ציור ה.הכטקופף

הקדמה מאת אלי אשד

יוסי ריבלין פרסם לאחרונה את הרומן “לשיר, סיפור אהבה”, סיפור אהבה על רקע האהבה למוזיקה הישראלית. בה בעת פרסם גם שני ספרי ביוגרפיה דוקומנטריים על ניצולי שואה, ובהם מתוארים חייהם במהלך אותן שנים נוראיות.

לרגל יום השואה הבינלאומי המתקרב, הנה לפניכם סיפור נוסף שלו, בדיוני הפעם (אבל על רקע אמיתי בהחלט), העוסק בשואה ובחוויותיו כמספר סיפורי חיים של ניצולי השואה, ובקשר ההדוק בין השואה למזון.

הסיפור יראה אור בקרוב באנתולוגיה של סיפורי אוכל בעריכת מיכל טרן בהוצאת “כתב”.

* אחדים מן הציטוטים בסיפור שאולים מהסיפור “תהילה” מאת ש”י עגנון.

צ’ולנט אחרון בגטו \ יוסי ריבלין

את פולינה ספוקויני פגשתי די באקראי. היה זה הודות להתנדבותי בתוכנית שנקראת “לחלץ סיפור חייהם”, שמטרתה לתעד את סיפור חייהם של ניצולי השואה, האחרונים שטרם סיפרו את סיפורם. נתקלתי במודעה, בה מחפשים מתנדבים בעלי כישורי כתיבה וידיעת השואה, לתיעוד סיפורי ניצולים. התקשרתי, ובחורה חביבה ששמה מוריה, סיפרה לי על התוכנית. אמרה שהמתנדבים יקבלו מעת לעת שמות של ניצולי שואה שטרם סיפרו את סיפורם, וכי עליהם ליצור עמם קשר, להגיע לביתם ולדובבם, שיספרו. הגשתי מועמדות. כעבור שבועיים זומנתי לבחינת קבלה באולם האנשים החשובים של יד ושם. שם, נתבקשתי לענות על מבחן קצר של ידע אישי, לכתוב סיפור בן 1,500 מילה המבוסס על חייו של יאנוש קורצ’אק, ובנוסף לכתוב ראיון בדיוני עם יושב ראש היודנראט של ורשה. לבסוף, התקיים ראיון אישי. סיפרתי על ניסיוני בכתיבה ובראיונות, בידיעת השואה, בתפיסת עולמי, בתכונות החזקות שלי, אולי אף תיארתי גם מעט מחולשותיי.

שבועיים נוספים חלפו, וקיבלתי הודעה כי התקבלתי. שמחתי, אני לא יודע למה. אולי בגלל שהרגשתי שאילולא הייתי מתקבל, הייתי חש קצת כמפסידן. הוזמנתי להשתלמות בת שלושה ימים ביד ושם. נושאה היה, כיצד לדובב את הניצולים ולחלץ מהם את סיפורם. כיצד פונים, מה אומרים, ומה שואלים ומה לא שואלים. למה להתכונן, למה לצפות ואיך לכתוב אחר כך את הדו”ח הסיפורי.

ואז, אחרי כחודש ימים הגיעה הפניה הראשונה. קיבלתי טלפון ממוריה, ששאלה אותי אם אסכים לנסות ולראיין את פולינה ספוקויני, ניצולת שואה המתגוררת בעיר רמלה. אני מתגורר לא רחוק משם, אז הם חשבו לנצל את קרבתי הגאוגרפית ולהטיל עלי את משימת החילוץ והתיעוד הראשונה.  הסכמתי מיד, כמובן. מוריה ציינה שאקח בחשבון שזו תהיה התנסות לא פשוטה, מאחר ובעבר סירבה פולינה לכל הצעה להתראיין על  חייה. מדובר באישה שחצתה את גיל השמונים. הציעה שפשוט אגש לשם, אל ביתה. אז למרות שקיבלתי את מספר הטלפון שלה, ויתרתי על התקשרות מקדימה.

אחר צהריים אחד, נסעתי אליה. הגעתי לבניין דמוי רכבת, פשוט ונאה בדרכו, במרכז העיר רמלה, לא הרחק מהמגדל הלבן. עליתי כמה מדרגות והקשתי על הדלת ששלט פשוט תלה במרכזה, פולינה. ציפיתי למעט מאוד, ובעיקר קיוויתי שלא לבוא במבוכה. הערכתי שאשהה עם הניצולה כחצי שעה-שעה, אכתוב דו”ח קצר, היכן נולדה, מתי עברה לגטו, האם הייתה במחנה ריכוז ואיך ניצלה, ובזה זה יסתיים. כעבור רגע או שניים, פתחה בפני את הדלת אישה זקנה והחוותה מיד, “בוא תיכנס”. הרגשתי כאילו היא מכירה אותי וציפתה לבואי. היא לא שאלה שורה של שאלות חקרניות מן העבר השני של הדלת, לא ביקשה לדעת מי ומה אני. חשתי שמדובר באישה חזקה שלא מפחדת מהחיים. חיבבתי אותה מהרגע הראשון.

את עינה הימנית כיסתה רטייה שחורה. אישה עם רטייה על העין לא יכולה להיות משעממת. להרף דמיינתי פרטיזנית צעירה ואמיצה, לוחמת ללא חת בנאצים מבין עצי יער עד בפאתי איזה עיר מזרח אירופאית, ומאבדת את עינה בקרב גרילה כלשהו, אולי ביערות רודניקי שליד וילנה?

זמן קצר לאחר שנכנסתי לביתה, פולינה כבר הצחיקה אותי. שאלתי אותה מהיכן היא, והיא ענתה לי בבדיחה: “שני קשישים נפגשים אז האחד שואל את השני מהיכן אתה? אז הוא עונה לו אני מלודג’. ואתה? שואל חברו, אני מרַמלֵז'”, צחקתי. כך הבנתי שהיא במקור מלודג’ ולא מווילנה. פולינה הייתה זקופה, נמרצת, נחושה וחדה.

אחר כך שאלה אותי אם אני רוצה כוס תה, והנהנתי. היא הוליכה אותי אל מטבחה שהיה מטבח גדול, יחסית לדירה הקטנה והורתה לי לשבת. עשיתי כדבריה. רק בשעה שהכינה את התה שאלה אותי לראשונה, מה אני רוצה ממנה.

סיפרתי לה על תוכנית המתנדבים בה אני לוקח חלק, מטעם העמותה.

