צילום: Shutterstock

מאז, בכל פעם שאני עוצם את העיניים, אני רואה את החתיכה הזאת שנשארה מהאוזן של רפי. אפילו עכשיו. בטח לא תאמינו לשום מילה ממה שאספר לכם, אבל לא אכפת לי. זה בעיקר הסיפור שלו, של רפי, ולא ממש שלי. אם לא הייתי מבטיח לו, לא הייתי מספר כלום.

רפי היה הבן של השכנים, או יותר נכון הבן של השכן, כי היה לו רק אבא. כמו שהוא תמיד סיפר, אימא שלו לא נפטרה או ברחה מהבית או משהו כזה, היא פשוט נעלמה. פוף! אני אף פעם לא ראיתי אותה, זה היה לפני שעברנו לכאן, אז אני לא יודע מה קרה. בכל מקרה, האבא הזה של רפי הוא לא בן אדם נעים בכלל. גם מְדבר לא יפה, גם מריח לא טוב ופעם גם נתן לרפי סטירה שהעיפה לו שן מהפה. הוא היה מודד של איזה מכון גיאולוגי ובדרך כלל נשאר לישון בשטח והיה חוזר רק בסופי־שבוע וגם זה לא תמיד. ככה היה עדיף לכולם. גם רפי חשב ככה, לא רק אני. מה שכן, אבא של רפי מעשן כל־כך כבד שאנחנו יכולים להריח מתי הוא חוזר לדירה, ואנחנו שתי קומות מתחת.

בכל מקרה, יום אחד רפי דפק אצלנו על הדלת בלי להפסיק ואז גם נתן לי את המבט החשדני שלו. הוא יודע להסתכל עליך ככה באלכסון ואתה ישר מרגיש אשם וזה לא משנה שלא עשית כלום. זה לא עשה לי חשק גדול כל־כך אבל הוא ביקש ממני לבוא ולא הרגשתי נעים להגיד לו לא. אני לא יודע אם בגלל השיער המבולגן או הפנים המודאגות, אבל הוא נראה יותר מוזר אפילו מבדרך כלל. הוא לקח אותי לספסל בגינה, שני רחובות מהבניין שלנו, התיישב ונאנח. אני זוכר את האנחה הזאת, כי מייד רציתי לקום וללכת משם. אני שונא שאנשים נאנחים רק בשביל שתדע כמה קשה להם. הם יכולים במקום זה פשוט להגיד את מה שהם רוצים. או יותר טוב, הם יכולים לסתום את הפה וללכת משם.

בגלל שאתה החבר הכי טוב שלי, הוא אמר, אני רוצה לשתף אותך בסוד. אבל תדע לך שזה עסק מסוכן, אז אתה יכול לקום וללכת עכשיו, אם אתה מפחד.

האמת היא שלפני זה לא חשבתי עליו בתור חבר בכלל. הוא היה סתם אחד מהבניין שלא שמתי־לב אליו. נכון שפעם ביקשתי ממנו עזרה במתמטיקה, בתחילת החטיבה, אבל ראיתי שהוא לא כזה גאון כמו שהוא אמר. בכל מקרה, הוא כמעט אף פעם לא היה בדירה שלי, ואני לא הלכתי לדירה שלו חוץ מאותה פעם במתמטיקה. דירה מסריחה ומלוכלכת. הרבה יותר טוב לשבת איתו בגינה. בכל מקרה לא היה לי כוח לזוז, אז נשארתי שם על הספסל. מה מפחד? שאלתי. מה מסוכן?

מה אתם יודעים, הסתבר שרפי המציא רגש חדש. רגש שעדיין לא ידוע בעולם. והרגש הזה, ככה הוא אמר, זה לא סתם רגש של ילדים, אלא רגש־על. רגש שבקלות יכול להתמודד על האליפות של הרגשות. רגש שכמו כלום יכול לעמוד שווה בשווה מול כעס, או מול שמחה. ביום טוב הוא יכול אפילו לתת פייט לאהבה. עד כדי כך.

אני לא יודע אם קרה לכם פעם שגיליתם שהילד הכי כלומניק בכיתה הוא גיטריסט גאון, או שהילד הכי מופרע בשכבה הוא רב־אומן בשחמט או שהדוד השמן שלכם הוא מ”פ בסיירת צנחנים ודופק מארבים מעבר לקו, אבל ככה גיליתי שלרפי הזה, שקודם לא החזקתי ממנו בשום צורה, שתמיד חשבתי שהוא ילד מסכן שאין לו אימא ואבא שלו הוא סתם בן זונה, יש תחום התמחות, ושבתחום הזה אין עליו. בדקתי אותו מימין ומשמאל. ישבנו על הספסל הרבה זמן, דיברנו על רגשות, וראיתי שהוא יודע עליהם פחות או יותר הכול: את ההשפעה הפיזיולוגית שלהם, ההיסטוריה שלהם, את אזורי המחיה שלהם, שילובים מוצלחים שלהם ושילובים לא־מוצלחים שלהם ועוד הרבה דברים שבכלל לא ידעתי. זה היה לגמרי משכנע כי רפי לא רק דיבר על זה, הוא גם ממש הראה לי דברים. הוא גרם לי להרגיש אותם. העיניים שלו רצו לכל הכיוונים אבל המילים יצאו מהפה שלו ישר אל תוך הלב שלי.

