דורית ג’אן

מאת חגית בת-אליעזר

דורית ג’אן היא משוררת מיוחדת במינה, שזה מכבר משכה את תשומת לבי.

היא  פרסמה את ספר שיריה הראשון, “עד מאה ועשרים שירים“, בשנת 2015.

מאז היא הוסיפה את השם האמצעי “שירה“, ובשם המלא דורית שירה ג’אן יצאו ספרה “ציפור תכולת כנף” בשנת 2016


ולאחרונה, בשנת 2017, יצא לאור ספרה המגיד“.

שלושתם ראו אור בהוצאתו של ראובן שבת,ארגמן-מיטב“.

כאמור, התנובה השירית הזאת משכה את תשומת לבי, והנה אני קוראת את ספרה השלישי של דורית שירה ג’אן, “המגיד”. השפה ייחודית, עשירה, משלבת ביטויים מכתבי הקודש, כמו בשיר הראשון “אור זרוע“: “בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִּרְעוּתֵיה” − בארמית מתוך תפילת קדיש.

בשיר “אמירי נפשי” הנפש המטולטלת מטה-מעלה “גַּם שַׁחְתִּי גַּם גָּבַהְתִּי מְאֹד” מדאיגה את הקורא, אשר נזהר יחד איתה, בקוראו את השורות היפות המתחרזות “נפשִי נשמֶרֶת עַד מְאֹד / רַק לֹא לִמְעֹד / נפשִי לָמְדָה לִפְסֹעַ מַעֲדַנּוֹת.“, ושמח שלבסוף מצבה משתפר: “רָאִיתִי אֶת הָאוֹר.

הנפש הכואבת מככבת בשירים רבים. לשיר “כמו ציפור” גישה מאוזנת: בהמשך להצגת הבעיה הוא גם מציע פתרון. השיר כתוב בגוף שני. יש בו שילוב של נקודות מבט: גם היכרות  אינטימית עם כאב נפשה וגם הוראה לקחת אחריות על מצבה ולנסות להשתחרר ממשא הכאב. כך נוצר שיר מורכב, מרובד, המערב את הקורא, מתגמל אותו.

לעומת זאת המעברים החדים בשיר “דווקא עכשיו” בתחילתו: “דַּוקְָא עַכְשָיו / יוֹתֵר מִתָּמִיד / אֲניִ מַרְגִּישָה טוֹב  / אֲניִ מַרְגִּישָה רַע / בָּא לִי לָמוּת ולְִחְיוֹת“, ושוב בסופו: “דַּוקְָא עַכְשָיו / יוֹתֵר מִתָּמִיד / בָּא לִי לָמוּת בָּא לִי לְִחְיוֹת.” – הצהרתיים, פשטניים, לא נעימים לקריאה.

השיר “נפשי יוצאת אלי” משלב בצורה יפה בין נפש לגוף. במחצית הראשונה של השיר הנפש מנסה להתעודד בכוחות עצמה: “לִהְיוֹת וְלֹא לַחֲדֹל“, אך עדיין: “קַר לִי, קַר כָּעֵת“. ואז חל המהפך: “הוּא יָבוֹא” ויאמר בשפתו את גרסת העידוד שלו: “כִּי יֵשׁ חַיִּים, לָמוּת לֹא טוֹב“. אך לא רק במילים: הוא יעניק לה קרבה גופנית מצילת חיים: “בּוֹא, הַחְיֵה אוֹתִי בֵּין הַסְּדִינִים.”