“ובמה אני יכולה לעזור?” שאלה.

“אני רוצה שתשתפי אותי בסיפור על השואה הפרטית שלך. ככל הידוע הוא טרם סופר”.

“למה לך להשתעמם?” שאלה בחיוך מתוק בעת שעמלה על הכנת התה. עניתי לה כי אין כזה דבר ניצול שואה עם סיפור חיים משעמם. “וחוץ מזה”, הוספתי, “זה לא עולה לך כסף ואני ממילא פה, ושום דבר לא יתפרסם בלא אישורך. הכול ילך לארכיון, אבל חשוב שכל סיפור וסיפור יתועד וישמר לנצח”.

היא הגישה לי את התה, לצד שלוש עוגיות מעשה ידיה. הכינה גם לעצמה תה, והתיישבה מולי, שותקת.

היה שקט. זקנים, אפשר לראות בנקל כשהם חושבים. “תשמע, אני מעריכה את פנייתך, וזה יפה שבאת עד לכאן. אבל אין לי כרגע סיפור לספר לך, וחוץ מזה הגעת בזמן לא טוב. אני בדיוק מכינה את הצ’ולנט של שבת.”, שברה את השקט בהסברים. באותו הרגע אכן שמתי לב לשורה ארוכה של קערות ניצבות על השיש, עמוסות. מיני קטניות בשרייתן; שעועית במגוון צבעים, חיטה, גריסי פנינה. ובקערות אחרות נתחי בשר, תפוחי אדמה, בצל, קישקע. המשכתי לטייל עם המבט, וראיתי שעל הכיריים סיר ענק ריק, ממתין למילויו. ודאי יש לה משפחה גדולה ונכדים רבים ובטח אף נינים, וכולם יגיעו בשבת לאכול מהצ’ולנט של סבתא, סברתי.

חשתי מבוכה שנפלתי עליה ביום העסוק שלה בשבוע. תוך כדי לגימת התה ולעיסת העוגיות, סיפרתי לה עוד קצת על עצמי. שאני נשוי, אב לארבעה ילדים ומתגורר לא רחוק ממנה. סיפרתי על ספר ביוגרפיה שכתבתי על ניצול שואה מהונגריה, ועוד ספר על ניצול שואה מרומניה, ושאני אוהב לכתוב, ושאני אף “חובב” שואה, ולכן התנדבתי לעמותה.

סיימתי לשתות את התה, העוגיות היו מעולות, קינמון וג’ינג’ר. פולינה אמרה שאיני הראשון שפונה אליה, וכי עד כה סירבה מכל מיני סיבות, בעיקר כי לא אוהבת את השאלות ששואלים אותה. אבל היא מבטיחה לחשוב על זה בנחת בסוף השבוע, וביקשה שארשום על פתק את שמי ואת מספר הטלפון שלי. כך עשיתי. חששתי שיותר לא אשמע ממנה לעולם. בעמותה הסבירו לנו, שהכי חשוב זה ליצור קשר של אמון וחיבה עם הניצול, ואולי בכך כשלתי?

חלפו כמה ימים ולא שמעתי ממנה דבר. התקשרתי למוריה ודיווחתי לה על הפגישה. הצעתי שאולי תיתן לי שם של ניצול או ניצולה אחרים, אך היא אמרה לי לחכות, ולא להרים ידיים. “תן לה עוד כמה ימים, ואם היא לא תטלפן אליך, נסה אתה בעדינות לצלצל אליה, או שפשוט תיגש אליה שוב. עם ניצולי שואה לא צריך ללחוץ”.

ואכן, אחר צהריים אחד קיבלתי פתאום טלפון. לקח לי כמה שניות להתעשת, ומשנזכרתי, שמחתי מאוד לשמוע את קולה של פולינה. “רצית לשמוע ממני סיפור נכון?” שאלה. “כן, כן, וודאי”, אמרתי במבוכה קלה, על שלא זכרתיה מיד. היא  הזמינה אותי אל ביתה.

***

למחרת אחרי הצהריים נפגשנו בשנית. סברתי שאפגוש שם את אחד מילדיה או בן משפחה אחר. כך הכינו אותנו בהשתלמות, שתמיד למפגש הראשון מצטרף גם אחד הילדים, לוודא שלא מדובר בנוכל שמנסה לגנוב את כספו של ההורה הקשיש. אבל שוב מצאתיה לבד, להפתעתי. היא הייתה מסורקת למשעי ולבושה בשמלה פרחונית נאה, עם רביד חרוזי ענבר מונח על צווארה. היא התכוננה למפגש. למרות הרטייה השחורה שעיטרה את פניה, הבחנתי בתווי פניה הנאים. תווים שהעידו שהייתה אישה נאה בצעירותה. מעינה האחת בקע אור של אהבה, וקמטי פניה היו של אשת ברכה ושלום. ביתה היה צנוע, והריח שעלה ממנו נעם לי. בסלון ניצבו כורסה גדולה ונוחה, ספה ארוכה, ושולחן סלוני אובלי. בצד החדר עמד מזנון עץ כבד ימים. על הקיר תלה צילום או שמא היה זה ציור, של אי אקזוטי, במסגרת עץ בולטת. טלוויזיה לא הייתה.

“תשתה תה?” שאלה, אך הפעם סירבתי. “אני כבר שתוי מהבית”, אמרתי. באתי לעבוד. לא שכחתי שכרגע משימתי היא אחת, לדובבה. לשאת חן בעינה ולגרום לה להיפתח אליי. רציתי לשמוע את הסיפור שלה, לרשום אותו בפנקסי, אחר כך להקלידו למחשב, להעבירו למוריה ולסמן וי על המשימה הראשונה שקיבלתי בחילוץ סיפור מהשואה שטרם סופר.

פולינה החלה לדבר. “מעולם לא סיפרתי לאיש על חיי. כמו שאמרתי לך, לא הייתי פתוחה לשאלות ולא קפצתי לספר. גם עכשיו אין לי עניין רב לספר, אבל אתה כבר פה, ואתה עושה רושם של בחור נחמד. והבטחת שהסיפור הולך לארכיון, ולא ייעשה בו כל שימוש לפני מותי, נכון? אז אני מוכנה לספר לך על הצ’ולנט שלי, שיצא לך לראות פה את שלבי הכנתו כשהיית פה בפעם הקודמת”.

הייתי קצת נבוך. “אני מחפש סיפור מהשואה”, הזכרתי לה.

