לאמן הישראלי המרתק טל סלוצקר נפתחת ב-16 בספטמבר 2017 תערוכה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. התערוכה, “טל סלוצקר – עכשיו”, עוסקת גם ביצירתו של סלוצקר וגם בכתב העת הוותיק לספרות, “עכשיו”, בעריכת גבריאל מוקד. לאחרונה ביקר סלוצקר בביאנלה השנתית – ה-57 במספר – בוונציה. לפניכם רשמיו

מאת טל סלוצקר

הביאנלה של וונציה היא קודם כול, לפני כל דבר אחר, על כל היתרונות שלה והחסרונות שלה – תערוכת האמנות הבינלאומית הגדולה ביותר בעולם. היא משתרעת על פני שטח עצום, ומתקיימת כבר בערך מאה שנה. מה שמיחד את הביאנלה כפורמט לתערוכות הוא שזוהי פלטפורמה יחידית שבה מתחרות מדינות מכל העולם בתחום האמנות על הפרס הראשון.

התערוכה מחולקת לכמה אזורים. הג’ארדיני, אזור הביתנים הלאומיים, הארסנלה, שהיא התערוכה הבינלאומית, וביתנים רבים נוספים המפוזרים בעיר, ביניהם ביתנים לאומיים ותערוכות קבוצתיות של הביאנלה. נוסף על אלו, ישנן תערוכות נוספות המתקיימות במקביל, ומוזיאונים רבים ששווה וכדאי לבקר בהם, כמו מוזיאון פגי גוגנהיים ומוזיאון האקדמיה. למי שיגיע בתקופת הביאנלה לוונציה לא יחסר מה לראות, ובטוח יהיו יותר תערוכות ממה שאדם אחד או כמה אנשים יוכלו לראות בביקור בן שבוע.

הביתן הגרמני זכה בפרס הראשון אף על פי שהשפעת האמן יוסף בויס (שאינני מעריך במיוחד, ולדעתי מגזימים מאוד בחשיבותו) הייתה ברורה מדי בעבודה שהוצגה בו. העבודה הורכבה מרצפה שקופה, שעליה הלכו המבקרים ומתחתיה סבונים ועוד חפצים – ביניהם גיטרה חשמלית שהונחה ליד הקיר והיתה באולם נפרד בביתן. הסמליות בחומר השמנוני שבסבון, שיש בו חיים ומוות, והדממה – אלה היו חזרה ברורה מדי על מה שבויס כבר עשה בשנות השישים והשבעים.

הזכייה של גרמניה מעידה פעם נוספת שהמהפכה הגדולה באמנות התרחשה כבר במאה העשרים, ושהמאה העשרים ואחת עדיין אינה יודעת לגלות לנו דבר משמעותי במיוחד על האמנות שהמאה העשרים טרם גילתה לנו.

נראה שהאמנות הקונצפטואלית עדיין רלוונטית באמנות העכשווית.

בביתן האוסטרלי, שהיה קרוב מאוד לביתן הישראלי, מוצגת תערוכת יחיד של  האמנית טרייסי מופת. היא נשלחה בידי אוסטרליה לביאנלה כבר בפעם השלישית, לאחר שבאחת הפעמים זכתה בפרס הראשי.

קרוב מאוד לאלה נמצא ביתן שעליו כתוב באותיות גדולות שם המדינה, אלא שהפעם מדובר במדינה שכבר אינה קיימת “”צ’כוסלובקיה” שאיכסן את ביתני הפובליקה הצ’כית והרפובליקה הסלובקית.

בביתן של צ’כיה מציגה אמנית בשם יאנה זליבסקה מיצב מרגש, המורכב מכמה קטעי וידאו שמוקרנים בו זמנית ומפסלים של ברבורים. הביתן הוא המרגש ביותר בביאנלה, ולא מעט אנשים יצאו ממנו בדמעות.

בביתן של יפן מציג טקהירו יאווסקי עבודה הכוללת פסלים ומבקרים חיים, והיא עבודה מלאה בהומור ולעתים מצחיקה ממש. המבקר מוזמן לצפות בנוף המפוסל מלמעלה, תוך עמידה על רצפת האולם ומלמטה, תוך דחיפת הראש דרך חור ברצפת האולם הישר לתוך נוף מפוסל מחוטים. באולם מרחפים בגובה העיניים דגמי עץ מפוסלים של מבנים יפניים מסורתיים.

ביתן מצרים היה מאכזב ביותר, והוצג בו סרט שהוקרן על כמה מסכים, ובו הוצגו המצרים באור מגחיך ותפאורתי כסטריאוטיפים בלתי מתפקדים וכעם שעדיין אינו יודע על המודרנה. מוזר שזה מה שנבחר לביאנלה, בזמן שהם מעניינים את העולם – וזמן כה קצר אחרי האביב הערבי.

קובה הציגה תערוכה עם עבודות נפלאות, שאחת מהן מציעה דרך חדשה לקרוא טקסטים. הטקסט היה מכוסה חלק מהזמן בנפט, וחלק קטן מהזמן היה גלוי ואז מכוסה שוב. הקורא התבקש על ידי הטקסט לקרוא אותו אם יספיק, ובגילוי ובכיסוי שלו היה מעורב מנגנון מכני שגילה וכיסה את הטקסט בחומר הצמיגי.

משום מה הביתן האיטלקי, שהיה חזק ומעניין יותר מהגרמני, לא קיבל את הפרס הפעם. בביתן האיטלקי הוצגה תערוכה המערבת פסלי גופות ותנורים עם ראשים מצומקים וריח חזק של עובש וצחנת מוות, שאפף את כל התערוכה האיטלקית, והזכיר עובש בגבינות ואת מלחמת העולם השנייה. הביתן של אוסטריה הציג את ארווינג וורם, אמן מעניין מאוד שמעצב כלים לפעולות בלתי אפשריות. בביתן האוסטרי הומור חבוי המתגלה רק כעבור זמן, וככל שמביטים יותר זמן הוא מתגלה לו אט אט. אנשים שנכנסים לביתן מנסים לתחוב חלקי גוף לתוך העבודות, וכך הופכים עצמם לפסל שקשה לצאת ממנו. הם מתאחדים – אדם שאיננו מצליח להפוך את עצמו ליצירת אמנות ומכונה שאינה מצליחה לזוז. התערוכה משולבת בעבודות המציגות את התפתחות הטכנולוגיה בעשור האחרון.

בביתן הישראלי מציג השנה גל וינשטיין. נושא התערוכה בוונציה – עובש ומוות – הפך לעבודה שבה עובש מצוייר על הרצפה בצמר פלדה. העבודות של גל וינשטיין מסמנות התרחקות מציור, הנמשכת כבר יותר מעשור.

בקומה השנייה של התערוכה פסל ענק, עשויי מצמר גפן, של רימון שעף בשמיים ומשאיר מאחוריו שובל עשן. כל הפסל מכוסה בהתזת צבע. הרימון מושלך על הקומה הראשונה, שבה מפוסל עמק החולה בקפה שגדל בו עובש ופטריות. על הקיר הגדול בתערוכה מצוייר בצמר פלדה משפט מהתנ”ך: “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון”. הביתן הישראלי נלחם בכל ביתני העולם באמצעות בדיחות. הקפה ששפוך בביתן ומגדל מתוכו פטריות התחיל כמשהו שפועלי בנייה ערבים עושים כדי ליצור לעצמם עניין. אחד המסרים הוא שהם לא מבינים שזה בעצם אמנות. הם כנראה עוד לא יודעים מה זה אמנות בכלל. מחוץ לביתן פסל של עמק יזרעאל בשיש. בעצם כל הביתן מוצג כאותו עמק. בביתן הפופולרי בחורות איטלקיות צעירות שהחלום שלהן היה לייצג את ישראל בביאנלה ולהסביר את ישראל לכל העולם. וזה עובד. מדריכים אותן, והן נותנות הסברים מצוינים. הקפה מהדהד את הקפה האיטלקי המצוין, אבל הוא הרוס כמו בארץ. הסוכר הורס אותו משום שהוא מגדל פטריות לבנות, ומי שגילה לנו שזה הרוס אלה אותם פועלים ערביים שלא היו יודעים את העבודה שלהם בלעדינו. העצלנות שלהם הפכה לבדיחה, שדרכה אנחנו מבינים את הטעויות שאנחנו עושים בקפה.

האיטלקים בנו את הפסל הענק של גל וינשטיין ועשו הרבה עבודה בשבילו בביתן. התוצאה הפעימה אותו מאוד. גל וינשטיין עצמו לא מבקר בביתן רוב הביאנלה, ואיננו נוכח בגופו בביתן הישראלי כמעט בכלל. אף על פי שבנה את עמק יזרעאל בעצמו ותכנן לדבר בביתן בלי הפסקה, כמו הרבה אמנים ישראלים שהציגו שם לפניו, זה לא הלך לו. התערוכה שלו בביאנלה היא כנראה גם בזכות לימודיו בבצלאל, ששיפרו אוטומטית את סיכוייו לזכות בביתן.

מאז 1993 מציגים בביאנלה בוגרי בצלאל והמדרשה לאמנות בבית ברל, פרט לדויד גרוסמן שהציג שם יחד עם יהושוע נוישטיין ואורי צייג. מיקומו של הביתן הישראלי באזור שבו יש הכי הרבה ביתנים בג’יארדיני היא מסר ברור. ישראל היא עם הרוב בביאנלה, בין ארצות הברית גרמניה והונגריה. קרובה מאוד לביתן האוסטרלי. במיקום מרכזי ועם אהדת הקהל, יש סיכוי שעוד נזכה שוב בפרס ראשון מאז זכייתו של רועי רוזן בפרס אריה הזהב בביאנלה הקודמת. אף על פי שיקח הרבה זמן עד שנזכה בפרס, הקרבה לביתן הקנדי גם היא מעידה שיום אחד נקבל אותו, אף על פי שהתערוכה הנוכחית לא זכתה בפרס. אף על פי שעוד רחוקה הזכייה בפרס, גל וינשטיין הוא מעין ניצחון ישראלי בביאנלה. זאת, משום ששם ישראל מקבלת את תשומת הלב הכי חיובית שאי פעם קיבלה, וחשיפה אמנותית מצויינת בזירת תחרות עם כל העולם. השתתפותנו בג’יארדיני באותו ביתן מאז 1948 מראה על התמדת ישראל בסצנת האמנות הבינלאומית. והתמדה כזאת מקדמת את האמנות הישראלית, אף על פי היעדרות הציור מהתערוכה הישראלית – אף על פי שבארץ מתגעגעים כבר שהציור יחזור.

ראו עוד על טל סלוצקר:

התערוכה “טל סלוצקר – עכשין” במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

עוד על התערוכה של טל סלוצקר במוזיאון הרצליה

הסרט “טל סלוצקר צייר הצללים”

הפסל של גל ויינשטיין

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + שבע עשרה =