ד”ר אורנה מונדשיין על ספרה החדש ‘רסיסים של זיכרון’ של המשוררת מונה ברק

‘רסיסים של זיכרון’ הוצאת ספרי ניב הוצאה לאורך: 2018 מספר עמודים: 106

מונה ברק היא משוררת אשקלונית וזה ספר שירה השני. ספרה הקודם הוא ‘כותבת בצבעים של אור’, גני תקוה: ארגמן-מיטב הוצאה לאור, 2016.

בספרה החדש ‘רסיסים של זיכרון’ מעלה המשוררת מונה ברק באוב המילים זיכרונות מתקופות שונות בחייה. לכאורה, אין בכך כול חדש; משוררים רבים התבוננו בערגה אל מעבר לכתפיהם, אל הזמן החולף מבלי חזור ואל האירועים שהטביעו חותמם על מהלך חייהם. למעשה לא רק משוררים נטלו תשעה קבין של נוסטלגיה והפכו אותה לשירים, כולנו מתרפקים על מה שהיה ואיננו עוד ויוצרים תמונת חיים אותה נושאים לטוב ולרע. אין זה המקום לדון בתהליכים הנפשיים- פסיכולוגיים של פעולת הזיכרון, מה זוכרים ומה שוכחים, מדוע זוכרים אירוע אחד ושוכחים את האחר וכמובן מהימנותם של הזיכרונות. יצירות רבות הוקדשו לבחינת מוטיב זה, והרשימה ארוכה. נזכיר רק כמה מהן: ‘החיפוש אחר הזמן האבוד’ מאת מרסל פרוסט, ‘יוליסס’ מאת ג’יימס ג’ויס, ‘מרת דאלוואי’ מאת וירג’יניה וולף, ‘חסד ספרדי’ מאת א.ב.יהושע, ‘היינו העתיד’ מאת יעל נאמן, ‘שואה שלנו’ מאת אמיר גוטפרוינד, וכמובן רשימה ארוכה של משוררים שהמוטיב המרכזי בשירתם הוא זיכרונות מן הילדות ומתקופות מכוננות נוספות בחייהם, תקופות שהשפעתן ניכרת ודומיננטית. הצורך לזכור הוא צורך בסיסי, אימננטי, והעלאתם בכתב של הזיכרונות היא אחת הדרכים המרכזיות במניעת תהליך השחיקה והשכחה הן של הכותב/ת והן של הנמענים.

מונה ברק

פן נוסף שאותו יש לבחון ביצירה מן הז’אנר הזה, דהיינו יצירה המתבססת על זיכרונות אישיים, הוא המהימנות. פעולת ההיזכרות היא פעולה אישית, אינטימית, המכילה מרכיבים שונים ובראשם שניים. המרכיב הראשון הוא מידת החשיפה אותה מאפשר הדובר לעצמו, כלומר, האם ישנן “קווים אדומים” שאותם לא יחצה לעולם ולכן החשיפה תישאר לעולם חלקית שלא תספק את סקרנותו של הקורא הדורש מן הטקסט הספרותי חשיפה טוטאלית, שתגרה את יצר המציצנות של הקורא למול טקסט בעל אופי ביוגראפי. המרכיב השני מכיל בתוכו את כוונת המחבר; האם הכתיבה היא אקט תראפויטי ולכן היא פונה פנימה אל נפש האומן או הכתיבה היא אקט אקסהיביציוניסטי ובכך היא פונה החוצה אל הקהל. בספרה של מונה ברק נמצא אספקלריה כפולה; האחת שמשקפת את הנפש הפרטית, האינטימית המלווה אותה מן העבר הרחוק ותלווה אותה לאורך כול הדרך, והשנייה המשקפת את כרונוטופ הקובץ, את הזמן והמרחב הגלומים בשירים, שהם פועל יוצא של המציאות בה חיים המשוררת וקהלה. ניתן לומר כי לכול פרט כרונוטופ אישי שלו, הזמן והמרחב המתאחדים באישיותו, תכונותיו וחייו והם תוצר של ההיסטוריה האישית והמשפחתית. באחד מן הנושאים הנדונים בספר, עלייתה של משפחת המשוררת ארצה, משתקפת החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה (הגירה) המאחדת את כול הכרונוטופים לידי האתוס הציוני ולסיפורם של רבים, תהליך זה, בו משתקף גם ההיסטוריה והזיכרון של הקולקטיב, הוא נדבך נוסף בהזדהות הקורא עם השירים שבספר זה.

