חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
המחזה ״עיתונאי על תנאי״
תיאטרון הבימה מעלה את “עיתונאי על תנאי” – מחזה ישראלי חדש מאת גיא מרוז, בבימויו של נורמן עיסא. המחזה יוצג גם בסוף השבוע הקרוב ב-1 ו-2 בדצמבר, במסגרת “חג המחזה המקורי” של תיאטרון הבימה לקידום יצירה ישראלית.
המחזה מוצג באולם בלאנש רפפורט, ומנצל היטב את מבנהו הייחודי. הקהל יושב במפלס אחד בצורת מלבן, מוקף במפלס שני בגובה של מספר מדרגות מעל, הכולל במה רחבה ושלושה משטחים צרים. המחזה מתחולל על כל המפלס העליון מסביב לקהל, ואף במעברים בתוך המפלס התחתון. הקהל עוקב בעניין אחרי מוקדי ההתרחשות השונים.
הגיבור הראשי הוא דורון בליצר – עיתונאי נמרץ החוקר את מחדליו של שר הביטחון. גם קצין משטרה בכיר וידידו המפיונר מעורבים בפרשיות השחיתות. העיתונאי לא מקבל גיבוי ממנהלו, ומאוים על ידי כל הגורמים שמעוניינים למנוע את פרסום הממצאים המרשיעים. נוסף על המתחים המקצועיים, העיתונאי מנהל מערכת יחסים רומנטית עם שדרנית הערוץ המסחרי, שעליה נודע לאשתו באקראי, בשל שידור מוטעה של קטע מפליל, ומעורר את זעמה.
מחדליו של שר הביטחון, המאזכרים את פרשיית צאלים מעברה הצבאי של ישראל, והמהדהדים שימוש בחלקים פגומים במערכות נשק מהמחזה “כולם היו בניי”, הביאו למותם של חיילים רבים, ובשל כך מעיקים ומדכדכים. לעומתם הדמויות של קצין משטרה עילג ונלעג, וחברו המפיונר רהוט הדיבור והכל-יכול, הן קוֹמיות בטעם טוב ומספקות הזדמנות לצחוק מכל הלב.
תומר שרון מעולה בתפקיד העיתונאי התזזיתי הנרדף והמאוים. אורי הוכמן משכנע בתפקיד שר הביטחון, המתמרן בין דאגתו לכאורה לענייני המדינה, והישרדותו האישית בכיסא הרם. עמי סמולרצ’יק כקצין משטרה ופיני קידרון כמפיונר מצטיינים במשחק רציני-היתולי מתואם, שאותו הפגינו גם במחזה “בעלה של אשתי“.
העלילה השנונה והדינאמית, המשוחקת באופן נמרץ ואמין, קרוב לקהל – כמעט בתוכו – וקטעי שידורי טלוויזיה המוקרנים על מסך גדול בעומק הבמה, מגישים חווית תיאטרון אקטואלית-רעננה.
חגית ממליצה גם על
הסרט ״סה לה וי״
אוליבייה נקש ואריק טולדנו הם צמד תסריטאים-במאים צרפתים, העובדים יחד זה 20 שנה, ומוכרים בישראל בזכות סרטיהם “מחוברים לחיים” משנת 2011, ו”סמבה” משנת 2014. הם יהודים בעלי משפחות ענפות בארץ, והגיעו לכאן לרגל הקרנת סרטם החדש, השישי במספר, “סה לה וי“.
מבקר הקולנוע אלברט גבאי, אשר מכיר אישית את שני היוצרים, והיה בסט הצילומים של הסרט “סמבה”, נתן הרצאה לפני הקרנת “סה לה וי” במסגרת אירוע “תרבות+” בבית הקולנוע “סינמה קפה עממי“, ביום שישי 24.11.2017. הוא סיפר על נגן הבס הישראלי אבישי כהן, שהלחין מוזיקה לסרט, והוזמן לנגן אלתורי ג’אז בחדרם של שני היוצרים במהלך כתיבת התסריט, כדי שיוכלו להיכנס, לדבריהם, לאווירה הנכונה. אלברט גבאי הקרין קטעים מסרטיהם הקודמים של נקש וטולדנו, וסיפר על כך שצרפתים, שבארצם נעשים מעל 300 סרטים בשנה, אוהבים ללכת לבתי קולנוע גם בעידן של הורדות סרטים מהאינטרנט.
הסרטים הקודמים של אוליבייה נקש ואריק טולדנו עסקו בבעיה הקשה של המהגרים בצרפת. לעומת זאת הסרט “סה לה וי” “בא לרומם את רוחו של העם הצרפתי”, כפי שאלברט גבאי מצטט מפי היוצרים. הסרט עוקב אחר יממה אחת בחייהם של המשתתפים והמארגנים של חתונה מפוארת, ברוח המאות הקודמות, בטירה צרפתית, בניצוחו של מקס – מפיק חתונות מנוסה בגילומו של השחקן הצרפתי הוותיק ז’אן-פייר בכרי, אשר בעצמו הוא גם במאי ותסריטאי, וזכה מספר פעמים בפרס סזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע.
הסרט מכניס את הצופה אל מאחורי הקלעים של החתונה, המתנהלת על הדשא הנרחב של הטירה. הצופה מבקר במטבח, במלתחה, נוכח בתדרוכים של מקס לצוות העובדים הגדול, הכולל טבחים ומלצרים, שאחדים מהם אינם תואמים את דרישות התפקיד, נחשף לתקלות, ולפתרונות היצירתיים. הסרט נוגע בנושא החברתי של המועסקים הלא מוצהרים, שעובדים “בשחור”, ומביע מחאה נגד מס ההכנסה הגבוה בצרפת.
הדמויות השונות מתוארות ברגישות ובכבוד לכל איש ולכל תפקיד. שמתי לב שאלה שמתווכחים ואף רבים בתחילת הסרט, סגניתו של מקס והזמר בחתונה, אם החתן שצילמה בסמארטפון וצלם החתונות שביקש ממנה לא להפריע לו בתפקידו, מתפייסים ומתקרבים רומנטית במהלכו. מקס עובר משבר בגלל הקשיים והתקלות במהלך החתונה, ושוקל לפרוש מהעסק, אך לבסוף מצב רוחו משתפר, והוא אף פותר בעיה אישית הקשורה לשתי הנשים בחייו. הסרט נגמר בנימה אופטימית ומרומם את רוחם של הצופים, ככוונתם המוצהרת של יוצריו.
אני רואה הקבלה בין ארגון חתונה לבין הפקת סרט: בשני המקרים יש לנהל אנסמבל גדול של העושים במלאכה, ולהתמודד עם תקלות ועם שינויים בתוכניות.
שתי המשימות הוכתרו בהצלחה: הזוג הצעיר התחתן, צוות העובדים הוזמן להפיק את החתונה הבאה של מקס, והסרט “סה לה וי” יצא לאקרנים וזוכה לאהדת הצופים ולביקורות חיוביות.
סה לה ויי הוא סרט מגניב שהצופים בו משמיעים פרצי צחוק במקומות הנכונים,
מי שקורא את התיאור של חגית כבר לא צריך ללכת לסרט ח ח ח
הסרט הוא קומדיה של טעויות והעלילה בו מסתבכת במהירות.
נראה שיש איזו תחייה לקולנוע הצרפתי אשר מרבה להציג את צרפת האמיתית
צרפת שאזרחי העולם כה אוהבים אך אינם מצליחים להנהיג אורח חיים זה בארצותיהם.
מוחא כפיים לכתיבתה הטובה של חגית בת אליעזר
נפתלי מחיפה