ניר ברעם: הארץ שמעבר להרים, הוצאת "עם עובד", 2016, 181 עמ'
את "זמן הרפאים", הפרק המסיים של "הארץ שמעבר להרים" ראו ב"יקום תרבות" כאן
מאת יובל גלעד
ספרו החדש של ניר ברעם מתכתב עם הזמן הצהוב של דויד גרוסמן (1987), שעורר בשעתו תהודה רבה. מסעו של סופר ומפגשיו עם אנשים מעבר לחומות, בטון דיבורי, מתוך התמיהה והרצון להבין. גם היקף הספר דומה. אף הכיבוש המצטייר בספר נותר כשהיה, בתוספת אדישות מתגברת וייאוש הולך וגדל משני הצדדים.
היה משהו חלוצי יותר בספרו של גרוסמן, אבל היה זה עידן אחר. בימינו האולטרה-מעודכנים של מידע נגיש לכל המעוניין, משימתו של ברעם היא להיות רלוונטי. וזאת בעידן שבו השמאל הפך מבוזה בראשי חוצות, במידה לא מבוטלת באשמתו. לכן החלוציות המסוימת בספרו של ברעם היא בניסיונו לחזור ולטעון את עקרונות השמאל (בעיקר דו קיום וסירוב לגזענות), ביושר אינטלקטואלי, מתוך חיבור למציאות, ולא מתוך אליטיזם יהיר. הוא גם אינו נוקט אותה תבוסתנות צינית שפשתה ברבים מצעירי השמאל.
ברעם נכנס לתפקיד הסופר כ'צופה לבית ישראל'. אלה במידה רבה רשימות עיתונאיות (חלקים ניכרים מהספר התפרסמו במוספי השישי של 'הארץ') וכך אובד לברעם יתרונו של הסופר על העיתונאי, למשל הדמיון, היכולת לספר סיפור במטאפורות ובסמלים, גם אם משולבים בספר דוקומנטרי. ועם זאת סקרנותו של ברעם כפי שעולה מהספר היא אותנטית, גם אם התוצאה, בחלקים מהספר, היא קלישאית.
בולטים לטובה בספר הם הפרקים המרתקים העוסקים בניסיון לדיאלוג עם מתנחלים, ובהם מפגין ברעם אומץ אינטלקטואלי (להם בעיקר תוקדש רשימה זו). אבל במרבית הספר ברעם אינו מצליח לעשות הזרה, ליצור התבוננות מחדש על השגור עלינו בין עדכוני החדשות שהם חיינו פה. תרשימי הכיבוש שלו, בין אם מדובר במחסומים ובין אם בשיחות עם בכירים ברשות הפלסטינית, אינם מצליחים לפרוץ את מסגרת תצלומי הצבע השגורים המצורפים לספר. זהו מסע חשוב, אבל לא ממש אל"לב המאפלייה", או סיכון עיתונאי באזור קרב כדוגמת הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי בלוב. לעתים מחליף ברעם את זירת הוויכוח באוניברסיטאות, במפגשים עם בכירי אש"ף ברמאללה הנעימה למדי.
חשוב לאין שיעור לדווח על יישובים תחת עוצר, הסובלים תדיר מעקירת מטעי זיתים, מעצרים, הרג בשוגג או במתכוון ועינויי היום-יום מול מחסומים. אבל בדיון בספר עיון כגון זה, נשאלת השאלה במה יתרונו על העיתונאי או כותב הפוסטים במרשתת. אני סבור כי אין לברעם יתרון על עמירה הס או על גדעון לוי וכמעט בלתי אפשרי לחדש וליצור הזרה ביחס לשגרה פוליטית שחוקה לעייפה. ובכל זאת, בפרקי הספר העוסקים בניסיון להבין את עולם המתנחלים, יש מורכבות ספרותית ופיכחון.
עטיפת המהדורה הגרמנית של "הארץ שמעבר להרים"
בהקדמה לספר, מסביר ברעם ש "למעטים מאיתנו יש תמונה נרחבת ומקיפה של הגדה המערבית […] לכן יצאתי למסע הזה, כדי לבחון באמת […] את הקשר בין השקפותי הפוליטיות ובין המציאות בגדה המערבית".
