אז קמתי בבוקר כמו כל יום, עשיתי לי תה עם שלוש סוכר והוצאתי פיתה מהשקית שעל השיש. הדלקתי את הטרנזיסטור שעל הפריג’ידר. לסבתא בפקיעין גם היה אחד כזה בדיוק. יש לו כיסוי מעור עם חורים וגלגל גדול לסובב תחנות. אבל אני תמיד עומדת על תחנה אחת עם מוזיקה, ופעם בשעה יש חדשות. עוד שבע דקות בדיוק יהיה שמונה ואז יגידו, היה פיגוע. כל יום יש התפוצצויות של אוטובוסים, וזה מפחיד. אבל אני לא נוסעת לשום מקום. רק הולכת ברגל לחנות של הזקנה ולמכולת. וגם לחבר שלי זק הגידם, שיושב שם קבוע על כיסא. גם לי יש שם כיסא ולפעמים אני יושבת ליד זק והוא קונה לי פלאפל. אני אוהבת פלאפל ויכולה לאכול המון כדורים כאלה חומים וחמים עם ריח חזק וטעם כזה של חומוס מטוגן. אני אוהבת שוקולד, בכל יום שני ושישי אני קונה בקיוסק שתי חבילות של שוקולד פרה. היום אני אקנה שוב שוקולד פרה אפילו שזה יום שלישי. אז מה?!

אומרים בחדשות דברים מפחידים על הפיצוצים באוטובוסים. אבל כל הזמן אותו דבר. פעם חמש הרוגים, פעם שמונה הרוגים, פעם היו אפילו שנים עשר הרוגים וגם ילדים ואישה בהיריון, שרק אחרי שהיא מתה גילו שהתינוק בבטן שלה עוד חי. הנה עכשיו עוד פעם הודעה שהיה פיגוע ליד קולנוע מרכז בתל אביב ויש מלא הרוגים ופצועים, אבל עוד לא אומרים מי ומה וכמה. ככה זה. אוהבים להשאיר אותי במתח.

אני אגמור את הפיתה ואלך לחנות, גם שם יש רדיו.

ראיתי בדרך את זק יושב על הכיסא שלו, שאלתי אם הוא רוצה שוקולד, אז הוא אמר כן. קניתי שלוש שוקולד פרה, באתי לחנות ופתחתי את הדלת, על הרצפה היו מלא מכתבים. כמעט לכל השכונה, בגלל שהדואר לא יודע איפה כל אחד גר. אני בודקת את המעטפות, איפה שכתוב השם שלי אני שמה בקופסה של הנעלי קרוקס. אני לא פותחת  כי אני אוספת. היום הגיע מכתב מוזר לאוסף שלי כתוב עליו מברק! שמחתי שיש לי גם כזה לאוסף. את היתר אני אתן לזק והוא יחלק הכי טוב, כי מי לא מכיר אותו ואת מי הוא לא מכיר??!

טאטאתי את החנות וגם שפכתי מים בכניסה שיהיה נעים, פתאום בא מישהו מהקיוסק שליד ושאל אותי אם השם משפחה שלי אליאסי. אני התפלאתי עליו. הוא מכיר אותי הכי טוב, גם אצלו אני קונה לפעמים את השוקולדים שלי. אז הוא אמר שאם השם שלי אליאסי, אז שאני אבוא מהר לראות משהו בטלוויזיה שלהם. אמרתי שאני אגמור לסדר את המכתבים לפי שמות ורק אז אני יבוא. העברתי סמרטוט יבש על הרצפה, שלא יהיו סימנים של צעדים של האנשים שנכנסים. סגרתי את הדלת והלכתי לשם. לקחתי איתי חצי חבילת שוקולד שנשארה לי ממיקודם.

בטלוויזיה הראו את כל הבלגן שנהיה מהפיצוץ. האוטובוס נראה ערום כאילו שכל העור שלו התקלף ורואים רק את השלד.

אמרו שמות, והרימו תעודת זהות עם תמונה של איש ואמרו אליאסי והוא נראה כמו אבא שלי.

