חוזה מדינת היהודים – סיפור מתח אקטואלי מאת עמי עיני

הקדמה מאת אבי גולדברג, עורך מדור ספרות מתח

עמי עיני, יליד 1975, מנהל בית הספר לתארים מתקדמים (מדרשת פיינברג) במכון ויצמן למדע. כתב למגזין אגודת הסטודנטים סיפורים קצרים (ותשבצי היגיון), וכותב ספורים קצרים.
עמי​ כותב סיפורי מתח, וסיפורו “חפרפרת”, העוסק בחפרפרת בארגון החיזבאללה, הגיע לגמר תחרות סיפורי המתח של “יקום תרבות”.
“חוזה מדינת היהודים” הוא סיפור מתח מקורי ובעל מעוף המתרחש באקטואליה המתוחה של חיינו.

חוזה מדינת היהודים / עמי עיני

“אני מצטער איתמר! אני מצטער!” אמר רונן בקול שבור וירה בחברו הטוב איתמר המאירי שני כדורים בראש מטווח אפס. איתמר מת.

* * *

הכול התחיל בבוקר התשעה במאי. השעון המעורר העיר את איתמר המאירי בשעה 06:00, כבכל בוקר. אשתו מירי והילדים ישנו עדיין שנת ישרים, והוא החל להתארגן לעבודה. לאחר שהתגלח והתלבש העיר את מירי, שנשארה להתפנק במיטה עוד כמה רגעים. לפני שיצא לעבודה נכנס​ למטבח והכניס פרוסת לחם קפואה למצנם. הוא אהב לאכול משהו קטן לפני היציאה לעבודה, ולמעשה הסתפק בארוחה הקטנה הזאת עד לארוחת הצהריים שהוא אוכל בעבודה. הפעם הוא תכנן לאכול צנים עם חמאת בוטנים וכוס חלב. ארוחה קטנה, מזינה ומשביעה, חשב לעצמו. לאחר כדקה שובל עשן דק היתמר מהמצנם, וריח של לחם שרוף עלה באפו – “שיט! הלחם שוב נתקע בטוסטר”, אמר לעצמו, ומבלי לחשוב פעמיים לקח מזלג ממגירת הסכו”ם וניסה לחלץ את הצנים התקוע. ברגע שהמזלג נגע בגוף החימום של המצנם, חש איתמר כיצד זרם חשמל חזק עובר בכל גופו, והוא פלט זעקת כאב בשעה שהמצנם נשמט מידיו ונחבט בחוזקה ברצפת המטבח.
מירי ששמעה את הזעקה שלו ואת רעש החבטה שעשה המצנם בנפילתו, קמה מהר מהמיטה ורצה לבדוק מה בדיוק קרה במטבח. כשהגיעה, ראתה את איתמר שעדיין היה המום ממה שקרה ברגעים האחרונים, אומר – “קשה לי להאמין, אבל התחשמלתי עכשיו!”
“איתמר, אתה בסדר? אתה מרגיש טוב?” אמרה בדאגה.
“חטפתי זץ רציני בכל הגוף, הרגשתי אותו מגיע עד למוח שלי. אני עדיין בהלם ממה שקרה, אבל אני בסדר”.
“איך זה קרה בדיוק?” שאלה בסקרנות.
“זה הטוסטר הארור הזה, עוד פעם נתקעה בו הפרוסה והוא התחיל להעלות עשן, אז ניסיתי לחלץ את הלחם התקוע עם מזלג, בלי לשים לב שהוא עדיין מחובר לשקע. איזה טיפש אני, יכולתי למות בגלל השטות הזאת”.
“העיקר שעכשיו אתה בסדר”, אמרה בשעה שהרימה את המצנם הסורר והניחה אותו בפח האשפה.
“כן, היה לי מזל”, אמר והכין לעצמו ארוחת בוקר חלופית. הפעם הוא אכל יוגורט עם גרנולה ואגוזי פקאן.