כריכת הספר מעידה על הפרק הראשון: על הכריכה מצולם דף מן הדרכון העיראקי משנת 1951, השנה בה עלתה המשפחה לישראל. דרכון חד פעמי, תעודת מעבר לכיוון אחד, ללא אפשרת חרטה וחזרה. פרק זה ששמו ‘עקירה’ מחזק ומאשש את הפער הגדול בין אז לכאן ועכשיו ובכך עוצמתו, עוצמה כרונוטופית של זמן ומרחב שאינם עוד. היום הומצאה המילה רילוקיישן, ובעברית עִתּוּק, מילה שכול תפקידה לתת ליגיטמציה לעזיבת ארץ מולדת לא עקב רדיפה או סכנה אלא מתוך מניעים שבבסיסם שיקולים כלכליים, חברתיים וכד’. אין זה המקום לדון בתנועת העיתוק בהווה, אולם מגמה זו מהדהדת ברקע בשעה שאנו נחשפים לקורות עליית משפחתה והקשיים הנפשיים והפיזיים שעמדו בפניהם.

המשוררת בשיר ‘דרכון עירקי’ (עמ’ 15–16) פונה אל אביה:

אֲנִי מִתבונֶנֶת בְּפָנֶיךָ, אַבָּא,

וּמַבָּטְךָ טומֵן הַחִידָה

מְעורֵר בְּנַפְשִי תְּהִיות:

הַאִם אַתָּה מֵצֵר עַל חַיֶּיךּ

שֶאַתָּה מותִיר מֵאָחור,

עַל בֵּיתְךָ, חֲבֵרֶיךָ, מַעֲמָדְךָ,

עַל מורַשְתְּךָ הָעַתִּיקָה וְעַל שׂפַת אִמְּךָ…

וְאוּלַי נַפְשְךָ לֹא יודַעַת נָפְשָׁהּ לִקְרַאת הַמִּפְגָּש

עִם הָאָרֶץ הַלֹּא נוֹדַעַת, הַחֲדָשָה?

שורות אלו מציגות את הפרדוקס שדורות רבים ניסו להתעלם ממנו. אין זה קל לעזוב ארץ מולדת, ארץ שינקת את תרבותה, דיברת בשפתה וכול חייך סבבו סביב אותה ארץ ולהמירה בלא נודע, גם אם אותו לא נודע הוא מקום אליו התפללת ובליבך ידעת שגם הוא ארץ מולדת. להחליף חיי נוחות, מעמד ופרנסה ב”לא נודע”, במקום בו לא יהיה כול ערך לעבר המפואר וכול חייך החדשים מאבקים ופשרה. המשוררת מדגישה את השינוי דרך הלבוש: חליפת הפסים המהודרת, שסימלה את המעמד והכבוד תעטה את גופו בסיטואציה ניגודית לחלוטין:

גוּפְךָ עָטוּי בַּחֲלִיפַת פַּסִים מְהֻדֶּרֶת

וּכְלָל אֵינְךָ מַעֲלֶה בּדַעְתְּךָ

כִּי תֵּאָלֵץ לִלְבֹּש חֲלִיפָה זוֹ….

לִכְשֶתִּנְהַג בָּאָרֶץ עֶגְלַת זֶבֶל רְתוּמָה לְסוּס…

בשיר ‘מוסול’ (עמ’ 14) אומרת המשוררת על הוריה: “בּמוֹסוּל…צָמְחוּ הוֹרָי…פָּרְחָה מִשְפָּחְתִי…” ומדגישה את שייכותה למרחב זה שבו נולדה אך חסרת כול זיכרון אישי במילים הבאות:

אֲנִי מַמְשִיכָה לִזְעֹק אֶת

זַעֲקַת הַגְדִיעָה שֶל הוֹרַי מִמּוֹלַדְתָּם…

אזכור נוסף של מוטיב הלבוש מתקשר לתיקון, לניסיון לשקם את החיים האבודים באמצעות תפירת בגדים. האם מתקנת בגדים פרומים ( אצבעותיך הצחורות כשלג, עמ’ 19) ותופרת לבנותיה בגדים חדשים. “אַתּ תָּפַרְתְּ לָנוּ , לְלֹא לֵאוּת, אֶת הַיָפִים בַּבְּגָדִים” וכאם בשירה הנפלא של לאה גולדברג ‘לתמונת אמא’ שאינה שואלת ואינה רוטנת כך גם אמהּ של המשוררת “לֹא מִתְלוֹנֶנֶת וְלֹא רוֹטֶנֶת” ועובדת ללא לאות עבור בנותיה, שעבורן הבגדים החדשים מסמלים את החיים החדשים בארץ החדשה.

בשיר ‘מסע בממלכת הכפתורים של אימא’ (עמ’ 24–25) המשוררת משחזרת את צעדיה הראשונים בממלכת התפירה, ממלכה בה יוצרים יש מיש, כלומר מחומר סתמי, מיריעה אמורפית נוצר הבגד. תהליך זה הילך קסמים על המשוררת כילדה וניסתה כוחה בתפירה. לאחר מות האם נותר שק עם כפתורים, כפתורים אלו קישטו בגדים וכאשר הבגד התבלה ולפני שנזרק האם פרמה את הכפתורים ושמה אותם בשק לשימוש נוסף, אם יידרש. הילדה שהוקסמה ממלאכת התפירה לא הפכה לתופרת אלא למשוררת, למדה מאימה את מלאכת תפירת האותיות לכדי מילים את השימוש בקישוטי השירה, קישוטים מסורתיים וקישוטים אותם היא מחדשת. לכפתורים תפקיד כפול, רכיסת הבגד, כלומר כיסוי הגוף, ויחד עם זאת הכפתור היינו קישוט, תוספת המייחדת את הבגד. המשוררת מקישה ממלאכת התפירה וקישוט הבגד למלאכת הכתיבה. המילים וקישוטי השיר פעמים מכסים ופעמים ממקדים אליהם את המבט ואת תשומת הלב וכך נוצרת השירה.

התהליך המוצג בפרק הראשון שבספר ‘עקירה’ מתאר את העזיבה של המולדת הישנה והדרכים בהן המולדת החדשה קבלה את משפחתה של המספרת. אין כאן ביקורת ושיפוטיות אלא כאב וצער המהולים בהערצה ובהערכה רבה אל ההורים שעמדו בפני דילמה לא פשוטה, קיבלו החלטה בלב שלם, יחד עם זאת לא מחקו את העבר, את מורשתם התרבותית שפתם וגעגועיהם והעבירו אותם לצאצאיהם והמשוררת, נציגתם, באמצעות מילותיה.

הפרקים הבאים בספר: ‘את אישה חזקה’, ‘אל בולבול חאירן’, ‘טעם הקיץ ההוא’, ‘רסיסי זיכרון’, ‘זמנים מודרניים’ ו’געגועים’, מאוחדים על ידי מרקם אחיד – הזיכרון. גם בפרקים אלו נפרסות בפני הקורא תמונות מחייה של המשוררת בתקופות שונות. השירים מעמידים בפני הקורא אתגרים שונים בתחום הפרשנות, ובראש וראשונה הסוגיה הבלתי פתורה והלא מוכרעת בנוגע לעצם הלגיטימיות של הפרשנות וגבולותיה. בפרקים אלו נמצא שירים ששורשיהם בילדות, כגון ‘הקיוסק’, שיר על קיוסק הניצב על הדרך לבית הספר והממתקים שנאכלו מתחת לשלחן בשיעורים היו בחזקת מים גנובים. הקיוסק איננו אך הזיכרון עדיין קיים. בניגוד לשובבות הילדות מלווה את המשוררת זיכרון שאינו מרפה, זיכרון שנצרב עמוק בנשמה, זיכרון הקשור בבן זוג אהוב שאיננו.

הַלְואַי שֶהָיִיתָ אִתִּי,

לוּ רַק הָיִיתָ כָּאן,

ביַחַד יָכֹלְנוּ לִצְלֹחַ

אֶת כָּל מִכְשוֹלֵי הַזְמַן. (‘הלוואי שהיית איתי’ עמ’ 62)

ובשיר נוסף:

וַאֲנִי,

שֶמֵּאָז שֶהָלַכְתָּ

הָעָצְבוּת מָצְאָה לָהּ

בְּנָפְשִי מִשְכָּן,

עוֹד מַמְשִיכָה לָתוּר

אַחַר הַיֹּפִי הַזֶּה,

וְאֵינִי מוֹצֵאת לוֹ סִימָן. (‘עצבות’, עמ’ 66)

נושא מעניין נוסף בספר זה הוא ההתבוננות בטבע ויצירת אינטראקציה בין הדוברת לבין המראות הסובבים אותה. יסוד הטבע מתקשר לזיכרון ולאובדן ובכך נוצרת שלמות תמטית בין פרקיו ונושאיו השונים של הספר. בשירי העקירה מן המולדת הישנה מזכירה המשוררת את שורשיה:

בּמוּסוּל , בִּירַת נִינְוֵה

נְעוּצִים שָרְשַי,

עַל שְתֵּי גָּדוּת

עֲטוּרוֹת מַרְבַדֵּי יֶרֶק

וּפְרִיחוּת מַרְהִיבוּת…. (‘מוסול’ עמ’ 14)

המפגש עם הנוף מציף את המשוררת בזיכרונות כואבים, זיכרון האהוב שאיננו:

בַּתְּמוּנָה הַזּוּ יֵש

מִגְדַּלּוֹר

וְסִירָה

וְיֵש מֵזַח

וְכָחֹל שֶל יָם.

