Image result for ‫דוד מלמד‬‎

דוד מלמד ידוע כמי שפרסם סיפורי מדע בדיוני קצרים במהלך שנות השבעים ואף פרסם קובץ של סיפורים בשם ‘צבוע בקורודני’ הוצאת תמוז, 1980.

Image result for ‫דוד מלמד צבוע בקורונדי‬‎

הוא עזב את התחום, אך הוציא ספר עתידני דיסטופי קודר בשם ‘החלום הרביעי’, ספריית פועלים, 1986.

Image result for ‫דוד מלמד צבוע בקורונדי‬‎

לפניכם סיפור מדעי בדיוני חדש של מהסוג המקובל עליו– הומוריסטי־טראגי־מזוויע – שמראה כיצד יצירת תנועה חברתית חדשה להליכה על ארבע למיגור  כאבי גב גורמת לשינויים דרמטיים ביותר בחברה, כאלו שאינם נופלים מהשינויים שהביאה עלינו המצאת הטלפון הסלולרי.

ועדיין נשארת בסיום הסיפור השאלה: ואולי דווקא עדיף ככה?

Image result for ‫על ארבע‬‎

תצלום מתוך הסרט של הבי בי סי – The Family That Walks on All Fours

המהפכה האורתופדית

בקושי רב עשה ד”ר קופרניק את דרכו מן החניון התחתון אל המעלית, וממנה אל אולם הכנסים. הוא היה איש שמנמן, לא צעיר, סמוק לחיים, והדרך הקצרה הייתה עבורו רחוקה מאוד. כך גם לגבי צעירה שהגיעה עמו.

באולם הכנסים חיכו לו הכתבים לענייני בריאות שהוזמנו למסיבות עיתונאים רבות בתוקף תפקידם, וגם אולם הכנסים היה מוכר להם זמן רב. אך הפעם ציפתה להם הפתעה גדולה למראה הבמה המוכרת בקדמת האולם. מן הבמה נעלם השולחן המוארך שהיה מוצב עליה בקביעות, הכיסאות הקבועים נעדרו, ואילו המיקרופונים הרגילים ניצבו בגובה כשלושים סנטימטרים מן הרצפה. הדבר כמעט לא עורר תשומת לב, משום שכולם היו בטוחים כי לפני תחילת מסיבת העיתונאים ייכנס האחראי על המיקרופונים ויגביה אותם או שיניח במקומם זוג מיקרופונים שאינם קשורים בחוטי חשמל כפי שהיה נהוג בעבר.

הכתבים היו ספקנים לחלוטין לגבי השמועות על הסקופ שמכין להם האיש שכינס את מסיבת העיתונאים. השם שהופיע בהודעה לעיתונות לא אמר להם דבר. “ד”ר צ’רלס קופרניק, אורתופד (בדימוס)”. איזה סקופ יכול להביא עמו אורתופד אלמוני בדימוס?

בשיחות שניהלו הכתבים בינם לבין עצמם ניסו לנחש מה יהיה נושא מסיבת העיתונאים. כולם הודו שלא הצליחו לפענח את התעלומה גם בבירורים שעשו קודם לכן, למרות שרובם היו שועלי תקשורת ותיקים. הניחושים שהעלו נעו בין טיפול חדש או תרופה לבעיות אורתופדיות, או אולי משהו שכלל אינו נוגע לתחום עיסוקו הרפואי של הדוקטור האלמוני. איש לא התייחס לגובה המיקרופונים שנראה לכולם שולי לחלוטין.

הרציניים ביניהם הפעילו את התחקירנים הקבועים שעבדו עבורם. אך התמונה שקיבלו לא גילתה דבר. רופא אורתופד בקופת חולים שלא בלט בעבר בשום תחום, והאיפיון היחיד מעדויות הפציינטים היה: יד קמוצה במתן תרופות. גם לגבי המראה החיצוני לא היה סימן היכר מיוחד. התחקירנים דיווחו שלמרבה ההפתעה, האיש הוא גם רופא וגם נראה כמו רופא אפרורי: קשיש בן שבעים ושש, מקריח, ממושקף, רציני וממעט בדיבור.

על צעירה שהייתה אמורה להיכנס עמו ידעו שזו מזכירתו המסורה, ודיווחו שפרשה עמו מקופת חולים לאחר מספר שנות עבודה משותפות, למרות שלא הייתה בגיל הפרישה. סבטלנה, בסוף שנות השלושים לחייה, הייתה אשה נאה בעלת מראה סלבי אופייני, גרושה טרייה, לבושה בפשטות, מקרינה חריצות, מאלו הדואגות ל”בוס” בכל עניין, החל מלוח זמנים מסודר ועד כוס הקפה וקרייקר דיאטטי האהוב עליו.

בשעה היעודה לתחילת מסיבת העיתונאים התיישבו כולם במקומותיהם והביטו אל הדלת שמאחורי הבמה ממנה נהגו להיכנס הדוברים במסיבות העיתונאים בעבר. אלא שהפעם ציפתה להם הפתעה רבתי. הדלת נפתחה בחבטה קלה והמראה שנגלה לעיניהם היה מביך, מוזר, אפשר לומר משעשע, ואילץ את כולם להזדקף ולהביט אל רצפת הבמה. הם לא יכלו לכבוש את צחוקם. ד”ר קופרניק ומזכירתו זחלו פנימה על ארבע, מניפים את ראשיהם כלפי מעלה וסוקרים בפנים קפוצות את נציגי התקשורת. הללו היו בטוחים שנפלו קורבן לתעלול פרסומת או לשרלטנים ציניים שהחליטו להשתמש בתקשורת לצורכיהם.

ד”ר קופרניק היה לבוש בקפידה: חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה שהייתה מהודקת אל חולצתו כדי שלא תתנפנף כלפי מטה. מזכירתו לבשה מכנסיים בהירים, צרים, מהודקים לגופה. שניהם גרבו גרביים, ללא נעליים. לאחר דקות מעטות הבחינו העיתונאים בתוספות שנילוו לבגדי השניים. מעל מכנסיהם מעל ברכיהם היו צמודים מגינים למניעת שפשופן בריצפה, וסבטלנה לבשה על כפות ידיה כפפות תואמות לצבע מכנסיה.

שניהם עמדו על ארבע מול המיקרופונים הנמוכים והמתינו עד שהצחקוקים נפסקו, יושבי השורות האחרונות שקמו כדי לראות את שני הזוחלים התיישבו, והשקט איפשר להתחיל את מסיבת העיתונאים.

ד”ר קופרניק פתח ואמר: “אני יודע שהצחקנו אתכם, אך יבוא יום ואיש מכם לא יצחק לנו אלא יספר בגאווה לצאצאיו שנכח במסיבת העיתונאים ההיסטורית הזאת.”

“אני אורתופד במקצועי,” אמר ד”ר קופרניק, “יותר מכל טיפלתי בכאבי גב. רשמתי כדורים נגד כאבים, שלחתי חולים לפיזיותרפיה, למאסאז’ים, לצילומי רנטגן ולאשפוזים בבתי חולים, וכשאלה לא הועילו רשמתי זריקות וכדורים יותר חזקים. הפניתי אנשים לניתוחים שרובם לא פתרו את הבעיה. חולים רבים נזקקו לניתוח נוסף, שגם הוא לא פתר את הבעיה. ולעומת זאת, מספר החולים גדל והלך. כאבי הגב הפכו למכת מיליוני אנשים בעולם. הישיבה הממושכת מול המחשבים והטלוויזיה, והנסיעות הארוכות במכוניות ובמטוסים הוסיפו מדי יום אנשים שסבלו מכאבי הגב. הרפואה הקונבנציונלית נכשלה במציאת פתרון לבעיה, וכך גם הרפואה האלטרנטיבית.”

ד”ר קופרניק הרים את קולו. “הקדשתי שנים רבות של התבוננות עמוקה בבעיה ואני מדגיש שלא המצאתי משהו חדש. אני סבור שיש רק פתרון אחד לרוב כאבי הגב. אלה מכם שסבלו מכאבי גב, נסו להיזכר מהם התרגילים שלימדו אתכם בפיזיותרפיה. כולם התבססו על עמידת ארבע. אני מציע שנחזור בהמונינו אל ההליכה הטבעית, הראשונית, בלי להתבייש. כך תיפתר הבעיה. אינני מגלה תגלית רפואית. אני מציע תנועה חברתית, עולמית, שוחרת בריאות, שתמגר את כאבי הגב. אם יצטרפו רק בודדים הם לא יוכלו לעמוד בצחוקים, בהשפלות, ובבעיות הלוגיסטיות שיעמדו בפני מצטרפים מעטים. רק כשיבואו המונים לתנועה, היא תהפוך למקובלת ומוכרת, ואנשים לא יצחקו על אלה שיקבלו את דרכה.

ניסיתי את הפתרון על חולים שלי. הם דיווחו על הטבה, אך לא נרפאו לחלוטין, כי הלכו על ארבע רק שעות מעטות ביום כשהיו לבדם בבתיהם. ניסיתי את הפתרון השלם על עצמי, בביתי, בחצרי, בגינתי, למדתי לעשות את כל הפעולות תוך כדי הליכה על ארבע, והכאבים מהם סבלתי גם אני שנים רבות חלפו לחלוטין”.

העיתונאים נעו על כיסאותיהם והבליעו גיחוך קל, אך ד”ר קופרניק לא נרתע. “נכון” – אמר – “יהיו מקרים שהצעתי לא תפתור את הבעיה ויהיה צורך בהתערבות כירורגית, אך, ברוב המקרים, בעייתם של עשרות מיליוני בני אדם תיפתר. המדינות השונות תחסוכנה הון עתק. נותר רק המכשול המעשי: איך גורמים לאנשים להתגבר על הבושה ולצאת לרחובות על ארבע. אני יודע שההתחלה תהיה קשה, אך בהדרגה, התנועה תגדל ותסחוף המונים. בכל מקום בעולם יניפו הולכי על ארבע את ארבע אצבעות ידם הימנית, סליחה, רגלם הימנית הקדמית, סמל התנועה הבינלאומית החדשה שייסדתי. הבעיה תיפתר, והמוני חברינו לא יעוררו שימת לב מיוחדת. ביום ההוא אחגוג את ניצחוני.”

ד”ר קופרניק עבר לקשיים המעשיים. “אני יודע שצפויים לנו מכשולים מרובים. הרשויות לא יסכימו להקצות משאבים לסיוע במדרגות הנעות בקניונים, להנמכת לוחות המתגים במעליות, להקלת הזחילה במעברי החצייה, במקומות העבודה, באולמות הקולנוע, ובכל השטחים הציבוריים, אבל אנחנו ניאבק ללא רתיעה, כי למען פתרון בעיית כאבי הגב כדאי לעשות כל מאמץ. אלה שלא ידאגו להנמכת תיבות הקלפיות לא יקבלו את קולותינו ולא יעברו את אחוז החסימה.

אך לאלה שיצטרפו אלינו יש סיכוי מצוין להיפטר מכאבי הגב. אלה שיתביישו – ימשיכו ללכת על שתיים לאורתופדים, לקחת כדורים, לקבל זריקות, לעבור ניתוחים ולהמשיך לסבול. אחרי כל אלה הם יישברו ויצטרפו אלינו.

אנחנו פותחים במסע החדש כבר הערב” – הצהיר ד”ר קופרניק בקול כמעט חגיגי – “לכן, אם יש לכם שאלות, אנא הגישו אותן בכתב למזכירתי סבטלנה, העומדת לצדי, סליחה, הכורעת לצדי, ואני אעביר לכם את תשובותי המלאות במהירות האפשרית.

קבענו את תאריך ההתחלה להיום, אחרי מסיבת העיתונאים. אני מבקש את עזרתכם בהפצת הידיעה בתקשורת. אתם יכולים להיות שותפים במהפכה ההיסטורית העולמית”.

אנשי התקשורת הקליטו, צילמו, הקלידו כל מלה, למרות שהתלבטו וגיחכו בינם לבין עצמם. הם היו בספק גדול אם העורכים יסכימו להכניס את הדיווח ממסיבת העיתונאים המוזרה למדורי הבריאות, או שיפסלו אותו על הסף, או במקרה הטוב ימליצו להעביר אותו למדור הידיעות הפיקנטיות.

למרבה ההפתעה הוקרנה הידיעה בסיום מהדורות החדשות של הטלוויזיה ופורסמה גם באתרי האינטרנט ובעיתונים שהופיעו למחרת היום. היחס לידיעה בטלוויזיה היה כאל קוריוז שהוקרן בסוף מהדורת החדשות כדי להשאיר את הצופה עם חיוך על פניו. צופי הטלוויזיה אכן חייכו. הם ראו אדם קשיש ואשה צעירה זוחלים על ארבע ומדברים לתוך מיקרופונים שהוצבו על הרצפה. מראה השניים מאחור כשהם זוחלים החוצה היה באמת מעורר צחוק.