כשסיים לאכול, נשק למירי ולילדים שבדיוק התעוררו, ויצא לעבודה. הוא נכנס לרכבו, התניע, ואז, ללא כל הודעה מוקדמת זה קרה – איתמר ראה את עצמו בשער שכם בירושלים, כאילו מביט על השער מלמעלה, כצופה בלבד. הוא מיד ידע שזה שער שכם, הואיל והיה ירושלמי במקור, ויצא לו לבקר כמעט בכל שבת בעיר העתיקה. איתמר התבונן בעוברים ובשבים באזור השער. היו שם כמה חיילי מג”ב שתפסו עמדות בשער בגלל הפיגועים האחרונים במקום, הייתה שם קבוצת תיירים מיפן, היו שם כמה יהודים חרדים שמיהרו ללכת לאן שהוא, ועוד אנשים רבים שהיו באזור, כבכל יום אחר. איתמר הביט בשעון הדופק שענד על ידו השמאלית, השעה הייתה 09:08 בבוקר בדיוק כאשר ראה בחור צעיר, דתי לאומי, עם כיפה וציציות וחולצת סיום מסלול של גולני ובידו בגט, הולך מהשער לכיוון תחנת הרכבת הקלה הסמוכה. הסצנה הפסטורלית שראה איתמר, הלקוחה כאילו מסרט, הופרעה בפתאומיות, ועל הבחור הצעיר עם הבגט התנפל בן מיעוטים צעיר המניף גרזן בידו, כשהוא קורא בקולי קולות בקריאות מקפיאות דם – “אללהו אכבר! אללהו אכבר!” ומכה בצעיר המסכן בגרזן, וממשיך ומרטש את גופו עם הגרזן, ללא הפסקה, עד שהוא הורג אותו, ושלולית דם גדולה מתפשטת מסביב לגופתו. חיילי מג”ב, המזועזעים ממה שהתרחש רק מטרים ספורים מהם, ירו בתגובה במחבל והרגו אותו, בזמן שכל באי השער ברחו על נפשותיהם לכל הכיוונים.

באותה השנייה שהמחבל מת, חזר איתמר לרכבו המונע, ולא הבין מה בדיוק קרה עכשיו. קרה לו בעבר שהוא חלם בהקיץ, אבל הפעם החוויה הייתה שונה לחלוטין. הכול היה כל כך חי ואמיתי. לאחר שתי דקות שבהן ישב ברכבו וחשב על מה שקרה, החליט להמשיך את שגרת היום הרגילה שלו, ונסע לעבודה.
כשהגיע לעבודה והחלה שגרת יומו העמוסה, שכח כמעט לחלוטין את מה שקרה לו מוקדם יותר באותו היום, עד שקצת לאחר השעה 10:00, דניאל, הקולגה שלו, נכנס למשרד שלו ואמר –
“שמעת? היה עוד פיגוע בשער שכם. הפעם מחבל עם גרזן, ויש הרוג אחד, בחור צעיר. הנבלות האלה. מתי זה ייפסק, תגיד?”
“מה? אתה בטוח?!” שאל איתמר בפליאה.
“בטח, ברדיו לא מפסיקים לדבר על זה וזה בעמוד הראשי של ‘וואלה’. נראה לך שהייתי ממציא דבר כזה?”
איתמר מיד פתח את האינטרנט במשרד שלו, והיה המום כשראה תמונה של המחבל, איברהים אל-מסרי, שביצע את הפיגוע. זה המחבל שראיתי הבוקר בשער שכם. אבל זה לא ייתכן, אני ראיתי את זה קורה קצת לפני 07:00 בבוקר ורשום שהאירוע קרה בסביבות 09:10, חשב לעצמו, ונזכר שהביט בשעון שלו כשהכול קרה, והשעון שלו הורה על השעה 09:08. הוא התקשר מיד למירי –
“מירי, את לא תאמיני מה קרה”, אמר כשכולו לחוץ.
“איתמר, הכול בסדר?” שאלה מירי בדאגה.
“כן, אני בסדר, אל תדאגי לי. שמעת על הפיגוע שהיה היום בשער שכם?”
“לצערי כן”.
“תשמעי, זה יישמע לך מאוד מוזר, אבל אני הכי רציני שבעולם – ידעתי על הפיגוע הזה קצת יותר משעתיים לפני שהוא קרה”.
“מה?! מה זאת אומרת?! איך?!”
