סיפור ליום השבת – "סכו"ם" / ענת קוריאל

1954

באולם של חיל האוויר רחשו כמאתיים חיילות. כשהקצין הקשוח נכנס השתררה דממה. היה לו מראה מאיים, עיניו בלטו החוצה ושפתיו הצרות כמו נבלעו ושיוו לו מראה כעוס. הוא אמר שיבחר שלוש בנות והן יעזבו היום את חיל האוויר לטובת קיפול מצנחים. בתיה התפללה שלא יבחר בה ונמנעה מקשר עין. הקצין פסע הלוך ושוב והביט לתוך עיניהן כדי לנבא מי תהיה מקפלת טובה ומי לא.

"את! צאי מהשורה ותצעדי קדימה. גם את הולכת איתה". בתיה אמרה בליבה: 'רק לא אני.' הקצין התמהמה וחיפש רמז, אות, שיוביל אותו לחיילת הנכונה. הכומתה שלו נפלה סמוך לרגליה של בתיה. "את," פנה אליה, "הצטרפי בזריזות לשתי החיילות האחרות וקדימה, הולכים." בתיה לא רצתה לעזוב את חיל האוויר, ואמרה בקול הססני: "אני לא מסכימה לבוא, טוב לי פה." גל של רחש עבר באולם, איך יגיב הקצין? מה הוא יעשה לבתיה?

אך הוא, שהיה לו כישרון להכיר ולהבחין, ענה בקול חם ומפייס: "יהיה לך כובע אדום ונעליים גבוהות, זה יתאים לך." בתיה יצאה מהשורה וצייתה לו. היא הבינה שהוא רק נראה מאיים. הבנות צעדו בכניעה ובהיסוס לקראת הבאות, והקצין, שביקש לרומם את רוחן, הבטיח להן שאם רק יוכיחו את עצמן, הכול יהיה לטובה.

כשהגיעו קיבל את פני החיילות אחד ממדריכי הצניחה, שהסביר להן על הקורס שיעברו, וניסה לטעת בהן להיטות וחריצות. "למקפלות לא מנוסות לוקח שעה וחצי לקפל מצנח, אבל המצוינות עושות את העבודה בחצי שעה ופחות," אמר. לאחר מכן שלח אותן לאכול ארוחת צוהריים והקציב להפסקה עשרים דקות. בתיה מיהרה לכיוון חדר האוכל גם כי הייתה רעבה מאוד וגם כי התחייבה ביום הגיוס לעלות במשקל. החדר המה חיילים וחיילות שזללו מכל הבא ליד. נראה שלא היה להם פנאי או רצון להחליף מילה. הריכוז באוכל דמה להתלקחות אש שתכף תגווע ולא תותיר אחריה דבר. בתיה נלחצה שלא מצאה סכו"ם. היא הסתובבה בין השולחנות. היא לא רצתה להיראות מסכנה ולשאול, והחליטה להיכנס למטבח ולהשיג שם סכו"ם. קול מרעים ניתך עליה וסיכל את תוכניתה. "חיילת, בואי הנה! כתוב כאן 'מחוץ לתחום', את לא רואה?" צרח עליה. היא נבהלה ואמרה בלחש: "חסר לי סכו"ם."

"את צריכה לבקש ולא להיכנס לכאן!"

כשקיבלה לבסוף סכו"ם, בקושי הצליחה לבלוע כמה גרגירים. גופה היה דרוך ומפוחד, והיא הרגישה שכל תנועה שלה נמדדת. זוג עיניים עוקבות אחריה, מחכות שהיא תטעה שוב, ואין לה מספיק כוח לכך. במקום כזה גם אם עושים הכול כמו שצריך, זה לא מבטיח כלום. בתיה קמה ממקומה בשקט ופסעה החוצה בהתגנבות, אך המשגיח התורן קלט אותה והלך אחריה. מה הוא רוצה ממני? בטח החליט להעניש אותי, ועכשיו הוא בודק לאן אני הולכת. היא הגבירה את צעדיה הקטנים, חתכה ימינה ונבלעה בתוך ביתן ארוך של בנות, נשענה על הקיר מתנשפת, חיכתה שהוא יתייאש וילך.