“זה מהשואה”, ענתה בחדות.

“הצ’ולנט שהכנת בביקורי הקודם, הוא מהשואה?” תהיתי.

“כן”, אמרה במלוא הרצינות ובדל של חיוך לא ניכר על פניה. חששתי לרגע שתודעתה החלה להשתבש מפני הזקנה. ואז אמרה, “בכל זאת, בוא נעשה לנו תה”. הצעתי שאולי אני אכין הפעם, אך היא סירבה. “אתה לא תתמצא במטבח שלי. שב, שב, אני אכין”. היא הלכה להכין את התה ולהביא את העוגיות המצוינות שלה. בינתיים שלפתי את המחברת הצהובה שקיבלתי מהעמותה, הפעלתי טייפ מנהלים קטן, התכוננתי לכתוב, בתקווה שיהיה מה.

אחרי טקס התה הקצר נפנינו לשיחה. פולינה שוב התיישבה מולי, הניחה את כפות ידיה על ירכיה, ואמרה, “טוב”. היה רגע שקט, ואז שאלה,

“על רומקובסקי, שמעת?”

חשתי סחרחורת קלה. כמו להתחיל נסיעה במהירות של 100 קמ”ש.

“ברור”, עניתי. “מי לא שמע עליו? ראש היודנרט של לודג'”.

היא הנהנה בראשה, “נכון, יפה. מה עוד אתה יודע עליו?”

המהמתי. “שהוא היה איש מושחת, נהנתן, אדם שלילי, שנוא מאוד על ידי יהודי הגטו. ושאמרו עליו שהיה משתף פעולה עם הנאצים ושדאג להעלים את מתנגדיו, אבל גם שפסע הפריד בינו ובין הצלת כל יהודי הגטו. ההיסטוריה לא אוהבת אותו”. אמרתי.

עוד רגע של שקט עמד באוויר. פולינה הידקה את שפתיה זו לזו והנהנה בשקט עם ראשה לאישור, ואז אמרה: “הייתי חברה שלו. הוא היה קורא לי פולי. אני הייתי קוראת לו חיים-מרדכי, מדיי פעם אפילו היינו רוקדים טנגו אצלו במשרד, כשאיש לא ראה”.

הצטערתי לרגע על שמות התואר שמיהרתי להעניק לרומקובסקי, ופחדתי שהיא תיעלב בשמו ומילותיי יאטמו אותה מלהמשיך ולספר. “מה זאת אומרת?” שאלתי בזהירות. “עזוב שאלות עכשיו. תן לי לספר בקצב שלי אחר כך תבין”, אמרה, והמשיכה. “הכרתי גם רומקובסקי אחר, לא כמו שההיסטוריה זוכרת אותו קצת ברשעות. הוא ידע גם להיות רגיש, חומל, עם יכולות לאהוב. הוא ידע לחבק ודאג מאוד לילדי הגטו. לו עצמו לא היו ילדים משלו והוא דאג במיוחד ליתומים”.

רומקובסקי בודק מזון שאותו קיבלו היהודים

“מדי פעם היה מקבל נקניקים מהנאצים כחלק משיתוף הפעולה איתם. נכון, הוא היה לוקח חתיכה קטנה לעצמו ולעיתים נותן גם לי, אבל את היתר היה מעביר לילדים האומללים בבית היתומים. הוא ניסה ככל שאפשר לשמור על הילדים כדי שהנאצים לא יגעו בהם, עד שכשל בכך. הוא היה גבר נאה. גבוה, חסון, שיער שיבה משוך לאחור, משקפיים עגולים שהעניקו לו מראה חכם. היה לו קול בריטון. ידע להיות אכזר ורגיש, קשה ורך, אוהב ושונא, נוקם וחומל, צנוע ונהנתן. ואז, כמנסה להציב סכר על שטף המלים, עצרה לרגע והתכנסה בתוך עצמה, בטרם המשיכה.

חיים מרדכי רומקובסקי

“הוא היה מנהיג. הייתה לו מטרה. היה לו חזון. להציל את הגטו. ואני לא יודעת אם אתה יודע, אבל גטו לודג’ היה גטו עובד. אזור תעשיה אחד צפוף מאוד ובו פעלו כמאה סדנאות עבודה בתוך שטח קטנטן, הכול בשביל הגרמנים. קראנו להם ריסורטים”.

“ובמה את עבדת?” שאלתי

ושוב פולינה התכעסה עלי קלות, “עזוב שאלות עכשיו, ביקשתי ממך, לא?”

התנצלתי, ותחבתי את ראשי הנזוף אל תוך פנקס הכתיבה, והמשכתי לכתוב.

“יום אחד הייתה שביתה באחד הריסורטים, שביתת רעב. נגד רומקובסקי, נגד הנאצים ונגד התנאים הירודים, והאוכל הרקוב. אבל כמובן ששום דבר לא עזר. הפועלים, שהיו צעירים בני שש עשרה ושבע עשרה, סירבו לעבוד וסירבו לאכול את האוכל הרקוב שקיבלו. הם רק אמרו, שאם הולכים להרוג אותם, אז עדיף שיהרגו כבר עכשיו. שום תחינות אליהם שיחדלו מהשביתה לא הועילו, אפילו איומים לא עזרו. רומקובסקי רתח והנאצים נלחצו מזה. הם מאוד פחדו מבלגן וממהומות, ורצו רק שהעבודה תימשך. ואז, הם הגו רעיון. להכין תבשיל עסיסי ולהניח סיר מול השובתים. הם היו בטוחים שהשובתים לא יעמדו בפיתוי ויאכלו, וכך תסתיים השביתה. המשימה גולגלה לרומקובסקי. הוא לא ידע מה להכין. רווק. הצעתי שיכין צ’ולנט. הוא בדיוק נסע לוורשה ונפגש שם עם ראש היודנראט, אדם צ’רניאקוב, ועם הארכיונאי של גטו ורשה, דוקטור עמנואל רינגלבלום. שמעת עליו?” הנהנתי. “אז רינגלבלום בכבודו ובעצמו נתן לו מתכון לצ’ולנט”.

ואז פולינה קמה, ניגשה למזנון העץ שעמד בצד, פתחה את דלתותיו, שלפה משם קופסת קרטון ישנה ופשפשה בתוכה באיטיות. שלפה דף נייר מהוה מאוד שהיה נתון בתוך מעטפת ניילון, כתוב בכתב יד ביידיש. והציגה מולי, “זה כתב ידו של דוקטור רינגלבלום”, אמרה.