“כשירדתי לרכב בבוקר, אני זוכר שהתנעתי אותו ואז ללא הודעה מוקדמת ראיתי את שער שכם ואת כל מה שקורה בו בדקות שלפני הפיגוע ובפיגוע עצמו. כאילו חלמתי בהקיץ, אבל לא בדיוק. בהתחלה לא התייחסתי לזה, אבל כששמעתי שהפיגוע קרה וראיתי את התצלום של המחבל באינטרנט, הבנתי שזה בדיוק מה שראיתי”.
“אתה רציני?! אבל איך?!” שאלה בפליאה.
“אני הכי רציני שבעולם. לא יודע איך זה קרה, אבל זה קרה”.
“סיפרת על זה למישהו?”
“לא, את הראשונה”.
“יופי, אל תספר לאף אחד. אנחנו לא צריכים את הצרות האלה עכשיו, שלא יחשבו בעבודה שאתה משוגע או משהו. אל תשכח שאתה עובד שם בסך הכול חצי שנה. חוץ מזה, שעכשיו זה לא יעזור לאף אחד. זה יכול רק להזיק”.
“טוב, בסדר”.
“ביי”.
“ביי” אמר וניתק.
איתמר באמת לא סיפר לאף אחד אחר על שקרה, והחליט להמשיך ביום העבודה העמוס שהיה לפתחו. בערב שוב סיפר למירי על מה שראה, והם החליטו לשים את מה שקרה מאחוריהם, ולהמשיך בחייהם הרגילים.
למחרת, כבכל בוקר אחר, העיר השעון המעורר את איתמר בשעה 06:00 בבוקר. גם הפעם אשתו מירי והילדים עדיין ישנו שנת ישרים, והוא נכנס לחדר הרחצה והחל לצחצח את שיניו, כשללא הודעה מוקדמת זה קרה שוב. הפעם ראה את עצמו צופה באוטובוס קו 5 בתל-אביב, גם הפעם הביט בשעון שלו והשעה הייתה 16:14. האוטובוס היה כמעט מלא כשנעצר בתחנה שליד תיאטרון הבימה. באותו הרגע עלה לאוטובוס בן מיעוטים צעיר כשסכין גדולה בידו והחל לדקור את הנהג ואת נוסעי האוטובוס שבדרכו, תוך כדי זעקות רמות של “אללהו אכבר! אללהו אכבר!”. המחבל הספיק לדקור שישה אנשים, עד שחייל ואזרח שהיו באוטובוס הצליחו להשתלט עליו ולנטרל אותו. כשחזר איתמר לחדר הרחצה, הוא שטף את פיו משאריות המשחה ומיד העיר את מירי וסיפר לה את מה שראה. לאחר מכן אמר –
“מירי, זה הולך לקרות היום ב-16:14, את מבינה את זה?”
“אנחנו לא יכולים להיות בטוחים”.
“את מבינה שאנשים עלולים למות, אם אני לא אעשה משהו בנדון?”
“מה אתה יכול לעשות? אתה הרי לא הולך ללכת לשם ולנסות לעצור את המחבל בכוחות עצמך, נכון?” שאלה בחשש.
“לא, ברור שלא”, אמר, והיא נאנחה לרווחה.
“אז מה נעשה?”
“נראה לי שאני אתקשר לרונן שלמד איתי בתואר השני. אז הוא סיפר שהוא עובד ב’משרד ראש הממשלה’, וזה בדרך כלל אומר שהוא עובד באחד מארגוני הביטחון. היינו חברים די טובים במהלך התואר. אני אגיד לו את מה שאני יודע לגבי הפיגוע, מבלי להיכנס לאיך אני יודע”.
“ואיך תעשה את זה בדיוק?”
“תסמכי עליי”, אמר וחייך לעבר אשתו המודאגת.
כשהגיע לעבודה, נכנס למשרד שלו, סגר את הדלת והתקשר לרונן –
“רונן, מה שלומך? זה איתמר המאירי”.
“איתמר, גבר, מה העניינים? הרבה זמן לא שמעתי ממך…”
“כן, אני יודע, אני צריך להתקשר יותר”.
“מה אתה מספר?”