האיש של הקיוסק נתן לי מיץ ואמר לי לשבת. אבל אני הייתי צריכה לשירותים דחוף, אז הוא נתן לי מפתח וישבתי שם המון זמן כי היה לי שלשול, אולי בגלל כל השוקולד שאכלתי מהבוקר.

כשחזרתי לחנות פתאום הגיעו זק והזקנה והיו להם פרצופים כאלה מוזרים ועיניים של פרה. הזקנה פתאום קפצה עלי וחיבקה אותי חזק חזק, וזק אמר לי שהוא ייקח אותי הביתה.

פתאום נזכרתי שלא נתתי לזק את השוקולד שלו. הלכתי הביתה לבד. סגרתי את הדלת במנעול. ישבתי בשירותים על הרצפה. הבטן שלי התנהגה מוזר. התחלתי להקיא. הקאתי והקאתי כל כך הרבה, ואני בכלל רזה כל כך. מוזר. מרוב שהקאתי נהיה לי צמרמורת כזו בכל הגוף, מהאמצע של הגב ליד התחת, ועד לקצות השערות בראש. זה היה מוזר אבל הגוף שלי מכיר את הצמרמורת.

ממזמן.

ישנתי על הרצפה, כל הלילה חלמתי על פקיעין, הוצאתי מהארון את הגופייה של אבא שלי ששמרתי שנים, הורדתי את הבגדים שלי ולבשתי אותה. היה לה ריח של הארון, לא מה שרציתי, הורדתי אותה. חיפשתי את התמונה שפעם לקחתי מהבית, מצאתי אותה קרועה ומקומטת, ואז נזכרתי למה.

נולדתי בלי מזל, ככה אימא שלי אמרה. וזה נכון, אני רזה ומכוערת והשיער שלי כמו ברזלית והשיניים שלי בולטות ואין לי שדיים ואין לי תחת והרגליים שלי סתם יוצאות מהגוף כמו של בובות שמרביצים להן. וגם בנוסף הייתי חולנית ואנמית וכל הזמן עשיתי בדיקות דם, מה שדווקא אהבתי. אני אוהבת דם, אני אוהבת מזרקים ואני אוהבת קופות חולים. אז פעם אחת הרופאה הזמינה אותי לחדר ושאלה אם יש לי מחזור, אז בכלל לא ידעתי מה זה, הייתי אז בת חמש עשרה ואז עשו לי עוד בדיקות. דופקים בדלת. אני לא פותחת. עכשיו אני עסוקה . עשיתי תה מתוק וחזק כמו שאבא שלי אהב, אבא שלי לא אמר לי אף -פעם שאני מכוערת, או שאין לי מזל, הוא תמיד קנה לי שוקולד ובתל אביב הוא הרכיב אותי על האופניים שלו בשבתות. אני החזקתי בכידון והידיים שלו עטפו אותי והרחתי את הזיעה שלו. היה לה ריח מלוח עם סיגריות ושמש − כי אבא שלי עבד בכבישים. הייתי עוצמת עיניים ומרגישה שאני עפה. טעים לי התה, אשתה עוד כוס ואז אני אדבר אתכם.

עכשיו אתם לא יכולים להפנות לי את הגב כי אתם מתים, אז זהו! עכשיו אנחנו נדבר. אני אתלבש יפה ואנחנו נדבר. יש לי רק שמלה אחת יפה, קיבלתי אותה פעם מהאישה  במתנ”ס, הלכתי לשם לתת לה בגדים לילדים עניים והיא הראתה לי מה עושים שם, היו שם נשים שמנות שרקדו ריקודי בטן, כמו בסרטים בערבית שפעם היו, אבל הכי שווה היה המחסן. במחסן התלבושות היו מלא בגדים של תחפושות ושל הצגות והיא אמרה לי לבחור מה שאני רוצה, אז בחרתי את השמלה האדומה. היא גדולה עלי, אבל היא כמו של מלכה, ואני לא מסתכלת בראי בכלל כשאני מתלבשת או מתפשטת. אז כשהם ניקו את המחסן היא הביאה לי את השמלה לחנות של הזקנה למתנה, אז עכשיו אני אלבש אותה כי עכשיו אני המלכה ואתם תקשיבו לי.

