מאת אבי גולדברג
שני מאפיינים לבלש הספרותי, הסוגה שצמחה באי האנגלי במאה ה-19.
האחד, הסביבה העירונית שבה הוא פועל, בבחינת מציאת המחט בערימת השחת, כשהשחת הוא מבנה אורבני של רחובות צפופי אוכלוסין המתגוררים בבנייני דירות גדושים.
המאפיין השני הוא “הסדרתי”. הבלש מופיע ברצף ספרים, ומתגבש לדמות מוכרת שהקהל מזהה את דרך מחשבתה ופעולתה, ומשתוקק לפענח יחד עמה את הפשע הבא.
נעמוד על המאפיינים. תחילה, באלו של הבלש הסדרתי.
עלילות הבלש שרלוק הולמס פורסמו תחילה כסיפור בהמשכים ב״סטרנד״ הלונדוני, על ידי ארתור קונן דויל. “חקירה בשני” ו”כלבם של בני בסקרוויל” ראו אור בהמשכים. אבל מעבר לכך התפתחה דמות הבלש שרלוק הולמס, כדמות מרכזית המופיעה בכל כתבי הבלש שכתב ארתור קונאן דוויל (כל ניסיונותיו לחלץ עצמו מהתפקיד של יוצר הבלש הפופולרי נכשלו). בכך הלכה ספרות הבלש בעקבות הספרות “הכללית” באותן שנים, דהיינו ,פרסום פרקי הספרים בעיתונות, בהמשכים, כפי שעשו צ’רלס דיקנס באנגליה, ואלכסנדר דומא בצרפת.
דהיינו, קהל הקוראים קורא בצמא עלילות בלשיות המבוססות על דמות בלש שהם כבר הכירו בפרקים קודמים, ולאחר מכן בספרים הקודמים, ומצפים לכל ספר חדש, שיהיה פרק חדש בעלילות הבלש המוכר להם.
האינטימיות שיוצר קהל הקוראים עם בלש, שהופך לבן בית בספרייתו או על כוננית ליד מיטתו, יצרו עם השנים את דמויותיהם של “בלשים סדרתיים” מפורסמים כמו פוארו, גברת מארפל, מגרה, ובימינו קורט וולנדר, ועוד עשרות בלשים סדרתיים בכל שפה שבה מתקיימת ספרות בלש פורייה. לצדו של כל סופר ספרות בלשים מצליח יושב בלש ספרותי מוכר וחביב על קהל הקוראים, שאינו מוכן לשמוע על מותו או על יציאתו לגמלאות.
ספרות הבלשים הישראלית הצעירה שונה במובן זה, למרות כתיבתן הבלשית הטובה של בתיה גור, שהעמידה את מישל אוחיון כדלגליש הסדרתי הישראלי, או של שולמית לפיד, שהנפישה את ליזי בדיחי מבאר שבע נערת המקומון הצבעונית. טרם נוצר שרלוק הישראלי. טרם נוצר קהל קוראים שנשבה בדמות בלש ישראלי עד כדי כך שהוא ממתין לספר הבא.
ספרות הבלשים עברה בהצלחה, תחילה למסך הגדול, אך ביתר הצלחה למסך הקטן. הספרים הפכו לסדרות טלוויזיה מצליחות ולהן קהל צופים אוהד. הסדרות האנגליות תמיד הובילו את הז’אנר מימיו הראשונים, תחילה בספרי הבלש של אגאתה כריסטי, והמשכם בסופרות המחוננות רות רנדל, פי.די.ג’ימס, ולאחר מכן בסדרות טלוויזיה מצליחות המבוססות על ספריהן ועל ספרי כותבי עלילות בלשים נוספים.
גם לצרפתים יש את סדרות הטלוויזיה Policier שלהן, כמו Navarro, בגילומו של השחקן הצרפתי יהודי רוג’ר חנין, שעלתה על המרקע ב-1989, ו-108 אפיזודות שלה הוקרנו בהצלחה. לגרמנים יש את סדרות ה-krimi שרבות מהן “רצות” גם הן עשרות שנים על המרקע, למשל Tatort מאז 1970. סדרות הבלשים משגשגות בשוודיה, דנמרק, ובארצות נוספות. הסדרה המצליחה “הגשר” השוודית-דנית, זכתה להצלחה עולמית.