“תשמע, רונן, אני זוכר שאמרת שאתה עובד במשרד ראש הממשלה. תגיד, אתה עדיין עובד שם?”
“כן, למה אתה שואל?” שאל בסקרנות.
“תשמע, רונן, אני צריך שתעשה לי טובה. אני אספר לך משהו ואתה תבדוק אותו מבלי לשאול אותי איך אני יודע עליו. אתה יכול לעשות את זה בשבילי?”
“לא הבנתי, מה אתה רוצה לספר לי, איתמר?”
“קודם תבטיח”.
“בסדר, אני מבטיח”.
“תשמע רונן, זה יישמע לך מוזר, אבל היום בשעה 16:14 מחבל עם סכין עומד לעלות לקו 5 של חברת ‘דן’ בתל אביב, בתחנה של תיאטרון הבימה, במטרה לדקור את נוסעי האוטובוס”.
“מה? על מה אתה מדבר, איתמר? מאיפה אתה יודע דבר כזה, בכזה פירוט?”
“רונן, הבטחת”, הזכיר איתמר לרונן את ההבטחה שלו.
“איתמר, אני יודע מה שאמרתי, אבל זה לא משחק. אתה לא יכול לזרוק כזאת פצצה, ולצפות שאני לא אשאל אותך שאלות”.
“רונן, פשוט תדאג שיהיה שם מישהו שיעצור אותו בזמן”, אמר איתמר וניתק את השיחה.
בהמשך הבוקר ניסה רונן להתקשר לאיתמר כמה פעמים, אך הוא לא ענה למספר המזוהה של רונן או לטלפונים האחרים שהגיעו אליו ממספר חסוי. ככל שהזמן נקף, איתמר היה מוטרד ממה שהולך לקרות בשעה 16:14, ופחד שלא עשה די כדי לעצור את הפיגוע.
כשהגיעה שעת הפיגוע, הוא הסתכל באובססיביות על אתרי החדשות באינטרנט וחיפש מידע על הפיגוע, או על כך שכוחות הביטחון עצרו את המפגע בדרכו לפיגוע, אך לא היה שום אזכור לעניין. קצת לאחר השעה 17:00 הוא התקשר למירי ואמר לה – “נראה לי שצדקת, הפעם זה לא קרה. איזה מזל”. לאחר שניתק, יצא מהעבודה לכיוון הבית. כשהגיע לבית, לקראת השעה 18:00, נשק למירי אשתו ולילדיו, עוז וירדן, והתיישב מול הטלוויזיה, כשפתאום שמע את צלצול פעמון הדלת. הוא ניגש לדלת והופתע מאוד כשראה את חברו מהלימודים, רונן לוי, עם עוד שני אנשי ביטחון בבגדים אזרחיים –
“רונן, מה אתה עושה פה?”
“תשמע, איתמר, אני צריך שתבוא איתי, יש לנו כמה שאלות שאנחנו חייבים לשאול אותך בקשר לשיחה שלנו היום”.
מירי שהבינה שמשהו לא כשורה, מיהרה לדלת ושמעה את איתמר אומר –
“אבל בסוף לא קרה כלום, נכון? בדקתי באינטרנט ולא היה כל אזכור לפיגוע או לתפיסה של מחבל”.
“לא בדיוק, איתמר. יש דברים שאתה לא יודע. אני צריך שתבוא איתי לכמה שעות, ואז תחזור הביתה.”
באותו הרגע התערבה מירי בשיחה ואמרה בדאגה –
“מה אתם עוצרים אותו? הוא לא עשה כלום. לאן אתם לוקחים אותו?”
“לא, מה פתאום, אנחנו רק רוצים לשאול אותו כמה שאלות”, אמר רונן, כשהוא מנסה להרגיע את מירי.
באותו הרגע פנה איתמר למירי ואמר לה –
“מירי, אני צריך ללכת איתם. אני בטוח שרונן ידאג שייתחסו אלי יפה. אני אתקשר כשאוכל”.
“אתה מבטיח?”
“כן, מתוקה, אני מבטיח”, אמר והלך עם רונן.