וְסַפְסָל יָרֹק מַמְתִּין לְשׁוּבְךָ.

מְיֻתָּם. (‘תמונה’ עמ’ 61)

ובשיר המטלטל והכואב:

בּיְּצִיאָה מִבֵּית הָעָלְמִין בְּנֶגְבָּה

אֲנִי סוֹטָה מִשְבִיל הֶעָפָר

וְיוֹרֶדֶת אֶל הַשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ.

————————–

וּתְלָמֶיהָ הָרְחוּמִים

מְנַדְבִים לְרַגְלַי

מִנְחַת אָבָק מֻזְהָב

הַמְלַטֵף אֶת קַרְסֻלַּי

וּמְרַכֵּך אֶת הַגַּעְגּוּעַ

לָאִיש שֶהוֹתַרְתִי מֵאֲחוֹרַי.

וְהָאֲדָמָה שׁוֹתֶקֶת. (‘האדמה שותקת’ עמ’ 65)

גם בשיר מציאות אחרת’ (עמ’ 70) הגעגועים באים לידי ביטוי באמצעות תיאורי הטבע שאפיינו את העבר אותו מכנה “אז” למול “היום”, ולדוגמא: אז השמיים היו תכולים וזוהרים ואילו היום את התכלת מכסים עבים והדוברת עורגת אל העבר בו התכלת של השמיים השתקפו בעיני האיש שאיננו.

תיאורי הטבע בקובץ נראים לכאורה בעלי נופך רומנטי של געגועים אל תום הילדות אל קשר בלתי אמצעי בין האדם לנוף. אולם, בעולמינו הפוסט מודרניסטי נבחן זאת מנקודת מבט שונה. נקודה זו היא האקו-פואטיקה, שירה בה הטבע אינו מושלם בגלל מעללי האדם והטכנולוגיה. על כן, שירי הטבע מייצגים את הטרגדיה הזו בין השורות, או נכון יותר ברובד הסמוי. השיר ‘מלכת הוואדי’ (עמ’ 73) מתאר אהבה לטבע ולשפע הפריחה. יופי זה נותר רק כרסיס זיכרון כיוון שהמקום נכבש על ידי הברזל ובטון המאפיינים את החברה העכשווית. השיר ‘זמנים מודרניים’ (עמ’ 86) מתעמת עם השורה האלמותית משירו של אלתרמן ‘שיר בוקר’ תמונה המתארת את האידאל שיתגשם בעתיד :”נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט/ וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים. המשוררת נזכרת ב:”יָמִּים שֶחָלַף זמַנָּם” ובמקומם; “עוֹלָם שֶמִּתְהַדֵּר בְּחֹמֶר” ומצרה על השינוי, על הרס הטבע והתמימות.

הזיכרון, הגעגועים והתקווה מלווים את כולנו, את המשוררת ואת הקורא בשיריה. השירים, שנסקרו במאמר זה, מייצגים את התמות המרכזיות המשקפות את עולמה של משוררת ואת רוחה. השיקוף, שהוא לפעמים חסר רחמים, של פגעים ונגעים בחברה בה אנו חיים, מטלטל את הקורא ודורש ממנו לחשוב הן כפרט והן כחלק מקולקטיב. הכאב והצער האישיים, הנחשפים עד שורשיהם בקובץ שירים זה, מעוררים אמפתיה והשתתפות. המשוררת אינה בורחת אל המִבדה והדמיוני כדי ליפות וליצור אסתטיקה שירית מלאכותית. הנושאים בספר זה נעים בין היותם זיכרונות בהירים חדים כתער, לבין רסיסי תודעה שאינם מרפים, מבליחים מעת לעת, ויוצרים את חומר הבערה שמאפרו, כעוף החול, תיוולד השירה.

ראו גם על מונה ברק:

דף הפייסבוק של מונה ברק

האם האור הוא צבע: יוסף כהן -אלרן על מונה ברק

דורית ישראל על מונה ברק

לאה מישור על מונה ברק

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − 1 =