חשבתי שאני עומד להתעלף.

“די רעאדצט יידיש?” שאלה.

נענעתי ראשי לשלילה. לצערי אינני דובר השפה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שכעסתי על עצמי מכך שהתעלמתי בבוז מהשפה “המגוחכת” הזו, שבה הורי הסתודדו או ריכלו. ואני, כילד צבר, אטמתי עצמי מלקלוט אותה. כמה הייתי רוצה עכשיו לדעת ולהבין יידיש.

פולינה המשיכה, “זה מה שכתב דוקטור רינגלבלום בכתב ידו. אתה יודע, המקור הלך אחר כך אל תוך האדמה. הוא הרי היה משוכנע שהולכים להרוג את כולם עד היהודי האחרון, ורצה שידעו שהיה פה פעם עם יהודי, עם אמונות, עם תרבות, ועם מאכלים משלו. אז הוא הטמין באדמה כדי חלב, גדושים במסמכים ורשימות ויומנים, ומתכונים גם. בכתב ידו העתיק את המתכון, ומסר אותו לחיים מרדכי”.

היא קראה ביידיש ותוך כדי תרגמה, שאבין

“”צ’ולנט הוא ניצוץ־אלוה

מגן־עדן טעמו!

כך היה שר לנו שילר

לו טעם הוא את הצ’ולנט…

והמשיכה. “בעבאלאך לכבוד השטטלאך… כל כף יד זה סועד אחד. עכשיו קרטופלך, תפוחי אדמה, לזכר השטיבלך, חצי תפוח אדמה לסועד. שמאלץ לזכר היידישע מאמע. בצל לזכר היידישא נעשומע… גריסים לזכר השטעטל שהיה ואיננו. קישקע לזכר שולם עליכם, מלח ופלפל לזכר החזנות של יוסלה רוזנבלאט, ביצים לפזר ממעל לזכר ה”סה פאסט נישט”. יודע מה זה סה פאסט נישט?” שאלה והפנתה את פניה אלי. ידעתי זאת, מתוך הרצאה על ספרות היידיש שלפני המלחמה ששמעתי פעם. ההתנהגות הנאותה, המכובדת ה”מענטשית” שהייתה נהוגה בקהילות היהודיות לפני המלחמה.

“תתפלא, אבל הנאצים סיפקו את הפרודוקטים. הם הביאו פרודוקטים טובים הפעם. לא רקובים, לא קפואים. עוד לא קלטנו מה הם זוממים. ובעזרת המתכון שהגיע מוורשה, רומקובסקי ואני הכנו את הצ’ולנט הכי טעים בעולם. עם תפוחי אדמה וקישקע, ומה לא. מאז אני שומרת על הפתק הזה. הוא תמיד היה איתי, ועד היום אני מכינה את הצ’ולנט שלי לפיו, כולל השמאלץ, שומן האווזים”. והשביתה, הסתיימה? שאלתי. היא שוב התרגזה עלי. “חכה אתה עם השאלות שלך”. הוצאתי  אותה מהריכוז, הצטערתי ששאלתי. ואז אמרה: “בוא נעצור פה אני עייפה, נמשיך בפעם הבאה”. כעסתי על עצמי.

****

קבענו לעוד ארבעה ימים, וכשחלף הזמן באתי. נקשתי על דלתה, ונקשתי שוב, ולא הייתה כל תשובה. זה הטריד אותי ודאגתי. לפתע נפתחה הדלת ממול, והשכנה שאלה, “אתה מחפש את פולינה?”, אמרתי שכן. “היא בבית חולים אסף הרופא, פנימית גימל. היא לא הרגישה טוב ורופא המשפחה החליט לאשפזה”. חזרתי לביתי, חושש לשלומה. בגיל הזה הכול יכול להיגמר כהרף עין. אחרי כמה דקות בבית החלטתי לנסוע לבקרה. לקחתי קובץ סיפורים שלי שראה אור שנתיים קודם לכן ונסעתי אליה. יש לה עוד סיפור שעליה להשלים לי. ואין זמן. כשהגעתי לחדרה בבית החולים בדיוק יצאו משם שלוש או ארבע נשים. הסקתי שאלו בנות משפחה.

“שלום לך”, אמרתי לה, חושש שמא לא תזכור אותי.

“הו, שלום איש צעיר”, אמרה, ושימחה אותי בפנייתה. נתנה לי תחושה שלא רק שהיא זוכרת אותי, אלא שהיא החלה לחבבני. סיפרתי לה על השכנה שעדכנה אותי והחלטתי לבוא לבקרה. התיישבתי לצידה ושאלתי לשלומה. היא אמרה שבסדר. אכן עלה לה החום והרופא החליט לאשפזה, אבל כנראה שלמחרת היום היא כבר תשתחרר. אחרי כמה דקות בהן שוחחנו שיחת חולין, תרתי משמע, אמרה:

“אתה בטח רוצה לדעת כיצד הסתיימה פרשת הצ’ולנט”. הנהנתי להסכמה, מעט מופתע ונדהם מחדות זיכרונה.

“זה לא נגמר ממש טוב למען האמת”, סיפרה. “אם חשבת לרגע שהנאצים הפכו לחסידי אומות עולם, אז טעות בידך. הם זממו תוכנית שטנית. אנחנו הכנו צ’ולנט לחמישים איש, כמספר עובדי אותו ריסורט שובת. אבל הם תכננו לכנס 200 צעירים ואולי אף יותר, סביב סיר הצ’ולנט הזה, ולצפות בהנאה סדיסטית כיצד היהודים מתקוטטים ביניהם, אולי אף הורגים זה את זה, במריבה על האוכל, כהוכחה נוספת לנחיתות גזענו. הם היו סדיסטים”.

“נורא…” שמעתי עצמי לוחש.

פולינה המשיכה. “הבנתי זאת מבעוד מועד, והלכתי לדבר עם הצעירים. הקמנו מחתרת צ’ולנט שהעבירה את ההודעה שלא לגעת בצ’ולנט, כי הנאצים רוצים רק שנהרוג זה את זה. וביום הכינוס איש לא זז ממקומו. רומקובסקי בכל אופן רצה לעשות את דברם של הנאצים. הוא ידע שאם זה ייכשל, יהיה רע ומר. הוא נעמד ליד הסיר, ודבר ראשון לקח צלחת לעצמו ואכל מן הצ’ולנט וסיפר במיקרופון כמה זה טעים. אכל ומצמץ וצקצק, ואז פקד על הצעירים לגשת ולהתחיל לאכול ואיש כאמור לא מש ממקומו. זה היה מחזה מדהים. הנאצים זעמו ורומקובסקי זעם, ורקע ברגלו. אבל איש לא מש ממקומו. עמדו כפסלים שלובי ידיים. הנאצים הלכו משם, עצבניים מאוד, העוזרים של רומקובסקי לקחו את הסיר אל משרדי היודנראט”.