רונן הסיע את איתמר ואת שני המאבטחים לבניין באזור התעשייה של כפר סבא. לכל אורך הנסיעה אף אחד מהם לא דיבר עם איתמר. אפילו לא שיחת חולין. לאחר שהם חנו, רונן הוביל את איתמר לחדר קטן שבתוכו שולחן, שני כיסאות, מצלמת וידאו ומראה גדולה על הקיר. רונן ביקש מאיתמר לשבת, הפעיל את המצלמה והתיישב בכיסא השני, מעבר לשולחן ואמר –
“טוב, איתמר, עכשיו אני צריך שתספר לי איך בדיוק ידעת מה הולך לקרות היום ב-16:14 בתחנה של קו 5, ליד תיאטרון הבימה”.
“אבל בסוף לא קרה כלום, לא?”
“אתה חושב שהיית פה עכשיו אם כלום לא היה קורה? אנחנו עצרנו את המחבל עם הסכין, בדיוק במקום שאמרת לנו ובשעה שאמרת לנו. בגלל המוזרות של כל הסיפור הזה, יש על העניין איפול תקשורתי מלא ובגלל זה לא ראית שום אזכור לעניין בתקשורת. עכשיו תספר לי איך ידעת את מה שידעת”.
“תשמע, אתה לא תאמין לי אם אני אספר לך. לי עדיין קשה להאמין לסיפור, אבל הכול אמת!”
“נסה אותי”.
“הכול התחיל אתמול בבוקר, קצת לפני 07:00 בבוקר התחשמלתי. אני לא יודע אם זה קשור, אבל כשהתנעתי את הרכב ראיתי פתאום, כמו בחלום בהקיץ, אבל לא בדיוק, את הפיגוע שהיה אתמול בשער שכם. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל אחרי שראיתי באינטרנט את התמונה של איברהים אל-מסרי, המחבל, הבנתי שמה שראיתי היה הפיגוע עצמו, אבל לא אמרתי כלום כי חשבתי שזה חד פעמי והפיגוע כבר קרה. ואז היום בבוקר זה קרה לי עוד פעם. הפעם ראיתי את מה שסיפרתי לך בטלפון, את הפיגוע בקו 5”.
“אתה מצפה שאני אאמין שאתה יכול לראות פיגועים לפני שהם מתרחשים? מה אתה חושב, שאני ילד שמאמין לסיפורי אגדות? עכשיו תספר לי את האמת ואת כל האמת”, אמר רונן בכעס. איתמר מעולם לא הכיר את הצד הזה של רונן. צד אפל, שלא ידע שקיים אצלו. הוא החל לחשוש ממה שעומד לקרות ואמר –
“אני יודע שאתה חושב שאני משקר, אבל אני לא, ואני יכול להוכיח את זה. לבחור הצעיר שמת אתמול בבוקר הייתה חולצה של סיום מסלול בגולני והיה לו בגט ביד. אלו דברים שלא היו רשומים באף אתר חדשות. וגם, כשהחבר’ה שלך הגיעו לעצור את המחבל של היום, בתחנת האוטובוס היו עוד שני אנשים. בחור צעיר עם מכנסי קורדרוי בצבע אדמדם וגיטרה, ואישה זקנה לבושה בשחור, עם כלב פינצ’ר”.
“טוב, הבנתי שאתה ממשיך עם הסיפור הזה שלך, אז אולי נסכם שאתה תגיד לי מה המספרים הזוכים בלוטו ונחלק את הפרס בין שנינו”, אמר רונן בסרקסטיות.
“לצערי זה לא עובד ככה. אני לא ממש שולט בחזיונות האלה. זה לא VOD. אני לא מזמין את מה שאני רוצה לראות. זה פשוט קורה, ואין לי הסבר לזה”.
“טוב הבנתי, עכשיו אני רוצה שתספר לי שוב מה קרה לך ב…”, אמר רונן, כשלפתע מישהו נקש על הדלת וקרא לרונן החוצה. איתמר שמע אותם מדברים מאחורי הדלת, אבל לא הצליח להבין מה הם אמרו. לאחר כשתי דקות, נכנס רונן לחדר ואמר –
“אנחנו ניקח הפסקה. עוד מעט אני אחזור ונמשיך את השיחה שלנו”.
