סיפור מתוך הספר 'ציפיות וסיפורי בדים אחרים' מאת שולה מורצקי. הספר יצא בסדרת "פואנטה' לסיפורים קצרים, הוצאת פרדס, 2018
תקציר עטיפת הספר:
בסיפוריה של שולה מורצקי אירועים רגילים משנים צורתם והופכים למוזרים ומאיימים; נקודת המוצא האידילית מתגלה כמצג שווא שמוביל את הקוראים אל תהום מצד אחד ולגבהים פנטסטיים מצד שני. אף שחלק מהסיפורים הם סיפורים משפחתיים־ביוגרפיים, אלו למעשה סיפורים על מה שמסתתר מתחת לפני השטח, על האבסורד שבחיים, ועל האופן שבו אנשים בוחרים לפעול במציאות שאין בה היגיון. ציפיות וסיפורי בדים אחרים הוא יצירת ביכורים מסעירה וייחודית, העוסקת במערכות יחסים, בפחדים ובנבכי הנפש במקוריות שתגרום לכם להיבהל ולצחוק במקביל.
שולה מורצקי היא ילידת 1942, אלמנה, אם לשני בנים וסבתא לארבעה נכדים. סיפורה 'הקוף' זכה במקום שני בתחרות סיפורים קצרים של 'הארץ'.
לפניכם סיפור מקובץ סיפורים שלה. הסיפור, שמתחיל בצורה שגרתית מסתיים בצורה לא צפויה לחלוטין, אבל כזאת הנראית כחלק מהמציאות היום־יומית הרגילה שלנו.
מונית אחת יותר מידי
שוב מונית. אולי אכתוב פעם ספר ואקרא לו "מסעותיי עם נהגי מוניות". באמת צברתי אוסף סיפורים. אני אוהבת את האינטראקציה עם הנהגים. אני מעריכה את הקוד הבלתי־כתוב, אני נתקלת בו שוב ושוב. האחד זורק איזו הערה סתמית לחלל האוויר — על פקקים, על החום, על אורן חזן — ומחכה לתגובה. אין תגובה, הנסיעה מתנהלת באנונימיות ובשקט. אבל כשיש תגובה כלשהי — צחקוק, מילה אפילו כחכוח, מייד נפרץ סכר הדיבורים. קש קש קש, בלה בלה בלה. עד סוף הנסיעה אני יודעת על הנהג הכול. גירושים קשים, ילדים בעייתיים ורגשות אשם, מזונות, פרנסה, משכנתה, הורים מזדקנים, יש אונות, אין אונות — עישון גראס עוזר, כך מתברר.
לומר את האמת, גם אני מנצלת את האוזן הקשבת — וקש קש קש ובלה בלה בלה. גם הוא עד סוף הנסיעה יודע עליי הרבה, הרבה יותר מדי. לעתים נדירות אני פוגשת את אותו הנהג פעמיים. כך אני חוסכת המון כסף על פסיכולוג.
אבל הפעם כשנעצרה המונית, משהו בדמותו של הנהג גרם לי לריחוק, ושלא כדרכי התיישבתי מאחור. איתות ברור לנסיעה דוממת. סנובית אחת, ודאי אמר לעצמו.
ובכן, אני שותקת מאחור ואישה צעירה, לבושה בפרובוקטיביות, מאופרת בכבדות, עקבים גבוהים, מרימה את ידה. הנהג שלי מאט, מסיט את ראשו אליי ושואל: "אכפת לך שאקח אותה אם היא צריכה לאותו כיוון?" לא. לא אכפת לי.
היא נכנסת ומתיישבת ליד הנהג. הוא זורק מילה, היא מגיבה, הנה הקוד בפעולה. הם ידברו כל הדרך. אני אוהבת להקשיב, מתה על זה. מה שאני לא שומעת אני ממציאה. יופי של נסיעה יש לי עכשיו.
ממקום מושבי אני מבחינה שהצעירה היפה נוטה לעברו של הנהג, נוגעת מדי פעם בכתפו בעודם מחליפים דברי סרק. אני נדהמת כשמבעד לרווח בין שתי המשענות הקדמיות אני רואה את ידה המטופחת על ירכו. היא מלטפת אותו מטפסת לכיוון מפשעתו. עכשיו שתיקה ביניהם והנהג נותן בה מבט מזוגג, חזהו עולה ויורד בנשימות כבדות, עפעפיו מצטמצמים.
עד כאן. אני צריכה לרדת, אין לי שום כוונה למות בתאונה. אבל לפני שאני מספיקה לומר לו לעצור היא מתנפלת בפתאומיות על צווארו. אני רואה שיש לה ניבים ארוכים והיא נועצת ונושכת, מלקקת ומוצצת, ודם זורם על צווארו של הנהג. הוא עוצר את הרכב בחריקת בלמים באמצע התנועה.
אני לא מעכלת את מה שראיתי. לברוח, חייבת לברוח. אני פותחת את דלת המונית, כושלת החוצה בברכיים רועדות, מנסה לפלס דרך באמצע הכביש בין המכוניות שסטו ממסלולן, והן צופרות וצופרות. הכאוס בכביש מהדהד את מה שבליבי. לנשום, לרוץ, להתרחק, לא להידרס. אני לא רוצה, אני לא רוצה. קונטרול אלט דליט. לשכוח, קונטרול אלט דליט.
ראו גם: