הקדמה מאת אבי גולדברג

הסופר והמחזאי יורי מור, שמרבית חייו כתב ברוסית, עשה את המעשה של ג’וזף קונראד, ושל מעטים בתולדות הספרות, והחל לכתוב בשפה העברית שאותה אימץ בגיל מבוגר. ספריו בשפה העברית כבר הודפסו, ונמכרים בישראל. הסיפור המוגש כאן באדיבותו הוא מתוך קובץ סיפוריו, שיצא לאור בשם “החקירה הראשונה של הבלש הפרטי”.

זעמה של הצעירה בכחול \ יורי מור

בכל פעם שאני מסיים את עבודתי בעיתון מוקדם בדרך הביתה, אני משתדל לקפוץ למשרדו של החבר הטוב שלי, הבלש הפרטי מקס צ’רניחובסקי, ברחוב יפו. המשרד נמצא בקומת הכניסה של בניין המשרדים הישן ממש  מול גורד השחקים המפואר הידוע בשם ״בניין כלל’.
כמו שקורה לא אחת, מקס הסתגר בחדרו עם לקוח. החלפתי מילות נימוס עם ילנה, מזכירתו. למרות שהדלת לחדרו של מקס הייתה סגורה היטב, קולות משם דלפו אלינו החוצה. החבר שלי, שבדרך כלל לא מרים קולו, היה הפעם להפתעתי – כך נדמה – די כעוס. כפי שאני מכיר את מקס הוא בעל מזג נינוח, שולט בעצבים שלו, ומצליח לשמור על קור רוח במצבים קשים ביותר. הקול השני ללא ספק היה שייך לאישה צעירה. גם היא דיברה בקול רם, מדי פעם אף צווחה. מה שהתרחש  מעבר לדלת היה בפועל לא אחרת משערורייה.
ילנה המזכירה הסתכלה עלי במבוכה. שאלתי אותה:
– באתי בזמן הלא נכון?
– לא, לא, דווקא בזמן נכון. מוטב שתיכנס, אולי תציל  את מקס מהמפלצת הזאת. היא כבר שעה מענה אותו – ילנה נראתה במידת מה מבוהלת.
– מי זאת?
– אני יודעת? באה, אמרה שרוצה לשכור את השירותים שלנו. הכנסתי אותה, ועכשיו מתחרטת. אין לי מושג מה קורה שם, על מה הם מתווכחים, למה צועקים?
-אולי מכרה שלו? – ניחשתי. הרי אי אפשר לריב בצורה כזאת עם בן אדם זר לגמרי.
– לא נראה לי. בהתחלה מקס היה מאוד חביב אתה. ביקש ממני להכין לה קפה. גם לי היא נראתה נורמלית לגמרי. חייכה, אפילו קרצה לי. אחר כך היא סגרה את הדלת והתחיל הבלגן.
– אז את ממליצה לי להיכנס?
– ודאי! – היא שמחה להצעתי כאילו אני יכול לגאול אותם מהצרה צרורה.
– מקס תמיד מוכן לראות  אותך – עודדה אותי ילנה. – אני בטוחה  שמזמן הוא מחפש תרוץ להיפטר מהעלוקה הזאת.
דפקתי בדלת שמאחוריה עדיין נשמעו קולותיהם הרמים של מקס והלקוחה.
– פתוח! – הגיב מיד החבר שלי בקול מרוגז. אין ספק – גם הוא שמח שמישהו סוף סוף בא להצילו.
כשראה אותי נכנס, נשם בהקלה לא מוסתרת. הבנתי שילנה צדקה כאשר המליצה להיכנס. מקס בעצמו מקווה שאעזור לו להתפטר מהקרצייה המנדנדת.
מולו בכיסא ליד השולחן ישבה בלונדינית, לפי לבושה וגזרתה – די צעירה. היא לא סובבה את ראשה להסתכל מי נכנס. כדי לראות את פניה הצטרכתי להתקדם עד לחלון. אכן זאת הייתה אישה צעירה בת 25 בערך. פניה היו די חמודות, אך כרגע ארשת הפנים הייתה מעוותת מכעס. הצעירה ישבה עם רגליים שלובות, עישנה סיגריה בעצבנות. היא לבשה שמלת קיץ כחולה קצרה. הייתי יכול ללא שום מאמץ לראות חלק הארי של שדיה הלבנים בוקעים מהמחשוף העמוק והנועז. הבחורה העיפה אלי מבט קצר צדדי, ושוב פנתה לבלש:
– אני אשלם לך. תגיד כבר כמה אתה רוצה? – שאלה היא באגרסיביות. קולה היה נמוך וצרוד, בכלל לא הלם אותה. כנראה, בגלל העישון.
– כמה פעמים אני צריך לחזור על אותם הדברים? אנחנו טוחנים קמח טחון. מספיק עם הבבל”ת.  רוצה למצוא אותם – לכי למשטרה – ענה באותה הבוטות מקס.
– לו יכולתי לפנות למשטרה – הייתי באה אליך? – היא בכוח מחצה את בדל הסיגריה בתוך ספל קפה ריק.
אולי מקס כועס בגלל הסיגריה? בזמן האחרון הוא לא סובל לידו אנשים מעשנים. בעבר עמדה על שולחנו מאפרת קריסטל ללקוחות, עכשיו הוא מיד מזהיר את כל מי שמוציא סיגריה שבחדרו לא מעשנים.
האישה הוציאה מתיקה התלוי על גב הכיסא חפיסה, משכה סיגריה חדשה, הדליקה אותה, שאפה מתוכה, נשפה עשן סמיך למעלה, לכיוון התקרה, נפנפה בידה כדי להרחיק עשן.
– למה אתה מסרב? במה העבודה הזאת שונה מהדברים שאתה עושה? – לחצה הצעירה –  חושש, שלא אשלם? פה במקום ארשום לך צ’ק – הבטיחה.
הבנתי שמקס לא סתם מתרגז – הוא פשוט יוצא מגדרו. יושב כמו על הקוצים. עוד מעט ויקום, יתפוס את הבחורה, ויזרוק אותה ממשרדו. רק העדינות הטבעית מונעת ממנו לעשות את מה שהוא – אני רואה זאת בעיניו – מזמן רוצה לעשות.
הם המשיכו בוויכוח הקולני שלהם. מהדברים ששמעתי לא הצלחתי להבין מה מהות המחלוקת ביניהם, על מה הם בכלל מדברים. ברור היה לי רק שמקס מסרב בתוקף לעסוק בתיק שלה. הצעירה מצדה התעקשה, לא רצתה לוותר.
בכל מקרה היה ברור לי כי לא המשימה, אלא הלקוחה עצמה, מעוררת את סלידתו של מקס. משהו באישה מלחיץ אותו בטירוף. אולי זה הדיבור הערסי שלה, הקללות בפיה, שעליהן אני מדלג פה תוך התחשבות ברגשות של קוראיי. בפועל הן מלוות כל משפט שלה. אולי זה הסגנון החוצפני והמשוחרר שלה?
האווירה המשיכה להתחמם, והבנתי שעלי להתערב כדי להציל את המצב, ולהרגיע את הרוחות. הימרתי שחברי לא יתנגד ליוזמתי. לכן החלטתי לקחת פיקוד, לשחק ‘מבוגר אחראי’ בחדר של מקס – דבר שמעולם לא הרשיתי לעצמי. מפני שלא היתה שום תקווה כי האישה מרצונה תעזוב את החדר, הלכתי על הגימיק. ראשית כל צריך באיזה תרוץ להוציא את האורחת החוצה לפחות לתקופה קצרה.
אני מודע לכשרון שלי לנהל שיחות מרגיעות עם אנשים לא שפויים. קורה שלמערכת העיתון שלנו בא איזה קורא עצבני ורותח מזעם, שמחפש צדק עליון, ובטוח שבכל הצרות הקיימות בתבל אשמה התקשורת, ואשמים העיתונאים אשר מסרבים להתערב ולהציל את העולם מרוע. מזכירת המערכת אִירַה המקסימה והמנוסה מיד מזהה מבקרים כאלה, ובלי היסוס מפנה אותם אלי. היא יודעת שיש לי סבלנות להקשיב לרעיונות ההזויים שלהם. ‘למה את שולחת אלי את כל המטורפים האלה?’ שאלתי פעם את אירה. ‘אתה כותב סיפורים, אני מספקת לך טיפוסים צבעוניים’ – ענתה האשה הערמומית. האמת שהיא פשוט יודעת שאין מישהו אחר במערכת שבכלל מוכן לדבר עם האנשים האלה. ואני אכן מציל את המצב. לוקח את המבקר לפינת קפה, מציע לשתות, ומקשיב לדיבור הארוך והמבולבל בדרך כלל שלהם. בקול סמכותי אני בשם המערכת מבטיח לעשות כמיטב יכולתנו, אומר שכבר החל משבוע הבא יחד עם האיש נצא למשימה: לגאול את האנושות מהעוני, מהטרור הבינלאומי, מהתחממות כדור הארץ (או מהתקררותה – תלוי במה המבקר מאמין), מאסונות הטבע בכלל – ומתפטר מהקורא המסוכן לפני שהוא יספיק לגרום נזק לריהוט הבניין.
– יש לי הצעה – פניתי לצעירה בשמלה הכחולה בטון נעים במיוחד – נדמה לי, כי אם את תשאירי אותי עם חברי לבד לכמה דקות, אנחנו נתייעץ, נדון בסוגיה שלך, ויתכן ונצליח למצוא דרך לעזור לך. תבלי כמה דקות בחדר המתנה, תנוחי קצת, המזכירה תכין לך עוד ספל קפה.
אני מודה שבמשפטי זה אני כאילו מציג את עצמי לפחות כשותף של מקס, מעין עוד חוקר פרטי. אך זה לא הזמן לדקויות.
האישה גיחכה בלעג, קמה, מבטה הבוחן והבז בו-זמנית החליק מראשי אל כפות רגליי. היא הרחיקה את שיערה הארוך מפניה, סידרה את שמלתה ויצאה. היא באמת הייתה אישה מיוחדת: תמירה, חטובה, עם רגליים ארוכות. צעדה לדלת בהליכה עוצרת נשימה – כמו דוגמנית במסלול. חתיכה אמיתית, מאלה שברחוב לא רק גברים – גם נשים סובבות את ראשיהן בעקבותיהן. לא מבין למה חברי מקס מתנהג כלפיה בצורה כה בוטה.
הסתכלתי על מקס במבט תוהה.
– מה קורה פה? זה כל כך לא מתאים לך. איך אתה מתייחס ללקוחה? – נזפתי בו.
מקס לא ענה, פשוט נפנף בידו: ‘רד ממני’. החלטתי להקל עליו:
– אם הבנתי נכון, האישה הצעירה הזאת רוצה לשכור את שירותיך והמשימה לא מוצאת חן בעיניך?
– בדיוק. ואין עוד על מה לדבר.
– תשמע, במקומך לא הייתי מגלה בררנות. בעידן המיתון…
– אתה פשוט לא יודע במה מדובר! – מקס עדיין רתח מבפנים, לא התאושש אחרי השיחה עם הצעירה.
– אז מה הבעיה? מה, אתה לא יודע איך להבריח אותה מפה? תעמיד פנים שאתה מסכים לקבל את העבודה, ותדרוש שכר טרחה פי עשרה – תראה  איך היא תעוף מפה כמו טיל בלי לומר אפילו שלום.  הייתי בטוח שכבר פתרתי את הבעיה – מיד אצא ואסגור עניין אתה – הצעתי –  כמה כסף לדרוש?
אך מקס לא התלהב מהפתרון שהצעתי, דחה אותו:
– א’, היא לא תברח אלא תתמקח.  ב’, היא עלולה להסכים כי לא היא בסופו של דבר תשלם על שירותיי.
– מצוין! על תיק אחד תקבל יותר מאשר על כמה תיקים קשים! מה רע?
– אני בכלל לא רוצה שום עסק אתה. כאן מעורב העניין של עקרונות. אני גם לא רוצה שהיא תפנה עם הבקשה שלה לבלש פרטי אחר. כבר שעה שלמה אני מסביר לה שעליה לשכוח הכל.
וואו! מה קורה פה באמת? מקס משתמש במילה גבוהה כמו ‘עקרונות’!  לא זכור לי מקרה שבו סירב לקבל משימה. בדצמבר האחרון הוא עקב אחרי אשתו הצעירה של מנהל סניף הבנק אשר חשד כי היא בוגדת בו. הסתובב מצוברח, קילל את כל העולם  – אך עקב, מצא הוכחות שהיא אכן לא נאמנה לבעלה המבוגר ממנה בעשרים שנה, מסר ללקוחו תמונות שצילם בחשאי, וקיבל צ’ק שמן. אין ברירה, חייבים להתפרנס. אז הוא הצטדק לפניי: ‘קוֹשְקוֹ, כאשר פתח משרד בפריז, גם עקב אחרי בני ובנות זוג בוגדים’. ראש אגף החקירות של האימפריה הרוסית האגדי אַרְקַדִי קוֹשְקוֹ היה האליל של חברי מקס.
מה כ”כ מפלצתי ומגעיל מבקשים ממנו לעשות הפעם? לחסל מישהו? לפתות?
– מה היא רוצה שתעשה? לעקוב אחרי בעלה? למצוא מסמכים סודיים ביותר? לברר, האם שכניה מלכלכים לה את הכביסה? – ניסיתי להקליל את האווירה המתוחה בעזרת בדיחה.
מקס נד בראשו בשלילה בתגובה לכל ניחוש שלי. לאחר מכן עיווה את פרצופו והסביר:
– שלושה בטלנים הזמינו אותה לעשות סיבוב באופנוע, הביאו אותה לווילה בעיירה קטנה, וביצעו עליה אונס קבוצתי. איזה עיירה – אין לה מושג, כנראה הווילה שייכת למשפחתו של אחד הבחורים. אף אחד מהמבוגרים לא היה בבית.
נעשיתי המום. הבחורה שכרגע הייתה פה – היא קורבן אונס קבוצתי? למה מקס מדבר בצורה כזאת עם האישה המסכנה? העפתי מבט אל הדלת ממנה יצאה לפני דקה הצעירה. כשחזר אלי כושר הדיבור סוף-סוף הצלחתי לנסח שאלה:
– והיא מבקשת למצוא את האנסים?
– כן. מתחשק לה לנקום בהם.
זה משהו מוזר לגמרי. את הבחורה הזאת אנסו באחרונה? או שאני בור מוחלט בפסיכולוגיה, או שהיא בדתה את סיפור האונס. מאומה לא מעיד על כך שהיא לא מזמן חוותה זעזוע נוראי כזה – לא בעיניה, לא בשפת גופה, לא בהתנהגותה.
– אונס קבוצתי? – מתקשה אני להפנים.
מקס הנהן בחיוב.
– מתי זה קרה?
– שלשום.
שלשום?! והבחורה לא מנסה להסתתר מעיניי כל העולם? לא מתה מבושה תוך שנאה לגופהּ? בעצם, ההתנהגות שלה כאן לא העניין. מדוע מקס מתייחס אליה בצורה מעליבה כזאת?!
– רגע, רגע, שאני אבין – הרמתי את קולי – היא מבקשת את עזרתך ואתה מסרב? היא צודקת במאה אחוז בדרישתה! למה אתה לא רוצה לעזור לה?
– הבטלנים האלה – הם כמעט ילדים. לפי תיאורה הם בני 18, לא יותר.
– אז מה? מה אכפת לך? – אני כבר הייתי לגמרי בצידה של הצעירה – עשו מעשה – שישלמו.
– מה הם עשו? – צעק מקס עדיין מחומם.
– מה זאת אומרת – מה עשו? חטפו את הבחורה, אנסו אותה!
– בחורה! מה אתה לא הבנת מי זאת?
– מה זה משנה? אונס זה אונס! – גם אני התחלתי להתחמם.
– הבחורה הזאת – זונה מקצועית – פלט סוף-סוף הבלש.
– מה? – נדהמתי.
– כן. עובדת במכון הבריאות בבניין הסמוך. תוציא ראשך מהחלון – תראה את השלט שלהם.
אני מכיר את השלט, בו כתוב בשלוש שפות – עברית, אנגלית ורוסית: “מכון בריאות עם חדרי עיסוי”. קשה לא להבחין בשלט הענק הנמצא בגובה של הקומה  השלישית. מקס המשיך:
– אולי נתקלת בעיתונים במודעה: ״וֵרוֹנִיק הלוהטת. תממש את הפנטזיות הנועזות שלך. 24 שעות ביממה. תתקשר עכשיו. סאדו, מאזו וכו”. היא זאת, ורוניק המיתולוגית. שם מסחרי, אני מניח. יתכן שבפועל יש לה שם המוני כמו וֵרַה או נַטַשַה. כל יום היא מקבלת לא פחות מעשרה קליינטים. נגיד, באותו יום שירתה שלושה לקוחות יותר. מה זה משנה בשבילה?
– אם זה כך… כמובן זה משנה הכול… – גמגמתי – למה באמת היא לא פונה למשטרה? – מלמלתי שאלה במבוכה.
– מאותה הסיבה בדיוק. רוב הסיכויים שמכירים אותה שם היטב. יעשו ממנה צחוק. יגידו: ‘לקוחותיך לא שילמו לך ואת מנסה בעזרתנו לגבות את החוב’. יתכן גם שהיא שוהה בארץ באופן בלתי חוקי. אם יגלו זאת – יגרשו מיד.
– מה אתה אומר… – הידיעה בלבלה אותי. אך עד מהרה התאוששתי וחידשתי את הלחץ על הבלש:
– בכל זאת אפשר להבין אותה. דווקא אותך אני לא מבין – לא הסכמתי עם עמדתו של מקס – לא מבין אותך, למה אתה לא רוצה להרוויח כסף מהסיפור? – ניסיתי לשכנע אותו.
– לא ברור לך בשביל מה היא מחפשת את הבחורים ההם?
– ודאי שברור. היא רוצה להביא אותם לדין.
– איזה דין? לא משפט ולא נעליים.
– נו, רוצה לגבות כסף מהם. זה זכותה.
– הלוואי והיה מדובר רק בעניין כספי. ללא ספק יש לה סרסור ושתיים-שלוש גורילות. הם פשוט יהרגו אותם. או שיהפכו אותם לנכים. אבל הם באמת ילדים טיפשים. בן 18 – עדיין ילד.
בשלב הזה אני קלטתי את מניעיו של מקס. ובכל זאת לא הסכמתי איתו. הייתי נחוש לשנות את דעתו.
– תשמע, אתה חוזר ואומר “ילדים, ילדים”. בני 18 עוד מעט ילכו לצבא. יסתובבו עם נשק. אתה אומר: ‘היא זונה’. ספר לי באיזו נסיבות הם נפגשו? הם חטפו אותה מהמכון?
מקס שוב נפנף בידו: ‘עזוב אותי מהעניין’. לא ויתרתי – והוא פרס לפני את כל הסיפור.
שלשום ורוניק החליטה לנוח מעבודתה, נסעה לתל-אביב להשתזף בחוף הים. פרסה את המגבת, מרחה על גופה קרם נגד קרינה, עשתה בטן-גב כמה שעות. לקראת ערב באו לחוף השלושה. אחד מהם, בחור יפה תואר, גבוה, עם גוף ספורטיבי, התחיל איתה. הוא מצא חן בעיניה, לא ראתה סיבה לענות בגסות. פטפטו קצת. הסכימה לעשות סיבוב בעיר באופנוע שלו. קיוותה לערב רומנטי. גם כאשר הבינה שהוא לא לבד ויש לו חברים – לא חשדה. הבחורים נראים יותר כבוגרי תיכון טריים מאשר גברים. אך לחבר’ה היו תוכניות משלהם.
עם שחר, אחרי שאנסו אותה כמה שעות, החזירו אותה לאותו המקום בשפת הים וזרקו אותה על החול.
– זה כל הסיפור – סיכם מקס. – לא נעים אך לא נורא. שום דבר מיוחד מבחינתה. מה, היא עושה רושם של בחורה תמימה, אשר עברה טראומה?
חשבתי לעצמי שבאיזשהו מקום מקס צודק. אך היה בכל הסיפור משהו שלא הייתי מסוגל להשלים איתו. לכן שוב פניתי לבלש:
– אתה יודע מה… הנימוקים שלך די נכונים. מצד אחד – זונה מקצועית, עשרה לקוחות ביום. מצד שני – בחורים, אשר כל החיים עוד לפניהם… נגיד. אך הם היו אמורים לשלם לה, נכון? זה כמו שאתה ביצעת את עבודת הבלש, והלקוח במקום לשלם לך זרק אותך מהמדרגות – השמעתי משל נועז. – אתה לא סובל את המקצוע שלה, מישהו לא מחבב את המקצוע שלך, בשבילו זה “איכסה”. זה נותן לו זכות להתנהג בצורה כזאת כלפיה או כלפיך?
– מה אתה משווה! – מחה הבלש.
– למה לא? זנות – מקצוע לכל דבר. – טענתי. – אולי היא בכלל משלמת מיסים מהכנסותיה. כפי שאפשר להבין, לבחורים לא היו תלונות על רמת השירות – התלוצצתי – הם קיבלו בדיוק את מה שרצו.
הטיעון שלי עורר חיוך אצלי – הוא הזכיר לי בדיחה חבוטה. בנסיבות אחרות הוא לא מצחיק במיוחד אבל הפעם…
– מה אתה מגחך? – שאל מקס מרוגז.
– סתם. נזכרתי בבדיחה מזוקנת. לספר?
– נו, תספר.
מקס אוהב את הבדיחות שלי.
– אז שמע. זונה מקצועית באה לחוף ים לנוח מהעבודה. מתפשטת, שוכבת להשתזף. ניגש אליה גבר, מתחיל איתה, מזמין למסעדה. הבחורה מתעלמת ממנו. הגבר לא מוותר, מנסה לעתור למצפונה. בסוף הצעירה מרימה את ראשה ושואלת: ‘במה אתה עובד?’  – ‘אני חרט במפעל מתכת’. – ‘אז תדמיין לעצמך: אתה בא לחוף הים כדי לנוח, אבל כאן בכל מקום – מחרטות, מחרטות, מחרטות…’
מקס גיחך. זה סימן שאהב את הבדיחה. אפשר להמשיך.
– אני דווקא מבין את עלבונה – אמרתי. – אני בהחלט מזדהה איתה. היה לה יום חופש. הבחור מצא חן בעיניה. היא ציפתה לאיזה רגשות, אולי אהבה, רומנטיקה לפחות. במקום זה החבר’ה התנפלו עליה, רמסו את כבודה, השפילו… והנימוק העיקרי –  עברתי למתקפה – אתה מנסה להגן על הבחורים: “צעירים, הכל עוד לפניהם, למה להרוס להם את כל החיים בגלל זונה”… אך נשאלת השאלה: כשהם חטפו אותה – הם ידעו שהיא זונה?