חיילות שאלו מה קרה ואמרו: "קוראים לו גבריאל, אל תשימי לב אליו. הוא מדריך צניחה בקבע, רק אתמול חזר מביקור משפחתי בחוץ לארץ ועכשיו יש לו הרבה מרץ לעשות סדרים." בתיה הציצה מהחלון ונרגעה כשראתה שהוא לא מחכה בחוץ.

*

באחת הפעמים, כשיצאה לכיוון אולם המקפלות, ראתה את גבריאל מחכה על הדרך שלה. הוא לחש לה: "בואי רגע." פנייתו צמררה אותה. היא ראתה בחטף שפניו נאים. בלורית בהירה נחה על מצחו והִצלילה את קווי המתאר. גופו הפגין כושר תנועה ויציבות גם יחד. היא אמרה לו שהיא ממהרת, וחמקה הלאה. עם הזמן היא שמה לב לדבר מעניין: ככל שהיא מנסה להעלים את גבריאל, כך קיומו גובר ומשפיע עליה ביתר שאת. כשלא היה בסביבה שמעה אותו לוחש לעברה מפינות אפלות, זה היה מעין משחק שזרע בה בלבול. יום אחד התכופפה לשתות מים מהברזייה וכשהתרוממה גילתה שהוא עומד מרחק־מה מאחוריה. "למה את מתעלמת ממני? את מוצאת חן בעיניי, תבואי איתי היום לסרט?"

היא הסכימה כי התביישה להאריך בשיחה, והם קבעו בשעה חמש, ליד הקולנוע של המחנה. כשהגיעה, הוא כבר חיכה לה שם ולא הבחין בה כי הוסתרה מאחורי חיילות אחרות. היא הציצה בו בלי להתגלות. הוא הסתכל לכל הכיוונים וכל רגע הציץ בשעונו. לעומת הבלורית היפה והנערית שהייתה לו מלפנים, מאחור החלה להגיח קרחת, ועלה בדעתה ששוכנים בגבריאל שני גברים בגילים הפוכים, שלא מודעים זה לקיומו של זה. כשעמד וחיכה איש לא ניגש אליו, כאילו התקשרויות קלילות של אדם חופשי הן לא חלק ממנו. הוא שמר מרחק ולא חייך. כשההקרנה החלה הוא נכנס לאולם ובתיה נשמה לרווחה ושבה לביתן הבנות.

למחרת ראתה אותו חוזר מהשקם, מחזיק סבון ומשחת שיניים.

"למה לא באת?"

"לא יכולתי," מצאה תירוץ.

"היום תבואי?"

"כן", אמרה וחשה כוויות קטנות בכפות ידיה. היא לא ידעה אם נענתה לו כדי שיניח לה או שביקשה לשמור אותו מעוניין. היא גם רצתה לבחון איך הוא יגיב אם תעז לעשות צעד לעברו. המחשבות התרבו ובלבלו אותה.

היא לא הגיעה לסרט; יצא לה שם של מקפלת מצנחים זריזה וקפדנית, ולכן הוטל עליה להדריך מתלמדת איטית ולא מוצלחת. בתיה לקחה ממנה את המצנח וניסתה להסביר איך להפוך דבר קשה לפשוט: "קודם פותחים את כל הפלונטרים… זה דווקא מרגיע… עכשיו את מותחת טוב־טוב… כאן את מגלגלת ומגלגלת, כמו קרואסון."

החיילת הקשיבה וצחקה ואצבעותיה נשמעו להוראות. הייתה אווירה טובה וזו השכיחה את הפגישה עם גבריאל.

ביום שלמוחרת הוא בא אליה בזמן המשמרת, בדיוק כשהחלה להתיר את הקשרים האין־סופיים במצנח. הוא רכן לעברה ולחש: "שוב סידרת אותי, זהו זה, אין הזדמנות נוספת."

כשיצא מהאולם, דבקה בעבודתה, ואפילו לא הביטה בו מסתלק. הקשר במצנח שהתאמצה להתיר שב ונבלע בתוך פקעת. היה זה קשר עקשני, יצאו ממנו חוטים מבלבלים שלא הובילו לשום מקום.

*

הוא חיכה לה סמוך לביתן הבנות, מחזיק אשכול ענבים נוצץ בשמש. כשיצאה נתן לה את האשכול והיא שכחה את מה שאמר לה קודם ואכלה את הענבים בשמחה. הוא חש שחיבתה אופפת אותו ובכל זאת חשש לטעות. ככל שכפה על עצמו איפוק, היא הרגישה יותר נינוחה. הוא הופתע מכך שיש בה המון שמחת חיים, הייתה זו אופטימיות ילדותית.

כשבבסיס כבר ידעו שהם זוג, אמר לה אחד ממדריכי הצניחה: "איתו את הולכת, אין אחרים?" המשפט הזה ננעץ בה. לבסוף הסיקה שאיש לא מכיר את גבריאל כמותה. רק היא יודעת כמה הוא דואג לה, איזה תפוח יפה הביא לה אתמול, הוא קונה לה בשקם כל מה שחסר לה. בבית הוריה לא הסתכלו בה, וגבריאל בדיוק ההפך. הם התרחקו מחברת אנשים, משאירים מאחור רעש ורכילות.

ההתקרבות הייתה מסחררת, פתאום הייתה ביניהם התחייבות. הוא אמר לה: "יום לפני שראיתי אותך בחדר האוכל חזרתי מביקור משפחתי מעבר לים, הבטחתי לאבא שלי לסיים את החוזה פה ולחזור לשם, והוא אמר שיסדר לי עבודה בחברת החשמל, אבל עכשיו מצאתי אותך ואני לא מעוניין לחזור."

היא הבינה שהוא כמעט לבדו בישראל; אחותו הבכורה גרה ברחובות, נשואה ואם לילדה קטנה. בעצם, הצבא היה ביתו. הם החליטו להתחתן והוא לקח אותה לרחובות לפגוש את אחותו.

בכל חודש קיבל כל מדריך צניחה שלושים חפיסות שוקולד חלב, וגבריאל נהג לתת אותן לאחותו, אך הפעם בא בידיים ריקות. בתיה התרגשה לקראת הפגישה. היא לבשה חולצה צחורה שהאירה את עורה הארץ־ישראלי. פניה היפים נראו מחויכים וצמאים להיכרות חדשה.

שרה, אחותו, פתחה את הדלת הראשית בחיוך שנגדע במהרה והתחלף בתוכחה.

"למה מפה? בואו לדלת האחורית ושבו שם!" ציוותה עליהם. בתיה הניחה שהטון הנוקשה מעיד על מבוכה והוא יתרכך עם הזמן. אולי הדלת הקדמית מיועדת לאורחים בעלי מעמד אחר, רשמי יותר, ולא למשפחה. הם התיישבו בפינת הישיבה, תחת עץ השסק, סמוך לדלת האחורית, ושרה הופיעה לאחר שני רגעים להציץ בהם, והבטיחה לשוב עם כיבוד קל. גבריאל נראה חסר שקט, כאילו המציאות שפכה עליו כוס מים ועכשיו הוא מתנער ומתאמץ להיראות במיטבו. המאמץ הזה נגע לליבה. גבריאל נראה אפוף, מוקף משהו שלא הכירה, אך חיוכה מייד עזר לו לשלוט ברגשותיו.

שרה יצאה לבסוף והניחה על השולחן שלוש כוסות תה וצלוחית עם כמה ביסקוויטים. ביתה הקטנה נעמדה מאחורי דלת הרשת להציץ באורחים, ושרה עשתה לה סימן בהנפת יד להיכנס פנימה ולא להפריע. הפנים הקטנים נעלמו מייד.

"לא קיבלת שוקולדים החודש?" שאלה שרה בהשתוממות.

"קיבלתי, אבל אתן מעכשיו את השוקולדים לבתיה שעומדת להיות אשתי." פניה של שרה התכווצו וקמט של כעס נחרט מעל אפה.