לא כך ראו את הדברים בביתו של ד”ר קופרניק. אשתו ושני בניו כבשו את פניהם בקרקע ולא ידעו כיצד יוכלו לצאת למחרת לרחוב ולראות את מבטי מכריהם. הם היו מלאי זעם על הבעל והאב, שלאחר כל הוויכוחים בתוך המשפחה לא שעה לתחינותיהם לעזוב את הפסיכוזה הזאת. הם ידעו שלא יוכלו לסלוח לו לעולם על הבושה שהמיט על עצמו ועליהן. אך ד”ר קופרניק היה עקשן ונחוש בדעתו. אולי בתוך מוחו אפילו העז להרהר על פרס נובל לרפואה.

אחרי מסיבת העיתונאים זחלו ד”ר קופרניק וסבטלנה אל המעלית, וממנה אל מכוניתם שעמדה בחניון. עכשיו היה המבחן העיקרי הראשון של תוכניתם: הפעם הראשונה שבה יראו את שניהם זוחלים על ארבע ברשות הרבים. והתגובות אכן היו קשות לספיגה. אנשים הביטו בהם במבוכה, פרצו בצחוק קולני והתגודדו סביבם בהשמיעם הערות מעליבות. ד”ר קופרניק וסבטלנה שידעו על הצפוי להם תלו על צוואריהם נרתיק, כמו זה שנושאים זאטוטים לגן הילדים. הם שלפו מתוכם פרוספקטים שהכינו מראש עם דברי הסבר למעשיהם. בעוד רגלם הקדמית שעונה על הקרקע הושיטו לאנשים ברגלם השנייה את הפרוספקטים. הללו ניסו לקרוא את הכתוב אך מראה שני הזוחלים על ארבע היה מושך יותר.

אחדים שאלו: מה זה צריך להיות? אחרים היו בטוחים כי מדובר בשני שחקנים שגוייסו לגימיק פרסומי, והיו שפתחו בוויכוחים אופייניים: מי שלח אתכם? של מי הפרסומת הטיפשית הזאת? ואחרי שקראו את ההסבר היו שאמרו: אתם רוצים להחיות את הכופר הזה, איך קוראים לו, זה שאמר שאנחנו באנו מהקופים? אחר־כך החלו התגובות הפוגעות. ילד אחד שאל את אמו: מותר לזרוק להם אגוזים? גבר צעיר קרא: הומואים, ואשתו הוסיפה: טוב שאפשר לצחוק קצת..

עד שהגיעו למכוניתם בחניון השתרך בעקבותיהם טור של סקרנים וטרדנים וביניהם ילדים רבים ששאלו אם מותר לרכב עליהם. סבטלנה פתחה את דלת המכונית בקושי מסויים לאחר שהגביהה את פלג גופה העליון כדי להגיע לידית הדלת. לאחר שנכנסו למכונית וסבטלנה התניעה את המנוע, אמר לה ד”ר קופרניק לעבור דרך ביתו. הוא ידע שאשתו תממש את איומה ולא תסכים להמשיך לחיות עמו דקה אחת לאחר שיממש את רעיונו לצאת לציבור בהליכה על ארבע. הם התיישבו במכוניתם ויצאו לכביש.

שם נשמעה יללת צופר משטרתי. מסתבר שאזרח זועם טילפן בטלפון הסלולרי אל המשטרה והזעיק אותה להתקהלות הבלתי חוקית. השוטר שהגיע לבדו על אופנוע נראה משועשע, אך שמר על ארשת פנים משטרתית ואמר לד”ר קופרניק: “הפעם אני מסתפק באזהרה, אבל להבא אצטרך לעשות לכם דו”ח על התקהלות בלתי חוקית והפרעה לשלום הציבור.”

ד”ר קופרניק לא ענה. ואכן כשהגיעו לבית המשותף שבו התגורר, כבר ראו למטה, ליד דלת הכניסה, את אריזות הקרטון והמזוודות ובהן חפציו של ד”ר קופרניק סדורים קרוב למדרכה. אשתו לא הצטערה על חיי הנישואין הארוכים שנקטעו. ממילא לא ראתה טעם להמשיך לחיות לצדו של האיש שעמד להפוך לבדיחת המדינה. גם בניו שהיו שותפים למריבות הקולניות בין הוריהם על נושא ההליכה על ארבע הבינו שאין עתיד לנישואי הוריהם.