הנה הטיעון בוויכוח שלנו! פלטתי אותו באקראי – אבל זה הטיעון. בנקודה זאת הבנתי שניצחתי את מקס. הוספתי בהתלהבות:
– על מצחה לא כתוב במה היא עוסקת. ואני לא חושב שהיא מיהרה לגלות זאת לבחורים.
– כאן אתה צודק… – רטן מקס. בפעם הראשונה הוא גילה סימני התלבטות.
מעודד, המשכתי לשכנע. אין לי כבר ספק שמקס הוא שחייב לסגת מהעמדה בה הוא התבצר, ולא הלקוחה:
– אני כמעט ובטוח כי ורוניק לא הקורבן הראשון של החבורה – פיתחתי את הנימוקים. –  לא מן הנמנע שנפגעו מהם גם בחורות אחרות – תמימות ונורמטיביות לחלוטין. יתכן כי במשטרה תלויות ועומדות תלונות רבות של קורבנותיהם. החבורה בטוחה כי אף פעם לא תיתפס. הם מחר יחזרו על מעשיהם. מי תהיה  הקורבן הבאה? יכול להיות שכבר הלילה הם יחטפו בחורה נוספת, אותה יכירו גם כן בחוף… – ציירתי תמונה מזעזעת – ובכן?
– לא חושב שהיו מקרים דומים בעבר. המשטרה מיד הייתה פועלת ותופסת אותם – התנגד מקס להשערתי.
– אבל יש מקרים רבים שנאנסות לא מגישות תלונה מרוב בושה. במיוחד אם לא הרביצו להן, לא פגעו בהן פיזית באופן קשה. מסתירות מכולם, גם מההורים.
– אולי אתה צודק… – ענה מקס בנימה לא בטוחה. אני חגגתי ניצחון. – ובכל זאת – אני לא יכול להרשות לה לקחת את החוק לידיה. אם יקרה לבחורים משהו רע, לא לכולם, אפילו רק לאחד מהם – איך אני ארגיש?
– אתה רואה, כבר יש נקודת התחלה לפשרה. בוא נסכם עם האישה שיש קווים אדומים אותם אסור יהיה לה לחצות.
– היא תשים פס על הקווים והתנאים שלנו – צינן בין שיניו הבלש.
– יש לנו כלים להשפיע. אנחנו מסוגלים להחזיק אותה קצר. נגיד לה: אם יקרה משהו לבחורים – נדווח מיד למשטרה.
– כדי בעיני השלטונות להפוך לשותפים שלה? לחברי כנופייתה?
– מי אמר שצריך להכניס את המשטרה לתמונה? נפחיד אותה, זה יספיק. מאיפה לה לדעת כי גם אתה תיפגע, אם תפנה למשטרה? היא דואגת רק לעצמה. עם המקצוע שלה אין לה עניין להסתבך עם החוק. אתה מבין?
חששתי שמקס יזרוק בציניות: ‘אתה בצידה כי שניכם שייכים למקצועות העתיקים’. למזלי הבדיחה הטיפשית לא עלתה בזיכרונו. הוא הרהר זמן מה, עשה סיבובים בחדר ואחר כך צינן:
– בסדר. שכנעת. אבל אם להגיד את האמת – היא גורמת לי בחילה.
– תסתום את האף ותנשום דרך הפה – התלוצצתי ויצאתי לחדר המזכירה.
הצעירה ישבה מול ילנה עם ספל קפה בידה. היא הייתה רגועה לגמרי, נשענה לאחור בכיסא, חייכה, עישנה סיגריה, ופטפטה עם המזכירה, אשר מצידה ישבה כמו על גחלים. כשהופעתי בדלת היא סובבה את ראשה לעברי, שוב הסתכלה במבט בוחן. תרגמתי את המבט שלה בצורה כזאת: האם אני יכול להיות הלקוח הפוטנציאלי שלה? הרגשתי צמרמורת קלה בגופי.
היא ללא ספק יפה. נינוחה, הכעס לא מעוות יותר את פניה. כרגע, כאשר אני מודע למקצוע של האישה, הסתכלתי עליה בעיניים אחרות. עכשיו אני רואה לפני לא עוד צעירה יפה עליה ניתן להתבונן בהנאה, אלא יצור הסובל מאיזו מחלה או פגם. למרות שכאן, בחדר ההמתנה היא מתנהגת ללא דופי. נעימה, חיוך לבבי על שפתיה… קראתי באיזה מגזין שכיום נציגות המקצוע העתיק – אני מתכוון כמובן לאלה שבוחרות את הדרך מרצון ולא מכפייה – נרשמות לקורסים מיוחדים בהם מלמדים את סודות הפיתוי והגינונים.
אין מה לעשות, כנראה אני שמרן בדיוק כמו החבר שלי מקס. לעולם לא אצור קשר עם אישה תמורת כסף. פעם שוחחתי בנושא עם העמית שלי העיתונאי דְרוֹבִין. הוא טיפוס די ציני, התפאר שמבקר בבתי בושת בתחנה המרכזית בתל-אביב. – תפנים – הוא אמר לי – גם ב’אזרחות’ יש לא מעט נשים שמקבלות תשלום על האהבה, רק מכנים זאת ‘מתנות’. – ופרץ בצחוק.
– בואי… – התחלתי ועצרתי את עצמי. ‘בואי הנה’ – רציתי לקרוא לה. אך החלטתי לשנות את הנימה: – בבקשה, תכנסי, – הזמנתי אותה בנימוס לחדרו של הבלש. הניסיון שלי להפגין גסות כלפיה לא הצליח. זה לא בדם שלי. בסופו של דבר – מה יש לי נגדה? מי נתן לי זכות להטיף לה מוסר? הצעירה קמה בקלות על רגליה, צעדה לחדר בגאווה.
כשהיא נכנסה, מקס עשה פרצוף, אך ללא דיחוי ניגש לעריכת החוזה.
– אני מוכן לקחת את התיק. אך קודם כמה שאלות ותנאי עקרוני אחד.
הדברים האלה שימחו את ליבה של האישה. היא הסתכלה אלי, שוב העניקה לי חיוך – הפעם של תודה – והתיישבה מול הבלש. “כולי אוזן” – אמרה התנוחה שלה.
– אני אמצא את החבר’ה. אבל מה את מתכוונת לעשות איתם? – שאל מקס.
– עכשיו אתה מדבר! – הגיבה בסיפוק. – אני אבוא אליהם עם הבחורים שלי ופשוט אסביר כי עבור הנאה יש לשלם. אף אחד פה בארץ לא עושה טובות בחינם, נכון?
מקס הביט עלי וקראתי בעיניו: ״צדקתי, היא מתכוונת לבוא אליהם עם ׳הגורילות׳ שלה״.
– מה פירוש – “לשלם”? – חברי במיטבו: הוא לא משאיר מקום לספק.
– זה לבחירתם. או שכל אחד ישלם 1000 דולר…
– אלף דולר – זה התעריף הרגיל אצלך? – שאל מקס בטון ציני.
– לא. אך הפעם השירות היה “ספיישל”. חוץ מזה, הם יישאו בהוצאות לוואי: 1000 דולר נוספים לשומרי הראש שלי אשר יבואו אתי. וגם יחזירו לי את שכר הטרחה שלך. כמה זה – תקבע אתה. אני צודקת?
– ואם הילדים לא יסכימו עם הדרישות שלך?
