מאמר זה פורסם במקור בכתב העת “נכון” לאוטופיה ודיסטופיה, גליון 4, בעריכת פרופסור אורציון ברתנא.
חמישים ואחת שנה מלאו לנחיתת האדם הראשון על הירח ב-1969. זה הזמן לחזור אל לוקיאנוס מסמוסטה, הסופר הראשון שכתב על מסעות לירח, לפני 1,900 שנה. הוא כתב שני סיפורים על שני מסעות שונים לירח. בסיפור הראשון הוא תיאר את מסעו של פילוסוף מהעיר גדרה שבארץ ישראל אל הירח, ומעבר לו. הנה סקירה על הסופר יוצא הדופן, שיש הטוענים שהיה יהודי, ושנחשב לגדול הסופרים היווניים במאה השנייה לאחר הספירה, ותיאוריו השפיעו על הספרות החדשה שעסקה במסעות לירח, עד למסעות לירח האמיתיים בזמננו.
מי היה לוקיאנוס מסמוסטה? למרות שהוא היה בעל ידע עמוק בספרות ובתרבות היוונית, הוא לא היה יווני כלל. על עצמו הוא כתב: “הנני סורי מן הפרת”. הוא נולד בעיר סמוסטה שעל גדות נהר הפרת בסוריה או בטורקיה של היום (כיום זוהי העיר סאמסאט, בטורקיה על גבול סוריה).
לוקיאנוס חי במאה השנייה לספירה בין השנים 180-120 (או 185-125), שהייתה תקופת השיא של האימפריה הרומאית, תקופת הקיסרים ה”טובים” – אדריאנוס, אנטונינוס פיוס, ומרקוס אורליוס – ובתקופת בנו של מרקוס אורליוס, קומודוס, שבימיו החלה השקיעה של האימפריה. רוב ימיהם היו ימי שלום, שבסופם התחוללה מרידה גדולה — מרד בר־כוכבא ביהודה. בימיהם תרבות יוון הקלאסית ולימודיה פרחו ברחבי האימפריה, ממש לפני שהחלו השקיעה ופלישות הברברים. הפריחה הזאת ניכרת היטב גם ביצירתו של לוקיאנוס.
זו הייתה פריחה לא רק של התרבות היוונית, אלא גם של התרבות היהודית. לוקיאנוס הוא בן זמנם של אלישע בן אבויה, רבי מאיר, ורבי יהודה הנשיא. הוא נולד כנראה למשפחה דוברת ארמית, אבל הפך לאחד מגדולי הסופרים היווניים. על־פי כתביו, נראה שהיה אתאיסט או אגנוסטיקן רציונליסטי, שסלד מכל אמונה בעל־טבעי, תהיה זו נוצרית, פגאנית, או יהודית. אם כי ללא ספק הוא כיבד והעריך את סוקרטס ואת אפלטון. הוא ירה את חיצי הלעג הארסיים שלו באלים הקדומים והחדשים, בכוהנים שלהם, וגם בפילוסופים החדשים של זמנו. בעיניו כל דת התמצתה באמונות תפלות, וכל פילוסופיה — במשחקי מילים חסרי משמעות מעשית.
החוקר שמעון הלקין, שהעריץ את יצירתו של לוקיאנוס, סבר שלמרות שלוקיאנוס חי בתקופת מרד בר־כוכבא, הוא ממעט להזכיר את היהודים בכתביו, ועל־כן, לדעתו של הלקין, זוהי עדות ברורה לכך שהיה יהודי. הסיבה שהוא אינו עוסק ביהודים היא מסיבות אישיות, וזאת למרות שהוא בהחלט מזכיר את הנוצרים ותוקף אותם, כמו גם תוקף ולועג לכתות אליליות שונות.
אני לא חושב שהטיעון הזה משכנע בלשון המעטה. אם היה לוקיאנוס יהודי, אזי היינו מצפים לכך שבכתביו המרובים יהיו אזכורים רבים יותר של התרבות היהודית. הוא לא היה מתעלם ממנה.
ידוע לנו מדבריו שלו שהיה בן למשפחת אמנים ענייה. הוא עבד תחילה כשוליה אצל דודו שהיה פַּסָּל. הדבר ידוע מתוך יצירה שלו עצמו, שנקראת “החלום”, שבה סיפר על כך, יצירה שאף תורגמה לעברית. נראה שהוא לא עשה חַיִל כפסל, החליט שהפיסול אינו מקצוע משתלם, ולכן עזב אותו לטובת מקצוע הרטוריקה, התמסר ללימודי השפה היוונית, שכאמור כנראה לא הייתה שפת אמו.