בעזרת סבטלנה החל ד”ר קופרניק להכניס את החפצים למכונית. הם לא ויתרו על העיקרון ללכת על ארבע גם כשהעמסת החפצים בדרך זו הייתה קשה ביותר. לאחר שסיימו את מלאכתם נסעו כמתוכנן מראש לביתה של סבטלנה. שם קיבלו יחסיהם התעסוקתיים והאידיאיים מסגרת של זוגיות קבועה.

מייד עם כניסתם לבית מיהרו לחדר האמבטיה כדי להתקלח ולקרצף את ברכיהם ואת כפות ידיהם שהיו שרוטים למרות מגיני הברכיים והכפפות. אחר־כך פנו להשיב לטלפונים. אלה לא חדלו לצלצל בביתה של סבטלנה. רוב המתקשרים היו אוהדים וחלק מתוכם גם הביעו את רצונם להצטרף לתנועתו של ד”ר קופרניק. היו שהציעו להיות פעילים בתנועה והיו גם שהודיעו על רצונם לתרום כספים לקידום הרעיון. בשעות הערב המאוחרות דיווחו אזרחים נדהמים לכלי התקשורת כי ראו במקומות מסויימים אנשים אחדים הולכים על ארבע. בבוקר כבר פורסמו הידיעות על כך בשולי הדיווח על מסיבת העיתונאים של ד”ר קופרניק.

לפני־הצהריים החל ביתה של סבטלנה להתמלא באנשים שהשיגו את כתובתה בדרכים שונות. אלה היו הפעילים הראשונים שנתנו לד”ר קופרניק את התקווה כי לתנועתו יש עתיד ושמאמציו לא היו לשווא. רובם הגיעו על שתיים אך לפני שנכנסו אל הדירה כרעו על ארבע וזחלו פנימה. כשיצאו לאחר־מכן כבר המשיכו על ארבע לכל המקומות אליהם היו צריכים להגיע. בתוך הדירה רשמה סבטלנה את שמותיהם וכתובותיהם של הפעילים־המתנדבים. הם קיבלו ממנה חומר הסברה שהוכן מבעוד מועד וכן בוצעה חלוקת תפקידים מסודרת: ראשי סניפים, רכזים, משפטנים־מתנדבים, רופאים אחדים ואף מאבטחים למקרה הצורך.

בתוך זמן קצר, לאחר דיון חירום, פורסמה גם הודעת הסתדרות הרופאים שביטלה מכל וכול את המשמעות הרפואית של ההליכה על ארבע כפותרת בעיות גב. הרופאים קבעו חד־משמעית שיש סכנה באימוץ רעיונו של ד”ר קופרניק, רמזו שהוא תימהוני ושרלטן וקראו לציבור להיזהר מללכת בדרכיו. לאחר ימים אחדים קבעה ועדת מומחים אורתופדים ידועי שם, לאחר בדיקת מידגם הולכי על ארבע, כי אין שיפור במצבם עקב הליכתם המתמדת על ארבע.

אך הייתה גם הפתעה לטובה כשיזם שהאמין בפוטנציאל הטמון בחזונו של ד”ר קופרניק, החל להשקיע כספים לצורכי הלוגיסטיקה הצפויה: התאמת המדרכות, המשרדים ואולמות הייצור, כניסות לקניונים ולאולמות בידור, כיסאות במוסדות ציבור, הנמכת מתגי חשמל ושאר פריטים שישרתו את הולכי על הארבע, וגם בניית דיור מתאים לצורכיהם.

האיש, שבעצמו נכבש לרעיון, סיפר כיצד סבל שנים רבות מכאבי גב קשים מבלי ששיטות הרפואה הקונבנציונלית והבלתי קונבנציונלית יסייעו לו, והנה, לאחר מספר ימים שהלך על ארבע בביתו ובמשרדו, חש הקלה ניכרת בכאבי הגב. האיש ירד גם לפרטים קטנים יותר: הציע להפיק מגיני ברכיים, גרביים תואמים, כפפות ובגדים מיוחדים לשימושם של הולכי הארבע. האיש אמר שיעשה זאת לא רק למטרות רווח אלא גם למען איכות חייהם של כל הולכי הארבע.