*

הם התחתנו באולם שהקצה להם הצבא, והצטלמו תחת כנפי צניחה גדולות שהזכירו לבתיה ציפור ענקית המרותקת למקומה כי כנפיה מתוחות מדי. צנחנים הגיעו לאירוע במדיהם, כמה חיילות ואחיותיה הצעירות של בתיה הקיפו אותה וקראו: "איזו יפה את." בתיה הייתה מאושרת כשגבריאל הביט בה בהערצה וליטף את אצבעותיה כאילו כל אחת ואחת מהן צריכה לקבל ממנו טבעת. לאולם הוכנסו מגשים עם כריכים קטנים וטובים שהכינו חיילות. היו גם קערות מלאות פֵּרות רעננים, עוגות אווריריות במנג'טים ובקבוקי שתייה קלה. רק את העוגה בת שלוש הקומות הזמינו מקונדיטור מקצועי והיא ניצבה במרכז השולחן מלאה מתק ועדינות. מי שחלף על ידה התרחק מייד מחשש שנשימתו תמוסס את הקצוות. אחרי הטקס לקחה בתיה סכין וניגשה לחתוך את העוגה, אבל גבריאל ניגש מייד לקחת את הסכין ממנה ומרוב מהירות דרך על כף רגלה. הוא הגיש חתיכה לפיה. בתיה אכלה, מנסה להחניק את הכאב ברגל, התאמצה לחייך בזמן שבלעה את הקצפת. האם גבריאל ניסה להראות שהוא שולט על הסכין, על חיתוך העוגה והאופן שבו החתיכה תוגש לפיה? מדוע לא ביקש סליחה? הרי הכאיב לה. ואולי נדחף כי הכוחניות שבו גברה על הרגישות? ראשה געש. היא ראתה את אחותו של גבריאל מתקדמת לעברה לנשק על לחי ימין ואחר כך על לחי שמאל. מבטה של אחותו נדד למטה, לכיוון כפות הרגליים, כמו כדי להבהיר שראתה הכול.

לאחר החתונה הם עברו לגור ברחובות אצל שרה, שהציעה להם חדר. לגבריאל היה חיסכון של 2,000 לירות. "תן לי אותם בעבור החדר," אמרה לאחיה, "ובינתיים תחסוך את המשכורות שלך כדי לרכוש בית."

בחיסכון של גבריאל שיפצה שרה את הבית, והם קיבלו חדר נקי, מסויד ומרוהט בצניעות. אך שרה הייתה כסוהרת בביתה, ופיקחה על כל תזוזה בבית, ובתיה לא הרגישה בנוח שם. החמיא לה שגבריאל שומר לאחותו מבטים זועפים, וכשזו לא לידם, מצב רוחו מתחלף ברגע, והוא משיט אותה למקום אוהב ואחר לגמרי. התחלפות מצב הרוח הייתה כתעלומה שהיא לא ביקשה לפתור. רק להמשיך וליהנות ממנה. העובדה ששרה פיקחה על הכול הפכה את הבית למעין אי מוגן ובתוכו האהובה שמורה בכל שעות הצבא הארוכות. בתיה שמה לב שגם שרה משתנה במהלך היום: כששתיהן לבדן היא קשוחה יותר, מחלקת הוראות ופקודות. לעומת זאת, כשגבריאל חוזר שרה נעשית קצת יותר רכה כלפיה, אולי מתוך זהירות ואולי משום שמחליפהּ חזר מהצבא והיא יכולה "לפשוט" את המדים.

במהלך היום אם בתיה התמהמהה, ולו קצת, שרה הייתה זורקת איזו הערה כגון "לא ראית שיש כלים בכיור?". אבל גם כשבתיה הקדימה לעשות הכול בחריצות היא זכתה לביקורת: "מי ביקש ממך לעשות?" השכנים לא דיברו עם שרה; בעבר היא העליבה אותם והייתה אנטיפתית. בתיה אהבה חברה, וכשהחליפה מילות חיבה עם השכנים, שרה הייתה קוראת לה להיכנס הביתה ונוזפת בה על לבביותה. במהרה התברר לה שאי אפשר לברוח מהשליליות של שרה. היא תמיד תתפוס אותך כאילו את רמאית, מְפֵרַת הבטחות. תמיד תיתן לך הרגשה שאת הפרעה לא צפויה, שאת אוכלת יותר מדי, שאת מחייכת כדי לזכות בטובות הנאה. הכול סבלו מעיניה הבוחנות של שרה: בעלה שחזר בערב וצעדיו בקושי נשמעים, ילדתם הקטנה שהסתובבה שעות בחוץ או התחבאה בלול התרנגולות. רק גבריאל ניצב מול אחותו כמו שהוא, בלי לצמצם את עצמו, מוכן אם צריך לכופף את נפש הברזל שלה.