– מה אתה שוב קורא להם “ילדים”? – פרצה בצעקה ורוניק. – הם חיות! נבלים! אתה לא שמעת על מה הם דיברו, איזו מילים הוציאו מפיהם המלוכלכים כשאנסו אותי! אתה לא יודע, מה הם עשו לי! אני פשוט לא רוצה לדבר על זה. לך לא אכפת אבל לי היו סיוטים בלילה.
כנראה מקס הבין שגם לו עצמו לא הכל ברור בסיפור זה. הוא לא נכנס לוויכוח ואמר בקול עייף ומפויס:
– בסדר, זה לא משנה איך לקרוא להם. מה את מתכוונת לעשות אם הם יסרבו לשלם?
– אין מסרבים. החברים שלי פשוט יסרסו אותם. כל אחד ואחד. ולפני זה יאנסו. אך אני לא חושבת שה”ילדים” יחליטו לחסוך כסף.
ראיתי שמקס שוב רוצה לזרוק הערה, התערבתי לשיחתם:
– מקס! תסכים! אין כאן שום סיכוי. הבחורים ההם ברגע שיבינו עם מי הם הסתבכו – מיד יביאו את הכסף. כרגע עליך לדרוש ממנה ערבויות כי לא יגרם שום נזק לאנסים ההם אם הם ישלמו מה שהיא דורשת.
– אני לא זקוק לשום ערבות או הבטחה – נהם הבלש. – אם היא תעז להפר את ההסכם שלנו – מיד אמסור אותה לידי המשטרה.
דווקא העובדה שהוא הפנה את הדברים האלה לא ישירות אל ורוניק אלא כאילו דיבר איתה דרכי, גרם לאיום שלו להשמע מאוד משכנע ואמיתי. הייתי מוכן להישבע שוורוניק לא הבחינה בבלוף, ונשארה בטוחה שמקס באמת יפנה למשטרה.
– או-קיי, או-קיי! – ענתה הצעירה. – מילה שלי היא מילה. אם ישלמו – אלך איתם פעם נוספת – בחצי המחיר. מה ‘כפת לי?
מקס כבר בקושי החזיק את עצמו בידיים.
– בסדר. קבענו.
היא חתמה על החוזה במקום שמקס ציין לה.
– בואי תספרי את כל  מה שקרה – ביקש הבלש.
– מה בדיוק לספר?
– הכל מהתחלה. איפה נפגשתם, תתארי את הבחורים, האם היה משהו מיוחד במישהו מהם, על מה דיברתם, לאן נסעתם. כשהם דיברו ביניהם – נקבו בשמות? אולי השתמשו בכינויים?
– כן, השתמשו בכינויים. לאחד קראו “סֵארִי” (‘אפור’ או ‘זאב’), לשני – גֵ’ק, איך היה כינויו של השלישי – אני לא זוכרת. לג’ק יש קעקוע ביד. כאילו להבות בגיהינום. לבחור השלישי ראש קירח.
– מחוף הים עד הווילה ההיא נסעתם דרך ארוכה? כמה זמן זה לקח?
– בערך שעה. לא מיד עזבנו את העיר. קודם הסתובבנו הרבה ברחובות תל-אביב.
– לאן נסעתם אחר כך?
– אמרתי כבר – אין לי מושג. לא מכירה את האזור ההוא. אני יורדת לשם פעם בשנה.
– אני מתכוון: נסעתם דרומה או צפונה?
– לא יודעת. עכשיו ברור לי שהם עשו את כל הסיבובים בכוונה כדי לבלבל אותי. ובכלל – ג’ק הזה שמאחוריו ישבתי מיד התחיל בנסיעה פרועה. טס במהירות של 150 קמ”ש, לא פחות. לא מבינה למה המשטרה לא עצרה אותנו. מרוב הפחד עצמתי את העיניים, לכל אורך הנסיעה הייתה לי תחושה שבסיבוב הבא ניפול. הברכיים שלי כמעט ונגעו באספלט. סוף סוף עצרנו ליד איזה בית, נכנסנו לחצר. כבר ירד הלילה, לא ראיתי הרבה בגלל החושך. שם ברחוב ליד הבית יש עץ דקל. שניים מהבחורים תפסו אותי בידיים ובכוח הכניסו אותי לבית. לאחד מהם היה סכין, הוא הצמיד אותה לגופי. לו לא היה להם הסכין – אתה חושב שהייתי נכנעת לנבלים האלה? תשמע, בלש, הרגשת פעם סכין פה ליד הגרון? הרגליים רעדו לי מרוב פחד… סכין! אתה מבין? הם בנדיטים! ואתה עוד מגן עליהם!
– אני לא מגן על אף אחד. תתארי לי את הבית. כמה קומות?
– קומה אחת. הבית לא גדול, לא מפואר.
– איך הוא נראה מבפנים?
– גם בפנים לא ראיתי הרבה. הם לא הדליקו אורות. הפנסים ברחוב היו דלוקים, האור שלהם חדר דרך החלונות. הם ישר גררו אותי לחדר השינה, זרקו על מיטה זוגית.
– הבית השאיר רושם שגרים בו או שזה היה מבנה נטוש?
– גרים שם אנשים. בית רגיל לגמרי. ריהוט עשיר. שטיח על הרצפה בסלון. הכול נקי ומסודר. שמתי לב שבחדר השינה היו מדפים עם ספרים. תהיתי. כל הקירות בספרים. כנראה לא הספיק מקום בסלון. אינטלקטואלים מזוינים כאלה…
– הספרים ככל הנראה  שייכים להורים של המבוקשים שלנו – הבאתי אני השערה.
– אז ההורים – זבל, אם חינכו ילדים כאלה – מיד הגיבה ורוניק.
– איזה ספרים היו שם? – התעניין הבלש.
– רובם ברוסית – ענתה הצעירה.
– באיזה נושא?
אני הבנתי שמקס מנסה לנחש במה עוסקים בעלי הבית המבוגרים.
– מאיפה לי לדעת? אתה חושב שהיה לי זמן לקרוא אותם?
– לא צריך לקרוא. אולי שמת לב – הם היו בנושא בריאות, אדריכלות, מוסיקה, ציור, או איזה מקצוע אחר?
– ספרים רגילים. כאלה יש בכל בית רוסי. פּוּשְקִין, דוֹסְטוֹיֵיבְסְקִי, בַלְזַק… הם זרקו אותי על המיטה, אחד החזיק אותי בראש, כנראה כדי שלא אנשוך, שני תפס אותי בידיים. אחר כך הם התחלפו. איך שהם צחקו וצהלו! אזכור את זה עד סוף ימיי. שלוש שעות נמשך הסיוט. כל אותו הזמן ראיתי מול עיני את המדפים עם הספרים. אני זוכרת ספר אחד ממש מעל ראשי. במדף השני מלמטה. משהו על אגדות… חכה, עכשיו אזכור בדיוק את השם… הנה: “האגדות והמיתוסים של אומות הצפון הרחוק”. אף פעם לא שמעתי על ספר כזה. אני שנתיים למדתי באוניברסיטה ברוסיה, יודעת שיש ספר על אגדות ומיתוסים של יוון העתיקה. על הצפון הרחוק לא שמעתי. מה זה – המיתוסים של אסקימוסים?
– כמה זמן לקחה הנסיעה בחזרה? גם עשו סיבובים? – לא נתן מקס לאישה לסטות מהנושא העיקרי.
– לא. הגענו תוך חצי שעה.
– טוב – החליט מקס לסיים את השיחה – בואי נפרד כרגע. אם אגלה משהו – אצור קשר.
– למה – ‘אם’? בטח שתגלה. אפשר צ’יק צ’ק למצוא אותם. מה הם – מחט? ישראל – מדינה קטנה. סע לתל-אביב לחוף הים ליד הדולפינריום. הם הופיעו שם לקראת ערב. בטח הם מסתובבים שם קבוע. שלושה בחורים. יש להם שלושה אופנועים. יפניים.
– בסדר. אני יודע מה עלי לעשות. הרי אני לא מלמד אותך ולא נותן עצות קשורות למקצוע שלך.
מה לעשות, אם מקס לא מחבב מישהו אז הוא לא ממש בורר ביטויים. אך האישה עדיין לא מסתלקת:
– מה בקשר לתשלום? אתה רצית צ’ק אם אני לא טועה? לרשום לך? – היא הוציאה מתיקה פנקס.
אם יש לה פנקס צ’קים וחשבון בנק אז היא נמצאת בארץ באופן חוקי – חשבתי לעצמי.
– אין צורך בינתיים – השיב מקס. שקוף שהוא רוצה שהיא תיעלם מעיניו כמה שיותר מהר. – אם אאתר אותם – נדבר על התשלום.
ורוניק החזירה את הפנקס לתיק וסוף סוף עזבה.
מקס לקח נשימה עמוקה, קם ממקומו וניגש לחלון.
הצעתי למקס לצאת  לאכול במסעדה הסמוכה. ראיתי שהוא במצב רוח לא ממש מעודד, רציתי שינקה קצת את הראש. מקס הסכים. אמר לילנה:
– תאווררי את החדר עד שנחזור.
איך שיצאנו לרחוב הרמתי את ראשי והסתכלתי על השלט בבניין הסמוך, עליו דיבר לפני כחצי שעה מקס: “מכון בריאות עם מסאז’״.
כעבור שעה חזרנו למשרד, מקס ישב זמן מה על הכיסא שלו בלי לדבר. הרגשתי שאני חייב לעזור במשהו אם כבר הכנסתי אותו לחקירה הכה לא רצויה מבחינתו.
– רוצה, אני מחר אחרי העבודה אסע לחוף ההוא בתל אביב. אולי במקרה אתקל בשלישייה הזאת – הצעתי.
– מה? – הגיב בפיזור דעת מקס שכנראה לא הקשיב לי.
לפי מבטו המופנם הבנתי שהוא שקוע עמוק במחשבותיו. חזרתי על דבריי. הוא הגיב בחוסר עניין:
– כן. בוודאי. אתה יכול לקפוץ לשם.
אני מכיר אותו היטב – הוא כבר עובד על התיק. כעבור רבע שעה הוא עשה קליק באצבעות. אאוריקה! הוא המציא משהו. לקח דף נייר וכתב עליו כמה שורות. קרא למזכירה, כשנכנסה, אמר לה:
– ילנה, דחוף תתקשרי למשרדי פרסום, אני כבר מחר רוצה את המודעה הזאת בכמה עיתונים בשפה הרוסית במקום בולט. שיחזרו על הפרסום כמה פעמים במשך שבוע ימים. כדי לוודא שהאיש אותו אנחנו מחפשים יקרא אותו.
אחר כך מקס פנה אלי:
– אני שמתי במודעה את הנייד שלך. לא מצפה למבול של טלפונים. לא יטרידו אותך הרבה.
– איזה מודעה? מה כתבת? ‘מעוניין להכיר שלושה אנסים צעירים אשר ביום שני האחרון’… וכו’? – ניסיתי אני להתלוצץ.
– כמעט וקלעת – ענה מקס. – מתברר כי אני לא יכול להמשיך בחיי הרגילים ללא ספר מיוחד במינו: “האגדות והמיתוסים של אומות הצפון הרחוק”, ומוכן לקנות אותו בכל מחיר.
– גאון! – זה כל מה שיכולתי לומר.
– ידעתי שתאהב את הרעיון – הנהן בראשו בסיפוק הבלש. – לכן רשמתי את הטלפון שלך בלי לשאול. אני מניח שהבעלים של אותה הווילה הוא איזה מדען, פילולוג. אם יתקל במודעה ויתקשר – יתחיל לשוחח בנושאים ספרותיים ואני בור, הדיוט. אתה דווקא למדת דברים כאלה, לא תתבלבל. בקיצור, המשימה שלך פשוטה: מכל אחד שיתקשר, תבקש כתובת, מספר טלפון, תיקבע שתבוא אליו באותו הערב, ותסכים לשלם כל סכום שידרוש. גם אם יתקשרו עשרה אנשים – נספיק לבקר אצל כולם במשך כמה ימים.
– אבל איך נדע מי מבעלי הספר מעורב בפרשה? – שאלתי.
– אתה רוצה לומר: הבן של מי? – תיקן הבלש. הנהנתי. – נעבוד בשיטת השלילה. כל מי שגר בבית קומות נפסל מיד. איתם אין טעם לדבר. תושבי אילת, באר שבע וקריית שמונה גם מחוץ למשחק. הדרך חזרה לקחה רק חצי שעה. מרחק החיפוש שלנו – 50-60 קילומטר ממרכז תל אביב. כמו כן לא מעורבים כל מי שאין לו ילדים בגיל הגיוס. אל דאגה, לא נלך לאיבוד.
כבר למחרת קיבלתי טלפון בקשר למודעתו של מקס. זה היה יום חמישי. בימים האלה בארץ מופיעים כמה שבועונים רוסיים. הטלפון שלי רטט באמצע מסיבת העיתונאים אצל שר האוצר אשר הזמין תקשורת כדי להכריז על התוכנית הכלכלית החדשה שלו, שנועדה לחלץ את המשק מהמיתון העמוק בו הוא (המשק, לא השר) מדשדש כבר זמן רב. מסיבת העיתונאים הייתה נורא משעממת, לכן יצאתי מהאולם ועניתי לטלפון.
– אני בקשר למודעה שלך – שמעתי קול של איש מבוגר. – זה עדיין אקטואלי?
– כן – אמרתי. לא פירטתי שהוא הראשון שהגיב.
– יש לי את הספר שאתה מחפש. “האגדות והמיתוסים של אומות הצפון הרחוק”. אני מוכן למכור או אפילו להשאיל אותו לזמן מה אם אתה זקוק לו לצורך המחקר. אתה חוקר פולקלור?
– כן. אני והחבר שלי זקוקים לספר כזה לצורך העבודה.
תסכימו שאני לא שיקרתי לו!
– בוא ניפגש ונדבר – הציע האיש. – גם אני ברוסיה עסקתי בנושאים דומים. חקרתי פולקלור. אמנם זה היה לפני 15 שנה. אני בארץ כבר יותר מ-10 שנים.
– קבענו. אני ארשום כתובת ומספר הטלפון שלך…
המתקשר גר בפרוורי כפר-סבא. אכן חצי שעה נסיעה מתל אביב. הוא היה כה אדיב שהסביר עד פרטי פרטים איך להגיע אליו.
זה היה הטלפון הראשון והיחיד הקשור למודעה. אף אחד אחר ממיליון העולים מברה”מ כנראה לא הביא איתו לארץ ספר נדיר כזה. זה נתן תקווה שאנחנו קרובים להשיג את מבוקשנו.
באותו הערב מקס ואני נסענו לכיוון כפר-סבא. במשך כל היום שברתי ראש בניסיון להמציא הסבר הגיוני למה אני צריך את הספר. במכונית מקס עזר לי, נתן עצה:
– תגיד שאתה מחפש מוטיבים ונושאים תנכ”יים במיתוסים של אומות שונות.
אומנם זה לכאורה נימוק מאולץ – מה לתנ”ך ולאסקימוסים? אך מי שלא מרוצה מזה – שילך לעזאזל. בסופו של דבר המטרה שלנו אינו הספר.