כעבור ימים אחדים החל ד”ר קופרניק לראות את ראשית הברכה בעמלו. ברחבי העולם הופיעו בציבור אנשים אמיצים רבים כשהם זוחלים על ארבע. הם שאבו עידוד זה מזה, וככל שפגשו יותר אנשים מסוגם, גדל והלך מספרם של הולכי הארבע. בעיתונות ובאתרי האינטרנט בארץ ובעולם התפרסמו מכתבי אנשים שסיפרו כי למרות צחוקי העוברים ושבים וקריאות הגנאי, ההליכה על ארבע פתרה כליל או חלקית את בעיות הגב שהעיקו עליהם. מעתה ואילך אי־אפשר היה לעבור ברחוב, להיכנס לקניון, לבוא לתיאטרון או לקולנוע, להגיע לעבודה, לבנק ולאוניברסיטה, מבלי להיתקל בהולכי על ארבע. מיליוני אנשים שסבלו מכאבי גב במשך שנים זחלו על ארבע ללא שמץ של כאב, והחיוך לא מש מפניהם. איש בעולם כבר לא חייך כשראה הולכי על ארבע עוברים ברחוב, מטפסים על כיסאות במסעדות, מתרוממים לאוטובוס, יורדים במדרגות נעות בקניונים, יושבים בבתי הקולנוע, ממלאים בתי תפילה, וגם נואמים בפרלמנטים.

חזונו של ד”ר קופרניק המשיך להתפשט בכל העולם. שמו של ד”ר קופרניק נישא בהערצה בפי מיליוני בני האדם שזחלו על ארבע ונפטרו מן הכאבים שהיו מנת חלקם. מחלקות אורתופדיות בבתי חולים התרוקנו, רופאים אורתופדיים ישבו במרפאותיהם כמעט בחוסר מעש, מפעלי תרופות לכאבי גב עמדו על סף פשיטת רגל, פיזיותרפיסטים עברו לטפל רק באיברים אחרים.

אל ד”ר קופרניק זרמו אורחים, משלחות ויחידים, ותנועתו החלה להתמסד כתנועה עולמית. ההליכה על ארבע הפכה לתנועת מאמינים דתית. ונותרה רק אכזבה גדולה שליוות את ד”ר קופרניק: ניסיונו לרשום את רעיונו כפטנט על שמו – נדחה בכל מדינה שבה ניסה לעשות זאת.

אולם בכל מקום היו עדיין התקהלויות והקנטות עד כדי התחלת תגרות רגליים: עוברי אורח בעטו בהולכי הארבע, ואלה הגיבו בתפיסת רגליהם של עוברי האורח התוקפנים וניסו להפילם. נותרו גם האורתופדים שהחלו להינזק מירידה משמעותית במספר הפניות וברמת ההכנסות. החולים שהמתינו לאורתופדים בקופות חולים התלבטו ותהו אם לא עדיף לנסות את שיטתו של ד”ר קופרניק.

גם מאמיני הדתות השונות יצאו במתקפה על ההולכי על ארבע שנחשדו בזיק למשנתו של דרווין הידוע לשימצה. בעיקר סערו הרוחות על מורות ומורים בבתי ספר שהתעקשו לבוא על ארבע לעבודתם, ומשרדי החינוך ניסו לסלקם מבתי הספר. בתי המשפט נדרשו לדון בעניין וניסו לעצור את התופעה אך בג”ץ לא מצא עילה חוקית לאשר את הפיטורים. התלמידים חגגו בצחוקים רמים ו את תופעת המורות והמורים שזחלו על ארבע לתוך הכיתות.

בשלב מסויים הופעלו היועצים המשפטיים של הממשלה שניסו כל דרך אפשרית לבלום את ד”ר קופרניק. הוא נעצר שוב ושוב בידי שוטרים, הובא לבית משפט, הואשם פעם אחת בניצול רישיונו הרפואי לרעה, פעם שנייה בגרימת התקהלות בלתי חוקית, פעם שלישית בהפרעה לעובדי ציבור במילוי תפקידם, פעם רביעית בפגיעה ברגשות דתיים – אך בתי המשפט לא מצאו סיבה לעוצרו ובכל הפעמים שחררו אותו לביתו.

