שובו של זמן הרפאים – פרק הסיום של “הארץ שמעבר להרים” מאת ניר ברעם

ניר ברעם, סופר והוגה בולט כיום בתרבות הישראלית, פרסם לאחרונה את הספר “הארץ שמעבר להרים”, ספר שזכה לאחרונה גם לגרסה של סרט דוקומנטרי, המציג את המרואיינים בספר וממשיך את הדיון עמם.

מסקנתו של ברעם על סמך השיחות שניהל היא שבקרב הפלסטינים אין פרטנר לרעיון שתי המדינות, שכן הפלסטינים מסרבים כולם לוותר על מה שאיבדו ב-48.

אז מה כן אפשר לעשות כדי להגיע עמם לבסוף להסדר כלשהו?

לפניכם הפרק האחרון של הספר, שבו  ברעם מבטא את מחשבותיו בנושא:

עטיפת המהדורה האנגלית של “הארץ שמעבר להרים”

אחרית דבר

התארכותו של זמן הרפאים \ ניר ברעם

לא מזמן טיילתי ברחובותיה המצוחצחים של רוואבי – העיר הפלסטינית החדשה הנבנית ליד רמאללה – עם ז’אק נאסר מנהל הפיתוח של הפרויקט. הוא בחור צעיר, משכיל, מהודר בלבושו, שמשתכר היטב. חלפנו על פני האמפיתאטרון המרשים, פסענו בגנים רחבי הידיים, ראינו את הכנסייה והמסגד ובחנו דירות חמישה חדרים מפוארות במחיר של 150 אלף דולר. איש עדיין לא גר כאן, אבל יזמי העיר כבר מכריזים שרוואבי היא העתיד. שאלתי את ז’אק נאסר: אם כבר מדברים על העתיד, אתה תומך בפתרון שתי המדינות או במדינה אחת?

“בשני הפתרונות,” הוא השיב, “אבא שלי גורש משכונת קטמון בירושלים במלחמת 48′, אני רוצה שיהיה שלום ואחזור לשם יום אחד.”

אבל הסדר השלום המדובר עוסק בשתי מדינות בגבולות 67′ פחות או יותר, אמרתי.

“שלום בשבילי זה לחזור לשכונת קטמון,” השיב נאסר נחרצות, “לא אכפת לי לחיות בריבונות ישראל.”

שאלתי אותו בתמיהה: אבל יש לך חיים טובים כאן ברמאללה, חברים, סגנון חיים בורגני, אתה בונה כאן את עיר העתיד הפלסטינית, ובכל זאת עורג לשכונת קטמון הישנה?

“נכון,” הוא אמר, “קטמון היא הבית של משפחתי.”

זה לא קצת משונה, אני שואל, הרי מעולם לא היית שם, קטמון היא כבר מקום אחר לגמרי, איך אתה יכול לומר כי במקום שבו מעולם לא היית אתה רוצה לחיות?

“זה הבית שלנו,” הוא אומר.

המקום הזה מלא בפליטים, אני אומר, יש יהודים שגם הם פליטים, שהבית שלהם היה בבגדד או באלכסנדריה או אפילו בוינה והם לא יכולים לחזור. אולי החזרה לא תמיד אפשרית?

אני מאמין בכל הלב שלכל אחד צריכה להיות הזכות לחזור לביתו,” הוא פוסק, “יהודים וערבים.”

הבחור הצעיר הזה – לא קיצוני, לא איש שמאל או ימין – אינו מתעניין במיוחד בשאלות ריבונות, גבולות או מדינה פלסטינית, מבחינתו הוא יכול לחיות בישראל או בפלסטין, העיקר שיחזור לבית אביו בקטמון. איני יודע אם הוא באמת ירצה לחזור לקטמון לו תועמד בפניו הבררה, אני חושד שלא, הרי בית אביו כבר לא קיים, והוא מעיד כי חייו כאן מספקים ומעניינים. אבל זה לא לב העניין: תודעתית בקרב הפלסטינים שפגשתי, מלחמת 48′ היא נקודת המוצא לכל דיון על הסכסוך. לא במקרה ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק אמר אחרי כישלון פסגת קמפ דייווייד בשנת 2000: “הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967 וערפאת דיבר על 1948.” זה משפט מכריע, אולי המדויק ביותר שברק אמר מימיו, ומסמל את אי=ההבנה היסודית בין שני הצדדים.