אבל איך אפשר ‘להמציא’ רגש? שאלתי. אם זה משהו אמיתי שיש בעולם הזה, אתה רק יכול פתאום לשים אליו לב ולגלות אותו.

רפי אמר שבאופן כללי אני צודק, אבל בגלל שאני לא מבין ברגשות שום דבר, אני טועה לגמרי. רגש, ככה הוא אמר לי, זה לא משהו פנימי והוא לא באמת בתוכנו. זה משהו שיש לו זכות קיום משל עצמו. זה משהו שברגע שהמציאו אותו הוא מסתובב בעולם, ומשפיע על אנשים. אבל מבחוץ.

מאיפה בכלל אתה יודע את כל זה?

אמא שלי לימדה אותי קצת, רפי משך בכתפיים. וגם אבא שלי הראה לי כל מיני דברים. אבל בעיקר זה מהאינטרנט. יש כמה בלוגים טובים.

למה אתה מתכוון שהרגש משפיע מבחוץ?

זה סוג של אנרגיה. גלים. באיזשהו מקום זה כמו מחלה, אם המערכת החיסונית שלך חלשה, אתה נדבק. רק שעם רגשות זה נפשי ולא פיזי. אם מישהו ייעלם לך פתאום, למשל, מישהו קרוב אליך, כנראה שתהיה במצב נפשי כזה שתוך רגע העצב ישתלט עליך. זה לא שיש לך עצב בפנים והוא מתעורר, הוא בא מבחוץ ותוקף אותך. הוא ישתלט עליך כל־כך חזק שלא תוכל להרגיש שום רגש אחר כמו שצריך. אבל אתה לא עצוב בגלל שמישהו נעלם. אתה עצוב בגלל שזה מחליש לך את המערכת ומאפשר לעצב להשפיע עליך. כמו שראית, גם אני יכול לגרום לך להרגיש כל מיני דברים. אנשים יודעים לעשות מניפולציות אחד על השני ולהפעיל אצלם רגשות.

איך?

אם אתה מכיר מישהו, אתה יודע איך לגרום לו להרגיש שמחה או עצב או תסכול או מה שאתה לא רוצה. אתה יודע איך לגרום לו להגיע למצב מסוים, מצב נפשי, או מצב רגשי. ואז הרגש הזה כבר ינחת עליו. אם אתה טוב, אתה לא צריך להכיר מישהו כדי לגרום לו להרגיש משהו. ככה רגשות עובדים, הם נמשכים לכל מיני דברים. אני יכול אחר כך לרשום לך את הנוסחה, רפי אמר.

זה לא כזה מסובך, אמרתי לו, כל אחד עושה את הדברים האלה.

שני ילדים נכנסו לגינה ורפי חיכה לראות שהם לא מתקרבים יותר מדי. הוא עקב אחריהם עם המבט עד שנמאס לו והוא סובב את הראש בחזרה. גם כל אחד הולך, אז מה? זה שאתה מזיז את הרגליים שלך לא אומר שאתה יכול לרוץ מרתון. זה לא משהו שמלמדים אותך בבית־ספר. רגשות זה לא משהו בִּילְט אִין. מי שאף פעם לא אהב, אתה לא יכול להסביר לו מה זה אהבה. מי שאף פעם לא היה שמח, אין לך איך להסביר לו מה זה. למה? כי הרגש הזה אף פעם לא השפיע עליו, אז אין לו סיכוי להבין מה אתה רוצה ממנו.

חשבתי על זה, וזה לא ממש הסתדר לי. אתה אומר שבן־אדם יכול לחיות בלי רגשות?