באורח בלתי רשמי שלחו אליו השלטונות שליחים חשאיים שניסו לשכנעו לעזוב את ארצו. הציעו לו כסף רב, דרכון זר, סידור בדיור, ואפשרות לקבלת זהות אחרת. אך ד”ר קופרניק סרב. כאן נולדתי, אמר, כאן למדתי ועבדתי, ומכאן לא אזוז.

גם הניסיון להכריז עליו כבלתי שפוי בדעתו – נכשל. השלטונות ביקשו מבית המשפט צו להבאתו להסתכלות פסיכיאטרית. ניסו לשכנע את השופטים שאדם בגילו ובמעמדו הזוחל על ארבע ברחובות אינו יכול להיות שפוי. בית המשפט הקשיב לטיעוניו של ד”ר קופרניק והשתכנע בכנות כוונותיו ובחלק מנימוקיו הרפואיים, ולא הסכים לשלוח אותו להסתכלות. לנגד עיני השופטים עמדה גם חד־צדדיותו הצפוייה של המימסד הרפואי נגד ד”ר קופרניק.

המאבק עבר למישור הפרלמנטרי שבו ניסו לגייס רוב לחקיקה שתאסור על הליכת בני אדם על ארבע ברשות הרבים. הליכי החקיקה התארכו, והרוב בעד איסור ההליכה על ארבע לא נמצא. הצעת החוק ירדה מן הפרק.

דווקא מכיוון אחר נמצא חיזוק לרעיונו של ד”ר קופרניק: ההולכי על ארבע ששאבו ביטחון עצמי ממספרם המתרבה החלו לתקוף את השלטונות ולדרוש התחשבות בצורכיהם. הם רצו תשתית מתאימה במקומות ציבוריים שתמנע מהם את הקשיים ותקל על תפקודם. הם דרשו הנמכה של הדלפקים והקופות ברשתות השיווק, של הידיות בשירותים, של המתגים במעליות, של פחי האשפה ברחובות, ואפילו של המכשירים שהנפיקו מספרים לתורים במשרדי הממשלה, בעיריות, בבנקים ובקופות החולים.

פה ושם היו במגזר הפרטי גורמים שנענו להם וכך זכו לתוספת קהל לקוחות מגובש ונחוש. אך עבור רשויות השלטון היוו הולכי הארבע מיטרד גובר והולך. ד”ר קופרניק וסבטלנה הפכו להיות זוג בעייתי המעורר תסיסה ונזקק לא אחת לאבטחה משטרתית.

בינתיים זכו ד”ר קופרניק וסבטלנה לאירוע מרגש. ד”ר קופרניק שהתגרש מאשתו וסבטלנה הגרושה הוותיקה החליטו למסד את הקשר ההדוק ביניהם ולבוא בברית הנישואין. המקום והמועד נקבעו, האורחים הקרובים הוזמנו, והאירוע תוכנן לפרטי פרטים. בני משפחותיהם של השניים החרימו את האירוע למרות שנכללו ברשימת המוזמנים. כדי למנוע הפרעות נשמרו בסוד המקום והמועד, והוצבו מאבטחים הולכי על ארבע ומתנדבים הולכי על שתיים כדי למנוע את כניסתם של סקרנים ונציגים התקשורת.

פחות ממאה אורחים הגיעו לאולם הקטן והשמור בפרברי העיר. כולם היו הולכי ארבע: המוזמנים, המלצרים והנגנים. האוכל הונח על שולחנות סלוניים נמוכים, המלצרים המאומנים זחלו כשרגלם הקדמית האחת מוצבת על הקרקע והשנייה מונפת עם מגשים כלפי מעלה. זמר כרע על הבמה המונמכת ושר שירי רקע, ובטקס המיוחד במינו, ניצבו בני הזוג על ארבע, מול עורך הטקס, גם הוא על ארבע, ומסביבם קהל נרגש, רובו הולכי ארבע.

אחרי החופה הוזמנו האורחים לאכול, לשתות ולרקוד, על טהרת ההליכה על ארבע. בשעה מאוחרת התפזרו לבתיהם כשצלמים טרדניים שגילו את דבר הנישואין ולא הורשו להיכנס לאולם מצלמים אותם בצאתם ומחפשים את הזוג המפורסם. אך סבטלנה וד”ר קופרניק יצאו מן המקום בדרך אחורית, ונסעו לירח דבש בפנסיון משפחתי קטן שקיים אחד מאוהדי ד”ר קופרניק.