רוג’ר הנין (לוי) מהסדרה הצרפתית Navarro
אולם, גם הבלש הטלוויזיוני טרם התהווה במציאות הישראלית. עם כל השפע בסדרות מקור מצליחות, טרם נוצר הבלש הישראלי.
הבלש העירוני
לידתה של סוגת הספרות הבלשית המודרנית – בכרך. אצל אדגר אלן פו ממוקם הבלש הראשון, דופן, בפריז הצפופה של המאה התשע עשרה. את הרקע לעלילות שכתב, שבהן העמיד את הז’אנר בגרסתו המודרנית, מצא בעיתוני התקופה בפילדלפיה וניו יורק, ו”הרחיק עדותו” לעיר שוולטר בנימין כינה “הבירה של אירופה” באותה עת. כרך עמוס רבעים צפופים במשפחות פועלים עניות, פרולטריון מנוצל על סף מהפכה. לידת הבלש הספרותי הייתה בכרך ההומה, כמו גם הקמת יחידות השיטור העירוניות האמיתיות הכוללות אגפי בילוש ופיצוח מקרי פשע. המשטרה נולדה מהצורך להגן על מרקם החיים הצפוף, שהפך לאלים במיוחד נוכח הסרת החומות הפיזיות של הערים, שבעבר היו סגורות בשעת לילה, והקמת תעשייה הדורשת ידיים עובדות, ומגייסת אותם מהפריפריה המוחלשת. ובאותו האופן הבלש הספרותי, מבית מדרשם של גדולי הז’אנר, היה בלש עירוני. כל ספרות הבלשים שהתפתחה בארצות הברית הצעירה מיקמה את הבלשים בערי אמריקה ההומות, ניו יורק, שיקאגו, לוס אנג’לס. גם הקולנוע של שנות הארבעים והחמישים, שנסחף בגל ה-“פילם נואר”, ממקם את סיפורי הפשע הליליים בערי אמריקה האפורות.
גם הסרט הצרפתי ״השחור״ ממוקם בכרך. סרטי רפיפי על פי אוגוסט לה ברטון , וכך גם מרבית עלילות מגרה של סימנון. כשהפילם נואר יוצא מפריז, כמו למשל ב-“Pepé le Moko” משנת 1936, נמלט הגנגסטר הפריזאי מידי המשטרה לקסבה באלג’יריה, אף היא צפופה ומלאה סמטאות אפלות.
גם הסרטים האפלים המאוחרים כמו צ’יינה טאון חוזרים ללוס אנג’לס, בעקבותיו של גיבור ספריו של צ’נדלר, הוא הבלש הפרטי פיליפ מרלו שפעל בלוס אנג’לס לפני עשרות שנים.
סוגת ה”פילם נואר” בקולנוע, שנמשכת עד היום, ממשיכה למקם את ההתרחשויות באפלת העיר המודרנית. הסרט האחרון של פול תומס אנדרסון מ-2014, המבוסס על ספרו של תומס פינצ’ון inherit Vice, מתרחש בלוס אנג’לס.
לינו ונטורה, ג’אן גאבן, אלאן דלון – גיבורי הפילם נואר הצרפתי
הבלש הכפרי
מיקומו של הבלש, שהיה כמעט בהכרח בתחילת הכתיבה הבלשית בנבכי כרך צפוף, ברחובות אפלים, ברכבות מעשנות, וכלי רכב דוהרים, הלך והשתנה. הופיע “ענף” חריג ומעניין של הספרות והטלוויזיה האנגלית אותו נכנה “בלשי הכפר”, דהיינו בלשים בני האזורים הכפריים של אנגליה. הבלשים הם כפריים חדי מוח, חובבים המפענחים פשעים, או בלשי משטרה הפועלים באזורי הכפר האנגליים, וחוקרים פשעים המתרחשים באזורים שלווים למראית עין, נטולי רוע עירוני. הניגוד שבין פשע אלים לחיים פסטורליים בכפר הפיק הרבה מאוד ספרי בלשים.
הבלש הכפרי (הספרותי והטלוויזיוני) חביב על מיליוני קוראים וצופים באנגליה.
מיס מארפל היא קשישה בריטית, רווקה זקנה, שהופעתה החיצונית מטעה, משום שאיננה נראית שונה מכל קשישה כפרית מצויה. אגאתה כריסטי מיקמה אותה כניגוד לבלש הבלגי הרקול פוארו, סמל מובהק לאלגנטיות העירונית האירופאית הקוסמופוליטית.