איתמר חיכה בחדר החקירות הקטן כשהוא מהרהר על כל מה שקרה לו ביומיים האחרונים, ועד כמה מסלול חייו השתנה בכיוון שגם אם היה מנסה ממש חזק, לא היה חושב שהוא אפשרי. הוא נזכר שהבטיח למירי שיתקשר אליה וכעת לאחר השיחה עם רונן, הוא לא היה בטוח שיעמוד בהבטחה הזאת. לאחר שעה ארוכה, חזר רונן לחדר ואמר –
“תשמע, למרות שאני לא מבין איך זה אפשרי, נראה שהפרטים הנוספים שמסרת עכשיו נכונים”.
“אמרתי לך שקשה להאמין לזה, אבל הכול נכון”, אמר איתמר ונשם לרווחה.
“יש עוד משהו שראית שעומד לקרות ושאתה רוצה לשתף אותנו?” שאל רונן.
“לא, ראיתי רק את שני האירועים האלו”.
“תשמע, איתמר, אני שולח אותך בחזרה למשפחה שלך. אבל אתה חייב להבטיח לי שאם אתה רואה, חולם, הוזה, לא משנה לי איך תקרא לזה, עוד משהו כזה, אתה ישר מתקשר אליי. לא משנה באיזו שעה, אני הראשון והיחיד שיודע מזה”, אמר רונן בטון רך ובוטח.
“מבטיח”, אמר איתמר ושמח כשסוף סוף הצליח לזהות שוב את רונן לוי, חברו הטוב לספסל הלימודים.
רונן הסיע בעצמו את איתמר לביתו, וכשהחנה את הרכב מתחת לביתו של איתמר, אמר לו –
“דרך אגב, אתמול בבוקר לא היה פיגוע. למעשה אתמול נמנעו שני פיגועים”.
“מה זאת אומרת, הבחור הדתי עם הבגט לא מת?”
“הוא מת, אבל הוא לא היה יהודי. למעשה, הבוקר זיהינו את הגופה ומדובר בסטודנט פלסטיני מחברון שהתחפש ליהודי במטרה לעשות פיגוע דקירה באזור השער. את הסכין הוא הסתיר בבגט ולמזלנו, אל-מסרי הרג אותו בטעות, כך שנהרגו שני מחבלים ונמנעו שני פיגועים”.
“איזה סיפור, לא ייאמן!”
“מן אללה”, אמר רונן.
“טוב, רונן, אני אודיע לך אם יהיה משהו”, אמר ויצא מהרכב לכיוון הכניסה לבניין שלו.
בימים שלאחר מכן לא היו לאיתמר חזיונות, והוא חשב שהוא שם את הפרק הזה בחייו מאחוריו, ואז בבוקר יום שני, כשהוא עונה למיילים במשרד שלו, זה קרה שוב. הפעם צפה איתמר בשלושה מחבלים חמושים באם-16, ברובה אוטומטי נוסף שהוא לא הצליח לזהות, ובאקדח, נכנסים בשעה 19:38 ל”סטקיית סימנטוב” הממוקמת בתחנת דלק “סונול”, ויורים בסועדים ובאנשי הצוות של המסעדה, עד ששוטר שסעד במקום הצליח לירות בהם ולנטרל אותם.
כש”חזר” איתמר למשרד שלו, התקשר מיד לרונן, כפי שהבטיח, ואמר –
“רונן, היה לי עוד חיזיון. הפעם שלושה מחבלים, אחד עם אם-16, אחד עם מקלע שלא הצלחתי לזהות, ועוד אחד עם אקדח, נכנסים בשעה 19:38 ל’סטקיית סימנטוב’ ויורים בסועדים ובאנשי הצוות. רונן, אתם חייבים לעצור אותם. הולך להיות שם טבח. הם הורגים גם ילדים”.
“הבנתי. ‘סטקיית סימנטוב’ בשעה 19:38, שלושה יורים. אני בודק את זה. טוב שהתקשרת”.
לאחר חמש דקות התקשר רונן ושאל –
“תגיד, איתמר, מתברר שיש שני סניפים לסטקיית סימנטוב, אחד בחדרה, במרכז העיר, והשני בתחנת הדלק שביציאה מנתניה לכפר יונה. אתה יודע באיזה סניף מדובר?”
