ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על
הספר “להבעיר מדורה (פעמיים) – סיפורים”, מאת ג’ק לונדון, בהוצאת “תשע נשמות”
קודם כול כמה מילים על ג’ק לונדון. מלבד היותו סופר נערץ ופילוסוף, הוא היה הרפתקן נלהב, יורד ים, ואוהב טבע מושבע, שאהבתו לטבע מודגשת בכל הספרים שלו. למרות שהוא מת בגיל 40, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, הוא היה פופולארי מאוד בחייו, ובעל הספק אדיר. לכן, על אף מותו בגיל צעיר, הפך לקאנון אמריקאי. הוא היה פופולארי בגלל שכתב על מסעות, ובגלל שרוב הדמויות הספרותיות שלו היו אנשים ממעמד הפועלים שמסתגלים לסביבה קשה ומנוכרת. באופן אישי, ג’ק לונדון הוא אחד מהסופרים הנערצים עליי מאז שקראתי בפעם הראשונה את יצירת המופת שלו “מרטין עדן”, שאגב לא מוזכר כאחד מספרי הקאנון שלו בספר שאני ממליץ עליו, אלא ספרים אחרים כמו “זאב קדומים” (1903), “זאב הים” (1903), “פנג הלבן” (1906), ועוד.
ג’ק לונדון כתב שתי גרסאות לסיפור המופתי שמובא פה בספר. האחת, בשנת 1902, והשנייה בשנת 1908. הסיפור מספר על אדם שנתקע בשלג באזור יוקון, ועל הניסיון שלו להיחלץ בשלום מהקור הקיצוני. הוא חייב להדליק מדורה כדי להתחמם, להגיע למקום מבטחים, וכך להציל את חייו. שתי הגרסאות שונות מבחינת האפילוג. למעשה, זהו סיפור מיתולוגי מוכר של האדם מול איתני הטבע. יש כאן רפלקסיה לנפש האנושית, לרצון החופשי, לבחירה בין השכל לגוף, והאתגר הקיצוני של החיים מול המוות, בפרוזה מופתית. במובן הזה, הסיפור הוא סיפור של הישרדות (לא יכולתי שלא להיזכר בשעת קריאת הספר בסרט המעולה “האיש שנולד מחדש” בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו).
כשקוראים את שתי הגרסאות הללו רואים את ההבדל בין כתיבה שהיא יותר בוסרית, לכתיבה בוגרת יותר, אבל המסגור פה של שני הסיפורים לא יכול להצטמצם רק לשנים של הכתיבה, לאיכות, או לאופי שלה, אלא, לדידי, למנעד רחב יותר של הקשרים. למשל, סיפור על דטרמיניזם מול רצון חופשי, סיפור על חשיבות החיים מול חשיבות הדרך, או סיפור על מוסר של צעירים מול מוסר של מבוגרים. זהו ספר קטן, מינימליסטי, אבל יצירת מופת כראוי ללונדון האגדתי. לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
המחזה ״אבות ובנים״
עיבוד של סיפורת לבמה הוא למעשה כתיבת מחזה חדש. יחזקאל לזרוב הפך את תמונתו הבוהמיינית של דוריאן גריי בתיאטרון הבימה לקרנבל עליז וזריז. ראו הביקורת שלי כאן.
ל “אבות ובנים”, הרומן הכפרי המשפחתי של איוון טורגנייב משנת 1861 עם דיבורים מעיקים סביב שולחנות עץ כבדים, קצב איטי יותר. יחזקאל לזרוב בעיבודו של הרומן לבמת תיאטרון “גשר” נענה לקצב הזה, ואף הוביל את השחקנים בכניסתם לבמה בהילוך איטי מופגן בליווי מוזיקה בעוצמה גבוהה. כן, המוזיקה – “LA FEMME”, פרדריק שופן, Ólafur Arnalds, לפי הכתוב בתוכנייה – היא אחת השחקניות הראשיות בהצגה, ולעיתים מתחרה עם דיבורם של השחקנים על הבמה. הווידאו בבימויו של יחזקאל לזרוב מעשיר את העיצוב הבימתי, ומאוורר את מחנק הבית, מוציא את הדמויות החוצה ליער של עצים ופלגי מים. בזארוב – הדמות הראשית – הוא אדם צעיר, הניהיליסט הידוע ביותר בספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה, משכיל, רופא-חוקר, המסתייג מחברת אנשים, ומעדיף חקר צפרדעים. צפרדע כחולה, הצבע השולט על הבמה, ואמרתו הקולעת של בזארוב “הכל רק רומנטיות, קשקוש, ריקבון, התייפייפות. מוטב שאלך להתייחד עם הצפרדעים שלי…״ – משמשות כסמל ההצגה. ההצגה מלווה בכתוביות בעברית וברוסית. רפליקות אחדות בשפה הרוסית נשמעות נכונות לרוח של המחזה. בולטות לעין התלבושות האחידות בעיצובה של אלין לזרוב – חולצות לבנות ומכנסיים/חצאיות שחורים.
אחד מקטעי הווידאו מציג מהלך של ניתוח בטנה של צפרדע, הקשה לצפייה, ובקטע אחר – עץ נופל. זאת הטרמה נהדרת למותו של בזארוב, שהתמתן במהלך ההצגה, נעשה יותר רך, ואף אוהב אדם. הצופים הכירו אותו, התרגלו אליו, ולמדו לחבבו. מותו הטראגי מהידבקות במחלת טיפוס הקטלנית בעת מילוי תפקידו כרופא, מצערת עד עמקי הנפש. סצנת הגסיסה מבוימת נפלא, ומבוצעת באופן מופתי ע”י מיקי לאון. התובנה “מוות – דבר ישן, אך חדש לכל אחד.” ובשפת המקור:
Старая штука смерть, а каждому внове.
והמסר האופטימי, החיוני, האנטי-ניהיליסטי, המופנה לאנה, אותה אהב: “תאריכי חיים, זה המיטב, ותנצלי כל עוד אפשר.”
Живите долго, это лучше всего, и пользуйтесь, пока время.
מהדהדים ובלתי נשכחים.
שלישיית תודות על ההמלצות היפות. לניסים, לחגית וליקום תרבות.