גברת מארפל מתגוררת בכפר קטן ושקט, שמעשי פשע ופרשיות אפלות מתרחשים בו. גם היא, כפוארו, מסייעת בידי המשטרה לפתור את התעלומות. הניגוד בין הדמויות שהציבה המחברת אופייני למרקם החיים באנגליה של מחצית המאה הראשונה של המאה העשרים, כשהכפר והערים הקטנות אכלסו את מרבית תושבי הממלכה. אגאתה כריסטי ציידה את גברת מארפל הכפרית באותו כושר ניתוח והבנה כשל פוארו, ובתובנות לגבי הטבע האנושי, שבאמצעותן ניתן לפתור כל מעשה פשע. גברת מארפל מסמנת את הכיוון אליו הלכה ספרות הבלשים האנגלית של המחצית השנייה של המאה העשרים.
סיפורי הבלש המשטרתי אינספקטור רג’ ווקספורד של רות רנדל, סופרת ספרי בלש ומתח פורייה שהלכה לעולמה לפני שנתיים, עובדו לסדרת טלוויזיה מצליחה. ההתרחשויות ופענוח הפשעים כולם במחוז סאסקס בעיר המדומיינת Kingsmarkham. המאפיינים של העיר הקטנה על פי המתואר בספרים, הועתקו לתפאורות קבועות ששרתו את הסדרה בלב אזור הכפר האנגלי.
רג’ ווקספורד וסביבתו שונים בתכלית מהדמויות המשופשפות שבמסדרונות הסקוטלנד-יארד הלונדוני, וגם הפושעים נראים קרתנים. אפשר למקם את הבלש ווקספורד בשלב שבין בלש עירוני לבלש כפרי, ולקרוא לו “בלש קרתני”, על אף שכשרונו אינו נופל מזה של חבריו ביארד.
אדם דלגליש, גיבורה של הסופרת פי.די.ג’ימס, הוא הבלש המפקח המקצועי מהסקוטלנד יארד. הוא מגיע לדרגת מפקד שרות המשטרה העירוני בסקוטלנד יארד בלונדון, כותב שירה, ומעדיף ארוחות גורמה על אוכל כפרי גס. דלגליש גר בדירה מעל נהר התמזה בסיטי של לונדון. הוא נוהג בבריסטול קופר או ביגואר, ומתואר כלונדוני מאופק וקר רוח. אביו היה רקטור הקהילה בנורפוק. דודתו ג’יין, קרובת משפחתו היחידה (הוא התאלמן), שגם מסייעת לו מדי פעם בפתרון תעלומות, ממשיכה להתגורר בכפר. לאחר מותה, הוא יורש טחנת רוח בחוף נורפוק. חקירותיו מביאות אותו מהעיר אל אזורי הכפר האנגלי, אבל ביסודו מדובר בבלש עירוני מחויט ורהוט בדיבורו, גם כשהוא מבלה ימים כלילות בכפר האנגלי. העלילות של דלגליש המתרחשות ברובן בכפר האנגלי מפוענחות על ידי בלש עירוני.
הבלש הכפרי הספרותי מתגורר בכפר ופותר תעלומות ומעשי פשע המתבצעים בכפר.
מדור האוכל של הניו יורק טיימס הקדיש לאחרונה כתבה ארוכה לסופר הבלשים מרטין וולקר, שעבר להתגורר לפני עשרים שנה בחבל הארץ הכפרי פריגור בדרום צרפת. על רקע הכפר בעל השם המומצא סנט דניס (ובמציאות לה-בוג), מפעיל הסופר את הבלש הכפרי, מפקד תחנת המשטרה ברונו קורז’. עשרה ספרי בלש נכתבו בעשור האחרון, כשברונו מככב בכולם. שוטר הכפר המפענח תעלומות על רקע ערוגות הירק, לולי התרנגולים, וארוחות דשנות ואיטיות שלעולם אינו מחמיץ אותן כמיטב המסורת המקומית.
מרטין וולקר בעיירה לה בוג בפריגור על רקע ביתו. צילום מתוך הניו יורק טיימס
הבלש הכפרי “המושלם” נמצא עמנו כבר כשני עשורים. “רציחות במידסומר” היא סדרת הבלש הכפרי העונה על ההגדרות של פשע המתרחש בלב אזור הכפר, ומפוענח בידי בלש בן המקום. הפרק הראשון הוקרן במרץ 1997. כל אפיזודה היא באורך של סרט קולנוע, ומלווה במוזיקת רקע שובת לב.
המפקח בארנבי מתגורר במחוז הכפרי המומצא Midsomer, והוא מפקד בילוש בתחנת המשטרה הכפרית. הסדרה מבוססת על ספריו של הסופר קרוליין גרהם.
המפקח ג’ון בארנבי מפענח פשעים המתרחשים בדרך כלל בבתי העשירים המתגוררים במחוז. הוא יוצא מביתו הכפרי למשימותיו בעוד אשתו מעורה בפעילות הקהילתית, ירידים, הצגות חובבים, תצוגות כלבים, וצדקה בכנסייה. המפקח פועל בסיוע סמל משטרה צעיר ונאמן, וחוקר מקרי מוות מיומן. התענוג מצפייה בסדרה נובע מצילומי הנוף, מבתי הכפר, ומהאווירה השלווה כלפי חוץ. הפאבים המקורים עץ, גברים בכובעי קסקט משובצים שמעשנים ולוגמים בירה, מכוניות עתיקות שעדיין דוהרות בשבילי המחוז לצד לנדרוברים חדשים. חנויות עתיקות מסוגננות לצד בתי מלון קוקטיים. אבל מתחת לתפאורה השלווה רוחשים היצרים, מאבקי משפחה בין יורשי אחוזות כפריות, סכסוכי קרקעות בין שכנים רעי לב, קנוניות, בגידות בין בני זוג, או סתם אסטרולוגים חובבים הנופלים ברשת הרוע המאגי, המסתיימים תמיד במוות לא טבעי שעל בארנבי לחקור ולפענח.
משמאל ניל דדג’ון המגלם את ג’ון בארנבי, אחיינו של תום בארנבי, שהחליף אותו בתפקיד הראשי בסדרה
השחקן ג’ון נייטלס, מפקח ראשי תום בארנבי במשך 14 שנה
נראה שיוצרי הסדרה קלעו היטב למטרה כשהחלו בהפקת הסדרה בכיכובו של ג’ון נייטלס כמפקח תום ברנבי. “רציחות במידסומר” עלתה על המסך הקטן שנים מועטות לאחר שנייטלס סיים סדרה מעולה של בלש כפרי אחר שהחלה בשנת 1981. זו היתה הסדרה Bergerac המתרחשת באי המקסים ג’רסי, השוכן בין צרפת לאנגליה הרחק מההמון העירוני הסואן. נייטלס שיחק ב-87 פרקי הסדרה עד לתחילת שנות התשעים.
רוג’ר מור “המלאך”
בשנים שלאחר דעיכת סדרת הטלוויזיה “המלאך” (סיימון טמפלר), בכיכובו של רוג’ר מור, שהתבססה על ספריו של לסלי צ’רטריס, ולמעלה ממאה ועשרה פרקים שלה הופקו החל מ-1962 ועד 1969, זכה נייטלס בפופולריות עצומה באנגליה כבלש כפרי באי סחוף הרוחות ג’רסי, מקלט מס לעשירי העולם. הפופולריות שלו השתוותה לפופולריות שרכש רוג’ר מור בתפקיד ״המלאך״.
ג’ים ברז’ראק הוא סמל בילוש המחלים מהתמכרות לאלכוהול, שתפקידו לחקור ולשים עין על זרים המגיעים לאי. פושעים, נאצים בשינוי שם, מבריחים. כל זה על רקע הנוף השלו של האי. הוא מעורב בפרשיות פשע, שאותן הוא פותר ללא מנגנון בילוש עירוני.
אין ספק שהטשטוש בין הכפר לעיר בשל הטכנולוגיה, שחדרה לכל מקום והפכה את העולם ל”כפר גלובלי” כמאמר מרשל מקלוהאן, מפחית את הדיכוטומיה שבין סוגי הבלשים. הבלש הכפרי כיום מצויד באותה טכנולוגיה, מעבדות ויכולות כעמיתו העירוני. גם האוכלוסייה הכפרית כבר אינה אותה אוכלוסייה מסורתית, ובני עיר עשירים הממקמים עצמם בכפר משנים את אופיו, אבל הכותבים מנסים עדיין “לתת בה סימנים”.