אלא שלמען האמת אי-אפשר לומר שאיננו יודעים בגדול מה מתרחש, או שמישהו סבור שהגדה המערבית היא מקום נפלא לפלסטינים. ולפיכך, הישראלים פשוט עוצמים עיניים, במידה רבה במודע, כתוצאה מייאוש מדו קיום, שנים של טרור, ובעיקר טראומת הנסיגה מעזה, שבעקבותיה התמקדה הרצועה בחימוש במקום בשיקום. אפשר לנסות לפקוח את העיניים העצומות לנוכח עוולות הכיבוש וייסורי היום-יום הפלסטיניים, חשוב לא פחות להבין את הסיבות לעצימת העיניים.
הזלזול של השמאל באינטלקט ובאינסטינקטים של המצביעים הישראלים המביעים דעתם, שוב ושוב, בקלפי, הוא הבעיה של השמאל, והספר נועד במידה רבה לשיח בתוך המחנה. מצד אחד, נאחז ברעם כתלמיד ישיבה ברטוריקה של דת השמאל לגבי "השלום" המשיחי העתידי, ומצד שני מרשה לעצמו מדי פעם לצאת משם, להתבונן ולהקשיב.
וההקשבה מובילה את ברעם לשמוע את מה שפלסטינים רבים אומרים, והשמאל משך שנים מסרב לשמוע: אין פתרון של שתי מדינות בלי זכות השיבה, שעליה הם אינם מוכנים לוותר, שכן הזיקה לבתים בכפרים עדיין קיימת, גם בקרב בני דור שלישי ורביעי לנכבה.ובעוד השמאל השמרני נאחז במלחמת ששת הימים כקו פרשת המים שמעברו נהפכנו ל"בלתי מוסריים", הרי שהפלסטינים שעמם משוחח ברעם מציינים שוב ושוב את 1948 כנקודת השבר, והוא ישר דיו כדי לומר זאת.
עטיפת המהדורה ההולנדית של "הארץ שמעבר להרים"
כדי שהשמאל ישוב להיות רלוונטי, מאמין ברעם, עליו לעבור שידוד מערכות אינטלקטואלי מכאיב, לייצר אלטרנטיבה אידיאולוגית, שתתחיל במושג דו קיום, לא במושגי שלום/כיבוש. ודו קיום כזה הולך ומתרחק בחברה ישראלית ההולכת ומתגזענת.
פוסטר הסרט התיעודי המבוסס על הספר "הארץ שמעבר להרים"
סקרנותי האישית התעוררה במהלך הקריאה בשל הקטעים העוסקים במפגשו של סופר המשויך לשמאל הפוליטי (ובנו של ח"כ לשעבר עוזי ברעם) עם מתנחלים, שפורסמו כאמור בעיתון 'הארץ'. כאן מגלה ניר ברעם סקרנותאמיתית. החידוש בפרקים אלה, בשונה מן הזמן הצהוב, למשל, ובשונה מתפיסת השמאל הרואה במתנחלים "עשבים שוטים" שיצאו משליטה, ולא המשך טבעי לציונות נוסח בן גוריון, מיליטריסטית וקולוניאליסטית, הנו בהקשבה האמיתית לבני ישיבות מקרבהציונות הדתית.
ברעם מבין שהמתנחלים אינם "עשבים שוטים", אלא הם חלק ממדינת ישראל, נשלחו מטעם מדינת ישראל להתיישב בשטחים (ממשלות שמאל כימין) ושהדיכוטומיה שמאל "נאור" /ימין משיחיסטי לא רלוונטית, לא אותנטית, לא מעניינת ומנותקת ממציאות שבה יותר ויותר חובשי כיפות מחליפים את האליטות הישנות.
כך למשל בפרק שעניינו ביקור של ברעם בקדומים ובאלון מורה, מההתנחלויות הראשונות, וריאיון שערך עם שרה אליאש, מתמודדת על תפקיד חברת כנסת מטעם 'הבית היהודי'. הוא שואל אותה, בכנות, מה בעצם מקור המרירות של המתנחלים נגד השמאל, שהרי השמאל הפסיד והובס. ומה אכפת למנצחים מדעתו של מיעוט, ומדוע להמשיך ולהיפגע כאילו השמאל עדיין בשלטון, ארבעה עשורים אחרי שאיבד אותו? (פרט לקדנציות של ברק ורבין).
אליאש היא מנהלת מיתולוגית של אולפנה בקדומים וממקימות מערכת החינוך בשומרון, ו"עדיין חשה נבגדת" לנוכח תפיסת השמאל החילוני את המתנחלים כ"סרטן בגוף המדינה". ברעם אינו "שותל מלכודות" למרואיינת שלו, אלא באמת מנסה להבין את השורשים האידיאולוגיים המוצקים של מי שחשה שהיא חיה "בחוויה של נס ופלא".
נקודת המוצא מעניינת: סופר שמאל מפוכח מנסה להבין את הצד השני, וזאת מעמדה של הפסד, אפילו תבוסה, הנובעת מכך שמרבית הציבור הישראלי אינו מעוניין לשמוע כלל על נסיגה מהשטחים הכבושים, וחלקים ניכרים בו נגועים בגזענות של ממש כלפי כל ערבי באשר הוא.
כך בעוד שדויד גרוסמן נסע לשטחים הכבושים והצהיר בספרו שעמדת 'גוש אמונים' אינה זוכה לתמיכה ציבורית והיא בחזקת מיעוט מבוטל, ופגש במתנחלים בעודו מבוצר באמונתו הבלתי מעורערת, ברעם נוסע למפגשים כשהוא מבולבל למדי.
שיחה מעניינת יותר היא השיחה עם עמיחי, תלמיד ישיבה שמאמינה בחיבור עם החברה הישראלית, ולא בהתבדלות אידיאולוגית ימנית. מעניינת בעיקר היא אבחנתו של אותו תלמיד חכם: "הציונות החילונית קרסה הרי, יש להם משבר אמוני […] הקרע בין הדורות עצום: הילדים שם מתעבים את מעשי ההורים שלהם, נגיד מהמוסד והצבא, אבל חיים בדירה שההורים קנו. הם לא חיים על פי הערכים שלהם בכלל […] לא מזמן ראיתי פרסומת של מפלגת העבודה מבחירות 81'; הם התגאו שם במספר הרב של יישובים שהם הקימו".
וכך מנסח תלמיד הישיבה בבהירות ובכנות את החולשה האידיאולוגית של השמאל מקים ההתנחלויות ובו זמנית נאחז בעמדת היהירות המוסרית כביכול של מי שמעוניינים בשלום. ולתוך הזיוף הזה גדל הדור שעמו אני נמנה, שהוא בעיקרו דור בורגני השואף ליציבות כלכלית, במדינה מופרטת ניאו ליברלית, שבה לצעירים אין עתיד כלכלי. דור שאינו מאמין בדבר, שגם המרד שלו (מחאת האוהלים) היה מרד נוח, בכיכר, שלא רצה לעשות נזק אמיתי (לפוצץ חלונות של בנקים, למשל) ולשלם את המחירהנדרש.
עמיחי, תלמיד הישיבה, מסביר בפשטות ש"המחאה של רוטשילד" לא נגעה לו כי הוא מוכן לחיות בצניעות (עוני, על פי נקודת המבט של "תל אביב"), וזה שלא נסע מעולם לחוץ לארץ לא מטריד אותו.
הפתיחות של הצעיר המתנחל, המתועד באופן אמין בידי ברעם, מעניינת. כך גם זו של תלמיד ישיבה אחר, אלחנן, השואל את ברעם אם קרא את ספרו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון דרך ארוכה קצרה. ברעם עונה שקרא כמה פעמים (מה שמעיד על פתיחות אינטלקטואלית), ואלחנן אומר את מה שחושב כיום מרבית הציבור הישראלי: "אולי אין פתרון בימינו, זו אפשרות, נכון?", וממשיך ומסביר לברעם שהציונות הדתית המתנחלת עדיין מתלהבת מהציונות, בעוד שהשמאל עייף.
ראוי לציון ביקורו של ברעם בישיבה 'עתניאל' שעל הר חברון, הפועלת ברוח הרב פרומן מתקוע, שהאמין בשלום בין אנשי דת יהודים ומוסלמים, ובאפשרות של דו קיום. זוהי ישיבה הנתפסת כ'רוחניקית' בקרב ישיבות מסורתיות יותר, ומרואיינו של ברעם מתוודה על אהבתו לטולסטוי, מייקל שייבון, והסרט 'מועדון קרב', בצד הלימוד היהודי דתי. הוא אומר: "אדם צריך להבין מה המשמעות של החזרה היהודית למקום הזה, לא רק לארץ הקודש אלא למזרח התיכון כולו".