“בסניף של תחנת הדלק, במאה אחוז. שם ראיתי שזה קורה”.
“איתמר, בפעם הבאה תגיד לי הכול. הפרטים מאוד חשובים”.
“בסדר, טעות שלי”.
לאחר שסיימו לדבר, חזר איתמר לעבודתו וחשב שבכך נגמר תפקידו בעניין, אך להפתעתו, בשעה 14:00 התקשר רונן שוב, ואמר לו –
“איתמר, יש לי בקשה. אתה לא חייב להסכים, אבל זה יעזור מאוד”.
“למה אתה מתכוון?”
“תשמע, הפיגוע שעליו דיברת הוא פיגוע בדרגת מורכבות גבוהה, ועל פניו מדובר בשלושה מחבלים חמושים, ואנו חוששים שאם לא נזהה אותם בזמן, הם עלולים לירות במישהו או בכוחות שלנו. לכן חשבנו שאולי תצטרף אלינו כמשקיף ותגיד לנו אם אתה מזהה אותם באזור, כדי שנוכל לעצור אותם בזמן המתאים לנו. כך ננצל הכי טוב את היתרון היחסי שלנו”.
“על איזה יתרון אתה מדבר?”
“אה! בניגוד ל’פצצה מתקתקת’ רגילה שלא יודעים מתי היא תפגע, במקרה הזה, בזכותך, אנחנו יודעים היכן ובאיזה שעה בדיוק הם יתקפו. כלומר, עד אז אנו יכולים להיערך ולתפוס אותם בזמן המתאים לנו. כמובן, בהנחה שאתה איתנו שם לזהות אותם”.
“תשמע, אני לא יודע, אני חייב לדבר על זה עם מירי”.
“ידעתי שזה מה שתגיד, ובגלל זה דיברתי איתה לפני שדיברתי איתך והבטחתי לה שאתה תהיה במרחק ביטחון עם שני מאבטחים צמודים, ברכב ממוגן ירי”.
“ומה היא אמרה?” שאל בסקרנות.
“היא מאוד מפחדת, אבל אמרה שזאת ההחלטה שלך בסופו של דבר. היא יודעת שחשוב לך שאף אחד לא ייפגע, ולדעת שאתה עושה את הכול בשביל שזה יקרה”.
“תן לי לחשוב על זה כמה דקות”.
“קיבלת”.
איתמר סיים את השיחה והתקשר למירי, שאימתה את שאמר רונן. לאחר שסיים את השיחה, הוא התקשר לרונן ואמר –
“אני בפנים”.
“אני שמח לשמוע. אני אשלח אליך מישהו שיאסוף אותך בשעה 17:00. תדאג להיות מוכן. אנחנו רוצים להגיע לתחנת הדלק מוקדם”.
“קבענו”.
בשעה 17:05 הגיע רכב שטח שחור עם שמשות כהות לאסוף את איתמר, והם נסעו לאזור התעשייה הצפוני בנתניה ועצרו בחניון נטוש. באותו חניון חנו כבר כמה רכבים. איתמר ירד מהרכב, ורונן, מפקד המבצע, כינס את כל האנשים, בערך עשרים, כולל שתי נשים, כולם בגילאי 50-25 ובלבוש אזרחי, לתדריך אחרון לפני היציאה. רונן חילק את הכוח לצוותים של שניים-שלושה סוכנים, שעל פי התוכנית אמורים להגיע למתחם תחנת הדלת והמסעדה, ולשמש ככוח הלוכד של שלושת ה”עוינים” (שם הקוד למחבלים במסגרת המבצע), או במקרה הגרוע, כוח התגובה שאמור לנטרל אותם. לאחר שרונן חילק משימות לכל אחד מהצוותים הוא הביט באיתמר בעיניים ואמר –
“איתמר, מבחינתי אתה הגורם החשוב ביותר בכל המבצע הזה. אתה חייב להיות ממוקד. אתה עוד מעט תיסע עם ראם וארבל, המאבטחים שלך, למתחם תחנת הדלק, ותעשו סיבוב מקדים במקום, לראות אם העוינים כבר שם. במידה והם כבר שם, אתה מעדכן מיד את ראם, ובמידה ולא, אתם מתמקמים מול כביש הכניסה לתחנה ומעדכנים אותנו כשאתם רואים שהעוינים נכנסים למתחם”.