חייהם ואהבתם של השניים, שהחלו לעלות על פסים שלווים יותר, נקטעו בערב אחד מר ונמהר. הדיווח בתקשורת היה מאופק. בכביש השכונתי דלקו רק חלק מפנסי החשמל, קטעים אחדים היו חשוכים, התנועה לא הייתה רבה. נהג שנסע במהירות שאינה מותרת בשטח בנוי ראה בקטע החשוך של הכביש, ברגע האחרון, בעל חיים מוזר חוצה את הכביש. הוא לא ראה אם זה כלב או חתול גדול אך רצה למנוע את התאונה. הוא בלם בחוזקה אך לא הצליח למנוע את הדריסה. נשמעה חבטה חזקה בדופן הקדמי הימני של הרכב ואולי גם צעקה של הנדרס. הנהג המבוהל עצר, יצא החוצה וראה אדם שוכב על הכביש פגוע בראשו וזב דם. למרות שהיה נסער לגמרי חייג מן הטלפון הנייד למוקד שירותי רפואה ומילמל את פרטי המקום שבו אירעה התאונה. תוך דקות אחדות התקבצו לידו מספר עוברי אורח שהיו בקירבת מקום. כולם הבינו שהאיש מת ואין טעם לבצע בו החייאה. מישהו אמר לפתע: “אה, זה ד”ר קופרניק”. הוא זיהה אותו לפי הכפפות ומגיני הברכיים. גם שאר עוברי האורח זיהו את האיש המוכר. אחדים התאפקו שלא לגחך על צורת מותו של אבי ההליכה על ארבע. הם תמהו על כך שד”ר קופרניק לא לבש על גופו את האפודה הזוהרת שרק עתה הוחל בהפצתה לשימוש בני קהילתו בשעות הערב. מישהו שלח במהירות את הידיעה לקו האדום של אתר החדשות באינטרנט כדי לקבל את התשלום המובטח למוסר הראשון של ידיעה חשובה.

כעבור דקות ספורות הגיע אמבולנס והצוות הרפואי בדק והבין שאין מה לעשות. הם זיהו את ד”ר קופרניק, העלו אותו לאמבולנס והודיעו על האירוע לגורמים המתאימים על־פי הנהלים.

לאחר שעה יצאו נציגי המשטרה לביתו של ד”ר קופרניק. סבטלנה ראתה אותם דרך העינית שהייתה קבועה בדלת בגובה ארבעים סנטימטרים מן הריצפה והבינה שקרה אסון. היא קיבלה בתדהמה את ההודעה על מותו של אהוב לבה אך שמרה על איפוק וקור רוח. חודשי הביזוי הארוכים עשו אותה חזקה וקשוחה. רק כשהשוטרים הלכו, התמוטטה ונפלה על צדה. שכנים טובים ששמעו על האסון נכנסו ועזרו לה לקום על ארבע ולזחול אל המיטה.

בכל כלי התקשורת דיווחו בהרחבה על מותו של ד”ר קופרניק, סיפרו את קורות חייו ואת קורות תנועתו והביאו את תמונתו על ארבע במסיבת העיתונאים הראשונה. להלוויה הצנועה שנערכה התבקשו נציגי התקשורת לא לבוא ולא לצלם.

המלווים, רובם הולכי על ארבע, הזילו דמעה והבטיחו להמשיך להפיץ את מהפכתו האורתופדית. גרושתו ובניו, שלא החליפו מלה עם סבטלנה, עמדו מן הצד. רק לקראת תום הטקס התרככו שני בניו, ניגשו אל הקבר, ביקשו את סליחתו של אביהם, ובמחווה מרגשת הניחו זר פרחים כשהם כורעים על ארבע.

הקהל הלך אל מגרש החניה, מעטים הלכו על שתיים, רבים זחלו על ארבע. קומץ חברות קרובות ליווה את סבטלנה שזחלה בקושי רב על ארבע, כשהיא נושאת בבטנה המתעגלת את פרי אהבתה לד”ר צ’רלס קופרניק.

Image result for family that walks on four

תגובה אחת

  1. דניאל שפיגל כותב על הסיפור בפייסבוק:
    מעניין אבל מעט שגוי מדעית. הניסיונות להליכה על ארבע נכשלו מכיוון שמבנה הצוואר שלנו לא מאפשר זאת יותר לטווח הארוך.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − שלוש =