ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הסרט היפני “אל האור” בבימויה ובכתיבתה של נעמי קוואסה

זהו סרט עדין ויפה בצורה יוצאת דופן. הוא מרגש, מבלי בכלל לנסות לרגש, אלא רק הודות לאלמנטים הוויזואליים ולמלל. במובן מסוים הסרט הוא תסריט עם תמונות, אבל התוצאה כל כך מרשימה, שברגע שאתה נותן לסרט לחדור אליך, עם המוטיבים הנהדרים שלו והרפליקות החוזרות, אינך יכול שלא להתרגש ממנו. הסרט הוא חושי ונוגע בך בצליל, במילה, ובעיקר במבע. זהו סרט אנטי-אמריקאי ואנטי-הוליוודי בעליל, שמחזיר את הכבוד לתמונה ולמילה הנאמרת.
הסרט מספר את סיפורה של מיסאקו, בגילומה של  איאמה מיסאקי הכה יפה. היא צעירה מלאת תשוקה לעבודתה כמדבבת סרטים עבור לקויי ראייה וכבדי ראייה, באמצעות אוזנייה מיוחדת המחולקת לצופי הקולנוע ביפן. העבודה היא לא קלה ומייגעת. הטקסט צריך להיות תיאורי מספיק כדי להבהיר להם את המתרחש, אבל לא יותר מדי. יש כאן מינון. לפעמים יותר מדי פרטים סותמים את הדמיון. את השיעור הזה מעבירה לה קבוצת מיקוד שבוחנת את עבודתה כדי שתהיה מושלמת עבור הצופים.
שם בקבוצת המיקוד היא פוגשת את נאקאמורי. הוא צלם מבוגר, מאוד מפורסם, שעשה כמה יצירות מופת מרגשות, בעיקר מצילום של נופים. הוא מאבד בהדרגה את ראייתו, ולכן באופן פרדוקסלי נקרא הסרט “אל האור”, שזה בעצם המעבר מאור לחושך. אבל, בדרך, הוא מקבל תכונות חדות ומפתח חושים חדים ביותר לסביבה. הסרט מנסה לרמוז שרק כאשר מאבדים את הראייה רואים את מה שאנשים רואים לא רואים, בניגוד לאמירה מהתלמוד ש”אדם עיוור נחשב למת”. אולי יש כאן גם רמז ל”אור” של המוות.
נאקאמורי מעניין את מיסאקו, ובהדרגה היא נחשפת לתצלומיו, המעוררים בה רגעים נשכחים מעברה וממשפחתה. בעוד מיסאקו מנסה בעבודתה לתאר לליקויי הראייה את המתרחש על מסך הקולנוע, התצלומים, והקשר הנרקם בינה לבין נאקמורי, מאפשרים לה לראות את יופיו של העולם, שהיה חבוי מעיניה, דרך עיניו הכבות. זהו סרט המספר את משמעות החיים. על לראות גם כשלא רואים. על לראות כמה יש לנו, אלו שרואים, לראות. סרט הומניסטי, אוהב אדם, ואל תפספסו את הרפליקות והמסרים שלו.  סרט שהוא סיום נהדר בשבוע שסיימנו לחגוג את חג האורים. לכו לצפות.

לטריילר

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

צילם: אייל לנדסמן

יחזקאל לזרוב בהבימה ב”תמונתו של דוריאן גריי”

ספרו של אוסקר ויילד “תמונתו של דוריאן גריי” יצא לאור ב-1891. יחזקאל לזרוב מעבד את הספר ומביים להצגה דינאמית-מוזיקלית בתיאטרון הבימה.

אני מתארת לעצמי שעיבודים ראשונים של כל ספר לבמה שומרים נאמנות לטקסט, צמודים אליו, ובפרט לציר הזמן שלו. אבל הספר “תמונתו של דוריאן גריי”  צבר ותק של 126 שנה, תורגם ועוּבָּד רבות לבמה ולקולנוע. כמה יפה שיחזקאל לזרוב עושה ברומן כבשלו, ומהפך את ציר הזמן: מציג את העלילה בדילוגים מהסוף – ממותו של דוריאן גריי. יתר על כן, התמונה – הגיבורה הראשית לא פחות מהאיש המצויר בה – לא נמצאת כלל על הבמה, אלא בדמיונם של השחקנים ושל הקהל.

ננו שבתאי כותבת ביקורות תיאטרון בעיתון הארץ. אני מאוד מעריכה את כתיבתה הרהוטה, הדעתנית, המעידה על בקיאות מרשימה. שמחתי למצוא את הביקורת המסתייגת שלה מ”תמונתו של דוריאן גריי”, ואני נעזרת בה כדי להביע את התלהבותי מההצגה.

את משאלתו של דוריאן גריי “שתמונתו תזדקן במקומו, והוא יישאר יפה וצעיר לנצח” ננו שבתאי מכנה “לא הגיונית”. אני הייתי אומרת שהמשאלה הזאת היא “לא ריאליסטית”, ומהווה את הרעיון העיקרי של הספר, את הייחוד שלו. סביב המשאלה הזאת נבנית מזיגה בין מציאות לדמיון בעלת היגיון פנימי, ובעצם מעניקה חופש פעולה למעבד בימתי ליצור תמהיל מציאות-דמיון משלו.

לזרוב לקח על עצמו תפקידים רבים. הוא מעבד הטקסט, הבמאי, הכוריאוגרף, מעצב התפאורה והשחקן הראשי. “הצורך ללהטט בין שלל תפקידיו נראה כשאיפה מגלומנית ונרקיסיסטית לא פחותה מזו של הגיבור שהוא מגלם”, כותבת ננו שבתאי, וממשיכה בנימה מסתייגת. אבל לפי דעתי האבחנה שלה מדברת בעד הבחירה בריבוי התפקידים.
ואכן העיניים נשואות אל לזרוב-גריי כל משך ההצגה, למעט סצנה אחת בה שחקן משנה עם אקדח ביד, שנורה בזמן מסע ציד, מבצע נפילה איטית הנמשכת דקות ארוכות. תנועתו וירטואוזית, מהפנטת, אמינה. הצופה נשאב לתוך המהלך, נקשר לנופל, חווה את הטרגיות של גורלו, ולא מסב כלל את מבטו לעבר קבוצת ציידים עם לזרוב בתוכה, שניצבת בצדה האחר של הבמה.
זהו כוחה של אמנות התיאטרון, המזהה הזדמנויות לעורר את הצופה רגשית-מידית, ומממשת אותן במשחק מרהיב.

הכוריאוגרפיה כוחנית-זויתית במקצת, אך היא תואמת את הפלייליסט: דייויד בואי, גאנז אנד רוזס, פינק פלויד, מטליקה, יו־2, ניק קייב. בריקודים הקבוצתיים יש תחושה של צפיפות יתר על הבמה, ומוטב היה לצמצם את מספר המשתתפים בקטעי הריקוד.

הקרנבל של יחזקאל לזרוב בהבימה נותן לספר פרשנות קצבית ורעננה, שחוגגת את היופי ואת הנעורים.

חגית ממליצה גם על

הסרט “גלגל ענק

הביקורות שנכתבו על הסרט החדש של וודי אלן, אשר משוות אותו ל-50 סרטיו הקודמים, אינן מחמיאות לו. המבקרים משבחים רק את הצילום של ויטוריו סטורארו. אך בניגוד אליהם, אני התרשמתי לטובה גם מחלקו של וודי אלן: מהתסריט, הבימוי, והליהוק.
הסרט הוא ייאוש קיומי מעוצב ביד אמן עטור ניסיון. הדמויות בעלות נפח, ברורות, אמינות. ג’יני – הדמות הראשית, המגולמת ע”י קייט וינסלט – היא שחקנית תיאטרון לשעבר, שמרגישה גם כשחקנית בחייה, כושלת במבחני מוסר, וכן מטפלת בבנה הבעייתי. אך למרות הנוירוטיות שלה, לא נשברת, וממשיכה לחיות עם השלדים בארון, שעוד אחד נוסף להם בקיץ של עלילת הסרט.
בעלה האמפטי (ג’ים בלושי) הוא אדם טוב, המנהל אורך חיים בסיסי עם הנאות פשוטות ותמימות, כמו דיג עם חברים, לעומת ה- guilty pleasure של אשתו.
קרולינה (ג’ונו טמפל), הבת של הבעל מנישואיו הקודמים, מתוארת כמלאכית ללא דופי: יפה, בעלת קול תמים, מכבדת את אמה החורגת, ואף מתייחסת אליה כאל חברה. קרולינה מגיחה מעברה בעולם המאפיה, ממנו היא מנסה להימלט, אך רודפיה משיגים אותה, והצופים, שהצליחו ליפול בקסמיה, אבלים על אבדנה.
ישנו גם בחור צעיר, טיפוס די חיוור, בכוונת התסריטאי, שאליו נמשכות, בהיעדר גבר כריזמטי יותר, גם ג’ני המבוגרת ממנו וגם קרולינה הצעירה.
נוסף על הקשרים הרומנטיים, הסרט עוסק בצורה מקיפה ואמיצה ביחסים בין הורים לילדים.
הגלגל הענק עשה עוד סיבוב במהלך הסרט, והחזיר את כל גיבוריו לאזור נקודת ההתחלה, אך לשפל עמוק יותר.
בצאתם מהסרט לצופים יש חומר למחשבה ושִמחה לחזור לחייהם הקלים יותר מאלה של הדמויות על המסך הגדול.

9 תגובות

  1. הקפיטליזם החזירי קותל עכשיו את וודי אלן – המבקרים שרצו לראות את וודי אלן כיהודון הצוחק על עצמו ועל בני עדתו היהודים וגם על הדמויות המסכנות/קומיות משהו שמסתבכות עוד ועוד בבעיות החיים הקשים..
    קבלו עכשיו “פצצת אטום של סרט” לא עוד סיפורם של אנטי גיבורים אלא ביקורת נוקבת על ארצות הברית שלאחר ממשל אובמה\ ארצות הברית אשר מפגרת שנות דור אחרי מנעמי מדיניות הרווחה של אירופה.
    בוא נעשה השוואה של המשפחה האומללה המופיעה בסרטו של וודי אלן:
    צעירה הבורחת מפני בעלה הגנגסטר – אין לה מקום מקלט כמו בארצות הנאורות משטרה ומעון נשים מוכות..
    מה לעשות היא יפה וזו כנראה מעלתה העיקרית, היא גם רגישה אך מתקשה להכיר בני זוג מתאימים.
    היא מסתבכת עם “סופר” כאילו שהוא לא פחות ולא יותר רודף שמלות בלתי אחראי.
    אביה של הצעירה שאחת דתה להירצח – הוא אדם שבאמריקה של שנות ה-50 בקושי מצליח להתפרנס, בקושי חוסך מעט כסף לממן שיעורי מקצוע לבתו האהובה.
    גיבורת הסרט ואם הנער הפירומן, נשואה מתוך מפלט לבעיותיה – בלתי מסופקת משום בחינה בחייה.
    ואז בשעת משבר – אין ביכולתה לממן לבנה הצעיר טיפול פסיכולוגי.
    הסרט הוא מראה למה שקורה ועומד לקרות בממשל טרמפ שמבטל את ה”אובמה קייר”..
    וזה הוא גם המצב אצלנו בארץ – שמאות אלפים אין להם דיור, אין להם מזון ובצר להם פונים לשוק האפור,
    שזהו בעצם שוק להלוואות המנוהל על ידי העולם התחתון אשר, ויש לו כנראה קשרים עם מפלגות השלטון..
    והשלטון יש לו קשר עם אנשי ההון שהם וחבריהם “עושים לביתם” ועשייה זו מחריבה את העולם בו אנו חיים.
    תודה לחגית על הביקורת ה”אחרת” מהביקורות בעיתונות המסחרית… שגם היא שייכת כולה לקפיטליסטים החזירים.
    הביקורת רוצה את וודי אלן הישן והטוב והמבדר ואינם רוצים לראות בו נביא זעם.
    כל הכבוד לוודי אלן שהצליח בזקנתו להשתחרר מציפורני הוליווד הישנה והביא לנו סרט “סינמטקי” אופייני.
    לא סתם הבחנתי בפניהם של היוצאים מהסרט שהם לא מבינים את הסרט – הרי לא היה לו happy end
    סרט זה הוא תמונת מצב עגום של רוב האנושות בעולם.
    מ 7 מיליארד תושבי העולם רק מיליארד אחד חי כראוי – כל השאר הם מסכנים, חולים ורעבים…

  2. לא ראיתי את הסרט, אינני חובב של וודי אלן, אבל אם הסרט הזה כל כך שונה אולי דווקא אותו כדאי לראות. אבל הביקורת של נפתלי קצת מוגזמת. קודם כל זה ארה״ב של שנות ה 50. באותה תקופה לא בטוח כלל שבאירופה היה טוב יותר. שנית, דווקא בארה״ב שנות ה 50 היה קל מאוד להעלם. מי שנרדף בחוף המזרחי עבר לחוף המערבי והשאיר את צרותיו מאחור. ידועים הסיפורים על אנשים שה FBI, לא איזה פושעים עלובים, לא הצליח למצוא. מצד שני לצערי נפתלי כנראה צודק בקשר למה שקורה בארה״ב עכשיו. החיים שם לרוב המוחלט של האנשים קשים יותר מאשר באירופה המערבית. למשל באמת ענין הביטוח הרפואי. אפילו עם אובמה קייר נשארו 10-20 מליון בלי ביטוח בכלל, ועוד איזה 20 מליון עם ביטוח חלקי. אנשים פושטים רגל עקב מחלות רק בארהב, לא בשום מקום אחר במדינות המפותחות. או אפילו לא מקבלים טיפול שהם צריכים (כי חברת הביטוח לא משלמת ולהם אין כסף לשלם בעצמם ואחר כך לתבוע את הביטוח) ומתים. בכלל, הרושם הוא של-90% מהאוכלוסיה החיים שם קשים מאשר באירופה. מצד שני, זו עדיין ארץ האפשרויות ולאנשים עם יוזמה ותעוזה יש באמת אפשרויות להתקדם בחיים. כמובן, זה רלוונטי לאחוז/ים בודד/ים מהאנשים. הבעיה, כרגיל, היא למצוא את האיזון. עכשיו בדיוק טראמפ והרפובליקאים שוב מטים את הכף לטובת העשירים עם הפחתות המיסוי שאין כלכלן אחד שחושב שבאמת ״יחלחלו״ ויגיעו לשכבות הנמוכות. אבל, זו דמוקרטיה, וזה מה שהאנשים בחרו, וזה מה שהם יצטרכו לחיות איתו.

  3. לאמנון – באת ל… והתחלת לברך,
    ברכותיי!
    כיוון שאתה מצהיר על עצמך שאינך “אובה” את וודי אלן וגם אינך הולך לראות סרטים שלו,
    הרי אין לנו בסיס משותף לדון עליו\ כי על טעם, ריח ואהבה – אין מה להתווכח.
    הרשה לי לומר – אין בסרט שום השוואה למצב התושבים באירופה בשנות ה-50,
    אירופה הייתה מרוסקת וליקקה את פצעיה לעומת ארה”ב שחגגה את תהילתה וניצחונה.
    אני מאוד “אוהב” את המשפט “שוויון הזדמנויות” שכה נפוץ בארה”ב – כה יש שוויון הזדמנויות להתקבל לאוניברסיטה ללימודי רפואה ו”כולם” יכולים להירשם.. אך למי יש 20,000 דולר לשנה ע”מ לשלם שכר לימוד?
    בזמן שברוב ארצות אירופה הלימודים הם כמעט בחינם.
    אני רואה בסרטו של וודי אלן השוואה בארה”ב בין דלת העם שאינה יכולה ל”התרומם” מעוני, מחלות ופשע מחריד.
    מסיבה פשוטה – כי הממשלים בארה”ב לא מעוניינים או לא יכולים לעשות דבר לשם כך!

    • נפתלי, אני אישית מכיר אנשים שהצליחו מאוד בארה״ב. דווקא לא התכוונתי לאוניברסיטאות, אף שכידוע יש בארהב מהאוניברסיטאות הנחשבות והמובילות בעולם, אלא ליוזמה כלכלית. לצערי אני לא נמנה עם האנשים בעלי החוש המסחרי-עסקי, אבל מי שכן ״יש לו את זה״ יכול כנראה להצליח בארהב ״בגדול״ כפי שאומרים. יתכן שאנשים כאלו יכולים להצליח גם בארץ. אבל אולי בכל זאת יותר קל במדינה עם 320 מליון אנשים וגישה חיובית, לפחות בתאוריה, ליזמות. אפילו לגבי הייטק ראיתי בעיתון כותרת שמישהו טוען כי יזמים שבארהב היו מגייסים 10 מליון $ בלי בעיה, בארץ לא מצליחים להשיג כסף, או משיגים פירורים. בענין הממשל בארה״ב אני לא חולק עליך. אני רק מזכיר שוב שארה״ב היא דמוקרטיה, והאנשים שם אוכלים את הדייסה שהם בישלו. כמו במשפט המפורסם שכל עם מקבל את המנהיג שהוא ראוי לו. לא יודע אם זה נכון לגבי דיקטטורות (באמת לצפון קוריאנים ״מגיע״ מה שיש להם?) אבל בדמוקרטיה זה אמור להיות לא רחוק מהמציאות. למקרה שלא היה ברור אני חושב שטראמפ אידיוט, בור, דמגוג, מסית שרוכב על הרגשות האפלים של אנשים. רק שלפני שנבקר את ארה״ב כדאי שנזכור שגם אצלנו ״המנהיג״ לא הרבה יותר טוב (אף שגם מתנגדיו אומרים שהוא אינטליגנטי ומשכיל, כלומר יותר טוב מטראמפ, אלא שעל זה אומרים חכם להרע).

  4. תודה לניסים. אהבתי את הסרט ואת ביקורתך עליו. תודה גם לחגית. עדיין לא צפיתי במחזה ובסרט שהמלצת עליהם, אבל קראתי ביקורות לא מחמיאות. וטוב להיחשף לביקורות מכמה נקודות מבט. תודה גם ליקום תרבות ולמגיבים הקודמים.

  5. לאמנון, האם נמשיך להתכתב.
    נראה לי שיש בינינו דו שיח של חירשים.
    האם אמרתי שארה”ב היא לא מוצלחת עשירה ומצליחה?
    האם וודי אלן מביע זאת בסרטו?
    כתבתי שוודי אלן מצביע על בעיות כאובות של אנשים “שלא גומרים את החודש”..
    כמו לפני 60 שנה כך גם היום. ועניי אמריקה יותר עניים מעניי ישראל… למה?
    כי בארץ יש ביטוח רפואי לכל אזרח ובארה”ב אין.
    להעריץ ארץ עשירה כי יש שם עשירים ויפים שעושים כיף? זה נחמד מאוד,
    אך כאשר אוצרות המדינה מחולקים לעשירים-המון ולעניים-כמעט מכלוםץ
    זה כואב אפילו לוודי אלן העשיר.

  6. נפתלי, אנחנו יכולים להמשיך בדיון ביננו אם לא נוח לך בצורה פומבית כזאת.
    לענין הערצת ארהב אני יכול לספר אנקדוטה אישית.
    לפני 20-30 שנה היתה בארץ הערצה כזאת, ואני במפגשים הייתי מנסה לצנן קצת את ההתלהבות ומספר על הפשע המשתולל (בשנות ה 90 זה באמת היה נורא, וגם עכשיו גרוע מאשר באירופה המערבית), על האכזריות התעסוקתית, וכמו שאתה כותב גם אז הבריאות היתה יקרה מאוד ולהרבה אמריקאים פשוט לא היה ביטוח.
    לפני אולי 10-15 שנה המצב התהפך, ונעשה פתאום אופנתי לספר על ארה״ב האיומה והנוראה, על איך אי אפשר לצאת מהמלון מפחד שישדדו או יהרגו אותך, על איך ירמו אותך בעסקים, וכיוצא בכך. ואז מצאתי עצמי למרבה האבסורד מגן על ארהב.
    למשל ענין הבטחון האישי. זה נכון שבכל עיר אמריקאית היו, ובחלקן עדיין יש, אזורים שרצוי מאוד לא להסתובב בהם, במיוחד לאדם לבן ועוד זר. אבל בפירוש זה לא נכון שכל מי שנכנס למקומות כאלו שוב לא יחזור. זה פשוט אומר שאם בתל-אביב הלכתי מאות או אלפי פעמים ואף פעם לא שדדו אותי, הרי שבשכונות מסוימות בארהב אם תעבור שם 100 פעמים – ישדדו אותך לפחות פעם אחת. וכמובן שבאזורים אחרים, ואולי אפילו רוב שטחה של העיר, אתה יכול להסתובב ללא חשש. או בכל אופן, לא יותר חשש מאשר רחוב דיזנגוף בתל-אביב.
    אני חושב שראוי לדעת שבכל מקום יש יתרונות ויש חסרונות, וכדאי להכיר גם וגם, כדי לא ליפול למלכודת ההערצה העיוורת, ומצד שני גם לא לפתח פחדים או שנאה לא מבוססת. רק לסיום אזכיר שגם בארצות אירופה, ואפילו בסקנדינביות שהיום אופנתי להלל, יש בעיות רבות משלהן. שום מקום לא מושלם. כולל כמובן מדינת ישראל שלמען האמת יש לה כנראה יותר בעיות מאשר מדינה אירופית אופיינית, או אפילו ארצות הברית.

  7. כן, יש ויש יתרונות בכל מקום בשני צידי האוקיינוס בעולם הישן והחדש.
    אולי אנו חולמים שאם ארה”ב הייתה לומדת קצת מההתנהלות האירופית היה טוב לכולם.
    בשנת 1991 ביקרתי בכמה ערים בארה”ב ביניהן ניו יורק, וושינגטון DC וטוסון אריזונה.
    ניו יורק הייתה בירת הפשע, הרגשת שהעבריינות קשורה עם חדלות האישים של העירייה ושל המשטרה.
    כן, שדדו את קבוצת תלמידי התיכון שהיו איתי, לעיניי אנשי אבטחה, וזה קרה כמעט לכל אדם שנזהר ולא נזהר.
    בא ג’יוליאני וניקה את הרחובות הראשיים.
    אבל מה – מעניין להיות בניו יורק ומשעמם בהרבה מהערים האחרות בצפון אמריקה ובאירופה.
    אני בכל מקרה. החלטתי שלא לנסוע לארה”ב, כמעט בכל נסיעה נתקלתי באי נעימות שיכולה להיווצר רק שם.
    בברכה, נפתלי אוברהנד – מזכיר סניף חיפה באגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.
    טל’ 0522666178 מייל: tolek1@gmail.com

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + 17 =