אולי כדאי שאתקלח, כן אתקלח עם הסבון היפה שהזקנה קנתה לי ,יש לו ריח ורוד, ואני גם אחפוף את השיער. אני אעשה לכם כבוד! כן. אדליק את הדוד ואחכה שהמים יהיו חמים, ובינתיים אוכל פיתה ואשתה עוד תה. זק והזקנה דופקים בדלת וקוראים לי, אני לא עונה אני מאוד עסוקה יש לי פה שני הורים מתים שצריך לדבר איתם. אתם רואים איך הבית שלי נראה? רק חדר והול ופינה של מטבח, אין לי כלום, רק קומקום חשמלי, אני אוכלת רק פיתות, שוקולד ופלאפל שז’אק קונה לי. יש פה ארון ישן ושם יש כמה בגדים, שני ג’ינסים אוברול ושלוש חולצות משובצות. כפכפי כרוכס חיקוי בצבע סגול, תחתונים מהחנות של הזקנה וגם כמה גופיות משמה, והכי חשוב השמלה האדומה שקיבלתי מהאישה הנחמדה. אין לי טלוויזיה ואין לי מחשב, רק טרנזיסטור. יש לי שולחן קטן ושני כיסאות ויש לי מיטת נוער שנפתחת, אבל אני ישנה ככה כי יש מספיק מקום. יש לי רק שני סדינים ושתי שמיכות אחת לחורף ואחת לקיץ, אבל אני אגיד לכם שאני מתכסה בשתיהן כל הזמן כי קר לי תמיד גם בקיץ. אתם זוכרים שאני אנמית?

טוב. אני הולכת לגרש את ז’אק והזקנה מהדלת, כדי שלא יפריעו לי.

יואו! אתם לא תאמינו הם אמרו לי שעברה כבר שנה ושאני אצא החוצה, אבל מה שנה? בקושי עשרה חודשים. אה ויש לי גם הפתעה בשבילכם לאחכך!

בינתיים הם הלכו. מה שנה?

המים חמים רותחים, איזה כיף. הריח של הסבון ורוד כזה. אני עוד אחשוב שאני יפה עם ריח טוב, כמו הרוסייה שלי. חושבת על הרוסייה וכל הגברים האלה שרוצים אותה, אם הייתי אמיצה גם אני הייתי רוצה אותה, היא כזו מתוקה, עם השיער הבלונדי הרך שלה והעור הוורוד שלה והרגלים בתוך נעלי עקב והשדיים שלה. הסבון עושה לי מחשבות מוזרות. אני צריכה לקנות לי מגבת גדולה לבנה או ורודה. אולי אחרי שאני אדבר איתם. אוי, השמלה הזו כל -כך גדולה אפשר להכניס לפה שתיים כמוני, מצחיק! שתיים כמוני? אני חושבת שגם אחת זה יותר מדי.

אקח לי עוד תה לשולחן. אני מאוד שמחה לארח אותכם כאן לא חשבתי שזה יקרה אבל הפיגוע הקדים את הפגישה שלנו, עברו הרבה שנים מאז שהתראינו, אתם נראים אותו דבר כמו פעם, אפילו את אימא! עם החיוך העקום הזה שבא לפני “היא נולדה בלי מזל”, ואתה אבא − עם הסיגריות המסריחות האלה, אתם נראים בדיוק כמו שאני זוכרת. ואיך אני נראית לכם? יפה לי השמלה? אתם רואים? נהייתי מבוגרת, אבל לא גדלתי. נשארתי רזה ומכוערת עם שיער ברזלית כמו אז, רק שעכשיו יש לי גם שיער לבן, ושאני בלי בגדים לא כדאי להסתכל עלי − אני נראית כמו מהשואה, אבל אני באמת מהשואה. השואה שלי. ועכשיו אני אכיר לכם את כולם.

אבל קודם אני אראה לכם את האוסף שלי, אתם רואים? כל מה שיש עליו בול ונמצא במעטפה עם השם שלי אני אוספת ואפפם לא פותחת. אוי, יש פה משהו יפה עם סמל. אני חושבת שזה מהעירייה, טוב, לא משנה, אה הנה! טוב אימא, תסגרי אוזניים, אני פותחת את המברק ואני רוצה שרק אבא ישמע.