הוא קרא רבות בספרות היוונית הקלאסית, והפך לנואם מקצועי. זמן־מה עסק בעריכת־דין באנטיוכיה, אלא שהפרקליטות נמאסה עליו, אולי בשל הטיפוסים שבהם נתקל שוב ושוב במסגרת עיסוקו כפרקליט. הוא הפך למרצה נודד, וערך מסעות והופעות, הן בפינות נידחות של האימפריה, והן בעריה הגדולות, במוקדון, באיטליה, בגאליה, שבּה התיישב לזמן־מה. הוא גם הופיע לא מעט בתחרויות האולימפיות ביוון.
מה בדיוק היו ההופעות והנאומים שלו? הוא היה מציג את עצמו בתור דמות ידועה מהמיתולוגיה או מההיסטוריה, ונואם בשמהּ נאום שכנראה היה מבדח מאוד את הצופים המאזינים, כְּמֵעֵין פילוסוף סטנדאפיסט.
כשהיה כבן 40 התיישב באתונה, וחי בה כעשרים שנה, כשהוא מתמסר לכתיבה. הוא חדל לשאת נאומים, שהיו מקור פרנסתו עד כה, ופנה לכתיבת כתבים סאטיריים שונים, שמן הסתם זכו להצלחה גדולה. ואכן, הוא פרסם מספר רב של יצירות שרבות מהן, לא פחות משמונים, שרדו עד היום. רובן הן שיחות שנונות או מכתבים שנכתבו בנימה פארודית, ורבות מהן רעננות היום כפי שהיו כשהקריא אותן בפני הקהל לפני כאלף ושמונה מאות שנה.
לעת זקנה התמנה על ידי הקיסר קומודוס, שכנראה העריך את כתיבתו, למשרה פקידותית באלכסנדריה שבמצרים, ובכך ניצַל מחיי עוני, שהיו מנת חלקם של סופרים ופילוסופים רבים אחרים כמותו. לפי גרסה אחת חזר בשנותיו האחרונות לנדודים. אולי לא הסתדר עם הביורוקרטיה שהפך להיות חלק ממנה?
חרף מוצאו הסורי, הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים היווניים בכל הזמנים , בשל סגנון כתיבתו המקסים והחריף.
כלל יצירותיו מראות על כושר הסתכלות, חוש הומור, ודמיון עשיר מאוד, אולי העשיר ביותר של כל סופר יווני מאז ימי מחבר הקומדיות אריסטופנס (המאה החמישית לפני הספירה ) . הוא ידוע בכתביו הסאטיריים, שבהם הוא שולח חיצים בקיצוניוּת הדתית, באמונות תפלות, בנוכלוּת מסוגים שונים, ביומרות הפילוסופים, ובחולשות אנוש שונות. באחד מספריו התקיף בלעג שנון ואכזרי גם את הנצרות. בעקבות זאת כינו אותו הנוצרים, שנפגעו מאוד מהספר הזה, “המקלל”. אלה גם סיפרו שכלבים שוטים שיסעו אותו, אבל מעניין שרבים מכתבי היד שלו נשמרו במנזריהם, והדבר מראה על כך שהוא היה אהוב מאוד גם על נוצרים.
לאחר אפלטון ואריסטו לא קם שום סופר כותב יוונית שהשפיע כמו לוקיאנוס על הדורות שלאחריו.הייתה לו השפעה עצומה על סופרים כמו רבלה, סירנו דה ברז’רק, ג’ונתן סוויפט בספרו “מסעות גוליבר”, וגם על “עלילות הברון מינכהאוזן”, ואולי גם השפיע על האמורא רבא בר בר חנא, בן המאה השלישית לספירה, בן הדור השלישי של האמוראים, שנודע בסיפורי הגוזמאות שלו, וייתכן מאוד שהכיר את סיפורי לוקיאנוס.
סיפור שכתב לוקיאנוס, שנקרא “לוקיוס או החמור”, על אודות אדם שהופך לחמור, שימש כמקור השראה לסיפור מפורסם של סופר אחר בן־זמנו, אפוליוס, שכתב בלטינית, שהפך לסיפור קלאסי בשם “חמור הזהב”.
סיפור אחר שלו, “פילופידס”, היה מקור ההשראה לגתה ביצירתו המפורסמת “שוליית הקוסם” (ולא סיפור הגולם מפראג, כפי שטוענים בטעות).
הנוסע הראשון לירח
לוקיאנוס כתב את שתי יצירות המדע הבדיוני הראשונות הידועות לנו, והיה הסופר הראשון ששלח נוסעים לירח.
בסיפור האחד, “איקרומניפוס”, שלא תורגם, מתואר מסעו של מניפוס, הפילוסוף מהעיר גדרה שבארץ ישראל, שהיה הנוסע הראשון בספרות העולמית לירח.
