האנדרטה בכניסה לבית העלמין היהודי הישן צילם אבי גולדברג
על קברים וכפילויות
קברים
לפני שבועות מספר סיפרתי את סיפורו של בית קברות קטן בברלין. השבוע התבשרו קוראי העיתונות הגרמנית על המכרז המוזר שפרסמה עיריית ברכסטגאדן, העיירה שבפסגתה התגורר אדולף האיום, ב’קן הנשרים’, המשמש אתר תיירות ומקור הכנסה נאה לעיירה. מועצת העיירה הבווארית הוציאה מכרז למכירת מקומות קבורה בבית העלמין שלה. ומדוע זכתה ידיעה זו לפרסום? משום שבניגוד לרושם כי קיים מחסור במקומות קבורה בגרמניה, נאבקים בתי הקברות במחסור ב’לקוחות’, דהיינו, אין די בר מיננים כדי למלא את השטחים הריקים המיועדים לקבורה.
בגרמניה מתנהלים בתי הקברות בידי אגודות שמטרתן לספק מנוחה אחרונה לגרמני ששבק חיים. אלא שסיפוק המאוויים הללו לשנת נצח כרוכה בתשלום נכבד עבור חלקת הקבר. התשלום אינו מקנה מנוחת עולמים, אלא מנוחה זמנית למשך הזמן שנסגר בהסכם חכירת הקבר, 20–30 שנה, שלאחריהן על שארי המנוח לשלם סכום נוסף עבור הארכת תקפו, שאם לא כן יסולקו שיירי המנוח מבית הקברות והקבר ישמש בר מינן טרי.
מחוסר אמונה מלאה בשובו של משיח, מעדיפים כמחצית מקרובי המתים שגופות יקיריהם ישרפו והכלי הקטן המכיל את האפר שנותר ייטמן. התוצאה היא שהצורך במקומות קבורה פחת עד כדי כך שבתי הקברות המתרוקנים קורצים ליזמי נדל”ן. ברחבי ברלין הבירה 224 בתי קברות, והם גם העדות ההיסטורית הטובה ביותר לעברה, באשר מרבית האתרים ההיסטוריים שהיו בה הושמדו בהפצצות בנות הברית.
אחד מבתי הקברות המרשימים נמצא בצפון העיר. זהו בית הקברות היהודי רב המידות ברובע וייזנזי. מי שאינו רוצה להרחיק נדוד לצפון העיר ועדיין רוצה לבקר באתר קבורה יהודי, יכול למצוא בית הקברות ברחוב אלטה פרנקפורטר במרכז העיר שבו נקבר משה מנדלסון.
קברו של משה מנדלסון. צילם: אבי גולדברג
בהמשכו של פרידריכשטראסה המפורסם שוכן בית הקברות ההוגנוטי שבו קבורים הפילוסוף פרידריך הגל והמחזאי ברטולד ברכט (כ”א בנפרד). קברי המפורסמים כנראה לא יסולקו גם אם לא תשולם אגרה עבור שהייתם שם.
קברו של פרידריך הגל. צילם: אבי גולדברג
שיטוט בבתי קברות מעורר מחשבות נוגות על משמעות חיי האדם ואחריתם. גם לאחר שהחיים נטשו את החומר, עדיין נותרו גבהות לב והיוהרה האנושית מגולמים באבן ובמליצות נבובות החקוקות עליה.
בפארק טרפטו לאורך נהר השפריי נמצא בית קברות לשבעת אלפים חיילים סובייטים שהובאו בו לקבורה לאחר המערכה האחרונה לכיבוש ברלין הנאצית במאי 1945. הקברים אינם מסומנים, החיילים טמונים לבלי שם מתחת לערוגות הדשא המקיפות את אתר ההנצחה הסובייטי המרשים.
האנדרטה לחיילים הסובייטים בפארק טרפטו
כפילות
המתבונן בכוורת הברלינאית תמה על תופעת הכפילות הרווחת בה. כדי להגיע לעיר על הנוסע לבחור בין שני שדות התעופה הפעילים בה. כשאתה שואל את נהג המונית היכן מרכזה של העיר הוא יתבונן בך באי הבנה. לברלין יש שני מרכזים תוססים – במערבה ובמזרחה. עורקי המסחר בקורפורסטנדאם ובפרידריכשטראסה מציגים את אותן סחורות לאותם המונים העוברים מפה לשם.
גם ביקור באופרה מחייב בחירה בין שני בתי אופרה – זה שברחוב ביסמרק או זה שבאונטר דה לינדן. לעיר גם שני מגדלי תקשורת גבוהים, האחד באלכסנדרפלאץ והשני דמוי מגדל אייפל ליד מרכז הירידים בפאתי מערב. כל הכפילות הזו לא הכינה אותי ל”אינטרנט הכפול”.
ההתחברות לאינטרנט בברלין מייגעת במיוחד. שלט של O2 הבטיח עסקה משתלמת וזולה. ביני לביני תמהתי אם הלוגו מייצג עוד כפילות, מולקולת כפולת אטומים חמצן O2. לאחר שמסרתי את הכתובת שבה ברצוני להתחבר למרחב הקיברנטי, נערך בירור מקיף באם הרחוב כלול בפריסת כבלי התקשורת המאפשרים חיבור. לאחר דין ודברים נחתם הסכם בן אלפי מילים המבטיח לך קשר אינטרנטי למשך שלוש שנים ללא זכות ניתוק. מועד ההתקנה נדחה לעוד שבועיים.
התלאות האמיתיות החלו כשהקשר נותק כעבור מספר ימים. ניסיונות לתאם ביקור טכנאי ארכו כשבוע, ובסופו של דבר התבקש הצרכן להמתין שש שעות לבואו של הטכנאי שלא הופיע.
כעבור שבועות של נתק ללא תוחלת, התחברתי לחברת אינטרנט חלופית ששמה 1&1 (שוב כפילות). ביקשתי מהחברה הכושלת להתנתק. הבקשה סורבה בנימוס ובתוקף. כעבור שלושה חודשים וארבעה ימים הוקם הקשר מחדש. פניתי לחברה החלופית ובקשתי להתנתק ממנה, אך גם הם הצביעו על הסכם שלוש השנים שחתמתי עליו כאילו היה הסכם הכניעה בוורסאי, וסירבו בנימוס ובתוקף לנתק. אז עתה גם אני חלק מתופעת הכפילות – שני נתבים ירצדו למשך שלוש השנים הבאות.
עתה גם הוברר לי פשר הלוגו O2. לא מדובר בחמצן כפול אטומים אלא באפס בריבוע.
קיץ לוהט. אבי גולדברג יולי 2018
נ.ב. אין קשר בין קברים לכפילות
תודה לאבי על הלקח מחוץ לארץ. הפתרון של מצוקת הקברים לא ישים כנראה בארץ, אף שלפי ההלכה היהודית כנראה דווקא מותר לשרוף את הגופה – תלוי בפרשנות של הרבנים. אבל כיום הוחל בקבורה בקומות, גם אם לזמן בלתי מוגבל. מצד שני הסיפור על חברות האינטרנט בברלין חימם את ליבי. אמנם צרת רבים נחמת טפשים ובכל זאת טוב לדעת שגם בחוץ לארץ יש להם חברות שמזלזלות בלקוח, לא מטפלות בבעיות, ואז כשמחוסר ברירה פונים לחברה אחרת, מתעקשות להמשיך לגבות תשלום. למעשה בארץ קשה לתאר שדבר כזה היה עובד, אז אולי אנחנו יותר טובים מהגרמנים במשהו קטן?