עטיפת המהדורה הגרמנית של “הארץ שמעבר להרים”

בשנת 2015 מלאו 48′ שנה לכיבוש הישראלי, משמע 48′ ל=67′. במסע הזה הבנתי שב=48′ ל=67′ יש הזדמנות להתחיל את הקפיצה התודעתית שעלינו לבצע. כל יזמות השלום המוכרות דנות בכיבוש של 1967 ורואות בדיון על 48′ מכשול לשלום, אבל כל היזמות הללו נכשלות בהשגת פתרון בר קיימה שמבוסס רק על 67′. מדוע בעצם? אולי כי הפתרון צריך להכיל רצף היסטורי המתמודד עם שתי נקודות הזמן הללו; חיוני להפסיק לקיים את הנתק המלאכותי בין 67′ ל=48′ ולייצר מצע היסטורי שבו שני הצדדים מכירים באירועים המכריעים שהתרחשו. עוד לפני שמציגים את המודל לפתרון יש לדבר בכנות על ההיסטוריה של הסכסוך, על שתי נקודות הזמן הקריטיות הללו, שלא ניתן להפריד ביניהן.

כבר למדנו כי הרעיונות להסדר שלום ביקשו לעקוף את הפער היסודי במבט ההיסטורי, ולומר לשני הצדדים “תאמינו בכל דבר שאתם רוצים, אבל הבה נתקדם להסדר פרגמטי עכשיו.” אלא שככל שהתארך המשא ומתן וחלפו השנים, ככל שראינו עוד דם ומוות ומלחמות ומבצעים והתנחלויות, התברר כי אי אפשר להתעלם מהעבר, ודאי כשתוצאותיו חרותות על קירות כל עיר פלסטינית, מחנה פליטים ובית משפחה. הסופר והאמן ויליאם מוריס כתב: “אנשים נלחמים ומובסים בקרב, והדבר שעליו הם נלחמים בא לעולם למרות התבוסה, וכשהוא בא לעולם מתברר שהוא איננו הדבר שהתכוונו אליו, ואנשים אחרים צריכים להילחם על הדבר הזה שהתכוונו אליו בשם אחר”.

לא מזמן שאלתי אנשי שמאל ישראלים: כמה כסף אתם סבורים שישראל חייבת לפלסטינים על הגירוש ב=48′? הרי בכל זאת הם איבדו רכוש בשווי עשרות מיליארדי דולרים במונחים של היום. ניתן להעריך את גובה הפיצוי?

התגובות לשאלתי נעו בין בוז, זעם ולגלוג. לא הצלחתי לקיים אתם דיון בשאלה הזו, הם פטרו אותה כהזיה. כשהזכרתי את הפיצויים שיהודים מקבלים עד היום מגרמניה – כן, בלי להשוות כמובן – הם הזעיפו פנים. מדוע בעצם? האם הם מכחישים את אבדן הרכוש הפלסטיני? הכפרים, הבתים, האדמות? לא בדיוק, הם בפשטות מתוכנתים שלא להתחבט בסוגיה, להרחיק את 48′ הפלסטינית מהמודע הפוליטי שלהם במעין החלטה נחושה, אלא שכמו שכתבה כבר המשוררת ויסלבה שימבורסקה: “העבר עוד נכון לנו” (“השאלה היא איזה עבר בדיוק,” ישיב הציניקן). בשנים האחרונות התברר כי העובדה שכל צד לכוד בתוך סיפור 48′ שלו ולא מכיר כלל בסיפור האחר, שוללת את קיומו של דיון מקיף ונוקב בין שני הצדדים בשאלות היסודיות של הסכסוך הישראלי=פלסטיני.

עטיפת המהדורה ההולנדית של הספר

אנשים שאלו אותי במסע הזה באיזה הסדר אני תומך, והשבתי: כל הסדר שישנה את המצב מקובל עלי, אתמוך בלב מתרונן  בהסדר שלום על פי המודל המוכר שעליו דובר בעשורים האחרונים, אני פשוט מפקפק מאד באפשרות המימוש של הפיתרון זה.