דרך דבריו של תלמיד הישיבה מצביע ברעם על עקב אכילס של השמאל הישראלי: הרצון להיות "וילה בג'ונגל", או לנסוע לברלין, במקום להתערות במרחב המזרח תיכוני. ואירופה תמיד תהיה שנואה כאן בקרב מרבית הציבור, לאו דווקא בשל הצביעות המוסרית של בית הדין בהאג בימינו, אלא בגלל השואה, שהתרחשה רק לפני שבעה עשורים, מעט מדי זמן מכדי שפצע כזה יגליד, שטראומה כזאת תדעך מבלי לגרוםלפאראנויות טבעיות.
ברעם מתעקש לשאול מנקודת המבט של השמאל, אבל מתעניין באמת בחיים היהודיים המלאים המתקיימים בשטחים. הוא אמנם נוגע בשאלותיו רק מעט ביהירות היהודית המבושמת מעצמה של המתנחלים, באותה צחות לשון ודיבורים גבוהה גבוהה המאפיינים את השירה האמונית החדשה, תוך התעלמות (בדרך כלל, ישנם יוצאי דופן) מהפלסטינים במרחב. אבל עדיין, הרצון הכנה של תלמידי הישיבה להסביר לברעם את "טעותו", אינה מצטיירת כיהירות של עם נבחר ומנצח בשטחים, אלא רצון של אנשים צעירים לענות לאדם צעיר אחר, מבולבל, איש השמאל, על שאלותיו.
ברעם פוגש את המשורר אליעז כהן, המרצה את משנתו של הרב פרומן, ותובע להבין ש"נדרשת עבודה עצומה לשחרר את התודעה, להכיר בעובדה שאנחנו איננו אדוני הארץ או בעלי הארץ, אלא אנחנו שייכים לארץ […] וגם הפלסטינים שייכים לעם ישראל, לפלסטין".
מידה לא מבוטלת של היתממות עולה מדברי המתנחלים הפְרומנים לגבי דו קיום בשטחים: אולי אכפת להם משכניהם הפלסטינים, אבל לא פחות מדאיגה אותם ההבנה שמדינת ישראל לא תרצה לשלם מחיר כלכלי כבדים הכרוך בסנקציות כלכליות, וכי כדי להמשיך לשבת על גבעות השומרון צריך לפתח דו קיום, שהולך ומתערער גם בתחומי הקו הירוק.
כלומר, אם לחזור לביקורת ספרותית, הרי שבקטעי המפגש בין הסופר הצעיר, איש השמאל המבולבל, לבין צעירי הישיבות המבינים באופן מפוכח למדי את ישראל, וניחנים בדחף אידיאולוגי מעורר קנאה, נוצרת מורכבות אנושית מעניינת, והיא אותה הזרה החסרה בחלקים רבים מדי בספר. נוצרות כאן סקרנות הדדית ופתיחות אינטלקטואלית של ממש, לא כדי ליצור "צו פיוס" מזויף אלא כדי להבין את המצב הישראלי על מורכבותו הכמעט מייאשת. וספרו של ברעם אינו ספר של ייאוש, הוא ספר של מאבק על העתיד, מאבק שעליו ויתר, במידה רבה, השמאל הישראלי.
ראו גם:
ניר ברעם משוחח עם אמילי עמרוסי על הספר והסרט
כאן ניר ברעם קינשאסה: מחשבות על "צל עולם"
מצער שברעם לא עוסק בנקודה מרכזית בכל עניין הימין – העידוד הכלכלי שהמדינה מספקת לו, שמקיים אותו. בלי העידוד הכלכלי הזה, ספק אם בארץ היה ימין משמעותי. אלדר וזרטל התייחסו לכך ב'אדוני הארץ' המצויין שלהם, שלא נראה שברעם הפנים.
מחכה לאיטלקטואל שיבין את המשפט 'אין אידיאולוגיה – יש כלכלה'.