בשיר “ממטרים פזורים” דורית מתכתבת עם שירו של ז’אק פרוור “ארוחת בוקר“. הנה תרגומו של אהרון אמיר מצרפתית:

בהנחת היכרות מוקדמת בין הגבר לבין האישה הצופה בו והמדווחת על התעלמותו המוחלטת ממנה, זהו שיר מיזוגיני-מקומם. יפה בעיניי, שדורית עושה תיקון לחד-צדדיות של מערכת היחסים המתוארת בשיר הצרפתי. גם כאן חוזר המוטיב שפגשנו בשיר “נפשי יוצאת אלי“: אהבתו של גבר היא התרופה הטובה ביותר למצוקתה הנפשית של אישה: “נָפְשָׁהּ לֹא יָצְאָה אֵלֶיהָ / לֹא נִזְקְקָה / לְנוֹגְדֵי דִּכָּאוֹן.” הגבר לוחש דברי אהבה ובוכה – שם בסתיו הרחום של פריז. כאן, בתל אביב, האישה לבדה, אך זיכרונותיה נעימים. בשיר של דורית הממטרים הם גשמי ברכה והבכי – כמעט משמחה.

במו ידיי” – הוא שיר אהבה מפעים לנכדה של המשוררת, לו מוקדש הספר עם הציטוט של אחד מבתי השיר:

משלב השפה הגבוה, הפיוטי, הכמו-תנ”כי, הולם את השיר, כפי שרואים בציטוט בהקדשה ובבית האחרון של השיר:

לשיר “בראשית” צורה גרפית מעניינת:ביותר שדורשת ניתוח מפורט:

השיר ושמו בהחלט מתכתבים עם ראשית התורה, ואני תוהה על מיקומו בתור השיר החמישי בספר, ושמה לב שהשירים מופיעים בסדר אלפביתי של שמותיהם.

זאת בחירה מעניינת, שעוזרת למצוא שיר לפי שמו, אך זהו שיקול טכני ולא תוכני.

אדם כותב יכול לשאול את עצמו בשלב מסוים, איך הוא הפך ליוצר, ולנסות לשחזר את התהליך, את נקודת המפנה. דורית נדרשת לשאלה הזאת בשיר “המגיד“, שעל שמו נקרא הספר. גם השיר העוקב “המלאך” מתאר אותו תהליך מיסטי של התערבות כוח עליון, המכונה בשמות שונים: “הַמַּגִּיד“, “הַמַּלְאָךְ“, “הַמְּבַשֵּׂר“, “שְׂרָפִים“. השיר “המגיד” נכלל בספרה הקודם של דורית, “ציפור תכולת כנף“. ועוד שירים אחדים משותפים לשני הספרים. החזרה הזאת תמוהה, והיא עלולה להקשות על מבקר או חוקר שירצה לעקוב אחר תהליך התפתחותה של המשוררת מספר לספר.

השיר “המלאך” ממוקד יותר, בהיר יותר מבין השניים. דורית חשה שנבחרה על ידי כוח עליון, שהעניק לה את סגולות השירה בביקור לילי מיסטי, המסוכם יפה בבית האחרון של השיר:

מעניין לציין, שהמוטיב הזה מצוי בשיר “נביא” של אלכסנדר פושקין, כפי שאלי אשד מפרט ברשימה ובה השוואת התרגומים.

משוררים רבים כותבים על דור הסבים. האם יש אמינות בדבריהם? האם הנכדים מבינים את הלך הרוח של הזמנים ההם מלפני שני דורות, בקו התפר בין התרבויות?

בשיר “ביקצ’ה” דורית מצליחה ליצור דמות של סבתא רבת-ממדים, המעוררת אמפתיה.

הנדודים היא התנהגות אנושית שכיחה בקרב היהודים לאורך מאות השנים. רבות הן הגלויות בתולדות העם היהודי: גם ארץ ישראל היא גלות עבור העולים המבוגרים – דור המדבר המודרני. דמות הסבתא מתעלה לרמת הסמל של היהודי הנודד עם התרמיל (ביקצ’ה) על כתפיו. לנדודים צד הישרדותי – היכולת לעזוב במהירות את המקום, לפני בוא האסון. בבריחה יש חוכמת ערנות ויכולת החלטה. הסבתא הביאה בנות רבות לעולם, ועתה הדבר נותן לה זכות החלטה בביתה של מי מהן להתארח. ואם היא לא רצויה באחד הבתים, כביטוי של חולשה, היא עוזבת אותו מתוך עמדת כוח, כי בטוחה שתהיה רצויה בבית אחר. יפה בחירת השמות. סבתא סַלְחָה – סולחת על התנהגות לא נאותה כלפיה וחוזרת לאותו הבית בגמר הסבב, אמא, ששמה שִׂמְחָה עצובה, כשסבתא הגאה עוזבת כתגובה לפגיעה בה.

