נביאה. צייר: גוסטב דורה
‘יקום תרבות’ ממשיך בפרסום יצירותיו של הסופר הרב תחומי והמגוון יונתן בן נחום. לפניכם סיפורו ‘הקוצר’
היצירה ‘הקוצר’ של יונתן בן נחום עוסקת בעידן הנבואה בימי המלך יאשיהו – זמנם של הנביאה חולדה, הנביא ירמיהו, עוזרו ברוך בן נריה ושפן הסופר, שיש חוקרים הסבורים שהוא כתב את ספר מלכים. ליונתן בן־נחום יש תפיסה ברורה מאוד ואף רדיקלית באשר לתפקיד הנביא בחברה, והוא לאו דווקא חיזוי העתיד.
הסיפור פורסם בקיץ 2005, ב’מטען’ מספר 9, גיליון לזכרו של מקסים גילן, ומובא באדיבות יוסי גרנובסקי עורך ‘מטען’ ובאדיבות דורין מרגלית.
זה קרה לפני 2,600 שנים, במבצר קטן על שפת הים, ליד המקום שבו ניצב כיום הכור הגרעיני של נחל שורק. במשך 400 שנים זו הייתה אדמת מריבה בין יהודה לפלשת – שלוש פעמים כבשו אותה מלכי יהודה, והאחרון בהם היה המלך הצעיר יאשיהו, שניצל את התפוררות האימפריה האשורית על מנת להרחיב את ממלכתו. מסביב למבצר – אז עוד לא קראו לזה מצודה – היו בנויים אסמי תבואה ולידם חושות בנויות לבני בוץ – חצרים קראו להם – שבהן דרו האיכרים אשר הובאו לכאן בימי החריש והקציר כדי לעבד את אחוזות המלך. לא קל לכרוע יום תמים בחום השמש הקופחת, היד שולחת מגל והשנייה מאלמת את השיבולים, והנוגשים לוטשים עין ושוט על עובדי הכפייה, לבל יתרשלו במלאכתם: עד בוא השמש חייב כל קוצר להביא אל האסם מכסה של שיבולים קצורות, ואוי לאיש שלא מילא את מכסתו. לפעמים הייתה מגיעה אל המבצר חבורה קטנה של אנשים חשובים, ומסתגרת בחדרים נעולים, שאיש מלבדם לא היה רשאי להיכנס אליהם. בפינת אחד החדרים היו קבורות בחול מגילות קלף נושנות למראה, ולידן בקבוקי דיו וקולמוסי נוצות וקנים, ואף תער לחדד בו את הקולמוסים.
שפן הסופר. אייר: ערן וולקובסקי
בראש הבאים עמד זקן גבה קומה ועטור שיבה, שהיה הולך בכבדות ורואה בקושי מפאת גילו, ונכדו גדליה היה לו לעיניים. שפן היה שמו והוא היה סופרו, מזכירו ויועצו של המלך יאשיהו, שאהב אותו כבן. נתלווה אליו סופר צעיר ומחונן, ברוך שמו, שידע לכתוב אותיות בכל הצורות, אף העתיקות ביותר.
ברוך בן נריה. צייר: גוסטב דורה
ברוך וגדליה היו גם מיטיבי נגן; גדליה הכה בתוף – מעין דרבוקה – וברוך פרט על הנבל ונתן קולו בשיר, קול עמוק וערב היה לו. השירה והנגינה נועדו עבור הנביאה חולדה – אישה צעירה, יפה ומוזרה, שהייתה לעתים שקועה בעצמה ימים שלמים, בלי לדבר, לאכול ולשתות, ובעלה שלוּם, שהיה שומר בגדי הקודש של הכוהנים בבית המקדש, היה מטפל בה באהבה ובמסירות. שירתם ונגינתם של ברוך וגדליה הייתה מעוררת אותה כמו פרח המתעורר אל הגשם, והייתה קמה ומחוללת מחול יפה להפליא, פושטת את גלימתה, ומתנבאת. פניה היו אז קורנות, ועיניה בורקות, ואיש, אף לא שלום בעלה, לא העז לגעת בה בהיות עליה יד אדוני, פן יכנו השבץ.
נבואותיה היו פסוקי שירה יפים ומעורפלים, שתלמידה ועוזרה היה מנסח בו במקום במשפטים מלוטשים וצלולים כבדולח. ירמיהו היה שמו של בן הנביאים הצעיר והצנום למראה, שאף כי נולד למשפחה רמת-יחס – אביו היה כוהן גדול במקדש ואחות אביו הייתה נשואה למלך יאשיהו – הוא עצמו מעולם לא ענד תכשיט ולא לבש אלא אדרת שיער עשויה צמר גס, זה הלבוש המציין עד היום נביאים, סגפנים ומיסטיקנים. בערבית קוראים עד היום לסגפן מיסטיקן – צופי, מלשון צוף, צמר בערבית.
ירמיהו. צייר: אורי לסר (1861–1931)
ברוך הוא שהעתיק את דברי ירמיהו וחולדה אל המגילות הנושנות, באותיות עתיקות בנות מאות שנים, וירמיהו היה נושא את הכתוב תחת אדרתו אל אביו חלקיהו בבית המקדש. בחג הקציר, שהיה נחוג באמצע החודש, לאור הירח המלא, היה שפן הסופר אמור לקרוא את המגילות לפני המלך יאשיהו, והן תהיינה לתעודה החשובה ביותר בתולדות התרבות האנושית.
