“…בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל
מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,
וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב…”
(רוברט פרוסט – ‘תיקון חומה’. בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית)
1.
עטיני השמיים דלפו עם אור ראשון והיא קיוותה שהטיול יוביל אותם למקומות שמשקיטים את הכעס ומעוררים את הדמיון.
טיפות גשם ציירו על השמשה הקדמית התאבכויות של אחדוּת ופרימה. ערב קודם התקשתה להירדם וה’דיוקן’ של גוגול המתין על השידה שלצד מיטתה. עתה, למרות עייפותה, התעקשה לאחוז בהתרגשות שגאתה בתוכה ולא להרפות, יאמר מה שיאמר ויתנהג כפי שיתנהג.
הסיכויים לטייל בנוף הצפוני נראו קלושים. טיולים בחיק טבע אינם ‘כוס התה’ שלו, ומשעולה אפשרות דומה הוא ממציא מיחוש. שעתיים דמומות חלפו מאז צאתם לדרך, מילה משמעותית אחת לא חצתה את המרחב הדחוס שנמתח ביניהם. שניהם זנחו זה מכבר את הַעֲמָדוֹת הפנים ואת המאמץ הכרוך בליווי שתיקותיהם בסיפורי כיסוי.
במקטע החיים המינואטי הקצרצר שבתחילת דרכם המשותפת היא ייחסה לאופיו הגחמני גמישות שנחוותה בדמיונה כמרתקת. מאז הפכה והפכה באפשרויות שניצבו בפניה. כוחותיה להכיל את דיבורו הפרוּם אזלו. לעיתים אמרה לשים קץ לחייהם המשותפים, שקלה ליטול את הבנות הקטנות ולנטוש. שיעשה מה שיעשה: שילך, שיישאר, שיעלם, שייתאדה. כך רע וכך רע. את חדלה להאמין בו, להאמין בעצמךְ, בשניכם, אבל תמיד מקפידה לא לערב את הבנות. עם השנים התפשרה, למדה לשזור את חייה בשרידי חלומות שלעיתים דמו לאושר.
הכביש פָּעַם במקצב מטרונומי: ‘פליק־פלאק…’ היא הביטה חטופות בצדודיתו, בתנוחת גופו הקפואה ובצללית משקפי השמש הנצחיים שפיזזה על לחיו. ברגע האחרון עצרה את ידה מלהישלח וללטף את ידו האוחזת בהגה.
שלוש הבנות בגרו. בת הזקונים התגייסה שלושה חודשים קודם, הגדולות מתגוררות עם בני־זוג, לומדות. לולא דחיפה נמרצת מצידן לא היה הטיול יוצא לפועל. השכם בבוקר התייצבו שלושתן בבית, כמו ביקשו לוודא שאירוע אמיתי או מדומיין לא יסכל ברגע האחרון את יציאת אבא ואמא לטיול. הן נעמדו על רגליהן האחוריות (‘הפעם אנחנו לא מוותרות לכם…’), ציידו אותם במפה ובתוכנית מפורטת: עיגול אדום סביב שכונת מגוריהם, עיגול ירוק לסימון נקודת ההגעה, מסלול נסיעה בכחול־רציף ומסלול הליכה בכחול־מקווקו. הן לבטח נברו במדריכי הטיולים שבבית ורכנו בריכוז על המפה. יש להניח שהתווכחו: על מועדים ועל אתרים ועל מסלולים ועל מקומות אפשריים ללינתם, ועל מה לא.
ו…? שילבו ידיים? חיבקו זו את זו? נשאו בליבן תפילה חרישית?
הוא, כצפוי, שמר על אדישות וכמו לא הבחין במאמציהן. הוא עסק בפענוח קווי תכסית ותבליט במפה. נהדר.
והיא? ובכן, היא העסיקה את עצמה בימים האחרונים בפענוח רמצים שהותירו שלוש נפשות מודאגות על המפה.
משהחל התיפוף החרישי והמוכר של אצבעותיו על ההגה, הסבה את פניה והתרכזה בנוף. הבל צמרירי הסתחרר סביב רכבם ואלומות אור נורו לעברה במזוגזג. הרדיו השמיע את הפרומנדה הפותחת מתוך ‘תמונות בתערוכה’.
‘פליק־פלאק־פליק־פלאק…’
לפתע חייכה: קדיחות הכישוף שהשמיע הבָּאסון מתוך סצנת ‘באבה יאגה’ הדהדו באוזניה יפה את הטרמולו העקשני למכונית, כביש ונהג גֵּ’לטיני.
“הבנות הכינו לנו סנדוויצ’ים. רוצה?”
“מה יש?”
התחלה לא רעה; האתון פוערת את פיה, גם אם נדרשו שעתיים לחימום מיתרי גרונו. “בוא נראה, יש גבינה צהובה וטונה. אני רואה שניים עם חביתה. כל־כך מתוקות, הן הכינו חביתות־ירק למופת.” הנה נקרתה לה הזדמנות לדבר והיא מדברת. “סנדוויץ’ אחד עם גבינה מלוחה; אני משערת שהן הכינו אותו עבורי, אבל אם תרצה, אני אקח את זה עם הגבינה הצהובה.” ואולי עדיף היה שתקמץ במילותיה, חשבה.
הקנוקנת המוכרת השתרגה מעינו הימנית, זו שבשנים האחרונות מתפתלת וחורצת בעקשנות תלם לתוך לחיוֹ, ומקרינה ריכוז קפוּץ ומתנשא. רכבם חצה מחנה פליטים עכור ועל פניו התפשט המבע הקסנופובי המוכר.
“טוב… אז, תאמר לי לכשתרצה. הבנות הכינו גם שתייה חמה.”
נער כחוש, לבוש חולצה קצרה, רץ במקביל לכיוון נסיעתם, רגליו היחפות רפרפו על השביל הבוצי. ידו השנייה נשלחה גם היא לאחוז בהגה. “חבל שהן לא חשבו על יום פחות סוער וגשום לדחוף אותנו לטיול המזורגג הזה.”
חבל ש…
כך אתה נֵעוֹר מתרדמות החורף שאימצת לעצמך מאז עזיבת הבנות. חדשים ארוכים מתחפר בשתיקותיך, מהלך על קצות האצבעות, שומר על מרחק אופקי ממני. חוזר מהעבודה, מאוחר ככל שעולה בידיך, אוסף את צלחת האוכל כדרכם של חסרי־בית המבקרים במסעדת פועלים שכונתית: ראש שחוח, מבט מוטה הצידה, למרות שאני חשה יפה־יפה את מדקרות עיניך בגבי. סובב במעגלים, מדיר את עצמך לפינת הטלוויזיה וממנה לחדר השינה הנפרד. בחרת בטוב שבחדרי הבית.
אתה רצית בכך, ואני, נכון, אני לא מחיתי. להיפך, שגרת הבִּדוּל העצמי שאימצת לך הייתה נוחה לי. מאוד.
לעיתים, ללא התראה מראש, מבלי שתסביר, אתה משיל את קליפות קיפאונך ומקים המולה – נתקל ברהיטים, מיידה מילים, נטפל אליי. לאחר ימים הנמתחים כנצח שבה התרדמה המבורכת לשכון בבית. מה מקפיץ את האישיות הזו ומה את האחרת, מעולם לא הצלחתי להבין.
דווקא בימי ערוּתךָ כּבוֹת עיניך. הבוהק המרצד בהן בתקופות התרדמת, הבוהק הזוהר ההוא, מתעמעם, עוטה דוק של עכִירוּת ריקה ומוקשית. ‘הלו, יש שם מישהו?’ אני מבקשת לצעוק לעומתך, ‘הלו?’
ובלילות ימי ערותך אתה מזניק את עצמך ללא התראה, מתפרץ אל מעוזי, מסתער, שפתיך יונקות את לשדי ופיך מצרצֵר מילות תשוקה המיועדות למישהי שניצבת מאחורַי. המילים שאתה פולט באותן דקות, המילים שלא אחת מנוקדות רוע והרס, מעבּרוֹת אותי.
‘ציקדה’, אני מכנה אותך ביני לביני, ולעיתים אף בכינוי ההוא, החמור יותר, אבל עדיף שלא לחזור עליו, גם לא במחשבה.
“מזג האוויר נפלא, והבנות ראויות להרבה מחמאות-“
“את רומזת שאינני מגלה הכרת תודה מספקת?”
“רק ציינתי שהבנות שלנו ראויות להערכה… טוב, לא חשוב…” לאחר הפוגה שאלה, “אכפת לך אם אפתח מעט את החלון?”
“אבל המזגן פועל.”
“אני יודעת.”
ההפגנה ההיא של תומכי ‘שלום עכשיו’, זאת שמחתה נגד המלחמה ודרשה את פיטורי שר הביטחון שרון, הפגישה ביניהם. הם צעדו חבוקים, יחד עם שורות רבות־אחרות של מפגינים שחיבקו שורות רבות־אחרות, מבלי לבקש דבר לעצמן. אחד מהצועדים אחז בידיו טייפ־רקורדר קטן והשמיע בלופּ את שירם של מנור ויידוב, ‘ילדי הירח’.
כשהתפוצץ הרימון, לא הרחק מהמקום בו צעדו, הפציר בה להשתרע על הכביש ונשכב לצידה, ידיו מסוככות על ראשה. אולי שם, בנקודת הזמן ההיא, ייחלה לראשונה לרקום עימו קשר, היא לא בטוחה, הגם שעודנה כמהה לחום מגען של כפות הידיים ההן.
שניהם התגוררו במעונות הר הצופים, הוא למד משפטים והיא כימיה. הם נסעו באוטובוס יחדיו. הוא התעקש ללוותה לחדרה, השותפה שלה נעדרה מהחדר. הוא הכין לשניהם תה, מתנייד בתוך המרחב האישי שלה בחופשיות המאפיינת אדם המצוי בתוך שלו, וגם בכך רכש את ליבה.
קרנה ממנו איזושהי שבריריות חמקמקה, דבר שלא התחוור לה עד־תום, אבל היא ידעה שהוא מוצא־חן בעיניה. לאחר שחרורו מהצבא התנדב חודשיים באחד מסניפי תנועת ‘הליכוד’. “חודשיים הספיקו לי להבין שאני בצד הלא נכון של המפה הפוליטית,” סיפר, והיא שיבחה את יכולתו להחליף מחנה כשהכרתו ומצפונו הורו לו לעשות כן. שנים אחר־כך, לכשיחצה את הקווים מחדש וישוב לכור מחצבתו האידיאולוגי, יזכיר לה את דבריה, יתרץ את צעדו בהצטרפותו של הרמטכ”ל בדימוס למפלגה, הרמטכ”ל שהיה בעיתו המ”פ שלו.
“ההכרה והמצפון רשאים לנוע בכיוונים דו־סִטריים,” ישוב ויקניט אותה.
אכן, חשבה לעצמה, הכרה ומצפון מתגלים לעיתים כרִתמה רופפת, תלויית־נקודת־מבט.
“זהו, אנחנו מגיעים עוד מעט,” אמר, והפנה את המכונית לשביל סלול שהפך למתלול. לאחר דקות מעטות צלל השביל לתוך קניון סבוך.
“מהו הריח שאנו מריחים?”
“על איזה ריח את מדברת?”
“ריח שרוף. אתה לא מריח?”
“אני חייב ללחוץ כל הזמן על הברקסים, שלא נתדרדר לתהום,” השיב.
2.
הנקיק שָפע רמזים לעונה הטרייה שעמדה בפתח. רוחות לימבּוֹ השמיעו גרגורים, שיטחו את השיחים סביב וביתקו צמחים רכים שטרם קידדו לתוכם את כללי ההישרדות הבסיסיים.
כשהציעה לנטוש את הרכב, תחב את ראשו עמוק מתחת למכסה המנוע. הוא ניסה להתניע, הביט ברכב והביט בה חליפות, רגע אחד נואש ובמשנהו שב לפשפש בקרבי הרכב. לבקשתו הושיטה לו כלים ולבקשתו השיבה אותם, ‘למקומם המדוייק, אם את לא יודעת לאיפה, תשאלי’.
היום נופף ברעלותיו, והיא בחנה בפעם המי יודע כמה את עמודות הקליטה הריקות בטלפון הסלולרי. יחדיו פירקו את המצבר, וידאו שתאיו מלאים בנוזל, יחדיו חיברו אותו מחדש. לאחר כל נגיעה ברכב היא ניגבה את ידיה במגבונים לחים והדבר הכעיס אותו.
המאמץ התיש אותם. הם סיקלו מלבן במשטח חֲרוּלי מוגן מהגשם והשתרעו על מרפקיהם בחצי שכיבה, זו לצד זה. “לא יודע מה הבעיה של הרכב המח’ורבן הזה… להיתקע ככה, ודווקא בסוף העולם. מראש אמרתי שהטיול הזה מיותר.” מילותיו הושמעו בחצי קול, והיא שוב נוכחה לדעת עד כמה מתסכל אותו להימצא בהתרחשויות בהן הוא חווה חוסר־ישע.
“אולי ננסה להגיע רגלית לכביש הקרוב,” הציעה. “עלייה תלולה אחת, לא ארוכה מדיי. נטפס בהליכה איטית. שם גם נשיג קליטה לסלולרי.”
עיניו היו עצומות.
“לפני שתרד החשיכה,” התעקשה. “מחרידה אותי המחשבה שניתקע כאן בלילה.”
“אנחנו נצא מכאן, אל תדאגי.”
“אני מוכנה להתחיל לעלות לבדי. כך או כך, רציתי לסייר בוואדי.”
“את לא יכולה ללכת פה לבדך. האזור הזה נטוש, סמוך לגבול, לא הייתי מציע לאף־אחד לטייל פה לבדו. אני אנסה שוב, עוד מעט.”
“אתה בטוח?”
“אני בטוח רק בדבר אחד, וזה ששום־דבר לא בטוח. תקשיבי,” קוצר־רוחו גבר, “יש לפחות עוד שעתיים עד שיחשיך. בואי, ניתן לרכב לנוח רבע שעה, ואז שוב אנסה להניע אותו.”
“אפשר בינתיים לסייר לאורך הנקיק. כאן, קרוב. תראה כמה יפה כאן.”
עיניו נותרו עצומות.
“השארתי את האקדח ברכב.” הוא זינק ממשכבו, התכופף ושלף מתחת למושב הנהג את האקדח. הוא חלץ אותו מתוך נרתיק העור השחוּק, בחן אותו בעיון, חלץ את המחסנית ובדק שהיא מכילה כדורים. האקדח היה מצוי ברשותו למעלה מעשרים שנים, תחוּב בדרך־כלל בחגורת מכנסיו, מצד גבו.
“אני מופתעת שאתה מתעקש להחזיק בו כל השנים הללו.”
“עם בני דודים כמו שיש לנו, צריך לחייב כל אזרח לשאת אקדח ולדעת לירות בו.”
“את דעתי אתה מכיר, ולא מהיום. בכל אופן, באקדח הזה לא השתמשנו עד כה ובטח לא נשתמש בו כעת.”
“אנחנו לא יכולים להיות בטוחים. אם לא שמת לב, אין בסביבה נפש חיה.”
“אם כך, היום לא תצטרך לירות באף־אחד. אנא, תניח-“
“טוב, בסרט הזה כבר היינו.”
“אני לא יודעת על מה אתה מדבר,” ניסתה להימנע משיחה צפויה.
“את יודעת על מה, כי על זה בדיוק רמזת, על המקרה ההוא, בבִקעה.”
“הילד ההוא היה מפוחד. הוא טעה בהבנת כוונותיך.”
מנזר דיר חג’לה ממוקם צפונית לים המלח (‘בית חוגלה, לא דיר ולא רפת,’ התעקש בעיתו. ‘עיר תנ”כית שמוזכרת כבר בספר יהושע. הנוצרים בנו שם מנזר וקראו לו דיר, אבל תזכרו בנות, מדובר בעיר יהודית קדומה. כמו עוד מקומות עתיקים שהנוצרים והמוסלמים ניסו למחוק מהם כל זכר של אבותינו’). בשנות התשעים שופץ המנזר והם החליטו לבקר בו. בת הזקונים טרם נולדה ושתי הגדולות למדו בכיתות נמוכות.
הבנות התרשמו מהסיפור אודות הנזיר שהתבודד על עמוּד צר במשך 40 שנים. מתוך המנזר הקריר הם יצאו אל מזג־אוויר שרבי וקודח. לאחר נסיעה קצרה נעצרו ליד אחת מהחנויות שהציגו בשולי הכביש מדגם עצום של כדים, כלי חרס וזכוכית. יחדיו בחרו כדי חרס ופסלון גבס אחד לגינת ביתם החדש. הוא נפנה להסדיר את התשלום עם המוכר והיא והבנות סיירו בחנות, שלא הייתה אלא סככה ענקית מוקפת בבדי יוטה בצבע ירוק מזעזע. לפתע שמעה צעקות. מחוץ לסככה כיוון הוא את אקדחו לעבר נער שנופף בסכין. השניים צווחו, והיא, מאובנת, האהילה בכפות ידיה על עיני הבנות, וצעקה, ‘תוריד את הנשק, הוא פוחד ממך’.
“את הפרשנות שלך אני הרי מכיר. טעית אז ועדיין את טועה. כבר אמרתי לך שהוא היה הרבה דברים, רק לא ילד,” עורר אותה קולו.
“הנער הזה טעה, נלחץ ולכן הניף את הסכין. הוא רק רצה להרחיק אותך-“
“סכין? זו הייתה מאצ’טה שאיתה בקלות אפשר לערוף ראשים, והיה לו רצח בעיניים. ‘הנער הזה’ התכוון לרצוח, לרצוח אותי, את בעלך.”
“טוב שהאירוע הסתיים כפי שהסתיים, ללא פגיעה. דאגתי לך מאוד, אז,” השיבה, מפייסת.
“לא היית צריכה לדאוג לי. היה לו מזל. אם הקומנדקר הצבאי לא היה מגיע, הייתי תוקע למנוול הזה כדור בין העיניים, וכל בית משפט היה מצדיק אותי.”
“בוא לא נחזור לזה, בבקשה.”
“לא אני העליתי את הנושא,” סיכם.
נמאס לי.
חד־וחלק, נמאס. היא לא תפסיק אף־פעם לנסות להקטין אותי. לא במישרין; ברמיזוֹת. היא לא מצליחה, אבל, היי, לנסות לא עולה כסף.
אם היא הייתה משערת על מה אני חושב כעת, היא מייד הייתה פוצחת בסדרת השאלות החקרניות והמעצבנות שלה: מה? מי? למה־כמה? ‘תאמר לי, בבקשה’, ‘דבר איתי, בבקשה’. לא תפסיק עד שתיתן לה דו”ח על כל מה שמאוס עליי, שמות, רגעים, מקומות, איך ולמה. אי־אפשר ככה. את לא נמצאת באוניברסיטה ואני לא אחד מהסטודנטים שלך, שמאוהבים בכל מילה שהמרצה הסקסית שלהם מוציאה מהפה.
מה אני רוצה? במילה אחת? כמובן, הכל איתה חייב להסתכם במילה אחת. אז, רק רגע.
הנה, במילה אחת: שתגמגם, זה מה שאני רוצה, שתגמגמי. גמגום אחד יספק אותי!
3.
“…נראה לי שאתה טועה, אבל זה לחלוטין לא שייך, לא עכשיו,” השיבה משהגיח האחֵר בטרטור מכונית מן המתלול שבו ירדו שניהם שעות ספורות קודם לכן. אור עמום ואפלולי ריחף בתחתית הקניון. האחֵר הבחין בהם.
“תנמיך את קולך.” לחשה, תוך שידה מסמנת בקשת עצירה. “אנחנו זקוקים לעזרה, אז בוא נימנע מהערות מיותרות.”
“אל תתחילי. אני בטוח במיליון אחוזים שהוא לא משלנו.”
“מהיכן הביטחון הזה שלך?”
“תביטי בלוחית הרישוי.” היא הביטה. הוא צדק.
“משלנו או לא, אין לכך כל חשיבות. בוא נתמקד בהשגת עזרה.” היא שבה ונפנתה לעבר הרכב המתקרב.
האחֵר עצר את רכבו: “שלום. מה קרה?” הוא נותר לשבת ברכבו והביט בשניהם במבט פזור־דעת.
מבטאו הרגיע אותה. “שלום, כבר חשבנו שאין סיכוי שמישהו יגיע לכאן,” אמרה בהקלה, “אנחנו תקועים כבר כמה שעות. מזל שהגעת. אולי תוכל לעזור לנו.”
“עלא־עיני. מה קרה?”
“אני לא מצליח להניע את הרכב,” התערב.
האחֵר דומם את מנוע רכבו ונעץ בבעלה מבט בוחן. לאחר השתהות קלה יצא מהרכב, התמתח והחל מקיף את רכבם. הוא שמר על מבע המרוח על פניהם של אותם הנוהגים להקנות לכל מציאוּת משמעויות כפולות. הוא היה גדל־מימדים ובהליכתו נטה גופו שמאלה, כמי שחוליה תפוסה בצווארו. הוא תחב את ראשו מתחת למכסה המנוע, שנותר מוּרם. “אולי המצבר הלך. בדקת אותו?”
“לא, המצבר חדש. זו בעיה אחרת. קיבינימאט כל האוטומטיות האלה.”
“אם לא המצבר, אז מה הבעיה?”
“אם הייתי יודע, לא הייתי תקוע פה שעות.”
דקות ארוכות נרכנו שניהם מתחת למכסה המנוע, מצקצקים וממלמלים משפטים שבורים, חסרי נמענים, והיא, חרישית, ניצבת לצידם.
“איך הצלחת להיכנס לפה?”
“כמו שאתה הצלחת. למה, מה השאלה?”
“סתם, שאלה פשוטה, איך הצלחת להיכנס לפה?”
“מה אתה מתכוון?”
“באת מהצד השני של החומה, לא ככה? בגלל זה אני שואל. איך הצלחת לעבור את החומה עם הרכב?”
“אתם משם?”
“מה הכוונה ‘משם’?”
“מה הכוונה ‘הצד השני של החומה’?”
“אתה צוחק? אתה מבין את השאלה שלי, לא?”
“אני לא יודע על איזה צדדים אתה מדבר. בכל מקרה, אם זה כל־כך חשוב לך, אני מהצד הנכון של החומה.”
“תגיד, אנחנו מנסים פה לתקן את הרכב, או שבאנו לריב. בשביל מה הטון הזה?”
“מנסים לתקן, מנסים לתקן.”
אפו של האחֵר, מפל פלגי־עורקים שופע אמונה עצמית נטולת ספיקות, התפרקד בחוסר שקט על פניו הבצקיות.
“רגע, אני בכל זאת רוצה להבין, יש צד נכון וצד לא נכון? לא ידעתי.”
“אתה חוזר לזה?”
“אני רק שואל.”
“לא אמרתי שיש צד נכון ולא נכון… אל תשנה את המילים שלי.”
“‘הצד השני’, זה כמו שתגיד הצד הלא נכון, לא ככה?”
“עכשיו אתה סתם מתחכם.”
“אם זה ככה, אז אני כנראה בא מהצד הלא נכון. איך אתה רוצה שאני אגיד את זה, מהצד של מי התכוונתָ?”
“אתה מתעקש לשנות את מה שאני אומר לך. עזוב אותך מצדדים. לא הייתי צריך להגיד צדדים, אין צדדים. אתה יודע מה, אין אפילו צד אחד.”
“טוב-“
“…אבל, בכל זאת בנו חומה. לא סתם החליטו לבנות אותה, לא ככה?”
“תפסיק עם ה’לא ככה’ הזה שלך. לא, לא ככה!”
“אתה לא עונה לי, אתה כנראה מבין שאני צודק.”
“בטח שלא סתם. אבל, זה שזה לא סתם לא אומר שהם החליטו החלטה נכונה. החומה זה לא סתם אבנים, החומה לא נשארת בחוץ, היא נכנסת לתוך הנשמות של כולנו. חונקים אנשים, מכניסים אותם לתוך כלובים, את כולם, זה לא בסדר. ואחר־כך הם עוד-“
“מי זה ‘הם’? הם־הם־הם.”
“הם.”
אתה מתכוון אלינו.”
“הם.”
“טוב, אני רואה שאתה-“
“ועוד הם רוצים שיקראו לחומה הזאת ‘גדר’. כאילו בשביל להביא אותה בקטנה, אבל האמת היא שזאת אח’ו־שארמוטה של חומה. חומה שמסתירה לאנשים את השמש-“
“בסדר, אני מבין שעכשיו אתה שר לנו שירים. בחיי, אתה צריך להיות משורר. תגיד לי, אתה משורר?”
“תפסיק לעשות צחוק.”
“אז-“
“זה שפיץ לתוך הלב, לא טוב, לא לכם ולא לנו. איפה הצליחו עם חומות, תגיד לי: בבלפסט, בניקוסיה, בברלין, איפה?”
“לא שפיץ, לא ללב של אף־אחד ולא ניקוסיה ובלפסט. זה דבר פשוט שמתכוון רק להגן על אנשים שרוצים לחיות בשקט. אתם תחיו בשקט, אנחנו נחיה בשקט. חאלאס, כל אחד בחוֹר שלו.”
“מי שבאמת רוצה לחיות בשקט צריך להרוס חומות. חומה מביאה רק שנאה!”
“אתה סתם מדבר דיבורים בלי טעם. אתה יודע לדבר, אבל דיבורים לא משנים את המציאות, גם דיבורים בשפה יפה. כל מה שאנחנו רוצים זה שיתנו לנו לחיות בשקט, C’est tout .”
“וואלל’ה.”
“וואלל’ה.”
“תשמע רגע מה שאני אומר לך, בהכל אשמים אלה שלמעלה. האנשים הפשוטים רוצים רק לחיות טוב, לעבוד ולפרנס ת’משפחה שלהם, לגדל ילדים, לחיות בשלום. אנשים לא רוצים-“
“…מה אני אגיד לך-“
“…מלחמות ביניהם.”
יאלל’ה, נניע את הרכב ונעוף מפה. אין לי דיעות קדומות, אבל עבדתי איתם, כולם צבועים. בפרצוף הם יגידו לך משהו ומאחורי הגב משהו אחר.
‘בהכל אשמים האנשים שלמעלה’, עאללא’ק. מי הם ‘האנשים שלמעלה’, מי בוחר בהם ולמה? מי רוצח לנו ילדים קטנים שלא עשו כלום ואמהות חפות־מפשע, ‘האנשים שלמעלה’ או החברים הפנאטיים שלו? רק תסובב את הגב ותחטוף את הסכין המשוננת שלהם… הם ינעצו ויסובבו אותה כמה פעמים. ישחטו פעם, ישחטו עוד כמה פעמים, אבל, לא צריך לדאוג. כּוּל כּאלב בּיג’י יומו.
אנחנו לא נהנים לחנך את הילדים שלנו להילחם בהם. אנחנו לא מחזיקים באמונות דתיות קיצוניות. מי חושבים שהבריאה נוצרה רק עבורם? מי לא מפסיקים להגיד: ‘היינו פה הרבה לפניכם’?
אז שילמדו קצת היסטוריה. היסטוריה אמיתית, לא מסולפת. כל עוד הם לא יכירו בנו – לא ייבנה פה גשר.
לא נורא, בעצם אפילו טוב מאוד… אנחנו צומחים להם מתחת לאף כמו פרונקלים, צומחים וצומחים ואף אחד לא יצליח להוציא אותנו מפה. זאת עובדה. אנחנו מתחזקים והם נחלשים, אנחנו מאוחדים והם לא מפסיקים להסתכסך בינם לבין עצמם.
מי שלא מפסיק להתבכיין ולחשוב רק על עצמו ועל הזכויות שלו, יגלה בסוף שאף־פעם לא היה לו עצמי אמיתי, עצמי מבוסס, ובטח לא יישאר לו שום־דבר בעתיד.
אין, הם מבינים רק כוח. ההיסטוריה מלמדת את זה טוב־טוב. מי שחלש, טורפים אותו, ואני מעדיף לטרוף לפני שטורפים אותי ואת המשפחה שלי.
והיא לא מתערבת. היא מהאו”ם, זאתי. לה לא איכפת.
“אם זה תלוי בנו, באנשים הפשוטים, כולנו רוצים רק לחיות טוב ובשלום.”
“בזה אני לא בטוח. לא בטוח ששני העמים דומים. תסלח לי, אבל אני בכלל לא בטוח שאתם רוצים בשלום, בטח לא כמונו.”
“רוצים, רוצים. כולם רוצים.”
“לא כולם.”
לרגע חשה ששניהם קרובים לליבה במידה שווה ורחוקים ממנה במידה שווה. שניים שאינם אלא שובל הולך ומתארך של קולות רדופים מן העבר. ליבת שניהם יצוקה מזקיפת הגוו הקשיחה שאימצו לעצמם, ובהביטם זה לעברו של האחר נדמים מבטיהם לכתמים ששקעו לתחתיתה של בריכה.
ההרים החשופים סביבם, מירקמי דיקט רבוּד וזעפני, לשו מפּלֵי צלליות. היטלי העצים וצינת הרוחות נספגו בבגדיה.
“אתה מדבר סתם דברים.”
“טוב, אם אתה אומר.”
“אז, בוא… עזוב אותך.”
“עזבתי.”
“טוב מאוד.”
4.
“אני מציעה שנתמקד בתיקון המכונית ונניח לחומה ולצדדים שלה. מה דעתכם?”
תחת להאזין לאנחות הנשמעות, רבים מדבררים את עצמם לעייפה. כעת לא זקוקים שלושתם לאטליז הטקסים הנלעגים ולפואטיקת הגבולות שתחבירהּ קצר, זו המצייתת לדפוסים אוטומטיים והשעוּנה על מוטיבים והיגדים לעוסים. מדוע הוא מתקשה להבין זאת, מה מניע אותו להאמין ביכולתו לראות את מה שמצוי מעבר לקירות. לא נעלם מעיניה שבלהט הוויכוח אחזה ידו באקדח. היא ייחלה שהאחיזה הייתה מקרית ובמיוחד ייחלה שהאחֵר לא הבחין בכך. ‘אתם’ ו’אנחנו’, ‘חומות’ ו’איבה’, מילים שמלכתחילה חסרות תוכן כלשהו, גם כאשר הן מוזכרות במקום שעסוק יותר מכל בזריעת אירועים קוצרי אסונות.
“את צודקת, אבל המנוע עוד מוצף.”
“אני רק מבקשת משניכם, בואו נפסיק עם השיחה המיותרת הזאת.”
“מצידי זה בסדר גמור, תגידי לו להפסיק. ואם את רוצה – אפשר לנסות עכשיו, אבל, לדעתי, כדאי לחכות עוד קצת, לתת למנוע לנוח. וגם אנחנו כדאי שננוח.”
היא הביטה בבעלה, ביד ששוב נשלחה לגב התחתון ובליטוף המסוכן של קת האקדח.
“לחכות־לחכות־ול-“
“אתה נראה לי לחוץ, אולי תשתה קצת מים, בעצם תשתה הרבה מים. לא היה מזיק לך לבוא לחיות אצלנו קצת. היית נרגע, למרות שאולי אתה חושב ההיפך-“
“תאמין לי, טוב לי איפה שאני נמצא.”
“לא, כי אתה נראה קצת כועס, ואני-“
“…כל הכבוד שאכפת לך, אבל אני רגוע, אל תדאג-“
“…טוב, בוא נחכה עוד קצת, אין ברירה.”
האיש הזה טחוּן. הכל קאלאם-פאדי. ‘לחיות אצלנו איזה תקופה’, חתיכת אידיוט… שילמדו קודם לחיות ביניהם בשלום. אוסף זאבים ונמרים תח’מניים, בלי שום מכנה משותף, חוץ משנאה.
‘עַם’? ממתי הם ‘עַם’? היינו פה לפני שהם עוד חלמו להיות משהו. הם לא יותר מהמצאה. דווקא כאן, מכל המקומות שיש בעולם – דווקא במקום שלנו הם החליטו שמגיעה להם מדינה. עלוקות.
איזה קשר יש להם למקום הזה? יום אחד קם להם איזה מזוקן הזוי והאכיל אותם במעשיות מצוצות מהאצבע, ואנחנו צריכים לפרוע את השטרות המזויפים שהוא פיזר. ואם כבר נזכרתי בזָקָן, כמה מפחידים כל אלה אצלם, עם הזקנים השחורים והעיניים הבוערות שלהם, עיניים של מטורפים יש להם…
כולם אותו הדבר… לא נותנים לעובדות לבלבל אותם… ממלאים את הילדים שלהם בשנאה ובשקרים, ומחכים שהשקרים שלהם יצמיחו כנפיים.
מי שפועל באלימות – יקבל אלימות. לא בגלל שאנחנו אוהבים את זה, או רוצים בזה. הם פשוט לא משאירים לנו ברירה.
וההמצאות שהם ממציאים, שלא נדע, אפשר למות. הדת שלהם מלאה בסיפורי סבתא למפגרים, בנביאים שמצמיחים כנפיים ומבטיחים להם הבטחות מהתחת. כל גבעה וכל אבן מקפיצים להם למוח סיפורי מעשיות: כאן שתלו ההורים שלנו עצים ועל ההר ההוא עמד הקדוש ההוא שלנו…
הם לא יזיזו אותנו גם בעוד אלף שנים.
“יש קליטה בסלולרי שלך? כי אצלנו אין קליטה.”
“רגע, אני אבדוק.” האחֵר נפנה למכוניתו. לתדהמתה, רכן בעלה לעברה ולחש באזנה, “הייתי יורה בו.” היא הביטה בו במבע מבועת וחומל בה־בעת, והוא חייך כמי שזה עתה סיפר בדיחה מוצלחת. “תפסיק,” ביקשה.
אנשים רוקדים את ריקוד הטווסים, נוגחים בראשיהם ומרוקנים בני־מעיים, בוגדים בחייו של מישהו לפחות פעם אחת בחייהם, ונעצרים. וכשהם מרחיקים לכת, חורגים מהמידה הנסבלת, יש לשוב ולשרטט בפניהם את קו הגבול, ואם נחוץ הדבר, לעשות את הדרוש לעצירתם, בטרם יפגעו בזולת.
“אני מבקשת שתניח את האקדח בתא הכפפות. עכשיו.” דרשה.
הוא לא השיב. מבטו אמר, תירגעי.
האחֵר שב, ידו אוחזת בסלולרי. “גם לי אין קליטה. כאן, בעומק של האח’ר־ג’האנאם, לא נקלוט כלום,” אמר.
הם שוב ניסו להתניע את הרכב, ללא הצלחה. הם פירקו את המצבר מרכבו של האחֵר, הרכיבוהו ברכבם וניסו להתניע. משלא הצליחו, השיבו את המצבר למקומו ונפנו לעברה.
“זה לא המצבר. או שהוא מוצף, או שהמנוע הלך.”
“נקווה שהמנוע בסדר.”
אפשר בינתיים לשתות כוס קפה. יש לי גזיה באוטו, אני אוציא אותה.”
“אז מה אתם אומרים? מה יהיה הסוף?”
“אלוהים ישמור, זה מה שאני אומר. מה כבר אפשר להגיד? שאלוהים ישמור אותנו. ואתכם גם, בטח, גם אתכם.”
“נו, אינשאללה שהכל ייגמר ונשמע את השקט.”
“וואלל’ה.”
“אבל, בוא נדבר דוגרי, זה כבר לא יקרה בתקופה שלנו.”
“מי יודע מה יקרה, אבל, קודם כל, החומה הזאת, זה לא סתם גדר אבנים, זה חומה ללב של האנשים, חומה ש-“
“אולי תפסיקו שניכם…”
“אנחנו מדברים, רק מדברים. מדיבורים לא מתים.”
“או־הו, מתים, ועוד־איך מתים מדיבורים.”
‘האלים משתרכים בעקבות ההיסטוריה,’ נהג אביה לומר בצעירותה, ‘ומזינים את חסידיהם רק באותם פירורי רישומים שיכלו לאיתני הזמן.’ נכון, אבא, וכך משתרכים גם אנחנו. עדיין.
“אז שנכין קפה?”