מניפוס היה אדם אמיתי, פילוסוף שחי במאה השלישית לפנה”ס בעיר גדרה שבגלעד בארץ ישראל. הוא היה עֶבֶד שקנה את חירותו והפך לאזרח העיר היוונית תבאי.
מניפוס יצר סוגה ספרותית שנקראת על שמו, שהייתה שילוב של פרוזה ושירה (דבר שהיה אסור באיסור פואטי חמור בתקופתו), עם פילוסופיה וסאטירה. הוא כתב סיפור על מסע בַּשְּׁאוֹל, שבו תיאר בהומור רב הן בני אדם והן אלים. לוקיאנוס הכיר את יצירותיו של מניפוס והושפע מהן.
חוקרי לוקיאנוס מעריכים שהוא גילה את כתבי מניפוס בספריות, וחיקה הן את סגנונו, והן את נושאי כתיבתו. לוקיאנוס נתן את הכבוד האולטימטיבי למניפוס בכך שהכניס אותו כדמות לכמה מיצירותיו: “מניפוס או נקומאנטיה” ו”שיחות עם המתים”. דמותו של מניפוס ביצירות אלה מקבילה לדמותו של סוקרטס ביצירותיו של אפלטון. מניפוס משמש כדוברו של לוקיאנוס, וברור שהוא מזדהה עמו לחלוטין.
בסיפור “איקרומניפוס” יוצר לעצמו מניפוס כנפיים מלאכותיות ומגיע באמצעותן לירח. שם הוא פוגש את הפילוסוף אמפדוקלס, שמתברר שהפך לדייר על הירח. מניפוס צופה בכדור הארץ מהירח, ורואה את כל מה שהיה נסתר מפניו כשחי על פני האדמה:
“אורות בוהקים הורעפו עליי והאירו את כל אשר היה נסתר בפניי לפני כן. נרכנתי וראיתי היטב את הארץ, ערים, אנשים. ראיתי את כל אשר הם עושים לא רק תחת כיפת השמים, אלא גם בבתיהם, כשהם סבורים שהם מוסתרים היטב מעיני אחרים. תלמי שכב עם אחותו, בנו של סלבקוס קרץ לאמו החורגת”.
מן הירח ממשיך מניפוס במסעו, ומגיע לעולם הָאֵלִים, שמתגלים כיצורים עצובים בשל כל הפשעים המתבצעים על כדור הארץ. האל זאוס מקבל את הפילוסוף ברוחב לב, ונותן לו בנדיבות את האפשרות לראות את האולימפוס בפעולה. מניפוס עצמו צופה באלים מלמעלה, ורואה כיצד זאוס מוצף בתפילותיהם של מיליוני בני אדם שמגיעות לאולימפוס מִפְּתָחִים בעלי מכסים ככיסויי באר. התפילות שמגיעות ללא הרף סותרות זו את זו: “אלים, הביאו אליי מיד את הרוח הצפונית!”; “אלים, הביאו אליי מיד את הרוח הדרומית!”; האיכר מתפלל, “אלים, הביאו לי גשם!”; הכובס מתפלל: “אלים, הביאו לי שמש!”; “אלים, הִרגו את אבא שלי!”; “אלים, הִרגו בבקשה את אשתי!”; “אלים, הִפכו אותי לעשיר ומפורסם!”; “אלים, הִפכו את האויב שלי לעני מסכן!”.
מתברר כי לזאוס יש בעיות מעשיות רבות לאיזו תפילה להיענות, ולמי להיענות ראשון, ומה קורה כאשר יש תפילות סותרות, כששני אנשים מבקשים להרוג זה את זה? עליו להחליט איזו תפילה לקבל ואיזו לדחות. זה לא דבר פשוט מאחר שהתפילות מגיעות ומגיעות ללא סוף או הפסקה, ולא משאירות לזאוס דקה פנויה אחת. האל נענה לתפילות אחדות, דוחה אחרות, ואז מארגן את מזג האוויר של היום — גשם בסקיתיה ושלג ביוון.