יום אחד, כאשר חולדה הייתה מכונסת בפינה ושלום בעלה יושב ורוקם אִמרות לשוליהן של גלימות הכוהנים, נפרצה הדלת ובפתח עמד איכר נמוך קומה ושמן, שעיר ומזיע ומאובק, למותניו איזור היורד עד לברכיו ושאר גופו חשוף, מגל בידו ובשנייה חתיכת כד שבור. השר! – מלמל בקול רועד – אני צריך לראות את השר! איזה שר? – שאל ברוך בקול חורץ דין כתער הסופרים. השר… רחמים… הבגד… השיבו לי את הבגד… – מלמל האיש, והושיט את פיסת החרס השבור, המלאה אותיות מעוקמות בשורות הגולשות זו אל זו.
ברוך נטל את החרס וקרא לאט ובהטעמה: “ישמע אדני השר את דבר עבדה: עבדך קוצר היה עבדך בחצר אסם ויקצור עבדך ויכל ואסם כיומם. לפני שבת, כאשר כילה עבדך את קצירו, ואסם כיומם, ויבוא הושעיהו בן שבי ויקח את בגד עבדך. כאשר כיליתי את קצירי זה יומם לקח את בגד עבדך! וכל אחיי יענו לי – הקוצרים איתי בחום השמש אחיי יענו לי אמן! ניקיתי מאשם! השב נא את בגדי ואמלא לשר להשיב את בגד עבדך ותתן אליו רחמים להשיב את בגד עבדך”…
לא צריך לחזור על כל מילה כל כך הרבה פעמים, אמר ברוך. הנביאה קמה והרימה יד, והכול נשתתקו. ברוך, תכתוב – היא אמרה בקצב של הכתבה: “אִם חָבֹּל תַחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶמֶש תְשיבֶנּוּ לוֹ; כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּה הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶה יִשכָּב והיה כּי יצעק אֵלַי ושמעתי כי חַנּוּן אני;” תקבל בחזרה את הבגד שלך – אמרה הנביאה אל הקוצר – בינתיים קח את זה. והיא נטלה מידי בעלה גלימה רקומה בשוליה והניחה על כתפיו. אבל… זה בשביל הכוהן הגדול – מחה שלום בקול רפה – בזה הוא אמור לבוא אל הקודש לכפר על חטאינו…
שמעת – אמרה הנביאה – לך תגיד לו, תבקש אותו לכפר על חטאינו… אני אעשה מה שאני יכול – אמר הקוצר – אבל אני לא בטוח שזה אפשרי. אין כפרה – לחשה הנביאה – מדינה הבנויה על יסודות כאלה חייבת להיחרב: הארץ לשממה, העיר להרס, המקדש לשריפה, העם להרג, הנותרים לגלות.
מה אומר למלך? שאל שפן בקול רועד. ליאשיהו יש המון כוונות טובות – אמרה הנביאה – לך תגיד לו שאלוהים נותן לו פרס על צדקתו: הוא ייפול בקרב וייקבר בקברי אבותיו, ועיניו לא תראינה את ארצו נחרבת, את עמו מובל לטבח, ואת נכדיו נשחטים לעיני אביהם המדוקרות… כה אמרה הנביאה וצנחה לארץ אחוזת צמרמורת, ובעלה אץ לכסות אותה ולתת לה עיסוי והחייאה. הקוצר קד קידה ופנה ללכת.
ירמיהו, שישב עד כה בפינה ופניו לוטות באדרתו, קם ופסע אחריו. הכרת אותי – אמר הקוצר בלי להסב את פניו. יותר מדי טוב – אמר ירמיהו – מה עם מכתב הסירוב שלי? דחינו אותו – אמר הקוצר. חולדה כבר לא מספיקה לכם? שאל ירמיהו. חולדה קיבלה שחרור בגלל הסעיף – אמר הקוצר – זאת הייתה הנבואה האחרונה שלה. העצבים שלה לא יעמדו במה שיוטל עליה להגיד. שלי כן – אמר ירמיהו בזעם. כן – אמר הקוצר – יש כאן שלוש חוות-דעת העוקבות אחריך לפני שנולדת, וכולן אומרות כי אתה האיש. גם אני יכול לעשות כל מיני תרגילים – אמר ירמיהו. עדיף שלא תנסה – אמר הקוצר. אחרת תשלחו לוויתן, כמו ליונה – אמר ירמיהו בלעג. הלוויתן זה היה בטעות – אמר הקוצר – בפעם הבאה נשלח תנין מן היאור. איזה יופי של ג’וב – אמר ירמיהו במרירות – לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס… ולבנות ולנטוע – אמר הקוצר. השמש נטתה אל הים. עננים של אודם היו מרחפים ברקיע, ושביל זוהר מהם על פני המים השקטים, והוא פוסע על פניהם אל השקיעה, המגל בידו והשמש מאדימה את שולי גלימתו ומעלה אותה בלהבה, ויעל בלהב השמיימה.
ראו עוד:
ריאיון עם יונתן בן נחום על תקופת התנ”ך הקשר היבוסי על פי יונתן בן־נחום
יונתן בן־נחום בוויקיפדיה
יונתן בן־נחום בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מה זה היה לבן קיש: מאמר של יונתן בן־נחום על שאול המלך ומחלתו
סופר גדול שלא מוערך מספיק
אכן יש פה חלקים טובים.