מאת חגית בת-אליעזר

שטויות מהאייפון” (בהוצאת “עתון 77”, עורך: יובל גלעד, 2017) – פרחחי, מתריס, מתגרה. הכריכה, בעיצובו היצירתי של מיכאל בסר, מרתקת את המבט, המדלג בין הדמויות, בחיפוש אחר הדמיון ואחר ההבדלים.

העימוד שונה, ייחודי, מושך תשומת לב, שורות שיר קצרות, המופרדות על ידי קו נטוי ממלאות שורות בעלות אורך אחיד, ויוצרות פסקאות מלבניות על הדף. במבט ראשון הקטעים, נטולי הכותרות, אינם נראים כמו שירים, ועל כך בפתח הספר:

האליטרציה “עשיתי CT” – נשמעת מוכרת, אבל המילה “כעסים” מעשירה ומרחיבה אותה לכדי “כעסים / עשיתי CT“. המוח “אינו מייצר שירה“, אלא מתלכד איתה: “תאים שנמסו לתוכה“, ועם זאת מודע לעולם ש -“מעבר לשירה“. השיר מתחיל ב”המוח שלי“, מרחיב את היריעה, עובד דרך המדינה ומביע את דאגתו לעולם כולו. כמה יפה, טעונה ומסוכסכת שורת הסיום “רק ריקנות נפרשת על הכול כמפת העולם“.

השיר מייצג את רוחב הראייה ואת המנעד של הספר כולו: מהאישי הפרטי עד לכללי היקומי. הספר גם חושף את תמונת רקמת הכעסים שעליהם מצהיר השיר הראשון.

מי עדיין אוהב שירה” מהדהד את השורה הידוע של ויסלבה שימבורסקה “אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה”. המחברת ביקורתית קודם כול כלפי עצמה: “אפילו אני כבר לא” ואז מגיעה לעם בשורות מחורזות בצורה לא מדויקת-יצירתית: “רוב העם רוצה מתנות/ עדיים לענוד/ קפה או בירה לשתות“, ולבסוף חוזרת לאי-אהבה, אבל אחרת: “הכותבים המנודים / לא אוהבים אחד את השני“.

ושוב המוח הזה, שאינו מייצר שירה: “פעם ידעתי …/ עכשיו שכחתי“. בסדרת שאלות קדחתניות המחברת מתאמצת להיזכר מהי שירה, כש – “סתם קשקוש בָּלָבּוּשׁ/ בִּלְבוּש שירי” – הוא שיא התסכול של ניסיונות הגדרת השירה. ואז, במקום העיסוק העקר בדיבור “על”, חוזרת אל המחברת יכולת כתיבה רעננה: “ענפי מילים/ צִבעוניוּת עלי שלכת בלונדון“, אך זהו הבזק חולף, אותו השכחה מכבה ומחזירה אל הצער שבשורה הראשונה.

שיר מתחיל ממקום מסוים ויוצא למסע. לאן הוא מגיע בסופו? אפשר להבחין בין שלוש אפשרויות. השיר מסתיים הרחק מההתחלה או מגיע למקום מסוים בסביבה הקרובה או חוזר מעגלית לנקודת ההתחלה. השירים הראשונים בספר, המדגימים את שלוש החלופות, גרמו לי להבחנה הכללית הזאת.

כמה יפה וכנה ההצהרה: “אני צריכה להמציא שפה חדשה“. הרי ההמצאה והחידוש הם משאלתו של כל יוצר. “לכל שיר טוב – שפה משלו” – זכורה לי אמרתו של יעקב בסר, מייסד הוצאת “עתון77”, מסדנה לשירה בהנחייתו. כאן המשפט נובע מהשיר הקודם. כיוון שהמחברת שכחה איך כותבים שירה, חובה עליה להמציא שפה חדשה. זהו הפן החיובי של השכחה: היא פועלת כתמריץ לכתיבה טרייה, רעננה. הסתירות המרובות: “שפה חדשה” – “משהו מֻכָּר“; “אמצא אותה יום אחד” – “שפת העכשיו” מעידות על התחבטויות, קשיי יצירה.

המחברת אכן המציאה שפה חדשה וכותבת בה את שירי “שטויות מהאייפון”, ובפרט את חטיבת השירים הארספואטיים המעניינים, הלא שגרתיים, שבפתח הספר.