*

שרה שלחה את בתיה למכולת. הייתה שעת צוהריים, יום קר וסגרירי. הרוח נשבה בחוזקה והאטה את הצעדים, כאילו היא בוקעת ממעמקי האדמה. כשהגיעה התאכזבה לגלות שהמכולת סגורה. גשם החל לרדת והיא יצאה ללא מטרייה. עד שהגיעה חזרה רועדת, הייתה כולה ספוגה מים. שרה פקדה עליה להישאר בחוץ תחת העץ, עד שכל המים יטפטפו וייגמרו. בתיה צייתה אך גופה ורוחה נשברו. היא צנחה על אחד הכיסאות תחת העץ בייאוש. כשהורשתה להיכנס אספה כמה פריטי לבוש בשקית, נמלטה מהחלון ונסעה לבית הוריה. כמה שעות לאחר מכן הופיע גבריאל לנחם אותה ולהשיבה אליו. היא ביקשה שישכור דירה, אפילו ישנה ומוזנחת. גבריאל הקשיב וחימם את כפות ידיה, להזכיר לה את מגען. היא נרגעה והרגישה שהשתחררה משעבוד. גם המהירות שבה הופיע גבריאל כמענה להתרחשות החמיאה לה ושימחה את ליבה.

*

בדירתם הראשונה בקומת הקרקע בראשון לציון נולד יוני. עשרה חודשים לאחר מכן הגיח לעולם אברי. יוני היה פעוט שקט, תנועותיו עדינות וגופו דק. מבטו היה שלֵו ולא תובעני. אברי לעומתו התרוצץ בחוסר מנוחה. בגיל עשרה חודשים למד ללכת ובגלל זריזותו וגופו הרחב שני התינוקות נראו כתאומים. בתיה טיפלה בהם ובבית במסירות רבה. תמיד היה אוכל חם, כביסה נקייה ומקופלת, הילדים שיחקו, ובתיה התרוצצה אחריהם בסבלנות אין קץ. אברי ביקש את חברותו של יוני, אך זה דחה אותו והתעמק במה שהסב לו הנאה: מציצת מוצץ והאזנה למוזיקה. אברי שבר כלים בלי סוף, נכנס למטבח ורוקן את הארונות. הוא היה מושך טרקטור בחוט, ממלא אותו בחול מהחצר ושופך בגנֵבה במסילות של החלונות. כשבתיה הרתיחה כביסה בדוד, לא אחת שפך לתוכה חול ואבנים קטנות. "עכשיו הכול מהתחלה", הייתה אומרת בכעס שלא הטיל מורא. לפעמים יוני היה דוחף את אברי בלי סיבה נראית לעין, כמו כדי לומר לו: "הקצב שלך לא מתאים לי והוא מפריע לי לגדול." כששלושתם היו בחצר הקטנה, סילבי ומשה, השכנים הקשישים מהקומה מעל, חשוכי הילדים, היו מסתכלים בהם מהמרפסת בחיוך רחב. פעם סילבי צעקה לה מלמעלה: "כל הכבוד, איך שאת עושה הכול לבד." בתיה ידעה שהיא לא לבדה, גבריאל מפעיל את רגשותיה מרחוק. כשהייתה עסוקה הרגישה שהוא הוגה בה בחמימות. הוא נמצא ברוחו בכל מקום, עושה סדר בחייה, מן נוכחות שיודעת להחליק פנימה.

*

בתיה משכיבה את יוני ואברי. יושבת על שטיחון בין שתי המיטות ומספרת מעשייה מרגיעה. אברי מותש מרוב התרוצצויות ויוני מקשיב בצימאון. לאחר שנרדמו היא נוגעת נגיעות אחרונות של טיפוח, מצמידה כיסאות, משקה עציצים שקנתה בזיל הזול והתקינה בחלונות ובחדרים סביב. חוזרת ונשכבת על השטיחון בעייפות שלא ידעה כמותה. 'אל תירדמי', היא אומרת לעצמה, אבל העיניים נעצמות וגופה מרפה. היא לא שומעת את גבריאל דופק על הדלת בחוזקה וצועק: "תפתחי לי, מה איתך?" שנתה עמוקה מדי. הוא צועק עד שהקול חודר והיא מקיצה בבהלה, מתנדנדת בדרכה אל הדלת.