בינתיים קמה צרה חדשה באולימפוס: מסתבר שאלים חדשים, דוברי לשונות זרות, שהתגנבו מאי־שם לאולימפוס, מרגיזים את זאוס. הוא אפילו לא מבין את מה שהם אומרים, והללו מתחילים לזלול בטירוף את האמברוזיה, מזון הפלאים, והנֶקְטָר, משקה הפלאים של האלים. זאוס מוציא צו האומר שמאחר שהאולימפוס גדוש בנוכרים דוברי לשונות רבות, אשר גרמו לעלייה גדולה במחיר הנקטר, והאלים האמיתיים, הישנים, נדחקים החוצה, תתמנה ועדת שבעה שתדון בטענות כנגד הזרים החדשים האלו. בסופו של דבר, זאוס, שהמין האנושי על ויכוחיו מרגיז אותו, והוא חושש שמא בני האדם יפסיקו להאמין באלים, ודואג מה יקרה לאלים ללא אמונת בני האדם בהם, מודיע למניפוס על כוונתו להשמיד את כל הפילוסופים שמעצבנים אותו בוויכוחיהם האינסופיים על לא כלום. מניפוס נמלט בעור שיניו לעולמנו שלנו.
האם מניפוס האמיתי כתב סיפור ראשון מסוגו על מסע לירח, ששימש השראה ללוקיאנוס, לאחר שגילה אותו בספרייה? ייתכן שכך היה, אך אין לכך כל הוכחה.
לדעתי, ייתכן שמניפוס האמיתי אכן כתב סיפור על מסע לירח, ששימש מקור השראה ללוקיאנוס. כדאי לזכור שבמאה השלישית לפנה”ס, זמנו של מניפוס, נכתבו בארץ ישראל, אולי לא רחוק ממקום מגוריו, סיפורים כמו “ספר חנוך”, שתיאר את מסעותיו הקוסמיים של חנוך, אחד מאבות האנושות, ברחבי היקום. אולי זאת הייתה אופנה ספרותית באותה תקופה. ייתכן שמניפוס, כחלק מאותה אופנה שבהשראתה נכתב גם “ספר חנוך”, כתב סיפור הומוריסטי על מסע לירח, וזה התגלגל לימים לידיו של לוקיאנוס, ושימש עבורו כמקור השראה לכתיבת סיפורים משלו על מסעות לירח.
מקור השראה נוסף ללוקיאנוס היה סופר שקדם לו מעט בשם פלוטארכוס (46-120), ביוגרף מפורסם, שכתב מאמר על הירח בשם “על הפנים שעל הירח” שבו חבורת משתתפים בסעודה בביתו של פלוטארכוס דנים בשאלה אם יש שם חיים. מסקנתם היא שבהחלט כן, ואלו רוחות של אנשים שחיו בעבר על כדור הארץ.
לוקיאנוס, שיש להניח שקרא את המאמר של פלוטרכוס, הלך צעד קדימה והחליט שלא מספיק לדבר אלא יש גם לנסוע לירח כדי לראות מה יש שם.
בספרו “סיפורי אמת” (תורגם לעברית בשם “סיפורי אמת ועוד” בידי שמעון הלקין, דניאל גרשנזון, תל־אביב, הקיבוץ מאוחד, 1988), שנכתב בערך בשנת 175 לסה”נ, מתואר לוקיאנוס עצמו, הנוסע בספינה שעליה צוות של חמישים איש, ומגיע לפינה מרוחקת בכדור הארץ, אי שם באוקיינוס האטלנטי, שמוצבת בה מַצֵּבָה המכריזה שעד לכאן הגיעו האלים הרקולס ודיוניסוס במסעותיהם, עד כדי כך הייתה פינה זו מרוחקת. משם נישאת הספינה בסופת ענק שמניפה אותה באוויר, ולאחר שבעה ימים ושבעה לילות היא מגיעה אל “ארץ גדולה, כעין אי מבהיק וכדורי נוֹגֵהַּ באור גדול”. כשהם יורדים מן הספינה, הם חוקרים את הארץ, ומוצאים אותה מיושבת ומעובדת. זהו הירח, שלוקיאנוס לא ידע שאין אוויר בדרך אליו. מתחת להם הם רואים “ארץ ובה ערים וימים ויערות”. “זאת”, הם מגיעים למסקנה, “היא תבל אדם שלנו למטה”, דהיינו כדור הארץ שהוא עבור הירח מה שהירח הוא עבור כדור הארץ.
החברה של הירח מתגלה כחברה ההומוסקסואלית הראשונה שתוארה בספרות, כולל תיאור מפורט של לידת תינוקות בידי גברים. זוהי גם חברה הממציאה חלקי גוף מלאכותיים שונים, שאנשי הירח לובשים כדי להגביר את אונם. העשירים שבהם מרכיבים חלקי גוף עשויים שנהב והעניים — כאלה העשויים עץ פשוט. הדבר הופך אותם לקיבורגים הראשונים בספרות.
לוקיאנוס ואנשי צוותו מוצאים שהירח נשלט בידי אנדימיון, שגם הוא היה תושב הארץ ונחטף אל הירח בזמן שישן. כאשר הגיע אל הירח הומלך עליו בידי התושבים.
איך, מה, למה, ובידי מי, נחטף אנדימיון הנ”ל לירח? זאת לוקיאנוס לא טורח להסביר, לפחות לא בגרסה שבידינו. יש להניח שלוקיאנוס סמך על קוראיו שיזכרו את הסיפור מהמיתולוגיה היוונית, שהיו לו כמה גרסאות, שלפיו אנדימיון היה נסיך או רועה צאן, שאֵלַת הירח סלנה התאהבה בו והפסיקה למלא את תפקידה. כעונש על כך גרם לו זאוס להירדם לנצח. הוא נרדם בעיניים פקוחות, ונראה כְּחולה ירח או מהופנט.
בזמנו של לוקיאנוס, חוקר הטבע פליניוס הזקן הסביר את האגדה בכך שאנדימיון היה האסטרונום הראשון שצפה בירח בדקדקנות, וזה היה הקשר שלו לאלת הירח.
לוקיאנוס מסביר שבזמן שנראה כְּיָשֵׁן, אנדימיון אכן נלקח לירח בידי זרים לא מוסברים. וכעת, מתברר, הוא נלחם בשליט השמש פאיתון על זכויות היישוב על הילל בן שחר, הוא כוכב נוגה — “כוכב שומם מאין יושב”.
מיהו אותו פאיתון תוקפני שליט השמש? לוקיאנוס שוב לא טורח להסביר. הוא ידע שקוראיו המומחים במיתולוגיה היוונית יֵדעו זאת. פאיתון היה בנו הרברבני של אל השמש הליוס, שהשתמש במרכבת השמש ואיבד עליה שליטה. הוא שרף אזורים שלמים בכדור הארץ. כתוצאה מהשרפה הפכו האתיופים לבעלי עור שחום. פאיתון טבע לבסוף בנהר לפני ששרף את כל האדמה באמצעות מרכבת השמש.
בסיפורו של לוקיאנוס, אנדימיון החליט לקבץ את התושבים העניים של הירח, ומשם לשלוח אותם ליישב את כוכב נוגה, ובכך להקל על לחץ האוכלוסין על הירח, שהלך וגדל (כפי שהתמלאו הפוליס היווניות במאות שקדמו ללוקיאנוס). פאיתון שליט השמש התקנא בדבר, ויצא לעצור את התוכנית הזאת באמצעות מלחמה. לוקיאנוס היה בעל זכות הראשונים לא רק בתיאור מסע לירח, אלא גם בתיאור המלחמה החללית הראשונה, בין צבאות השמש לצבאות הירח. הוא מתאר את הלוחמים כליגיונות של פרשי אוויר הרוכבים על עופות בעלי שלושה ראשים, קולעי אפונים ואלופי שום, קשתים הרוכבים על פשפשים הגדולים מ־12 פילים כל אחד, רצי רוח המפליגים לקרב כשהם מוּנָעים על ידי רוח הנופחת בכותנותיהם הגדולות, עכבישים ענקיים בגודל כפר כל אחד, הטווים רשת קורים מהירח אל נוגה, כוכב הבוקר, ועוד יצורים שונים ומשונים.
זוהי לכאורה מלחמת הכוכבים הראשונה בספרות, אך הדבר אינו מדויק, כיוון שלוקיאנוס הושפע מנבואה ידועה בזמנו, שלכאורה הושמעה בידי הסיבילות, שבה תוארה מלחמה בין הכוכבים בשמים.
בהמשך הסיפור של לוקיאנוס, המלחמה מסתיימת בתבוסת אנשי הירח בידי צבא השמש העדיף, אך שני הצדדים מגיעים להסכם שהם יְיַשְּׁבוּ את נוגה ביחד, וישאירו את שאר הכוכבים עצמאיים ואוטונומיים. לוקיאנוס יוצא אם כך לנוגה, שאך זה החלה בו ההתיישבות, ורואה שהארץ הזאת היא ירוקה ודשנה, וכולה מלאה משקה וכל טוב. בכך לוקיאנוס הוא בעל זכות הראשונים בתיאור ההתיישבות הראשונה על כוכב לכת אחר.
הוא ממשיך לטוס בחלל, ומוצא עיר בשם קרית נרות, שבה חיים נרות אינטליגנטיים. הוא ממשיך במסעו, ומוצא את עיר הציפורים מהמחזה הידוע של אריסטופאנס, מחבר הקומדיות הידוע מהמאה החמישית לפני הספירה “איש אמת חכם שלחינם אין מאמינים לדברים שכתב”, כפי שהוא מוצג בידי לוקיאנוס.
זאת בניגוד, כמובן, לכל אותם נוכלים שכתבו סיפורים שלא ייאמנו, כמו הומרוס מְחַבֵּר האודיסיאה (שמופיע כדמות בסיפור), קטסיאס, יאמבליכוס, ואחרים ששמם לא הגיע אלינו, אבל לוקיאנוס טוען כי הכיר אותם היטב. מן הסתם כיוון שהיה חובב אדוק של סיפוריהם.
משם לוקיאנוס ואנשיו חוזרים לכדור הארץ להרפתקאות מדהימות נוספות בין מפלצות ענק שונות, שאחת מהן בולעת את הספינה ובמשך חודשים הם חיים בקיבתה, שמסתבר שגם היא ניתנת ליישוב. לאחר תקופה הם יוצאים משם ומגיעים לארץ המתים, שבּה הם פוגשים את נשמות הגיבורים המתים של הומרוס והמיתולוגיה היוונית.
למרות ההומור המטורף של סיפוריו, הייתה לו תפיסה יסודית נכונה של מערכת השמש. מיקומם של גרמי השמים המתוארים הוא נכון. הדבר מראה כי התעניין באסטרונומיה של זמנו. אמנם המספרים השונים שנקב בהם היו מגוחכים, ואולי הדבר נעשה במכוּון. המרחק מכדור הארץ לירח בסיפורו הוא 114 קילומטרים, והמרחק מהירח לשמש 540 קילומטרים. לוקיאנוס יצר סוגה של סיפורים, שפרסומהּ המתמשך הביא לבסוף לנחיתה של אנשים על הירח, גם בגלל אותו סופר סורי דובר יוונית שאולי הושפע מפילוסוף ארץ ישראלי מהעיר גדרה…
לעברית תורגמו יצירותיו אלו של לוקיאנוס מסמוסטה:
“תולדות אלכסנדר נביא השקר”, תרגום: מאיר לטריס, בקובץ ‘הצפירה’ 1823; פורסם שוב תחת השם “תולדות אלכסנדר מאבאנטייכס, נביא השקר” ב’דחק’, כרך ה’, 2015.
“תלונות הבעל”, תרגום: שלמה רובין הנשר, לבוב תרכ”ד.
“מכירת הפילוסופים”, פרסום ראשון בשם “תהלת הכסילים או צוואת בעור בן־חמור”, וינה, תר”ם 1880; היצירה יצאה שוב בתרגום מתוקן ומלא יותר עם תיקונים ותוספות של המחבר ב־1907; פרסום שלישי בעריכת יעקב שביט ויהודה רינהרץ יצא לאור בירושלים: הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע”ח 2018.
“הלצה קדמוניה: על ראשי פילוסופי היונים הקדמונים / [לוקיאנוס בשם היוני]”. מתורגמת ומבוארת מאת ד”ר שלמה רובין. קראקא: דפוס יוסף פישער, תרנ”ז 1897.
“על המלעיזים”, תרגום שמעון הלקין, ‘מולד’ י”ח, תשכ”ג.
“דיאלוגים בין המתים”, תרגום שמעון הלקין, ‘מולד’ י”ט, תשכ”א, עמ’ 445-448.
“דיאלוגים בין האלים”, תרגום שמעון הלקין, ‘במה’, חוברת 11-12 תשכ”ב, עמ’ 62-66.
“סיפורי אמת ועוד”, מיוונית — שמעון הלקין, דניאל גרשנזון. [תל־אביב]: הקיבוץ המאוחד, 1988. כולל את: “סיפורי אמת — הרמוטימוס: או על אודות הכיתות”, “החלום”.
“חיים למכירה”, תרגום חיים שקולניקוב, ‘עיון’ רבעון פילוסופי, כרך ל”ט, אוקטובר 1990, עמ’ 423-439.
“השלדג” או “על המטרמפוזות”, תרגם עם הערות יורם ברונובסקי, “הארץ” מוסף ספרות, 15.9.1993.
“מניפוס” או “נקואומנטיה”, תרגום: גבריאל דנציג, בתוך: “דברי יפת: מבחר מיצירותיהם של חכמי יוון בארץ ישראל”, ירושלים, יד יצחק בן צבי, תשע”ח 2018.
מאמרים על מניפוס, לוקיאנוס וחקייניו בעברית:
גייגר, יוסף, “אוהלי יפת: חכמי יוון בארץ ישראל”, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשע”ב 2012.
ורסס, שמואל, “הסטירה של לוקינוס בספרות ההשכלה העברית”, בתוך: ‘תיאוריה וביקורת’ 12-11.
מאיר, יונתן, “לוקינוס העברי”, בתוך: ‘דחק’, כתב עת לספרות טובה, כרך ה (תשעה), עמ’ 304-295.
רימון, הלנה, “זיכרון הז’אנר: המסורת המניפאית והספרות העברית”, ‘מורשת ישראל’, מספר 6 מאי 2009
קראו גם :
ירון אביטוב כותב מגזין “סלונה ” על גליון “נכון מספר 4:”
כתב העת הכי נכון לתקופה
ירון אביטובהתפרסם ב – 25.05.20
https://salonet.org.il/book-reviews/%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%94%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%94/?fbclid=IwAR0uLbj2jm5-6s6lEasjZzrpsbKWgc4XZKNWFFl7BOLuxwkEpmtd21A2Sm0
“נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות”, עורך: אורציון ברתנא
גליון מספר 4, מאי 2020, 177 עמ’.
שלא מרצונה, הפכה ספרות המדע הבדיוני לדבר הכי ‘אין’ לימינו, אולי משום שהמציאות שבה אנחנו חיים כעת עולה על כל תעתוע של דמיון בז’אנר המדע בדיוני. בזמן האחרון יש מי שאוהב לנפנף בתחזיות של ביל גייטס משנת 2015 שצפו מגפה עולמית, אבל נוטים לשכוח, או שמא לא מכירים, את חמוטל שבתאי, פסיכיאטרית ובתו של הסופר יעקב שבתאי, שהרבה לפני גייטס, חזתה בדיוק מצמרר ברומן העתידני “2020”, שנכתב בשנת 1994 והתפרסם שלוש שנים לאחר מכן, את המגפה הנוראה הזו כמעט לפרטי פרטים.
בחודש מרץ, הצעתי לעיתון בדרום אמריקה לכתוב על ספרה של שבתאי, שאפשר לכנותה נביאת הקורונה, אבל כנראה שמתעניינים שם בעיקר בביל גייטס, וההצעה התקבלה בקרירות. לא כתבתי שם, אז אכתוב כאן על אורציון ברתנא וכתב העת האוטופי-דיסטופי שלו “נכון”, שהוא הדבר הכי נכון לתקופה. אם חמוטל שבתאי היא נביאת המגפה, אורציון ברתנא הא נביא המדע הבדיוני במקומותינו, האיש שמנסה כבר לא מעט שנים לקדם את הז’אנר הזה על המדף, לא תמיד זה קל, לא תמיד יש מספיק קוראים, אבל אולי עכשיו, ובהפוך על הפוך, ציבור הקוראים יבין ביתר שאת את חשיבות הכתיבה על האוטופיה/דיסטופיה, כיוון שממילא למשך זמן מה, נקווה שלא לאורך זמן, חיי היומיום שלנו הפכו לאפוקליפטיים, כאילו האפוקליפסה לא רק עלולה להתרחש מעבר לפינה, אלא היא כאן ועכשיו, ובאחת מהמדינות שאותן אני מכיר בדרום אמריקה היו מוטלות אפילו גופות נפטרי הקורונה ברחובות, כאילו גם אלבר קאמי וספרו המצמרר “הדבר” כבר כאן.
ההצדקה לפרסומו של גליון 4 של כתב העת מופיעה כבר במאמר המערכת, בו מנתח העורך ברתנא שלוש תקופות בדברי ימי האוטופיה והדיסטופיה וקובע שאנחנו מתקרבים בצעד ענק אל סיומה של התקופה שנייה, וצופים אל התקופה השלישית “מבלי יכולת רבה לשער את מהותה” (עמ’ 5). תפיסה זו חוזרת אגב בנבואות נוספות – חברתיות, פוליטיות, רוחניות, דתיות ופילוסופיות.
“נכון” יוצא לאור בעיצומם של ימי הקורונה, אבל הוכן מן סתם הרבה לפני כן, ומשום כך הוא אינו כולל יצירות ישירות העוסקות בקורונה, שמאוחר היה מכדי לפרסמן, וגם אילו התפרסמו, הן כבר לא היו יכולות להיחשב כמדע בדיוני. אבל גם כך, רוח הקורונה שורה על הדפים כמו רוח אלוהים על פני תהום. והתהום עכשיו רבה, ואולי לכך מתכוון ברתנא ברומזו על העידן השלישי, עידן, וזו כבר אמירה שלי ולא של העורך, שעלול להוביל את האנושות לתהום, אם היא לא תשכיל לחדול ממנהגה המגונה להיאבק באיתני הטבע, שהנה קמו עליה, כאומרים לה: הקם להורגך, השכם להורגו.
אבל גם בלי יצירות קורונה, מדובר בחוברת עשירה הכוללת מסות, סיפורים ושירים, ברובן יצירות מקור אבל גם יצירות תרגום של טולקין, פריץ לייבה, קטע מרומן של האחים היהודים ארקדי ובוריס סטרוגנצקי, שנחשבו כסופרי המדע הבדיוני המפורסמים ביותר בברית המועצות. אתעכב בסקירה על כמה מהטקסטים הכלולים בגליון. מצאתי עניין רב בקריאת המסה של אלי אשד על “הארץ-ישראלי הראשון על הירח”, העוסק בסיפור חייו של לוקיאנוס מסמוסטה, סורי מן הפרת שכתב ביוונית אך נולד למשפחה דוברת ארמית, וכנראה שהיה ממוצא יהודי. מכל מקום, לוקיאנוס, שחי בימי מרד בר כוכבא ברומאים, ורבה לפני סופרים כמו ז’ול וורן, היה כנראה ראשון הסופרים מאז ומעולם שכתב על מסעות לירח ומעניין שהגיבור של סיפוריו היה מניפוס, פילוסוף אמיתי שחי בעיר גדרה בארץ ישראל, שהוא מטיס אותו לירח בעזרת כנפיים מלאכותיות, שלמרבה המזל הדונג שלהם אינו נמס בשמש. אשד, בלש הספרות, מעלה השערה שהבחירה של לוקיאנוס בגיבור אמיתי אינה מקרית, ואולי אף מדובר בגניבה ספרותית, והראשון שכתב על טיסה לירח היה מניפוס עצמו שלוקיאנוס העתיק ממנו את הרעיון. לוקיאנוס כתב עוד סיפור נבואי על מסע בספינה שצוותה מונה חמישים איש, המגיעים לארץ נושבת באוקיינוס, תרים אותה ומגלים שהיא מיושבת ומעובדת. אשד אינו מזכיר זאת במאמרו, אבל בעיניי זהו סיפור המנבא במפורש את מסעו של קולומבוס לגילויה כביכול של אמריקה, הגם שבימינו כבר ברור כשמש שאמריקה התגלתה הרבה לפני קולומבוס, אבל בעזרת אשד הקורא מגלה את לוקיאנוס, מד”ב במיטבו.
שמעון לוי כותב על דיסטופיה בתיאטרון הישראלי ומסביר ש”כיהודים אנו ממציאי אחרית הימים מימים ימימה” (74). הוא מזכיר במסה שלו מחזות רבים, וסוקר בהרחבה את “לילה בקניון”, מחזה של אורלי קסטל-בלום, ואת “טקס הזיכרון של עיר גן-העדן – תיסמית”, העוסק בעיר ששכנה בחוף הים, בקצה המדבר, וקל לנחש שהמחזאית והמשוררת מאיה בז’רנו התכוונה כאן לימית. לוי גם מזכיר את מחזותיו של יהושע סובול, הקורצים לנושא אחרית הימים. מאמר מקיף ומחכים. גם רן יגיל תורם את חלקו לגליון במאמר מעניין על ספרו של אורציון ברתנא, “הפנטסיה בסיפורת דור המדינה”, העוסק ביצירותיהם של יורם קניוק, יצחק אורפז ודוד שחר. בשירה, קראתי שירים של רוני סומק ובעז טרסי ומשוררים נוספים, ובפרוזה פרולוג של יובל ליבליך מתוך רומן דיסטופי המעורר סקרנות לקרוא את ההמשך, וכן סיפורים מייצרי עניין של עמיחי שלו, אורציון ברתנא וברק ברתנא, שבסיפורו הארוטי מערבב זמנים, דמויות ותקופות.
ראוי לקנח במסה של זיוה פלדמן על ג’ורג’ אורוול, מהיוצרים הדיסטופיים המרשימים ביותר מאז ומעולם, בזכות הרומנים שלו “חוות החיות” ו-“1984”, שלא התיישנו גם בשנת 2020. “1984” הוא ללא ספק רומן שאי אפשר בלעדיו לכל חובב קריאה. “חירות היא עבדות!” היא הססמה המהופכת של המשטר הטוטליטרי של ‘האח הגדול’ שמתאר אורוול, ואני אומר לעצמי: אם כך, עבד אני, אבל לספרות שמעניקה לי חירות.
שועי רז בניתוח מעניין של “סיפורי אמת ” של לוקיאנוס :https://shoeyraz.wordpress.com/2024/08/23/%d7%9e%d6%b4%d7%9b%d6%b8%d6%bc%d7%90%d7%9f-%d7%95%d6%b8%d7%90%d6%b5%d7%99%d7%9c%d6%b8%d7%9a%d6%b0-%d7%9c%d6%b9%d7%90-%d7%99%d6%b8%d7%9b%d6%b9%d7%9c%d6%b0%d7%aa%d6%b4%d6%bc%d7%99-%d7%a2%d7%95%d6%b9/