איני יודע אם ניתן עדיין לחלק את הארץ. אם נבחן את העשורים שחלפו מאז כיבוש הגדה המערבית יש להודות כי החלוקה היום מורכבת וקשה מאי=פעם; מספר המתנחלים גדל באופן דרמטי (למעלה מ=555 אלף כולל במזרח ירושלים), גושי ההתנחלות גדולים ומקיפים שטחים רבים (אלה לא הגושים שעליהם דיברו בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, וגם אז הפלסטינים לא הסכימו לסיפוח שישראל דרשה), ומלבד זאת קשה לראות באמת הפרדה בין יהודים לערבים בגדה המערבית ועוד יותר בירושלים, ואין אפילו התחלה של דיון על 48′. אולי לא במקרה המשאים ומתנים בין הצדדים בשנים האחרונות היו נשף תחפושות, שברור היה כי לא יביא דבר. ממילא  כרגע אין בישראל ממשלה המעוניינת לבצע מהלך כזה, גם אם הלחץ הבינלאומי יגבר קצת, ויש להודות כי בבחירות האחרונות ראש ממשלת ישראל אמר אמת כשהתנער מחזון שתי המדינות, ואילו הפלסטינים מצדם התייאשו (ובצדק) מהמשא ומתן עם ישראל והם תולים את יהבם במוסדות הבינלאומיים. כבר שנים רבות אנו נעים בכיוון ההפוך לחזון שתי מדינות, יושבים על סירה שמתרחקת כל הזמן מהיבשת, ועדיין מאמינים שבזכות איזו יזמה נועזת או רגע היסטורי מכונן – נחזור לשם.

אכן שנים רבות ראינו את זמן הכיבוש והדיכוי, עד שהפתרון ייושם, כעין זמן רפאים שיש לעבור אותו, מסדרון אולי, עד שתי המדינות. רצינו להאמין שהזמן הזה לא משקף את האנשים שאנחנו באמת, לא משקף את אופיינו, את דיוקן החברה הישראלית שלנו, את המוסר שלנו, את הצבא שלנו, אלא שזמן הרפאים התארך כבר ל=50 שנה, חצי מאה, רוב שנות קיומה של ישראל, ויש להודות: פני הכיבוש הם פני החברה שלנו, פני המוסדות שלנו, הצבא שלנו, וגם פנינו כאזרחים. רוב מוחץ של המוסדות בישראל מסורים להעדפת היהודים על הלא יהודים ולשכלול הכיבוש, זה כבר כתוב בתכנה המפעילה אותם. ועכשיו יש לשאול: כמה שנים עוד נחיה באשליה שמדובר בזמן רפאים שממש בקרוב ייגמר? אולי עלינו להכיר בעובדה שהפתרון הזה אינו קרוב.

אבל איך פועלים כדי לחולל שינוי? יש הטוענים כי עלינו לראות את המרחב כולו, כמו שהוא עכשיו ובלי אשליות, כמרחב הנתון לשליטת ישראל ולפעול בהתאם למען שוויון זכויות מלא בין האנשים החיים בו. אחרים יטענו כי מדינה אחת לכולם עלולה להידרדר למלחמת אזרחים עקובה מדם כמו שקרה ביוגוסלביה לשעבר ובמקומות אחרים, או לקרב דמוגרפי שבו כל צד יבקש להשיג רוב כדי לדכא את הצד האחר, בוודאי לאור השנאה והניכור השוררים בין יהודים וערבים בזמן הזה. יש כמובן רעיונות אחרים, שהזכרתי בפרקים קודמים כמו “מולדת אחת, שתי מדינות”, משמע  שתי מדינות נפרדות בגבולות 67′ שהתנועה ביניהן חופשית, המתנחל לא מאבד את ביתו (שיהיה בריבונות פלסטינית), וז’אק נאסר מרוואבי יכול עקרונית להתגורר בשכונת קטמון בירושלים. קיימים עוד מודלים, כל ארגון פוליטי מציג מודל משלו, אבל האמת היא שבשנים האחרונות, לפחות בזירה הפוליטית המרכזית, אין כל דיון מעמיק על העתיד. אנחנו רואים עצלות דעת, היעדר אומץ לב, וכמובן הימנעות מכל חזון פוזיטיבי לשינוי המצב. אימת העתיד משתקת אותנו.

ופתאום אנחנו מגלים כי הדבר היציב ביותר בעשורים האחרונים הוא התארכותו של זמן הרפאים, איתנות הסטטוס קוו. אם הוא נמשך כבר עשרות שנים, מדוע שלא יימשך עוד 30 שנה או 50 שנה? יש האומרים: “הסטטוס קוו לא יימשך, זה בלתי אפשרי, לא יכול להיות, אין סיכוי.” ובכן, שמעתי דברים כאלה כבר בשנות השמונים, ואני שומע אותם כבר ארבעה עשורים. יש להיזהר מקביעות נחרצות בעניין הזה. התקבעות הסטטוס קוו (ששרד כבר גלי אלימות קשים מהגל שהחל בספטמבר 2015) היא סכנה ממשית לאלה שאינם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד. יש הטוענים כי הוא כבר התקבע.

בדבר אחד אני משוכנע: מודל ההפרדה בין יהודים לפלסטינים קרס גאוגרפית, דמוגרפית, פוליטית. כעת השאלה היא, איזה מודל פוליטי יכול להחליף את מודל ההפרדה? כמו שכתבתי, הדבר מתחיל בהתמודדות אמיצה ומפוכחת עם מלחמת 48′ והנכבה הפלסטינית, אחר כך עם הכיבוש של 1967, ולבסוף עם המציאות על אדמת הגדה המערבית כמו שהיא בימינו. במובן עמוק יותר אולי עלינו להכיר בעובדה שהמצב לא ישתנה כתולדה מעסקת שלום בסגנון קמפ דייוויד או ז’נווה, שהבעיה אינה התכנית להסדר; למעשה יש הרבה תכניות יצירתיות, כמה מהן פורטו בספר זה. כדי ליצור את התנאים הדרושים לפתרון הסכסוך, כדי שנוכל לגשת לכל “הפתרונות” האפשריים, דרוש מהפך ערכי בחברה הישראלית, שביסודו ההכרה בעיקרון פשוט אחד: בשתי מדינות, בקונפדרציה, במדינה אחת – היהודי והלא יהודי חייבים להיות שווים בכל דבר. מנגנוני התעמולה היהודיים=ישראליים מסורים למוסס את העיקרון הזה, להפכו ללחש הזוי של התמימים, ואולם זה העיקרון – זה ולא שתי מדינות או אחת – שעליו לעולם אסור להתפשר.

הרבה אנשים שפגשתי בישראל, בגדה המערבית וברחבי בעולם מפחדים מהרגע שהסכסוך יהפוך לבלתי פתיר. בשנה האחרונה תהיתי לא פעם: אולי אנחנו כבר בשלב הזה ופשוט לא שמנו לב? אולי בלבנו אנו יודעים זאת אבל חוששים להודות באמת? ייתכן. רק ההיסטוריה תדע. אנחנו, שבוחנים את ההווה מגובה הרחוב (ולא מפסגת הר) מכירים במגבלותינו, בהיות ההווה תמיד מעורפל, וחייבים לדבוק במאמץ להפסיק את הכיבוש בימינו. ייתכן כי בעשור הקרוב נגלה אם יש בכוחנו לשנות את התנועה הזו, לעצב את העתיד שלנו, או שמא ניאלץ להכיר בעובדה שזמן הרפאים הוא הזמן היחיד שלנו, ואין קצה למסדרון שבו אנו צועדים.

הסוף אולי חוזר להתחלה: לא נשאר זמן רב, ואנו חייבים להאמין כי אפשר להשיג פיוס בין שני העמים גם אם המודלים שבהם האמנו פעם לא תקפים עוד. יש לנו אפשרות אחרת?

ראו גם:

דף הפייסבוק של ניר ברעם

ניר ברעם משוחח עם אמילי עמרוסי על הספר והסרט

“הזמן הכתום ” ביקורת מפורטת של יובל גלעד על “ה ארץ שמעבר להרים

אלי אשד על ניר ברעם :

החלומות של ניר ברעם

כאן ניר ברעם קינשאסה: מחשבות על “צל עולם”

כרזת הסרט הדוקומנטרי “הארץ שמעבר להרים” על פי ספרו של ניר ברעם