"למה לא פתחת לי?" גער בה נוטף זיעה ומאיים.

"נרדמתי," אמרה בבהלה, "אני כל כך עייפה."

"לא נרדמת! היית עם גבר ובטח הברחת אותו מהחלון."

"לא," היא אמרה, "השתגעת?"

כמה שלא הסבירה לו, גבריאל לא האמין וחזר שוב ושוב לאותה נקודה אפלה. הוא הטיח בה שהיא אישה בוגדת, שהיא הוציאה את המפתח מן הכיס שלו בכוונה, ועכשיו היא מעמידה פנים אבל הוא לא טיפש ולא תמים. "מי הגבר הזה?" שאל ולא עזב. כשלא ענתה קרא לה "זונה" בהתגרות, כמעט בהנאה, כאילו הוא מנופף בפרי שקטף למענה. הוא מכריח אותי להודות במשהו שלא עשיתי, כופה את הדמיון שלו בכוח, עד שאסלוד ממנו, חשבה. מניין צצה דמותו החדשה, ואולי הדמות לא חדשה? הרהרה.

עד הבוקר ישב גבריאל בסלון, עיניו ניבטו כאילו הבשיל בהן משהו באיחור. כשיוני ראה את אביו, רץ להתחבא מתחת לשולחן הפטפון, שעה שאברי מצא כף והכה על סיר אלומיניום ברעש וגובר והולך. גבריאל היה שקוע בהרהורים קשים. הוא פחד שבתיה תעביר עליו מידע בסתר, תספר לכולם על התנהגותו השלילית כדי לפגוע בו. הוא עקב אחריה מכינה אוכל לילדים, ופסיעותיה העמומות בלבלו אותו. לבסוף יצא לבסיס במדים שלא פשט כל הלילה.

בצוהריים חזר לשעה קלה, הניח על השולחן מכתב ומתנה ואמר לבתיה: "אלה בשבילך, ממני."

היא לא ענתה ולא רצתה לשמוע, אך הוא לא התרגז.

לבסוף יצא להמשיך את יומו. כשהדלת ננעלה רצו יוני ואברי לשולחן והסתחררו סביבו בניסיון להבין מה הונח שם. השולחן היה כראש הר והם לא יכלו להעפיל אליו. בתיה העיפה עין על האריזה הצבעונית ומייד עצמה את עפעפיה, להשיל מעצמה את הרצון לגעת. לאחר כמה דקות חטפה את המכתב וקראה את השורות הראשונות, שבהן הוא מתנצל ומבטיח שלא לשוב לסורו, ואחר כך מתאר את האהבה החזקה שחש כלפיה. המכתב הושלך חזרה לשולחן. הוא כמו שושנה שתסמם אותי, הרהרה. היא קלטה מהשורות הבודדות שקראה מקצבים שונים של חרטה שהתחלפה בתקומה כאילו מה שקרה הוא אמצעי עזר לחזק אותה, והוא יאפשר תצפית טובה יותר על הקיים. "תגובתי נבעה מהצטלבות מצערת בין פחדיי לאהבתי, ואין לזה הצדקה," כתב.

היא  פתחה את המתנה וראתה פיג'מה יפהפייה, מתאימה בדיוק לימים הקרים האלה. היא ליטפה את רקמת הפרחים שעיטרה את הכיס. לאחר מכן מיהרה להשיב לאריזה בדייקנות מוחלטת, והניחה בהתנכרות על שרפרף צדדי.

ניגשה להכין לילדים דייסה לארוחת הערב. גשם חזק הצליף בחלונות והפנט את אברי. תנור החימום הפיץ חום וריח עדין של נפט, מעבר לסורג להטה כיפת המתכת באדמומיות.

היא בחשה ובחשה שלא ייווצרו גושים בדייסה. יוני התקרב אל גבה ומשך בחולצתה, מלמל משהו חטוף ונרגש שלא הבינה. היא אמרה, "לא עכשיו", אך הוא הוסיף למשוך. כשהסתובבה אליו ראתה לתדהמתה שהפיג'מה החדשה מונחת על תנור הנפט, אחוזת להבות קטנות.