ביקורת על “שיער כחול  פרחים אדומים “הוצאת משכל -ידיעות ,2018

הרומן ‘שיער כחול פרחים אדומים’ נפתח בצעדי בלט אופייניים Pas de Deux שאותו מבצעת אלאמר בת ארבעים ומשהו, נכדתו של יהודי גרמני, עם הלמוט, יוצר סרטים בן גילה, נכד של סבא נאצי. הלמוט מגיע מברלין לתל אביב במטרה להיפגש עם אלאמר. לשניים יש היסטוריה משותפת שבנקודה זו אלאמר אינה מודעת לה. האורח נושא עימו מסר מן העבר. אלאמר היא אסירת זיכרונות מעיקים, עינויי גוף ונפש שעברו עליה בשנות נעוריה, והיא משתוקקת למסע שאותו יעניק לה החבר הגרמני אשר התקשר אליה בטרם ידעה על קיומו.

אלאמר היא בלרינה של תקוות נכזבות שמפליאה לחולל כנגדו, מפגינה את ה’אוֹמנות המנוונת׳ שלה: השתיקה, הסירוב וההתנכרות. החבר הגרמני מצייר במשיכות מכחול נמהרות תחזית של התפתחות רגש. אט־אט הוא עצמו נהפך למעין אייקון של ה־Entartete Kunst – ‘אוֹמנות מנוונת’. כך כינו הנאצים יצירות אוֹמנות ומוסיקה שלא עלו בקנה אחד עם האידיאל הנאצי של תרבות הגזע העליון. הישראלית והגרמני טווים סיפור המתגלגל בין עבר טראומטי לעתיד ערפילי באשר העבר מלפף את ההווה ואופף את שניהם בקורים המתהווים לגולם. השניים יוצאים למסע חיפוש אחר הציור של תומאס גונדולף, צייר נודע שהיה חבר לדרך של הנציונל־סוציאליסטים ולמרות זאת יצירתו הוגדרה כאומנות מנוונת. הז׳אנר הספרותי של רומן יחסי קרבה ישראלים־גרמנים כבר קיים אך לא רבים צלחו אותו בשלום מאז ‘לזכור ולשכוח’ של דן בן אמוץ.

Image result for ‫לזכור ולשכוח‬‎

אלה מושקוביץ־וייס עושה זאת בספרה ‘שיער כחול פרחים אדומים’ ברוב חוכמה, הרחק מכל רגשנות ובתוך ראייה צלולה של מהות ההתפייסות הזאת.

השנה היא 1937. תומאס גונדולף הוא דמות של צייר בדיוני אך סיפורו מבוסס על אומן ידוע של אותה תקופה עם ביוגרפיה אניגמטית. גונדולף ניצב מול הבד ומשלים את יצירתו. לסטודיו נכנס איש צעיר וחולמני, יהודי גרמני בשם אלריק ברלינר, הסבא של אלאמר. הסבא רוכש מגונדולף את הציור שזה עתה השלים – שתי נשים, עלמה צעירה בעירום, אישה מבוגרת המביטה בה, ולידם אריה־נמר הנועץ עיניים רושפות בעירום הלוהט.

‘שיער כחול פרחים אדומים’ של אלה מושקוביץ־וייס הוא מעשה רקמה עדינה על יחסים בין שתי נפשות אשר המרחק ביניהן אינו ניתן לגישור אלא דרך מסע חיפוש משותף אחר הציור האבוד. בלב הרומן הנרקם בין השניים מונח כמו אבן כבדה השיתוק הנפשי של אלאמר, שהייתה ציירת, אך לאחר שנים של חידלון שוב אינה מסוגלת לצייר. הציור יקר הערך שהנאצים שדדו מן הסבא של אלאמר עובר הרבה ידיים עד שהוא שוקע בתהום הנשייה, אי שם ביבשת רחוקה. מונע מרגשות אשם, מאמין החבר הגרמני כי ישקם את חייו אם יגלה את מקום הימצאו של הציור, וישיב אותו ליורשת של הסבא היהודי שממנו שדדו אותו הנאצים. הלהט של הלמוט לגלות את הציור האבוד מעורר את אלאמר מן הקיפאון הרגשי שלה. היא ספק מתאהבת בגבר הזר, ספק נרתעת ממנו, אך דבר־מה מזדעק בתודעתה; תחושות נשכחות, רמזים לתשוקה דרוסה, ואף אמביציה מודחקת למימוש כישרון הציור שלה. זו ההבטחה שהסבא נטע בליבה, אותו צעיר חולמני שקנה אי־אז בגרמניה הנאצית את הציור מן הצייר שמפלגתו הנאצית בגדה בו. הלמוט קצת שתוי אבל לא שיכור והוא נוגע בה, בוטח באופן מפתיע, ״כל כך הרבה רגש זרם מכפות ידיו שניתן היה להאיר בהן את כל ברלין״. כמו על מזח נטוש, הגיע הרגע שלה ובלא חשש היא שואלת: ״אתה בטוח שסיפרת לי הכול על סבא שלך?״ הוא נאלם פתאום ואז שב ומגיח ושותק. אלאמר שותקת גם היא. אבל ״לאט־לאט נסלל שביל צר בין השתיקות שלהם״ והם נהיים לזוג נאהבים.

הרומן בין אלאמר והלמוט הולך ומסתבך עד למיצוי המלא של החיפוש אחר הציור האבוד. לבסוף נעלמים גם מי שהעלימו את הציור הגנוב. הדיאלוגים, תיאורי התנהגות, הפריטה על מיתרי הרגש וסלסולי המחשבות שובים לב. מבנה העלילה פרגמנטרי, כמו קאט בעריכה של סרט, עם מעברים בין זמנים שיוצרים תחושה של עולם רב ממדי,  עם מעברים צורבים בין פרגמנטים, התכתבות הפרגמנטים אלה עם אלה, לפעמים הדהוד קלוש מלא משמעות, פה ושם הטעיות כמו מכוונות הנובעות מנסיבות ההתרחשות. הודות לכל אלה המתח הולך ומצטבר ומתהווה מעין כתב חידה המתפענח לאיטו במעבר הפחות צפוי מכולן.

אלה מושקוביץ־וייס היא סופרת עם קול ייחודי שטרם הוכר דיו וראוי להערכה ביקורתית רצינית. מאז ספרה הראשון, ‘לחווה לא הייתה אמא’, דרך ‘כתוב בים’, ‘דברי הלילות’ – שגם עובד למחזה שעלה בתיאטרון תמונע, ו’רגשות’ וכן בסיפורים הקצרים שלה, אפשר להבחין בקווים האופייניים לכתיבתה: חקירה מעמיקה במצבים, בדמויות ובזמנים מגוונים ומנקודת ראות נשית ואף גברית של מצבי משבר ותהפוכות נפש. אלה וייס מביאה את הקוראים להזדהות עם הדמויות ומצליחה לעורר רגשות עמוקים. גיבוריה נעים בין גאולה לאובדן דרך. לדמות ה’אחר’ היא מעניקה אפשרות להתמזג עם דמות ה’אני’ ובו בזמן לשמור על עצמיותו. כאשר אלאמר שבה ואוחזת במכחול היא כמו אומרת לנו, ״הציור האבוד – זאת אני״.

ראו גם

אלה מושקוביץ -וייס בלקסיקון הסופרים

Image result for ‫אלה מושקוביץ‬‎

אלה מושקוביץ -וייס

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שתיים =