אני רואה בשיריה של דורית שירה ג’אן את תכונותיה של סבתה: יש לה כוח לדבר על חולשותיה, והיא עושה זאת בשפה תנ”כית-עכשווית ובגישה מיסטית-ריאליסטית.

ראו גם:

דף הפייסבוק של דורית שירה ג’אן

פרטים על דורית שירה ג’אן

בלפור חקק על שירת הווידוי של דורית ג’אן

ריאיון עם דורית שירה ג’אן

8 תגובות

  1. “לבוא להיות ולא לחדול”. תודה לך, חגית, כתבת מאד יפה על הספר, והשירים שציטטת נפלאים. מזל טוב ובהצלחה למשוררת דורית, ותודה ליקום תרבות שבפעילותו המגוונת מצדיק את שמו.

  2. אהבתי מאד את בחירת השירים של חגית ואת ניתוחם. חגית היטיבה להתבונן פנימה לתוך נפשה של המשוררת לראות את כאבה ואת דרכה המיוחדת להתמודד עמו. לשונה של דורית היא כלי רפוי מעצם השימוש בקונוטציות מקראיות המרבדות את השיר ומעניקות עומק ומבט רחב וצלול לראות את עולמה. האנאלוגיה לסבתא מאירה ביתר שאת את דמותה של המשוררת. חגית נגעה ברגישות רבה ובתבונה בתימות החשובות העולות בשירתה של המשוררת דורית.