ראיתי שהיא התעייפה מן הדיבור, אבל המשיכה. “למחרת, הנאצים הכריזו על השְפֵרׇׇה. שמעת על השפרה?” שאלה.

ברור ששמעתי על השפרה, “אקציית הילדים והזקנים בגטו לודג'”, עניתי. “זו הייתה מכה קשה ביותר לגטו”, אמרה בקול נצרד קלות. “היינו בטוחים שלא נתאושש מכך, אבל תתפלא, החיים חזקים יותר אפילו מזה”.

האחות נכנסה ובישרה על ביקור רופאים,  ופולינה ביקשה שנעצור ושנמשיך אחרי שתשתחרר מבית החולים. הסכמתי, כמובן. הגשתי לה את קובץ סיפורי, עם הקדשה אישית קצרה. אולי היא תרצה משהו קליל לקרוא, סיפורים על ריצה למרחק. לחצתי את ידיה בחמימות והלכתי. חשתי סיפוק מכך שהתקרבנו. רכשתי את אמונה.

***

הפעם הרביעית לפגישתנו הייתה כבר שוב בדירתה הפשוטה והנאה, לאחר שהשתחררה מבית החולים. איך שנכנסתי, הביטה בי ואמרה, “אתה זוכר שאצלי קודם כל שותים. אפשר תה, אפשר מים ואפשר גם איזה משקה”, הגתה את המילה במלעיל. עוגיות ג’ינג’ר וקינמון לא היו הפעם, בגלל האשפוז לא הספיקה לאפות. בחרתי במשקה, והיא ניגשה למזנון שבסלון ביתה. שלפה משם בקבוק פשוט למראה, ומזגה לי כוסית קטנה של נוזל שקוף.

“וודקה?” שאלתי.

“שליבוביץ”, ענתה. “מכיר?” המהמתי משהו, האמת היא שלא הכרתי.

“ברנדי שזיפים. אומרים שיש בתוכו את כל חכמת העולם. אני קונה אותו בחנות משקאות קטנה בשוק של רמלה”.

היא מזגה לי כוסית קטנה, לעצמה מזגה רק מים.

אז נזכרתי שאני כמעט ולא יודע עליה כלום. משפחה, ילדים, נכדים.

שאלתי אותה על משפחה, והיא אמרה, “אתה זוכר שאני לא אוהבת שאלות. כשיגיע הזמן תדע”.

הנפתי את הכוסית שלי באוויר ובירכתי. “לחייך פולינה, לכבוד שחרורך מבית החולים”. איחלתי לה בריאות ואריכות ימים. היא התנצלה שהיא לא לוגמת איתי מהמשקה, “אבל עוד מוקדם, הגוף עוד צריך קצת להחלים” והניפה מולי את המים. לגמתי את המשקה החריף, שחבט מיד בגרוני. אחר כך התיישבה מולי, שלפתי את המחברת הצהובה, הפעלתי את הטייפ והיא המשיכה לספר.

“היינו בשפרה. אז אחרי מקרה הצ’ולנט, היודנרט הורה לכל היהודים להתכנס בכיכר המרכזית של שכונת באלוטי – הגטו של לודג’. ואז רומקובסקי עלה לבמה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים, שראיתי את האיש החזק הזה הופך לשבר כלי. כפוף, מוכה, לא מגולח, דיבר בקול בוכים. הבריטון שלו הפך לקול חלש, שברירי, קצת צפצפני. הוא נעמד על בימה בכיכר של הגטו ופנה אל הציבור”.

ואז, פולינה הפתיעה אותי. כל כך הרבה שנים חלפו מאז, ועל אף זאת היא זכרה לצטט על פה את נאומו הדרמטי, כאילו אך אתמול הוא נישא. כאילו מדובר במחזה דרמטי של שייקספיר, ולא בחיים עצמם. השליבוביץ’ החל לפעול את פעולתו עלי, בדקתי האם אני יושב טוב על הכורסה, ושתי כפות רגליי מונחות היטב על הרצפה. הנחתי את שתי ידיי לצדדים כדי לייצב את ישיבתי. כאחד שנמצא על רכבת הרים, או כמי שמתכונן לרעידת אדמה. ולפתע, הייתי בלב הכיכר של שכונת באלוטי בלודג’, והייתי בעיר רמלה, והייתי ב”יד ושם”, והייתי באולם תיאטרון מכובד. הכול התערבב יחדיו. ומולי, פולינה, מפגינה מבלי משים כישרון דרמטי ניכר. גבת עינה הבריאה הזדקרה בשעה שדיברה. הבעת פניה הייתה מופלאה למרות, או אולי בזכות, הרטייה. היא הייתה מרוכזת מאוד. אם בתי הקטנה, שהייתה אז מתחת לגיל 9 הייתה לידי באותו הרגע בו פולינה נשאה את נאומו של רומקובסקי מולי, הייתי מחבק אותה חזק שתחוש מוגנת.

“על הגטו נפלה מכה קשה. דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר. ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי, ולכן את שנותיי הטובות הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי את הילד. לא שיערתי מעולם שידיי שלי יאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידיי ולהתחנן: “אחיי ואחיותיי תנו לי אותם. אבות ואימהות תנו לי את ילדיכם. הייתה לי הרגשה שמשהו עומד לקרות  וניצבתי כל הזמן על המשמר, כדי למנוע זאת. אך לא היה בידי לעשות זאת, כי לא ידעתי איזו סכנה נשקפת לנו. העובדה ששלחו את החולים מבתי החולים, הייתה בשבילי מפתיעה. ההוכחה לכך היא, שהיו לי שם קרובים ומכרים ולא יכולתי לסייע בידם. הייתי סבור כי בכך יסתיים העניין, ויתנו לי כבר את המנוחה שאני כה נכסף לה, ולמענה עמלתי רבות. אולם הסתבר, כי מונה לנו גורל אחר. הרי זהו כבר מזלם של היהודים: לסבול תמיד יותר ויותר, ובפרט בעת מלחמה. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם. אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף. אני מוכרח ליטול ילדים, ואם לא, עלולים לקחת גם אחרים. לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום אלא לחשוף את כאבכם וצערכם. באתי כגזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה, ולאחר שלא ניתן היה לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע. רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל תשע עד עשר. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי, להציל את הילדים מעל גיל 10. תהיה זו נחמתנו בצערנו הגדול…”