אז ככה. כתוב שאתם נהרגתם בפיצוץ, של פעילות איבה, והם משתתפים בצערי.  עאלק פעילות איבה, אתה מבין אבא, אתם מתים, ואני כאן מדברת אתכם. ומה צערי מה? סוף סוף אפשר לדבר. טוב, אימא, את יכולה לשמוע זה כבר עבר.

גנבתם לי את החיים, ואני הלכתי וגנבתי גם, אבל זה לא היה באמת כי אין לי כוח כמו לכם כדי לגנוב, אז זה תמיד היה רק קצת. ותמיד לבד כי כשגונבים לא רוצים שאף אחד יראה. אתם לא ראיתם אותי, גם כשהייתי קטנה, אף אחד לא ראה אותי, חייכתי לזקנה בפקיעין, זו מהפיתות והיא נתנה לי פיתה, השכנה עם התינוקות בפקיעין הייתה בגינה שלנו ולא ראתה אותי, גם אני לא ראיתי אותי ובגלל זה הכול קרה. הרופאה אמרה לי בגיל חמש עשרה שהרחם שלי לא בסדר ואני לא אלד, ואז אתם רציתם שאני אתחתן עם הזקן הזה שנראה כמו סוס, אז ברחתי מהבית ואף אחד לא ראה עד הבוקר, כי לא היה מי שילך למכולת. אז מצאתם אותי בתחנה של פקיעין ישנה וקפואה, הבאתם אותי הביתה והשכנה שנכנסה ראתה שאני קודחת מחום ולקחה אותי לבית חולים.

אתם צודקים. מה יש לכם ממני? אני ממילא מיותרת. הייתי בבית חולים כמעט חודש לבד, באתם לבקר פעמיים וזהו. זה דווקא היה טוב, הרגשתי טוב בבית חולים. האחיות אהבו אותי כי עזרתי להם וגם זק בגלל שאמרתי לו שאני לא אעזוב אותו גם אם תהיה  לו יד אחת. אז הוא עזר לי לא לחזור הביתה ומצא לי מקום בקיבוץ בצפון.

בלילה הראשון  בקיבוץ בכיתי, כי רציתי להיות אתכם, אבל ידעתי שאתם תחתנו אותי עם האיש סוס הזה, אז בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות ונרדמתי. פתאום שמעתי אותם, את דריה והחבר שלה. הם צחקו ונאנחו ועשו קולות, אני לא ממש הבנתי מה קורה, אבל ידעתי דבר אחד, אני רוצה להיות דריה השוודית שלא מחשבנת לאף אחד. ואז הגיע מרק. הוא בא מגרמניה כדי להתנדב בקיבוץ, אבל מה שהוא התנדב לעשות היה לשכב עם כל הבנות, ואז הוא הגיע עם דריה לחדר ואני כבר ראיתי בדיוק מה הם עושים ורציתי גם.

אהבתי את מרק, וחשבתי שבגלל שאני בתולה אז הוא יתחתן איתי כי אני טובה. כמו שאת, אימא, אמרת תמיד לאחותי, הוא לא יתחתן אתך אם תתני לו. אז אמרתי לעצמי אני אשיג את מרק לעצמי כי אני טובה. ואז לילה אחד הוא נכנס לחדר שיכור, ודריה הייתה עם מישו אחר אז הוא התפשט נשכב עלי, הוריד לי את הפיג’מה והכול והכאיב לי מאוד, לא צעקתי כי פחדתי, וגם חשבתי זה רק ככה בהתחלה. ואז כל פעם שדריה הייתה עסוקה הוא השתכר ובא אלי, זה כאב לי אבל אני הייתי מאוהבת בו ולא היה לי אכפת, הוא היה הכי יפה בעולם. ואז נודע שהוא הולך ככה בלילה לעוד כמה בנות, והחליטו לשלוח אותו חזרה לגרמניה. וככה את המעט אושר שגנבתי מהשאריות לקחו לי.

הגיעו ימים אחרים ובנים נוספים וסם הכושי מאלבמה, כולם היו איתי ועלי בלילות, הכאיבו לי והלכו. בוקר אחד קמתי חולה מאוד, כאבו לי המותניים ושרף לי כשעשיתי פיפי והיה לי חום, אז לקחו אותי לבית חולים בנהריה. משם צלצלתי לזק שיבוא, והוא … יד אחת וכל זה הגיע בשלושה אוטובוסים לבית חולים וישן ליד המיטה שלי, ודיבר איתי ואני סיפרתי לו על מרק והאונס וכל מה שהיה, והוא רשם את השמות של כל הבנים האלה והלך לקיבוץ כדי להגיש תלונה.אבל לי זה לא עזר, כי נעשיתי חלשה יותר ועם רגישות בכליות, ככה אמרו לי, ואנמית עוד יותר. לא היה לי כוח לדבר, והסכמתי לחזור עם זק לחולון. ככה שילמתי על הגניבה הזו שרציתי להיות דריה, ומאז אני לא גונבת יותר. אני לא רוצה כלום מאף אחד.

עכשיו אני בסדר, כי למדתי לחיות בשקט. אז אתם פתאום החלטתם להתפוצץ לי בתחנה המרכזית! וכאן כתוב שאתם מתים, וזק והזקנה אמרו שכבר עברה שנה, אני בסחרחורת. נראה שיש לי יותר מדי חמצן במוח.

ועכשיו? עכשיו אני צריכה לספר לכם על כל השנים האלה שלמדתי לשכוח? למה לא כמו כולם פשוט להזדקן ולמות בשקט? פיצוץ!!! איזה מוות מפואר, אולי בסוף יתברר שלא הייתם שם? לא! לא יכול להיות. אני יודעת שהייתם שם.

אני בכלל לא חיה בעצם, רק סוחבת את הדבר הזה שנקרא גוף כי אין לי אפשרות אחרת. יש כאן זוג אחד, בבניין, לא יודעת מי הם ומה הם. הם נראים נחמדים ויפים כאלה כמו שאני הייתי רוצה להיות. אז פעם אחת היה להם פריצה לדירה, נכנסתי לשם כי לא היה אף אחד, ואכלתי עוגת שוקולד ושתיתי יין קופץ, והיה לי נעים, ועשיתי אמבטיה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. אבל כדי להיות בסדר סידרתי להם את הבית, ובסוף נרדמתי שם על המיטה שלהם עם כל הכריות הלבנות האלה. הם העירו אותי והביאו שוטר אבל לא עשו לי כלום, בטח בגלל שניקיתי וסידרתי.

יום אחד גם ראיתי שיש חתונה בבית כנסת ברחוב הראשי, זה של הפרסים, והלכתי. היה חם, ורציתי מקום עם מזגן ואולי גם משהו קר לשתות. פתאום ראיתי את כל האנשים האלה לבושים ומבריקים ויפים, והחתן היה עיוור אבל יפה והכלה הייתה חמודה ושמנמנה הלוואי עלי, ואז פתאום הבנתי שלי אף פעם לא תהיה חתונה כזו. אז נכנסתי אחרי כולם לבית כנסת, וישבתי שם ושמעתי את כל השירים והברכות וגם נמנמתי קצת. קמתי וחיפשתי משהוא לשתות והסתובבתי שם ליד האוכל והעוגות ודחפתי לפה כל מיני דברים, ואישה אחת באה ושאלה אותי מה את? והקאתי עליה, על הנעליים היפות שלה, וברחתי משם.

כל מיני  דברים קרו לי, ואני רוצה לספר את כולם כדי שכשתלכו לשמים וישאלו אתכם לפחות תדעו. למשל הזמן שהייתי בבית חולים בצפון וזק ישן ליד המיטה שלי, הרופא אמר לו שאני במצב לא טוב כי החום לא יורד, כי כל הבטן שלי הייתה מלאה בדלקת. חלמתי כל מיני חלומות  במיוחד על פקיעין, חלמתי על הבית שלנו ועל הגינה עם העץ רימון ועל הקידוש של אבא ביום שישי וגם בחלומות שלי לא היה לי מקום ליד השולחן. וכרגיל אבא לקח אותי אליו ואכלנו ביחד, ואת אמרת כמו תמיד “היא נולדה בלי מזל”. ואבא היה מחבק אותי קצת יותר חזק.

איך יכולתם להביא לי את הסוס הזקן הזה ולבקש שאתחתן אתו, בגיל חמש עשרה? מה רציתם? הבנתי שאתם רוצים להיפטר ממני, והלכתי וידעתי שלא אחזור. בבית חולים במשך חודש השתעלתי ונחנקתי, וקיבלתי איזה מיליון כדורים שעשו אותי לגמרי חלשה. אמרתי לעצמי שאני אשאר בבית חולים לתמיד, זה המקום שאני הכי אוהבת. ואז פגשתי את זק ורצו להוריד לו יד בגלל שיש לו הרבה סוכר בדם, והוא פחד ואני הבטחתי לו שאני אהיה חברה שלו תמיד גם עם יד אחת. וזק הוא באמת החבר היחיד שלי אבל הוא החבר שלי! אני לא יודעת איך באמת להיות חברה שלו כי אין לי מה לתת לו. אני מרגישה שיש לי חור ענק בגוף, מלא בכלום. אני לא קיימת בכלל. ועכשיו גם אתם לא. מה חשבתם ברגע האחרון? כששמעתם את הפיצוץ , האם ידעתם שזה הסוף? אני לא רוצה למות בפיצוץ, אני רוצה למות ממחלה קשה בבית חולים. זה יהיה הכי טוב.

פעם זק הזמין אותי לטיול לירושלים, ונסענו עם חבר שלו במכונית, ובדרך ליד ירושלים הייתה לנו תאונה, לא נפגענו וחיכינו שיבואו לקחת אותנו משם. היה חם, ועמדנו שם ליד גרוטאות  כאלה שזק אמר שזה מהמלחמה על המדינה. והיה שם חייל וחברה שלו שהייתה קצת פצועה במצח. הבאתי לכולם את המים שהיו לנו וחילקתי להם סנדוויצ’ים. וכשישבתי לאכול על איזה אבן עקץ אותי עקרב צהוב ואני התעלפתי. החייל ניסה להוציא לי את הרעל מהרגל וזה קצת עזר, אבל שוב התעלפתי ואז נסענו כולנו לבית חולים.

אתם מבינים? גם שאני יוצאת לטיול בשבת אני מגיעה בסוף לבית חולים! כל כך רציתי לראות את ירושלים, ובסוף ראיתי רק את הבית חולים בירושלים.

פעם אחת הלכתי עם החברה שלי שאוספת בגדים ברחוב, וישבנו בגינה, והיו שם בלונים על החול, כאלה של יומולדת בכל מיני צבעים. אנחנו לא מדברות, היא תמיד מראה לי מה היא אוספת, ואני שותקת. אז באותו יום בגלל הבלונים פתאום ממש עפתי מהגוף שלי למקום אחר, מקום יפה. והיה לי בעל נסיך והייתי עשירה והיו לי ילדים, זה היה כיף. נראה לי שזה קצת כמו למות. בכל אופן נשארתי בחיים כי שפכו עלי מים קרים ונתנו לי לשתות מיץ מתוק.

אבל אני עייפה! אני כל כך עייפה. אבא! בוא נלך לישון!

4 תגובות

  1. הכתיבה של אביבה הנפלאה מעוררת התרגשות ופועלת על כל החושים. הרגשתי שהכותבת רצה מהר ואני רצה אחריה כדי לתפוס אותה ולשמוע את כל מה שיש לה להגיד. הנאה צרופה !!!מחכה בצפיה לעוד סיפורים של כותבת מוכשרת זו

  2. מעולה! התיאורים סוחפים ומושכים לקרוא עוד, לגלות את הדמות שנבנית בצורה משכנעת להרשים. בהחלט סגנון כובש.

  3. מוזמנים לסלון הספרות של רונית ויואב. הנושא להפעם “נינוח” ונשמח להתבסם מניחוח כתיבתך. התאריך 04/06/2018 חיבת ציון 5 רמת גן ב-1800.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + ארבע עשרה =