שמעת על תאצ’ר? הצחוק של רפי חרק ונקטע. באופן תיאורטי, כן, אפילו ניסיתי את זה כמה זמן. אבל זה כמו לחשוב על כלום – קשה לעשות את זה להרבה זמן. נראה לי שהמאסטרים הגדולים יכולים באמת לא להרגיש שום דבר, אבל צריך הרבה מאוד שנים של אימונים. תראה, המוח בנוי בשביל לחשוב, אבל המחשבה היא לא באמת חלק מהמוח. בן־אדם בנוי להרגיש, אבל הרגש הוא לא באמת חלק מהבן־אדם. אתה יכול לחשוב על שום דבר, כלומר לא לחשוב בכלל? זה קשה. אבל המחשבה היא לא חלק ממך, וגם הרגש לא. למשל, לפני שהמציאו את הגעגוע, רפי המשיך, אף אחד לא היה מתגעגע. אף פעם.

איך זה יכול להיות?

ראית בתנ”ך מישהו מתגעגע?

אבא של יוסף.

רפי גירד מאחורי הראש שלו. יעקב קוראים לו. הוא היה עצוב, אבל הוא לא התגעגע. אתה בכלל יודע מה ההבדל בין עצב לגעגוע? הוא לא התגעגע. לא היה כזה דבר. לא בפנימיוּת של האנשים, לא בחיצוניות שלהם, לא בשום מקום – פשוט לא היה. פעם היו מעט מאוד רגשות. זה לא כמו היום שכל אחד מרגיש משהו חדש כל דקה. רפי נעמד פתאום ואז התחיל לסכם, אם אני אומר לך שהמצאתי רגש חדש אז תקבל את זה ככה ואל תתווכח סתם.

מי המציא את הגעגוע?

נו באמת! מי המציא את הגלגל? הוא חזר לשבת. אתה יודע מה? אתה כזה עקשן, בחיי. תעצום את העיניים שלך ואני אראה לך שבכלל חבל על כל הדיבורים שלך.

אז עצמתי את העיניים ורפי התחיל לספר לי כל מיני דברים. בהתחלה על האימא הנעלמת שלו, אחר כך על כבישים מהירים, אחר כך על גמדים ורודים או על גמדים עם תחתונים ורודים והוא המשיך והמשיך עד שפתאום באמת הרגשתי את מה שהוא מדבר עליו. משהו התפרץ אצלי בבטן והפך אותה ואז עלה ועשה לי עקצוצים בעורף ובגב. בסוף הרגשתי נימול בשפתיים וקצת צריבה בלשון. זה נמשך רק כמה שניות, אבל זה היה חזק. רפי לטש אליי את העיניים במבט חוקר, כמו מדען שמסתכל על שפן הניסיונות שלו. נו? הוא שאל, והאצבעות שלו בידיים קפצו כמו איזה פסנתרן.

תשמע, אמרתי לו, זה חזק לאללה.

טוב, אה? רפי חייך בסיפוק, אבל העיניים שלו התרוצצו לכל הכיוונים.

לא יודע אם טוב, אמרתי. זה מרגיש מוזר, איזה סוג של סוף או משהו כזה. זה באמת חזק.

למה אתה מתכוון ‘סוף’?

לא יודע. זה מרגיש מוזר. מפחיד קצת. יש לך שם בשבילו?

עוד לא, רפי אמר, זה עוד מוקדם מדי.

תקרא לו ‘סוף’.

זה שם גרוע. ממש גרוע!

אחר כך שתקנו קצת ורפי רק גירד מאחורי הראש.

לְמה הרגש הזה קשור? באיזה מצב נפשי צריך להיות בשבילו?

נראה, אני עוד בשלבי פיתוח.

אבל אם כבר המצאת אותו, אז לפי התיאוריה שלך הוא מתקיים בכוחות עצמו וכל אחד יכול עכשיו להרגיש אותו.

עוד לא, אמר רפי ושפשף את כפות הידיים שלו בברכיים, זה רק אבטיפוס. בגלל זה הייתי צריך לספר לך את כל השטויות האלה על הגמדים עד שהרגשת אותו. כשהוא יהיה מוכן, כל אחד יוכל להרגיש אותו בקלות, באופן יומיומי.

אז מה עוד נשאר לך לעשות? שאלתי אותו. צריך שהוא יישאר יותר זמן?

מה פתאום, הוא הרים את הסנטר. נראה לך? זה החלק הכי קל. הייתי יכול להשאיר את זה אצלך הרבה מאוד זמן, אבל זה עוד מסוכן. הבעיה היא עם תופעות הלוואי.

איזה תופעות לוואי?

רפי שוב נאנח אבל הפעם לא רציתי ללכת משם. תראה, האמת היא שבכלל לא הייתי צריך לתת לך להרגיש את זה. אתה פשוט עצבנת אותי עם העקשנות הטיפשית שלך והשאלות הטיפשיות שלך. הרגש הזה עוד לא מוכן ולהרגיש אותו יכול להיות עסק מסוכן. רפי שוב שם את היד שלו מאחורי הראש ובדק משהו עם האצבעות.

מה יכול להיות מסוכן בלהרגיש?

אין לך מושג, הוא הסתכל עלי. יכולות להיות אלף תופעות לוואי. רגשות יכולים להשפיע על בן־אדם במיליון צורות. תחשוב על אהבה, או כעס, ומה הם עושים לבן־אדם אחרי כמה זמן. ואם לרגשות גמורים יש תופעות לוואי, אז בטח ובטח שיש גם לרגשות בפיתוח. זה כמו הבחור שהמציא את קרני הרנטגן, או הפולנייה הזאת שגילתה את הפולוניום. רק אחר כך הם גילו כמה שזה מסוכן. הפולנייה הזאת, מרוב ששיחקה עם זה, היו צריכים לכרות לה את הידיים. היא קיבלה בשביל זה גם פְּרס נוֹבּל בכימיה וגם פְּרס נוֹבּל בפיזיקה. נהדר, אבל אם אתה שואל אותי, אז לא תודה. אני אוהב את הידיים שלי יותר מדי. רפי סגר את הפה ועצם את העיניים.

מארי קירי? נראה לי שלא כרתו לה כלום.

נו, בטח שמארי קירי! וזה לא… זה… אני מפחד שגם אצלי יש תופעות לוואי… אני משחק עם הרגש הזה כבר די הרבה זמן.

איזה תופעות לוואי?

הוא הציץ לצדדים ואז אמר בקול חלש, אני נעלם.

נעלם? מה נעלם?

רפי חיכה רגע, הציץ שוב לצדדים ואז הסתובב והרים קצת את החולצה שלו. מה אתם יודעים, משהו כמו רבע מהגב שלו לא היה שם. לא היה שם שום דבר. חשבתי אם לנסות לגעת, אבל הוא ישר הוריד בחזרה את החולצה.

כמה זמן זה ככה?

לפני יומיים שמתי לב פעם ראשונה.

איך זה מרגיש?

מה זאת אומרת איך זה מרגיש? זה לא מרגיש!

איך זה יכול להיות? איך רגש יכול לעשות כזה דבר?

עובדה, רפי אמר, והיה נדמה לי שגם הפחד שהיה לו בעיניים קצת נעלם. אין לי מושג, אבל זה ככה גם בכף־רגל שמאל שלי וגם קצת כאן, הוא הצביע על אחורי הגולגולת שלו, מתחת לשיער. אבל אתה אל תדאג, לא יקרה לך שום דבר מלהרגיש את הרגש הזה פעם אחת. בכל מקרה היית חייב להרגיש אותו, הוא אמר, כי בשביל זה רציתי לדבר איתך. זה מה שרציתי לבקש ממך – שאם אני באמת איעלם, שתוכל לספר לכולם. תספר להם בדיוק מה קרה. שאפילו אם לא יתנו לי שום נוֹבּל ושום דבר, שלפחות זה לא יהיה סתם. אני רוצה לדעת שאני משאיר משהו אחריי, הקול שלו נחלש, לא כמו אימא שלי…

מה אני אגיד לכם, הסתבר שברגע שזה מתחיל, התהליך מאוד קצר. אני חושב שהלשון שלו נפגעה כי הוא הפסיק לדבר כבר באותו יום. עד שהבנתי מה קורה לא היה אפילו זמן ללכת לאיזה גוף רפואי שיעשה איזה מחקר. כמובן שאבא שלו בכלל לא היה בסביבה. תוך יומיים נשאר לו רק חלק מהפרצוף ומהצוואר ובסוף בסוף רק חתיכה מהאוזן, וזהו. הוא נעלם.

אז הנה אני מספר לכם את הסיפור של רפי שגם אם לא תאמינו, זה לא אכפת לי בכלל. פשוט לא היה לי נעים ממנו, שהוא בא ושיתף אותי בסוד שלו, רגע לפני הסוף, ואני לא עושה עם זה שום דבר. זאת הייתה המשאלה האחרונה שלו, אז אני עושה את זה ודי.

מהרגש הזה שהוא המציא אני לא זוכר כמעט שום דבר. אני זוכר שזה היה רגש חזק, אבל אין לי מושג איך לשחזר אותו. גם היום התיאוריה של רפי לא נראית לי ממש הגיונית, אבל באמת לא הצלחתי להרגיש את זה עוד פעם. אולי רפי לקח איתו את הרגש הזה לקבר, או לאן שהוא לא הלך. לפעמים אני דווקא מנסה לחשוב על כבישים מהירים, על גמדים עם תחתונים ורודים, לפעמים אפילו נדמה לי שאני מרגיש משהו בבטן, בעורף, אבל אולי זה רק סתם.

3 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − חמש עשרה =