הנה באים הכעסים: “כולם נראים לי כמפלצות בלילה“. ועם זאת, ראייה עצמית ביקורתית, גזירה שווה לזולת, לעצמה: “אולי גם אני נראית להם כך?” ובסיום השיר בעמוד 11: “ילדה קטנה בחדר מדרגות חשוך/ מנסה להצית גפרור?” נגלית אליי דמותה של מוכרת הגפרורית הקטנה בקור ובחושך מהסיפור של אנדרסן עם הזעם על מפלצות האדם, ששלחו את הילדה אל מותה.

גם עידית כותבת על הוריה, ועושה זאת בצורה אחרת – הישירה והמצליפה, האופיינית לה. בשיר בעמוד 12 לביטוי המקורי “יוצאי שואה” – בניגוד ל “ניצולי שואה” או “שׂורדי שואה” השגורים, מתלווה גוון של גאוות יחידה, דוגמת צירוף המילים “יוצאי יחידה מובחרת”. לעומת אמה, ש”רצתה … / שאהיה בעלת טאקט“, אביה “הוריש לי את הרצון לומר אמת/ ואפילו בוטה“. מסתבר שהוא “היה אמן” ולבתו יש שליחות: “ואולי שיריי/ הם המשך של אמנותו הנסתרת?

המחברת תוהה בדבר “המשמעות של האהבה?” (עמוד 14) ומביעה את עמדתה בביטחון מסוים עם היסוס של סימני שאלה: “האם מי שאני אוהבת הוא זה שתורם לי?/ מקדם אותי?/ …/ אולי אני אוהבת את שניהם/ כי הם עוזרים לי?

אבל אם לרגע קט נדמה, שהנה נמצא פתרון ממצה לסוגיית האהבה: רגש של תודה על עזרה ושיתוף כלפי מכרים, בא השיר בעמוד 19 ובו המחברת אוהבת אדם זר, עובר אורח, שלא קנה ספר: “האיש הנאה שעבר כאן/ בשבוע הספר בנחלת בנימין/ היה כבן חמישים/ או שישים/ או שבעים/ (אני עיוורת גילאים)/ …/ לא קנה ממני ספר/ אך אהבתי אותו מאוד“. מורכבות האהבה שבה למקומה.

אני חוזרת לשיר בעמוד 14, כדי להצביע על תופעה ייחודית: החל מהשיר הזה ובמקומות נוספים לאורך הספר עידית כותבת ישירות על מכריה בציון של האות הראשונה של שמם הפרטי, ולעתים גם של שם משפחתם: “כמו צ. (מורה מעולה לפלדנקרייז ) או י. ג. –  שאהב את ספרי ‘אהובי ישמעאל‘ “. שם ספר שיריה הראשון של עידית – אהובי ישמעאל –  משתלב יפה בנושאו העיקרי של השיר הזה – האהבה.

השיר בעמוד 21 מסתיים בשורות משמעותיות: “האם העובדה שעשיתי הכול בעבר/ מקנה לי איזו זכות לבהות במציאות ביתר חדוּת?“. יפה בעיניי ההפרזה “ עשיתי הכול בעבר“. אין זה דיוק עובדתי, אך לביטוי הזה תנופת נפש כנה ודיוק רגשי. ההיגד זכות לבהות במציאות ביתר חדוּת” מצלצל יפה ומכיל סתירה וויזואלית: “לבהוֹת” – “ביתר חדוּת“.

בעמוד 23 עידית מצהירה במלוא החיוביות: “אני שוקדת על החיובי ומסירה את השליליות ממני וגם מהם“. וגם כאן, כמו בשיר בעמוד 11 בולטת הגישה השוויונית של עידית כלפי עצמה וכלפי הזולת.

רבה היא השליליות, כפי שאני קוראת בעמוד 26. גם בשמיים: “ככל שהתבהרו לי השמיים/ הבנתי שהם מתכהים/ …/ השמש נחבאת אל הכלים“, וגם בארץ: “הרחובות מעליבים אותי“. ובהמשך, בעמוד 27: “הרחובות מקומטים בעיני“. לאחר הדיבור על עצמה היא מגיעה אל הזולת, מביטה בו, רואה אותו היטב: “איש איש הולך בדרכו/ בעייפותו מן החיים/ ועליבותם“.

מתוך השפל של המיאוס בעליבות החיים המחברת נחלצת בעזרת כוחות היצירה שלה, וכמו שבשיר בעמוד 10 הייתה צריכה להמציא שפה חדשה, כך בעמוד 25 היא מייחלת לאלוהים חדש. תחילה היא רוצה בו לעצמה: “אולי מחר/ יהיה לי אלוהים חדש“, ומיד מעניקה אותו לכל “ממלכת האדם“. אבל הוא יבוא רק לאחר שאדם יתקן את דרכיו “עולם ללא הרג/ ללא סכינים/ ללא תחרות/ ללא קניין/ ללא דת/ ללא כסף“.

עידית לא רק מייחלת, היא פועלת. באמצעות הסרת השליליות היא מכינה את האדם לקראת הזכייה באלוהים חדש. עידית מנסה להציץ לעבר המציאות המתוקנת הזאת ולתאר אותה: “עולם בו נרחף באוויר/ כמו בלונים“, אבל הרי איננו יכולים לתאר את מה שאיננו מכירים, ואין טעם בניחושים. עידית אומרת זאת ביושר החד, המאפיין אותה: “כמו דבר מה/ שאיננו מכירים עדיין“.

השיר בעמוד 28 בסיומה של חטיבת השירים הראשונה, המהווה כמחצית הספר, כשההמשך מחולק לשלושה פרקים, מאחד וממזג את הרעיונות שהופיעו עד כה: סימני השאלה הרבים,  היקום, מה שנברא,  הלבטים לגבי השפה הקיימת, וזו החדשה.

עאלק עם בחירה

עַם ישראל לא מתאים לי/…/  ורבים מחבריי כמותי, רק אינם מעזים לומר זאת?” – כותבת עידית בפתח הפרק (עמוד 31). אני רואה שהחברים האלה לא ממש כמותה, כי אינם מעזים לחשוף בפומבי את עמדתם. עם ישראל לא מתאים לה, גם חברים שחושבים כמותה – אינם הולמים את עוצמת האומץ שלה. סימן השאלה כאן הוא קריאת עידוד לעצמה, כי היא יחידה מסוגה.

ומעם ישראל – לארצו. “משהו לא נכון בארץ הזאת” – בעמוד 36, ואז שאלת המפתח “אולי כך בונים ארץ חדשה?/ בהרבה מלחמה, יוהרה, קורבנות?” והתשובה: “צער הבנים” – זו המהות:

סדרת השאלות לא לגמרי רציונליות, קדחתניות מהמוח הרותח שלה בגלל צער הבנים – זו נקודת החיבור לעם, לארץ.

ארץ הלייקים

יפה העירוב הזה בין סל ממשי לבין לייק וירטואלי פייסבוקי. הייתה לה כוונה טובה – להעניק אותות חיבה – “לייקים” לחברים. תשורתה לא התקבלה, והדבר מהבהב את תמונתו של קין עם טנא היבולים. האדישות של החברים כלפיה הפכו את הקערה (הסל) על פיה – החיבה והכוונות הטובות הומרו בסלידה: “בפייסבוק הכול התערבב/ כל אדם בו כוכב/ סתם אנשים/ משוררים/ …/ הכול התערבב שם לעיסת אדם” (עמוד 47) ולזלזול כלפי חברי פייסבוק מסוימים, שאותם אפשר לנחש לפי שמותיהם הפרטיים ולפי האות הראשונה של שם משפחתם: “הבוקר חשבתי על דבריהן של ״שלוש הגרציות”/ חוה ד./ ענת ל./ וגליה א. ח./ שלוש כלניות מפולין” (עמוד 49).

לפייסבוק אכן פן אפל של יריבויות והשמצות. אני מתעלמת ממנו, אבל מקבלת את בחירתה של עידית להפנות אליו את זרקור שירתה. היא עושה זאת בצורה מהימנה, כשהשיר הראשון בפרק מתאר את הרקע לרגשות השליליים ומוליך את הקורא אל חדר האימה של טירת השטויות מהאייפון ואת המחברת אל התובנה: “אני אוהבת כמה שפחות אנשים/ כמה שפחות משוררים/ כמה שפחות דקלומים/ כמה שפחות תהילה” (עמוד 45).

אני מכירה את יובל גלעד, עורך הספר, משיריו הקשובים לזולת ומביקורות השירה המעמיקות וחריפות הביטוי. משהו מהמאפיינים האלה של יצירתו נמצא גם בספר של עידית. מקריאת ספר אין לדעת מהו חלקו של עורך במוצר המוגמר. אני משערת שעריכתו של יובל גלעד עשתה רק טוב לספר, ובפרט שמרה על קולה המובחן של עידית יולזרי, שאותו אני מזהה מהיכרותי האישית איתה. קול זה נשמע לכל אורך הספר, ובמיוחד בפרק הרביעי האחרון, שבו היא מדברת בצורה ישירה ובוטה על מכריה במציאות. כאן היא חוזרת להיות “נביאת זעם”, כשבפרק הראשון בעמוד 23 הכריזה “איני נביאת זעם יותר“.

אולי היקום עצמו פגום?

אופנתית היא הטענה שגברים פוגעים בנשים – לא מעריכים מספיק, מזלזלים וכיוצא בזה. בפתח הפרק האחרון של ספרה עידית מתארת בצורה מקורית, אמיצה וכנה איך נשים נפגעות על ידי נשים אחרות, חברות במירכאות, המקנאות, מעוררות קנאה, משקרות.

השיר מדלג לסירוגין בין בני אדם לים, כמו במשחק “ים-יבשה” ולו היגיון משלו, חביב מאוד, של מוח שיכור, או שמא על ריטלין. אחרי ההכרזה הכוללנית “כל הנשים קנאיות” בא סיפור המעשה:

העלבון של תחילת השיר מפיק את הליריות הצבעונית הסבוכה של חלקו השני, החל מ”צבעי החיים“.

הזעם בא לידי ביטוי בשפה מדוברת בוטה בשיר בעמוד 55: “מניאק קיבוצניק פולני/ הגיע עם הידידה שנראית כמו זונה/ בעלת ציצים ענקיים/ עלתה אליי לעשות פיפי, והאידיוט נשאר למטה מפטפט בסלולרי“.

מי היה חושב על פרצופן של מרצפות? עידית, לאחר אכזבה עמוקה משקרנים, הרָבִים על מקום חניה: “רק מרצפות חשובות לי עתה/ לא שאני מאמינה להן/ אבל פרצופן אמין יותר/ מזה של בני אדם“.

חברתה התזונאית מעמוד 54, שנסעה לקיסריה, מופיעה שוב בעמוד 57 באדרת אחרת – ללא כל אדרת, בהקשר של המילה “זונות” המתבקשת: “הייתי שם בקיסריה/ …/ שמעתי גניחותיה כשגמרה /שם באוהל/ שלחה ילדיה לאקס שלה לשם כך/ יש זונות בנמל/ אולי החברה זקוקה גם להן?”

אחרי שרוקנה מתוכנה את החברות הווירטואלית ואת זו הממשית: “גברים הם עם חלש” (עמוד 58); “הנשים קנאיות” (עמוד 53); “וכולם שקרנים” (עמוד 56), עידית  חוזרת לאני, שהילך “על גמל במדבר” או “על סוס בעיר” (עמוד 23), רואה פגם גם בו, מרחיבה את המבט ככל יכולתה ותוהה, שמא “היקום כולו פגום?

אבל יש נחמה לסיום – השיר הכי אהוב על עידית יולזרי לפי דבריה, שהתפרסם ב-8 באוגוסט ב- “פינת השיר” בעריכתו של יחזקאל נפשי בעיתון מעריב:

השיחה עם ילד תמים ונבון, בן המשפחה, נכד אהוב − דור ההמשך, מרגיעה את הרוחות שסערו בין מסכי האייפון.

ראו גם:

קטעים מתוך “שטויות  מאייפון”

לאהוב מהגר שחור: שירתה של עידית יולזרי

Image result for ‫עידית יולזרי '‬‎

7 תגובות

  1. תודה, תודה רבה לך, חגית, על שכתבת על הספר בהרחבה וברוחב דעת. כבר קראתי את הספר קודם לכן והתרשמתי מפניני החוכמה והמקוריות שבו, אך סקירתך שחדרה לעומקיו ולנשמתו הגדילה את הערכתי והבנתי. בזכותך קראתי אותו פעם נוספת. תודה רבה ובהצלחה למשוררת עידית ותודה ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + 7 =