הגענו לישוב, ובקלות מצאנו את הכתובת. מקס עצר את האימפרזה הלבנה שלו ליד הבית המבוקש. הראיתי לו את עץ הדקל ליד הכניסה. הוכחה שאנחנו במקום הנכון? מקס לא התרגש מזה. ‘זה לא אומר כלום. בישראל קשה למצוא בית בלי דקל לידו – אמר. – דקל ליד בית ישראלי דבר שכיח, זה כמו ליבנה ליד בית ברוסיה.
בעל הבית יצא לקבל את פנינו. זה היה גבר מבוגר בשנות ה-60 לחייו, נמוך קומה עם זקן לבן, נעים הליכות וכפי שהתברר בהמשך – פטפטן לא קטן.
– לֵב אִיזְרַאיילֵבִיץ’ – הציג את עצמו אחרי שאנחנו אמרנו לו את שמותינו.
לפני שהספקנו להיכנס לבית הוא כבר גילה לנו המון דברים על עצמו. ברוסיה היה פילולוג, חקר ספרות של האומות הקטנות. הביא אתו במכולה את כל הספרייה הביתית שלו, אך פה לא מצא שימוש לידע הרב שלו בתחום. עבד כל השנים כסוכן ביטוח, כרגע – פנסיונר. הסביר כי אשתו כבר חודש בחו”ל, נסעה לבקר אצל אחותה באוקראינה.
לב איזראיילביץ’ הכין לנו קפה, הביא פירות. היה ברור שמשעמם לו לבד בבית. הסיבה למה אני צריך את הספר בכלל לא הפתיעה אותו: “כמובן, קחו את הספר, תחזירו מתי שתרצו” – אמר המדען לשעבר, ובאותה הזדמנות נתן לנו הרצאה מרתקת על העלילות הנודדות מעם לעם. דיבר על מגילות מצרים, על גילגמש, על האתוס הסקנדינבי. הוא באמת גילה ידע רב בנושאים האלה. בכל כוחי ניסיתי להצדיק תואר של פילולוג וחוקר ספרות צעיר, אפילו מצידי הבאתי כמה דוגמאות להשפעתה של תרבות אחת על זאת של מדינה אחרת. כשהזקן סיפק את רצונו בשיחה מדעית, העברתי נושא למסלול אישי יותר – כפי שביקש ממני מקס בדרך לפה.
– יש לכם בית יפה – אמרתי.
בעל הבית אהב את המחמאה, קם והזמין אותנו לעשות סיבוב בדירה. בחדר השינה אכן היו מדפים עמוסים בספרים. מקס שבמהלך השיחה שמר על פרופיל נמוך ניגש למדפים, סרק במבטו את גבות הספרים. הוא מיד מצא את הספר שעניין אותנו. בלי לגעת בו הפנה במבטו את תשומת ליבי למדף שני מלמטה ליד המיטה. בדיוק במקום שבו ראתה אותו הלקוחה שלנו.
גם בעל הבית איתר את הספר, הרים אותו, הושיט לי.
חזרנו לסלון. המשכתי בשיחת חולין:
– אתה ואשתך גרים פה לבד? – שאלתי.
– כן. לפעמים נכד בא לבקר, יש לו מפתח משלו.
– איפה הילדים?
– איפה מעדיפים להתיישב הצעירים? בתל-אביב. יש שם עבודה, יש בילוי.
– לא רוצים לעבור קרוב אליהם?
– לא. אשתי לא מוצאת שפה משותפת עם כלתנו. וזאת בלשון המעטה. מבקרים אותם בחגים. בשבת שעברה הזמינו אותי לשהות כמה ימים אצלם… אתם תבואו לבקר אצלנו, נשב, נדבר. אשתי תחזור עוד שבוע. אנחנו תמיד שמחים לארח אנשים אינטליגנטיים.
בשלב הזה מקס החליט להתערב לשיחתנו:
– נדמה לי שאני מכיר את בנך…
– הא, גם אתה רופא? אז חייב להכיר אותו. הוא עובד ב”איכילוב”, סגן ראש מחלקה.
מידע זה הספיק למקס. את שם המשפחה של הזקן אני רשמתי כבר בבוקר, אותו השם ללא ספק נושא גם בנו הרופא. הבטחנו לזקן הנחמד כי בקרוב שוב נבקר אצלו, לקחנו את הספר ועזבנו.
כשחזרתי הביתה אכלתי ארוכת ערב ונזרקתי על הספה בסלון עם הספר ‘האגדות והמיתוסים של אומות הצפון הרחוק’ אותו השגנו במרמה. להפתעתי הגדולה מצאתי במבוא לספר שקיימים בו המוטיבים המשותפים לתנ”ך! הספר באמת התגלה כמרתק ביותר.
המשכתי לקרוא אותו גם למחרת בערב.
ביום ראשון מקס התקשר אלי לעבודה.
– מצאתי את הבחורים.
– כבר?! לא יכול להיות! ומה – אחד מהבחורים – נכדו של המומחה לפולקלור שלנו?
– בדיוק. יתרה מזאת – הוא ראש הכנופיה. שמו – יעקב, כינויו – ג’ק. הוא זה שהחזיק באותו הלילה בסכין.
– הם הודו?
– עוד לא שאלתי שאלות. צילמתי את ג’ק בחשאי, הראיתי את התמונה לוורוניק, היא זיהתה אותו. יש לו בכתף השמאלי קעקוע בצורת להבות. בקשה אליך: תקפוץ למשרדי בשש בערב. יהיו פה ורוניק ושלישיית הבייקרים. הם קיבלו ממני הזמנה מיוחדת.
– למה? עדיין לא מסרת  לוורוניק את כתובתם של הבחורים?
– לא מסרתי. לא סומך עליה. יש לי תכנית. אני רוצה שהם ייפגשו אצלי. דיברתי עם השובבים מהחוף, הם הבטיחו לי לא לאחר. תבוא גם אתה. תהיה אחראי על התנהגותה של אשת חסותך, ורוניק. שלא תעשה פה אצלי בלגן.
– ואם הבחורים לא יתייצבו אצלך?
– אז בלב שלם אמסור את הנתונים שלהם ללקוחה.
נעם לי לשמוע שמקס כבר לגמרי אימץ את עמדתי. כלל לא ריחמתי על האנסים.
– אבל הם יבואו – אמר מקס בקול בטוח. – או שאני לא מבין באנשים.
בדיוק בשעה שש הייתי במשרדו של מקס ברחוב יפו. ורוניק כבר ישבה שם. מצב רוחה היה מרומם. היא כהרגלה עישנה, פטפטה עם ילנה המזכירה. לא כדאי לילנה להתיידד עם האישה הזאת! על אחותי הייתי אוסר אפילו לדבר איתה. ורוניק ניסתה לפתות אותי, ופרצה בצחוק כשראתה שאני מסמיק. נכנסנו ביחד איתה לחדרו של מקס. לא הספקנו להחליף כמה מלים – נכנסה אחרינו ילנה, בישרה כי באו שלושה בחורים, שלפי טענתם הוזמנו לפגישה עם הבלש.
– כן, הזמנתי. תכניסי אותם – הורה מקס.
השלושה נכנסו. על פניו, בחורים די חמודים. נבוכים, עם מבטים מבוישים. לבושים בווסטים מעור של אופנוענים קשוחים. חגורות המכנסיים עם אבזמים כבדים ענקיים. לאחד על האבזם יש תבליט של גולגולת, אצל השני – עצמות משולבות, אצל השלישי איזה ציור שמזכיר צלב קרס. חבר’ה נחמדים בקיצור. גבוהים, עם כתפיים מפותחות. הלחיים הוורודות מעידות על בריאות מצוינת. עומדים עם עיניים מושפלות.