ואז, פולינה השתתקה. נשמה עמוקות, לגמה מכוס המים שלה, ואמרה: “אנשים צעקו, ואנשים בכו. וקראו למרד, ו”אני לא אתן, אני לא אתן”. אבל תתפלא, בסוף הורים מסרו את הילדים שלהם כי לא הייתה ברירה, וזה היה מחזה קורע לב, קורע לב. אבל החיים חזקים יותר. אמרו לילדים שיוצאים לחופשה. שיקרו להם. לראות אותם מנופפים לשלום להוריהם, בפעם האחרונה, בתמימות של ילדים. מעטים מהם בכו כי אולי חשו בגופם שזו פעם אחרונה עם אמא ואבא, אבל האחרים צחקקו כילדים שנוסעים לקייטנה. זה מה שסיפרו להם. ולי היה מפתח למשרדים של רומקובסקי, התגנבנו לשם. כמה בחורים עזרו לי, והבאנו את סיר הצ’ולנט לילדים הללו. רגע לפני שלקחו אותם משם, כל ילד קיבל מנה קטנה של צ’ולנט, שהיה אפילו עוד קצת חם. זה היה רגע נפלא בתוך הגיהינום. לראות את העונג על פניהם של הילדים אוכלים מהתבשיל. מה לא היה בו? אהבה, ויידישע מאמא ויידישע נשומע. נס הצ’ולנט, כיניתי זאת. הספיק לכולם. אחר כך העלו אותם על כרכרה והם נסעו משם. יותר לא ראינו את הילדים לעולם. אבל הייתה נחמה אחת קטנה. הם מתו כשטעם הצ’ולנט על שפתיהם. הצ’ולנט האחרון בגטו”.

היא הייתה נסערת וגם אני. ביקשה שנעצור ושנמשיך ביום אחר. כמובן שהסכמתי, ראיתי את עייפותה, את חיוורונה. עברנו יחד  טלטלה רגשית. בפעם הראשונה להיכרותנו חיבקתי אותה. האישה הקטנה הזו, שמגיעה לי בקושי לגובה החזה, הייתה לי באותו רגע למשענת. ועדיין, לא ידעתי עליה דבר. האם יש לה משפחה? איך איבדה את עינה? איך ניצלה? מה היה טיב קשריה עם רומקובסקי? אבל חשבתי שאת השיא, את הקתרזיס כבר יש לי ביד. הלכתי משם, אחוז שרעפים כבתוך בועה.

****

רומקובסקי נואם בגטו

עליתי לירושלים ונסעתי לספרייה של יד ושם, חיפשתי חומרים על רומקובסקי. ישנו שפע רב של חומר על הבן אדם הזה; ספרים, מחקרים, מאמרים. אך בכל החומרים עליהם עברתי, לא מצאתי שום אזכור לחברה שהייתה לו בשם פולינה, אף לא היה שום דבר על צ’ולנט. או על ריקודים. ניסיתי גם בגוגל, בדקתי את הצירופים רומקובסקי וצ’ולנט, רומקובסקי ופולינה, וכלום לא מצאתי.

פולינה ואני קבענו פגישה ליום רביעי. כשהגעתי אליה התברר לי שפגישתנו פרחה מזיכרונה. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה אל השוק. הצעתי לה שאצטרף אליה והיא הסכימה. היא הניחה בידי עגלת שוק אחת ולקחה לעצמה עגלה שנייה, ויצאנו ברגל לשוק של העיר רמלה. הלכנו לאורך הרחוב הראשי של העיר, עד שהגענו. שוק תוסס, ססגוני, עשיר בדוכני פירות וירקות, ופולינה פוסעת ביניהם כמלכה. לרגע היא נדמתה לי כדמות מיתית מסיפור קצר של עגנון שלמדתי בתיכון. הלכנו מסמטה לסמטה, מדוכן לדוכן, ועל כל פסיעה עמדה כדי לתת פרוטה לעני, ולשאול לאיש לשלום אשתו ולדרוש אישה בשלום בעלה. כולם הכירו אותה, כולם בירכו אותה לשלום וקראו בשמה, שידלו אותה שתבוא אל דוכנם. “פולי בואי אלי, יש לי היום סחורה הכי יפה”, ו”פולי בואי אלי, אצלי הסחורה הכי יפה”. רבים מהם מסרבים לקחת ממנה כסף, והיא מתעקשת איתם בכל זאת, ובסוף הם מגיעים לעמק השווה ולוקחים ממנה מחירים נמוכים מן הנקוב. הם יודעים משהו שאני עוד לא יודע, חשבתי אז לעצמי.

והיא קונה שעועית בשלל צבעים, והיא קונה חיטה וחומוס, וגריסים, ובשר שפונדרה, ושומן אווזים, והיא קונה ביצים ותפוחי אדמה ובצלים וגזרים ותמרים. וגם אורז, ומלח ופלפל שחור, ופלפל צ’ומה, וכורכום וכמון וגם קינמון וג’ינג’ר. ובעת הקנייה נפרש על פניה  חיוך קל של אהבה ושל רינה. ובהזדמנות אחת ששלחה את ידה ליטול את השקית עם המצרכים, נמשך שרוולה לאחור ונחשפה אמת ידה וראיתיה. אמה רזה ואיתנה. וראיתי את המספר. אחר כך סרה לרגע לסמטה צדדית, שם הייתה חנות המשקאות החריפים. קנתה עוד שני בקבוקי שליבוביץ’.  אחר כך עצרה לרגע בדוכן לימונדה, והמוכר מילא עבורה כוס צוננת לה וגם לי, מיץ עסיסי שקלח מתוך בקבוק זכוכית, שְחור בוקע בתחתיתו. גם המוכר הזה עשה קולות שאינו רוצה כסף, ופולינה תחבה לו את הכסף ליד וציוותה, “תיקח!” ואחרי ששתי עגלות השוק היו מלאות עד גדותיהן, פסענו משם בחזרה לביתה, מושכים אחרינו את העגלות כסבתא ונכדהּ.

אחרי שהניחה את כל התוצרת על השיש היא באה אלי לסלון והתיישבה מולי. ראיתי את העייפות על פניה. “את עייפה פולי”, אמרתי לה, פעם ראשונה הרשתי לעצמי גם לקרא לה פולי, והיא ענתה שיש לה עוד קצת כוח לדבר איתי, כחצי שעה. ישבתי מולה בשתיקה. גם היא שתקה. לא שאלתי. היו לי הרבה שאלות, אבל לא שאלתי. כבר חשנו כנראה קרובים מספיק כדי שהיא תרגיש שיש לי עוד שאלות לא פתורות. ואז היא פתחה את פיה, כאילו המשיכה שיחה מקודם.

“תשמע, הוא שמר עלי”. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי על מי היא מדברת.  “שמר עלי ככל שיכול היה, שמר כי אהב אותי. פעם אמר לי, שכשיהיה טוב, נתחתן. ואני אמרתי לו – חיים מרדכי עכשיו טוב, והוא התרגז”, חייכה. “מה טוב, מה טוב לך כל כך?” היה שואל. “כן, תתפלא. בגיהינום עלי אדמות הזה שנקרא גטו לודג’, היה לי טוב. אפילו במחנה היה לי טוב, ושלא תדע מצרות איזה עבודה הייתה לי שם…”

“את מתכוונת לרומקובסקי”, אמרתי בחצי לחש, משתדל שלא להציב סימן שאלה בתום המשפט.

“כן, אז למי? את כל הזונות והפושעים והמתנגדים לו הוא שלח לחֵלְמנו. ועלי הוא שמר, כי אותי הוא אהב, עד שלא יכל יותר לשמור עלי”.

“זונות?..” מלמלתי, לא בטוח ששמעה מלמוליי.

“כן, היה לי טוב שם. אתה מבין? היה לי טוב בגטו”. שוב היה שקט וראיתי שהיא מנסה לברור את מילותיה. שפתיה נעו קצת על ריק, כמחפשת את המילים הנכונות. ואז, שוב פתחה במונולוג שלא היה מבייש אף בימת תיאטרון. “אף אחד לא התעלל בגוף שלי כי הוא חשב שהוא יכול להתעלל בגוף של פולינה. לכבות עליו סיגריות, לאנוס אותו שוב ושוב. להכות, לירוק. לאנוס, ושוב לאנוס ושוב לאנוס, רק כי הוא שילם כסף. שם, בגיטו,  הייתי שוות זכויות, כי הייתי יהודייה. סוף סוף התייחסו אלי כמו אל כולם. כיהודייה, הייתי זבל שווה זכויות. גם אני הייתי זכאית לטלאי בדיוק כמו כולם. לאות הקין היפה הזה, כמו כולם. התייחסו אלי, ריבונו של עולם, הרוע הזה הוא לא היה באשמתי. לא בגללי. אני לא אשמה שנולדתי יהודייה. בגטו הייתי לפתע אדם חדש. תראה, אתה רואה? אין לי עין!” הצביעה על רטייתה “אתה יודע למה אין לי עין? לקוח היכה אותי מכות רצח, כי לא היה מרוצה שלא הסכמתי לדרישות הנוראיות שלו. נוראיות, נוראיות!!! והוא היה יהודי, בן עמי שלי. זה היה עוד לפני המלחמה. הוציא לי עין. לא נאצי הוציא לי עין. יהודי הוציא לי עין. גם היהודים יכולים להיות אכזריים מאוד. ככה הזהרתי גם את חיים מרדכי”.

הייתי המום. נטול מילים. נטול שאלות. מנסה לנשום. היא לא הייתה פרטיזנית. היא לא איבדה את עינה בקרב הרואי. טעיתי לגביה לכל אורך הדרך.

ואז, היא התעשתה, שבה לחייך. כאילו חזר אליה כוחה. היא ביקשה את סליחתי וביקשה שאלך. “עלי לסדר את הקניות”, אמרה. “הערב אשכב מוקדם לישון כי מחר זה יום הצ’ולנט. יש לי עשרים בנות להאכיל פה בשבת, וחלקן מגיעות עם הילדים”. שוב נזכרתי בסיפור הקצר של עגנון, ובמשפט משם, “צדיקים אבלם בלבם, וצהלה על פניהם”. נפרדנו והלכתי משם. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, אבל התביישתי.

***

שבועיים מאוחר יותר התקיימה הפגישה האחרונה.  בהתחלה לא התאפשר לה, ואחר כך אני הייתי עסוק, וככה יצא שלקחנו הפסקה יחסית ארוכה. היה מזג אוויר נעים מאוד והיא ביקשה שנשב בחוץ. אז גיליתי, שלביתה חצר נעימה מאוד המוקפת גדר חיה. פולינה מיד פתחה בכיוון לא צפוי, הביטה סביב, הביטה על הבניין. “אין לי יורשים. אז אחרי מאה ועשרים, הבית הזה ילך לקרן שתתמוך בילדים של נשים שחולצו מעבודת זנות”.

“מה זאת אומרת?” שאלתי. לשאלות כלליות כאלו, היא הייתה יותר סבלנית. ושוב פתחה במונולוג מהפנט. “תראה, לא הייתי למנהיגה גדולה ולא הייתי פרטיזנית. לא נלחמתי עם סכין בשיניים ביערות העד ולא הובלתי מרידות גדולות, חוץ ממרידת הצ’ולנט שסיפרתי לך עליה. באושוויץ הייתי ב’שייסה קומנדו’. יודע מה זה? עבדתי בפינוי השפכים של המחנה. כן, כן. פינוי החרא. עבודה מסריחה. אבל אהבתי אותה, כי כל כך הסרחנו, שאף אחד לא התעסק אתנו. אף אחד לא התקרב אלינו. גם לא הנאצים. יכולתי אפילו מדי פעם לרקוד עם עצמי. ככה החזקתי מעמד. בינואר הגיעו הרוסים ושוחררנו. ללודג’ הם לא הגיעו בזמן. בני הנוער צדקו במחאתם. המטרה של הנאצים הייתה רק הרג. כולם נרצחו”.

“מה קרה לרומקובסקי? אתה יודע?” שאלה אותי כמעין שאלה רטורית. לא בדיוק ידעתי, יש כמה גרסאות לכך. “ראיתי זאת במו עיני. העין הזו ראתה דברים טובים וגם דברים איומים”, סיפרה. נפעמתי מהרעיון שבפעם הראשונה אשמע דברים ממקור ראשון, מעדת ראייה למה שקרה לרומקובסקי. “כשהוא הגיע לאושוויץ היה לו פתק, “צעטאלע” שקיבל מהנאצים של לודג’, שצריך להתנהג אליו יפה. הוא קיווה שהצעטאלע הזה יבטיח לו חיים. אבל הזונדרקומנדו של אושוויץ, היהודים שעבדו שם בעבודות הכפייה האיומות, ידעו טוב מאוד מיהו. הם לא סלחו על שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. והם תפסו אותו, והיכו אותו מכות רצח, וגררו אותו אל הקרמטוריום, ודחפו אותו אל לוע הגיהינום. היה לי עצוב. היה נדמה לי שהוא קורא בשמי רגע לפני שלקחו אותו, שאציל אותו. אבל מה יכולתי לעשות? לא יכולתי לעשות דבר. הזהרתי אותו שגם יהודים יכולים להיות אכזריים. הוא אהב אותי. אהב אותי והסגיר אותי בסוף בניסיון להציל את הילדים ואת עצמו. זה לא צלח לו”.

השמש החלה לשקוע והאוויר החל להצטנן. היא שמה לב שאני משלב ידיים, כן, התחיל להיות לי קר. הציעה שנשוב אל הבית. נכנסנו פנימה בדממה מוחלטת, והיא המשיכה. “באושוויץ הפכתי לאדם טוב יותר, החכמתי שם. הפכתי אנושית יותר, אוהבת ובשלה יותר מהבחינה המוסרית. באושוויץ השלמתי עם העולם, בחרתי בחיים. איש לא שרד. ואחרי השואה עליתי ארצה. כן, חמקתי ברגע הנכון והצטרפתי לאניית מעפילים, שנקראה ווג’ווד. התחלתי פה הכול מהתחלה. לא נותר איש אחד שהכיר אותי מהימים ההם. איש לא ידע על עברי, ויכולתי להמציא את עצמי מחדש. וזה מה שעשיתי. פה בארץ מצאתי איש שאהב אותי ואני אותו. התחתנו. בנינו בית פה ברמלה. ילדים משלי לא הבאתי לעולם. אחרי מה שעברתי, הגוף כבר לא יכול היה לשאת היריון. אבל הקדשתי את חיי להצלת נערות מזנות, מפשע ומסמים. הן הבנות שלי והילדים שלהן הם נכדיי. חיי מוקדשים להן וביתי הוא ביתן. מדי שבת הן באות לכאן לצ’ולנט, שאני מכינה ממש לפי המתכון של הגטו. עם בעבלך לזכר השטעטל, וקרטופלך לזכר בית הכנסת, ובצל לזכר הדמעות. ואנחנו מדברות והן מספרות לי מה עבר עליהן ואחר כך אנחנו רוקדות. איש לא יודע על עברי. אתה הראשון ששומע על כך. אבל עכשיו, אחרי שבעלי כבר איננו, וגם לי לא נותר עוד הרבה זמן, הגיע הזמן לספר. נכנסת לחיי בזמן טוב. אפילו הבנות לא יודעות עלי דבר, אבל אני יודעת על העתיד הנורא שצפוי להן אם הן ימשיכו בדרך הזנות והסמים. היו גם דברים טובים שיצאו מהשואה. מי יודע, אולי אני אחד מהם…”

פתאום, בפעם הראשונה מאז פגשתי את האישה המופלאה, הנהדרת הזו, היה נדמה לי שקולה נשבר מעט, מצטרד קלות, כפי שקול מתערער כשמישהו אומר משהו והוא לא בטוח שמה שהוא אמר נכון לגמרי, מדויק לגמרי. כמישהו ששנים ארוכות אימץ מחשבה מעודדת, לחזק עצמו, ופתאום הוא לא בטוח בה. העפתי לעברה מבט קצר  והיה נדמה לי שאני רואה דמעה זולגת מבעד הרטייה. היא חייכה קלות להסתיר את המבוכה הרגעית שהשתררה. לא היה לי מה לומר או לשאול. בהשתלמות לא לימדו אותנו מה עושים ברגעים שכאלו.

פולינה קמה, ביקשה אף ממני לקום, אחזה במותניי והחלה להוביל אותי אל מרכז הסלון שלה בצעדי ריקוד טנגו איטי. באותו הזמן היא פיזמה ניגון לא מוכר. נשרכתי אחריה, בתחילה קצת בגמלוניות, ולאט לאט הפשרתי. נתתי לעצמי להשתחרר ולקלוח אל ריקוד נעים איתה. חשתי את גמישותה, את נחישותה, את שמחתה. רקדנו בקלילות. היא נדמתה לי לפתע כאדם המרחף באוויר, לאחר שהשיל מגבו מעמסה כבדה רבת שנים.

אחר כך נפרדנו בחיבוק, והלכתי משם לכתוב את הסיפור שלה על הצ’ולנט האחרון בגטו, מתחילתו ועד כלותו ולהעבירו לארכיון.

***

בשבוע שעבר ראיתי לפתע בעיתון, מודעת אבל שמאוד העציבה אותי. המודעה התפרסמה על ידי גוף המסייע בחילוץ נשים מן הזנות, והמבשרת על “מותה של אישה יקרה, נשיאת הכבוד של העמותה, פולינה ספוקויני”. את ההלוויה החמצתי, הצטערתי על כך. היה כתוב שיושבים שבעה בביתה, נסעתי לשם מיד.  הדלת הייתה פתוחה. על דרגש נמוך ישבו כעשרים נשים שסיפרו אודותיה ברגש רב. על רצפת החדר ניגרו שיירי דמעות או מים, וריח של צ’ולנט עמד באוויר. שם, בכיתי.

Image result for ‫יום השואה אלי אשד‬‎ציור ה.הכטקופף

5 תגובות

  1. יוסי
    סיפור יפה אנושי ונוגע ללב
    הורי שניהם יוצאי לודז’ ו”בוגרי” סדנאות הכפייה ולאחר מכן מחנות ההשמדה
    אני לא רוצה להביע דעה על היודנראט ,כל שיאמר עליהם יקטין את האחריות הנוראה של הנאצים

  2. יוסי. סיפור מרתק ונוגע ללב. חומר לסרט לדעתי. מעביר לחבר במאי ותסריטאי כדי שתפתחו יחד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − חמש =