem Schwalle
zu dem Bade sich ergieße.

Und nun komm, du alter Besen!
Nimm die schlechten Lumpenhüllen;
bist schon lange Knecht gewesen:
nun erfülle meinen Willen!
Auf zwei Beinen stehe,
oben sei ein Kopf,
eile nun und gehe
mit dem Wassertopf!

Walle! walle
manche Strecke,
daß, zum Zwecke,
Wasser fließe
und mit reichem, vollem Schwalle
zu dem Bade sich ergieße.

Seht, er läuft zum Ufer nieder,
Wahrlich! ist schon an dem Flusse,
und mit Blitzesschnelle wieder
ist er hier mit raschem Gusse.
Schon zum zweiten Male!
Wie das Becken schwillt!
Wie sich jede Schale
voll mit Wasser füllt!

Stehe! stehe!
denn wir haben
deiner Gaben
vollgemessen! –
Ach, ich merk es! Wehe! wehe!
Hab ich doch das Wort vergessen!

Ach, das Wort, worauf am Ende
er das wird, was er gewesen.
Ach, er läuft und bringt behende!
Wärst du doch der alte Besen!
Immer neue Güsse
bringt er schnell herein,
Ach! und hundert Flüsse
stürzen auf mich ein.

Nein, nicht länger
kann ichs lassen;
will ihn fassen.
Das ist Tücke!
Ach! nun wird mir immer bänger!
Welche Miene! welche Blicke!

O du Ausgeburt der Hölle!
Soll das ganze Haus ersaufen?
Seh ich über jede Schwelle
doch schon Wasserströme laufen.
Ein verruchter Besen,
der nicht hören will!
Stock, der du gewesen,
steh doch wieder still!

Willst am Ende
gar nicht lassen?
Will dich fassen,
will dich halten
und das alte Holz behende
mit dem scharfen Beile spalten.

Seht da kommt er schleppend wieder!
Wie ich mich nur auf dich werfe,
gleich, o Kobold, liegst du nieder;
krachend trifft die glatte Schärfe.
Wahrlich, brav getroffen!
Seht, er ist entzwei!
Und nun kann ich hoffen,
und ich atme frei!

Wehe! wehe!
Beide Teile
stehn in Eile
schon als Knechte
völlig fertig in die Höhe!
Helft mir, ach! ihr hohen Mächte!

Und sie laufen! Naß und nässer
wirds im Saal und auf den Stufen.
Welch entsetzliches Gewässer!
Herr und Meister! hör mich rufen! –
Ach, da kommt der Meister!
Herr, die Not ist groß!
Die ich rief, die Geister
werd ich nun nicht los.

»In die Ecke,
Besen, Besen!
Seids gewesen.
Denn als Geister
ruft euch nur zu seinem Zwecke,
erst hervor der alte Meister.«

 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − חמש =