מקס פנה אל ורוניק:
– אלה הם?
אך אפילו את המשפט הקצר הזה לא הספיק לסיים – ורוניק קפצה מהכיסא, זינקה לעבר אחד מהבחורים, תפסה אותו בשערו הארוך, התחילה לטלטל אותו, ובכל כוחה הטיחה את ראשו בקיר הסמוך.
-מנוול! חרא! אני אראה לך איך לאנוס בחורות! אתה תהיה לי אימפוטנט! – ועוד מילים שאותן אני מעדיף לא להזכיר פה.
יחד עם מקס בקושי הצלחנו להציל את הבחור מידיה של ורוניק. בהמשך במהלך כל הפגישה נאלצתי להחזיק את האישה הזועמת מאחור במרפקים, כדי שלא תפגע בשלושה.
– ממזר! איפה הסכין שלך? למה לא מוציא אותו? – צעקה ורוניק.
היה ברור לי שהבטחתה הצינית ללכת איתם פעם נוספת אם הם יישלמו, הייתה לא אחרת מבלוף – כמו האיום של מקס לפנות למשטרה. כמה שהיא שונאת אותם!
מקס לא בזבז זמן. הוא נעמד בין ורוניק לבחורים.
– חבר’ה – פנה הוא ל׳שלושת המוסקטרים’ – אנחנו עדיין לא במשטרה, אין צורך לשחק בראיות וזכויות. אתם מבינים היטב למה הוזמנתם לפה. לא קיימות בעיות שאי אפשר לפתור אותם כשיש רצון טוב. אני מציע לכם עסקה. כל אחד מכם ישלם לאישה הזאת 1000 דולר. שכר הטרחה שלי – עוד 100 דולר מכל אחד, סך הכל – 3300 דולר. סכום לא גדול במיוחד. ובזאת הסוגיה תחשב לסגורה. אין לכם כסף – תלוו. תלכו לעבוד כדי להחזיר את החוב. אין טעם להסתובב ללא תכלית, תמיד מסתבכים. יש עבודה בניקיון, דרושים שליחים עם אופנוע. ואם אתם לא מקבלים את ההצעה שלי – אני מעביר ללקוחה שלי את הדף הזה עם השמות והכתובות שלכם. תאמינו לי – יש לה להקת מגינים מאוד רציניים, קשוחים יותר מכם. אתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם עם מי הסתבכתם. מה שהם ייעשו לכם… סרט טראש לעומת זה – משחק ילדים. ואתם לא יכולים לפנות למשטרה: היא תתאר את הבית, לשם הבאתם אותה, יש עוד דרכים להוכיח את אשמתכם. אונס קבוצתי – 10 שנים בפנים לכל אחד. אם ייקשרו אתכם לעבירות נוספות – תבלו מאחורי סורג ובריח עד סוף ימיכם. אני מדבר ברור?
הבחורים עדיין שתקו. מסתכלים סביבם כמו חיות במצוד.
– אני נותן לכם חצי שעה. לכו, תחשבו. אם תחזרו – אז קיבלתם את העסקה. לא תחזרו – אז אני אסיק שטעיתי בהערכת כוחכם, אתם בעצמכם בחורים קשוחים, יודעים להסתדר לבד, לא צריך לדאוג – והלקוחה שלי תצא מפה עם הנתונים האלה – שוב נפנף הבלש בדף שהיה בידו.
השלושה שעדיין לא עשו אפילו צעד בודד מהדלת פנימה, יצאו בלי להוציא הגה. רק אז שחררתי מחזקתי את העמיתה הבכירה של מכון הבריאות. ליתר ביטחון תפסתי מקום בינה לבין הדלת: במקרה והיא תרצה לרוץ אחרי התוקפים שלה. אך ורוניק כנראה כבר נרגעה. היא פנתה לבלש:
– חבל על הזמן, הם לא יחזרו. תן לי את הדף עם הכתובות, תקבל 300 דולר שכר הטרחה, לשאר אדאג בעצמי. או-קי?
– חייבים להיות בעלי מילה – ענה בקרירות הבלש. – נתתי להם חצי שעה לחשוב – אז נחכה. זה לא הרבה זמן.
– בסדר. נחכה.
פתחתי את הדלת ובקשתי מיֵלֵנַה להביא לנו קפה. ורוניק נרגעה לגמרי, סידרה את התסרוקת שלה ואת שמלתה, הוציאה מתיקה פצירה והתחילה להתעסק בציפורן שנשברה לה במהלך המאבק. מצב הרוח הטוב שוב חזר אליה.
– תשמע, איך קוראים לך… מקס! – היא כוונה לעברו את הפצירה. – אתה תותח. מגיעה לך מדליה. באמת מקצוען. מיד מצאת את הנבלים האלה. איך הצלחת? בילית כל הזמן בחוף הים?
– זה הסוד של החברה. גם את רשאית לא לגלות לי את הסודות של המקצוע שלך – ענה מקס בנימה לא מרוגזת כלל.
אחרי כל מה שקרה מקס כבר גילה יותר סבלנות כלפי נערת הליווי. לדעתי התפרצות הזעם שלה שכנעה אותו שלמרות מקצועהּ היא באמת עברה טראומה רצינית. פשוט היא אישה חזקה, במקום להתבכיין החליטה לפעול. תודו שזה טיפול מצוין במצבים כאלה.
כשקיבלנו מידי ילנה ספלים ורוניק פנתה אלי:
– אני קוראת בקפה. כשתגמור – תן לי את הספל שלך, אני אגלה מה מצפה לך בתחום הרומנטי.
– בסדר – אמרתי, למרות שאינני מאמין בשטויות האלה.
– למה משנינו היא פנתה דווקא אלי? – חשבתי. – הבחינה בחוליה החלשה?
אך לא זכיתי ללמוד על העתיד שלי בתחום האהבה, אפילו את הקפה שלנו לא הספקנו לגמור: השלושה חזרו. הם נעדרו פחות מ- 10 דקות. הזמן הזה הספיק להם לחשוב ולהחליט. הם היו עוד יותר מבוישים, לא העזו להרים את מבטם. שוב נעמדו ליד הדלת. תשובתם הייתה ברורה. בלי להרחיב במילים מקס הורה להם להביא את הכסף עד סוף השבוע ושיחרר אותם. לאחר מכן פנה לוורוניק:
– זוכרת את הסיכום שלנו? תקבלי כסף ותשכחי מהעניין. ולא – יהיה לך עסק עם המשטרה.
– זוכרת, זוכרת – ענתה האישה בחוסר סבלנות. – אני עדיין לא רואה את הכסף.
– זה כבר הבעיה שלי. בסוף השבוע תקפצי, הכסף יחכה לך אצל המזכירה. אל דאגה.
– או-קיי. צ’או, בחורים. תודה על הקפה. תבואו לבקר גם אצלי, קפה עלי.
כשהיא יצאה אמרתי למקס:
– שמע, אני מכיר אותך. אתה תגיד שזה היה קל, איתרנו את הבחורים ללא מאמץ גדול ותוותר על החלק שלך.
– לא אוותר – הבטיח הבלש.
נזכרתי בספר על האגדות והמיתוסים, שהבאתי איתי לפגישה הזאת:
– הייתי צריך למסור אותו לג’ק – שיחזיר לסבו. איך שכחתי? דרך אגב – הספקתי לקרוא אותו, ספר מעניין מאוד.
– תשאיר אצלי – הציע הבלש. –  אני אמסור לבחור. אז אתה ממליץ גם לי לקרוא אותו?

1998, ירושלים

ראו גם

עוד סיפור בלשי מאת יורי מור

“האקדח “

Image result for ‫יורי מור ספר‬‎

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + שש עשרה =