  3. Nahum Keren Or כתבה בפייסבוק את התגובה הזאת על המאמר שאנו מביאים אותה כאן במלואה:
    “חגית בת אליעזר כתבה מאמר יפה ומעמיק על הספר “המגיד” ובנוסף רוצה אני להוסיף כמה מילים ממני כקוראת..
    בשירתה של דורית שירה ג’אן נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית..
    אם טכסט גורם לי להרגיש תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את עורי יודעת אני כי זוהי השירה במיטבי, כך אני מרגישה לשירתה של המשוררת דורית שירה ג’אן, כך הרגשתי בקוראי את השיר בראשית: “בראשית באה צלולה, חשופה
    רכה, נוגעת בעצב מפוייסת
    פוסעת בשביל אל הנהר
    נטהרת באדות המים
    בראשית כורתת ברית עם הנחמה
    עסיס רמון על שפתותי
    בראשית בוראת
    לאהבה אותי
    יומם בעמוד ענן להנחותני דרך
    לילה בעמוד אש להאיר לי ללכת”.
    שיריה של דורית אינם מכילים שפת דיבור ושזורים בהם ביטויים מקראיים כמו בשיר הראשון “אור זרוע”, ולכן הם בעלי ערך אסתטי, הטקסט השירי מועשר מעצם המבואה המקראית. ונוספת לשורה משמעות ומטען עמוק במובנים שונים. ברוב שיריה הבית הראשון תמיד מושלם בסגנונו ויש בו לגרות את הקורא להמשיך ולקרוא את השיר. דוגמא לכך הם השירים: “המגיד”, “ציפור תכולת כנף”, “המלאך”, אשר נוסף כאן התערבות כוח עליון. נושא שבא לידי ביטוי בשירתה הוא הקשר העמוק לשורשים וכן יש בשירתה מרכיבים ארס- פואטים המדברים על עצם כתיבת השירה ומסעה בתור משוררת המבקשת לבטא את עצמה.. דוגמא אחת מרבות היא ביקצ’ה-
    “סבתא סלחה, לאן את הולכת?
    אני צועקת לה ורצה בעקבותיה
    במעלה רחוב סיון בשכונה
    סבתא סלחה, חזרי
    אבא לא יכעס עליך יותר
    לא יטיח שאת מיותרת
    הניחי את הביקצה
    שמטי אותה מכתפך
    בואי, בואי שוב לביתנו
    תראי אמא שמחה
    עצובה היא רוצה אותך כאן
    את אמא שלה
    את מקור הברכה
    החיטים והקדשה
    סבתא סלחה
    שעלתה מן הגלות בבגדד
    לא מצאה מנוח מעולם
    בגלות ארץ ישראל
    נהגה לנדוד בין בתי בנותיה
    עם ביקצ’ה על כתפיה
    עד יום מותה”.
    כן, יש משמעות רבה לבחירת השם, סבתא סלחה, בעלת הסליחה והמחילה, ודמותה של המשוררת נכדתה בה..
    בשיריה בוחרת המשוררת ללכת איתנו יד ביד במיבכי נשמתה, שקופה היא מבחירה, יודעת היא כי חוזקתה בחולשתה, שני דוגמאות לכך הם השירים:
    כמו ציפור-
    “אינך יכולה להאשים את כל
    העולם בכאבך
    גם לא את אלוהים
    אם את מאמינה
    גם לך יש חלק בכאב הזה
    אם את ממאנת לשחרר
    את נפשך ממשאו”.
    נפשי יוצאת אלי-
    “נפשי יוצאת אלי
    מתהומות קוראת לי
    לבוא להיות
    לא לחדול
    קר לי קר כעת
    אין לי נוחם וחדרי מוגף
    נשימתי המתקצרת
    בבדידותי תכסף
    תכף הוא יבוא ויאמר:
    ערב מהנה בחוץ
    נצא אל המולת הרחוב
    כי יש חיים ולמות לא טוב
    ואני אשיב לו כך:
    קצתי ברחובות הומים
    בשאון נשים פותות ובהמולת הילדים
    בוא, החיה אותי בין הסדינים”.
    הנפש הפצועה נחשפת בשיריה.. ממשיכה אני לקרוא ואת מנעד רגשותי לגבי שיריה עוד אדבר..”

  4. אכן מאמר חשוב רב ערך המבטא גם את חשיבותה הרבה של דורית שירה ג’אן לשירה העברית
    תודה חמה לאכסניה הנפלאה יקום תרבות על במה זו.

  5. המאמר של חגית בת אליעזר נותן תמונה פנורמית של הספר “המגיד”. המבקרת בוחנת את ההתפתחות השירית מספר לספר, וגם את השפה המיוחדת שדורית עיצבה, שהיא אפיון מיוחד לפואטיקה שלה מאז היותה משוררת. המבקרת בוחנת גם את ההתכתבות של דורית עם המשורר הצרפתי ז’ק פרוור: דורית הופכת את המשמעות של השיר, ומשנה את יחסי הכוחות בין גבר/ אשה. להבדיל מיחסו המיזוגני של הגבר בשיר של פרוור, בשיר של דורית הגבר רומנטי ומתרפק על האהובה. חגית בת אליעזר מביעה הערכה ראויה לציון לשיריה של דורית שירה ג’אן, והמאמר מעמיק ומעניין.

  6. חגית אכן היטיבה לצלול לנבכי שירתה של דורית ג’אן…לגלות שמדובר במשוררת מאד ייחודית. יחסה לעולם הסובב אותה מעיד עד כמה יש לה כבוד לערכים, לדמויות שעיצבו אותה, כבוד לשפה העברית, למחוללי היצירה…היא יודעת לינוק באהבה ממקורות השירה ובד בבד לשמור על קו שירי עצמאי …וראו נא מה רב כוחה לרגש…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =