מאת מוטי רימור
הספר “המוקד: מה שיש להעלות על” מאת סם ש. רקובר (הוצאת “כרמל” 2017 ) הוא ספר מתח בלשי מקורי ביותר. המקוריות קיימת במספר מישורים שיתוארו להלן, אך בעיקר בכך שהפתרון אינו מוצג ישירות בספר אלא תלוי בהשערת הקורא. כל הנתונים מוצגים והפתרון נשאר עלום. מידת המתח של הקורא, שנשאר פעור פה בסיום הספר, מקבילה – לפחות לפי הרגשתי בעת סיום הספר – למידת המתח בספרה הקלאסי והמפורסם ביותר של אגאתה כריסטי “רצח באוריינט אקספרס”, שבו הפתרון היה שהרצח התבצע על ידי כל הנוסעים החשודים בפרשה.
להלן התרשמותי בקצרה באשר לתוכן הספר, חלקיו, הרקע, הדמויות וסגנון הספר.
ם
תוכן
עלילת הספר מקורית ביותר. כבר מהשורות הראשונות של הספר מתחיל הסיפור בהפתעת תוכן מקורית. אדם בעל אופי עברייני מעוניין להעלות על הכתב, כספר, את קורות חייו מהצד הלא רצוי, מהצד המעורר אשמה: להעלות על הכתב את כל אותם מעשים שהוא מתבייש שקרו לו. ביתר דיוק, בן של מאפיונר מגולל את קורות הביזיונות של חייו בפני בן כיתתו, ודורש ממנו לכתוב זאת. זאת מתוך תקווה שככותב, ידידו זה יגלה את האחראי לביזיון הראשון של חייו מתקופת הילדות המאוחרת. רעיון מעניין כזה של התמקדות בביזיונות החיים לא פגשתי כמעט בשום מקור ספרותי, למעט אולי בספרים אכולי אשמה נוצרית של פ. דוסטוייבסקי. המעניין בדרישה מוזרה זו הוא שמטרת המעשה מבחינתו של האיש המבקש זאת היא עצמה מעוררת אשמה ובלתי ישרה. מטרתו היא להגיע לשורשו של ביזיון שקרה לו בימי צעירותו מידי מישהו עלום. למעשה הוא רוצה להתנקם באותו אדם. הרקע לכתיבה הוא תירוץ סוריאליסטי מוזר – ואולי אף שאמאני מעוות – שאם הוא יעלה על הכתב את הביזיונות, ולאחר מכן ישרוף את כתב היד (זה פירוש הכותרת של הספר), הם יימחקו מזיכרונו, וחייו יהיו שלווים יותר. הרקע לכתיבת ספר הביזיונות משמש כמחציתו של הספר והוא – על אירועיו – מושך במיוחד. בהמשך, כמוזכר, מביא המחבר רמזים לכך שמאחורי מטרה סוריאליסטית מוזרה זו מסתתרת מוטיבציה אפלה אף יותר.
סיפור זה משתרג בחלקי סיפורים נוספים על רקע עברייני של מאפיה העוסקת בנכסי מגרשים ובתים, ומנסה להשתלט על רובע העיר. כך מתפתחת העלילה על רבדיה השונים, בה כל המשתתפים מסובכים אחד עם השני. הקורא מיטלטל לכאן ולכאן. בהמשך, למרבה הפליאה, אותו אדם עבריין בעצמו – בן המאפיונר – נרצח, וכך גם אביו. זהו הרצח הכפול שעליו בנויה תעלומת תוכן הספר. הרציחות מתפתחות לעלילה יוצאת דופן של הניסיונות לפענח את הרצח הכפול. תיאור עבודה מסובכת של חוקרי המשטרה לגילוי הרוצח או הרוצחים מתפתח בהמשך הספר. המחבר מעלה עבודת תשבץ מותחת ביותר. המשטרה לא מצליחה לפענח את התעלומה.
אחרית הדבר היא מקורית ביותר, ומשאירה לקורא את פענוח הרצח. זו אחרית דבר מהפנטת ומהפכנית, שרומזת שכדי שהדמויות היותר חיוביות שמופיעות בספר – ידידו של העבריין שכותב עבורו את ספר הביזיונות, והנערה שעליה הם התחרו – ימשיכו לחיות בנחת, רצוי אולי שאף אחד לא ידע את פתרון התעלומה. האין סיום זה מקורי ביותר? האירועים הבלתי פתורים משאירים את הקורא בפה פעור מתימהון. זו גם הסיבה שאירועי הספר נשארים חקוקים היטב בזיכרון הקורא. קיים כאן מצד המחבר “טריק” פסיכולוגי מבריק הלקוח מתורת הזיכרון האנושי, לפיו אנו זוכרים יותר אירועים חריגים ובלתי פתירים, מאשר אירועים רגילים. בזכותו אנו – כתהליך פסיכולוגי – זוכרים אף טוב יותר את כל תוכן ודמויות הספר.
חלקים
הספר מחולק לשני חלקים ואחרית דבר. החלק הראשון מציג את הרקע לרצח הכפול. המתח מתחיל כבר בתחילת החלק הראשון. האווירה בחלק זה היא מותחת, שכן קיים בו מתח בין התיאורים הנעימים יחסית של חיי שתי הדמויות המרכזיות, לעומת רמיזות אפלות שמכניס המחבר מפעם לפעם בהמשך הקריאה. כך הולך ונמתח הקורא יותר ויותר. במיוחד מושך תיאור מעמד הביזיון בתקופת הילדות שקורה לדמות מרכזית בספר – בנו של המאפיונר. תיאור מעמד זה הוא מבריק.
החלק השני מוקדש כמעט כולו להצגת חקירת המשטרה את תעלומת הרצח הכפול של בן המאפיונר ואביו. התנהלות החקירה מותחת ביותר כי הקורא מצפה לרמזים – ומקבל – שיובילו אותו לפתרון.
אחרית הדבר פותרת-לא-פותרת את התעלומה. “פתרון” התעלומה, כאמור, הוא מקורי ביותר, ואותי כקורא תמים של ספר בלשי הוא כבש. זאת כי במהותו הוא פתרון שאינו פתרון. הניגוד החריף הזה בין פתרון לבין אי-פתרון נותן לאחר סיום הקריאה את הנופך המרכזי של הספר.
ם
רקע
הרקע לדמויות שבספר הוא רקע של ישראל העכשווית. תיאור הווי הילדות של הדמויות המרכזיות מושך מאד, ומזכיר לכל קורא ישראלי את ימי בית הספר שלו. לדוגמה, מושג כ”מלכת הכיתה” ודומיו. תיאור המשפחות המעורבות בחיי הדמויות המרכזיות מציג את המעמד הבינוני-גבוה של ישראל, אך לאו דווקא המעמד המשכיל. תמהיל נתוני רקע אלה יוצר אווירה אותנטית ישראלית, שתומכת בהזדהות של הקורא עם האירועים, ומקדמת את העניין של הקורא בעלילה ובדמויות. כך גם עולה המתח של הקורא לגבי הסיפור המרכזי של העלילה והמעקב אחרי הדמויות נעשה מושך יותר ויותר עבור הקורא.
9
דמויות
מצעד ססגוני של דמויות ישראליות נושא את העלילה המותחת של הספר. נער חתיך אך אכזרי, בן מאפיונר, בעל נטיות סוציופתיות, מתחבר עם נער מעמיק, בן כיתתו, רגיש אך “חנון”, והם שניהם מתחרים על לבה של “מלכת הכיתה” המושכת. זה המתח של תקופת הנערות של שתי הדמויות המרכזיות המתבגרות. בהמשך, הראשון פונה לשני לכתוב את ספר הביזיונות. היחסים ביניהם, בתוספת של תמהיל דמויות הוריהם, ומשפחות אחרות מעניינות, מרכיבים את חלקו הראשון של הספר באופן מושך מאוד. כל קורא ישראלי יוכל להזדהות עם דמויות הנערים והנערות, עם הרקע החברתי בביתם, ועם האירועים שקורים להם. המחבר מציג באופן מושך ונוסטלגי את המתח בין הנערות והנערים בבית הספר, ומעלה באופן ריאליסטי מאד את דמויות ההורים והמבוגרים האחרים של הספר, מה שגורם לקורא לעתים לחפש את עצמו בדמויות אלה, או בחלק מהתנהגותם.
בהמשך הספר מציג המחבר את דמויות החוקרים והחוקרות במשטרה המנסים לפענח את הרצח הכפול. אף דמויות אלה מוצגות באופן מושך, ובמיוחד מעניינת האינטראקציה ביניהם. התיאור הססגוני והריאליסטי של דמויות אלה מעבה את ממדי התוכן בהמשך הספר, ויוצר אווירה אותנטית של תחנת משטרה. נהניתי במיוחד מדיוק הפרטים האישיים המתוארים כאשר השוטרות והשוטרים מתחקים אחר עקבות הרצח הכפול. המחבר מקפיד על כל פרט, מה שעושה את הדמויות לפועלות וחיות בדמיון הקורא, ואת תיאורם ותיאור פעולותיהן לאותנטי.
ן
סגנון
סגנון הספר בהיר וישיר. המשפטים קצרים ומתאימים לקצב ההתפתחות של העלילה. המשפטים ישירים ולא מסובכים, ומזכירים את סגנון הכתיבה הישיר, הקצר, והבהיר של ארנסט המינגווי. מפעם לפעם מכניס המחבר רמזים של מילים בדברי הדמויות או, כללית, בעלילה, ורק לאחר מכן, בפרקים הבאים, אנו רואים את חשיבות הרמזים האלה. סגנון זה מתאים לספר ריאליסטי-בלשי, ויוצר ציפיות של מתח בקורא. הסגנון תורם לכך שהקריאה בספר היא מהנה ביותר.
הסגנון הישיר שומר על איפוק בביטויים אינטרוספקטיביים, ואיפוק בפיזור תארים של תחושות. איפוק זה נשמר גם בתיאורי שיחות רגילות בין הנערים והנערות, או בתיאורי משפחות, המופיעים בחלק הראשון של הספר. במיוחד נשמר איפוק זה בתיאורים ובשיחות של החוקרים והחוקרות של הרצח הכפול בחלק השני של הספר. סגנון זה נותן לקורא הרגשה שהוא קורא בספר מתח קלאסי, למשל כמו בספרי המתח של סימנון.
לסיכום: ספר מתח בלשי מומלץ ביותר.
(רשימה מקוצרת יותר התפרסמה לאחרונה ב”עיתון77″ מס’ 395)
ראו גם :
סם רקובר בלקסיקון הספרות העברית
סם ש.רקובר על מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי
סם רקובר מרצה באירוע של “יקום תרבות” על דוד בן ישי