“הבנתי”, אמר איתמר. בסיום התדריך, נכנסו הצוותים לרכבים ובזה אחר זה עזבו את מגרש החנייה הנטוש.
כשאיתמר הגיע לתחנה עם ראם וארבל, בשעה 18:15, הם ערכו במתחם שני סיבובים עם הרכב, אך לא היה זכר למחבלים, ובדיוק כמו בתדריך, הם החנו את הרכב עם הפנים לכניסה למתחם והמתינו. בכל רכב שנכנס הביט איתמר בעיני נץ, כדי לראות אם הוא מזהה בו את המחבלים, אך הזמן נקף ואיתמר לא זיהה את המחבלים באף רכב שנכנס. לקראת 19:30 החל איתמר לחשוש שמא הוא פספס, והמחבלים כבר נמצאים במתחם והוא כשל בתפקידו. אך בשעה 19:34 ראה איתמר רכב סובארו סטיישן לבנה עם לוחית זיהוי צהובה, נכנסת למתחם התחנה, ובה יושבים ארבעה אנשים. איתמר מיד זיהה את האדם שישב ליד הנהג. זה היה המחבל עם האם-16 שהוא ראה בפיגוע. הוא מיד עדכן את ראם. כשנכנס הרכב, איתמר שם לב שהוא מזהה את האם-16 על המחבל שיושב מקדימה, ואת שני המחבלים האחרים יושבים במושב האחורי, אך הוא אינו מזהה את הנהג. ראם עדכן מיד את הכוחות בשטח –
“כל צוותי בונגלו שימו לב, הגיעו ארבעה עוינים, ולא שלושה, בסובארו סטיישן לבנה. העוין שיושב ליד הנהג, חמוש באם-16”.
באותו הרגע, נשמע קולו של רונן בקשר, והוא אמר לכוחות בטון תקיף ובטוח בעצמו –
“צוותי בונגלו, כאן קודקוד. היערכו להיתקלות כשהסובארו חונה ומדוממת מנוע. בונגלו 1, 2, 3 ו-4 אתם צוותי ההסתערות. בונגלו 1, אתה תוקף מלפנים. בונגלו 2, אתה תוקף מימין. בונגלו 3, אתה תוקף משמאל. בונגלו 4, אתם תוקפים מאחור. צוות בונגלו 4, 5 ו-6, אתם צוותי הגיבוי של צוותי ההסתערות. בפקודה שלי פעל”.
כשסיים רונן, הכוחות אישרו את קבלת הפקודות ואיתמר ראה כיצד הצוותים מתכוננים לפעולה מבלי לעורר את חשד העוברים והשבים במתחם. בתוך שניות ספורות הם הגיעו בנונשלנטיות מכוונת והקיפו את הסובארו ממרחק ביטחון, כאילו הם בדרך למקום אחר במתחם, ואז, בדיוק כשהסובארו דוממה את המנוע, צעק רונן בקשר – “פעל! פעל!”
באותה השנייה, כאילו מסצנה הלקוחה מסרט, הצוותים שלפו את הנשקים, הסתערו על הסובארו, והרגו מיד את המחבלים שישבו במושב האחורי. המחבל עם האם-16, שישב במושב שליד הנהג, הצליח לפתוח את דלת הרכב ולהוציא קנה, אך ראש צוות בונגלו 1 ירה בו מיד כדור בראש והרג אותו. נהג הסובארו נפצע, אך נותר בחיים ונעצר על ידי הכוח. המבצע הצליח. הפיגוע נמנע ללא נפגעים לכוחותינו.
דקות ספורות לאחר סיום המבצע, הודה רונן לאיתמר על עזרתו במבצע ואמר לו –
“בלעדיך לא היינו מצליחים. אתה הצלת היום חיים של הרבה אנשים”.
איתמר התמלא גאווה על החלק שלו במבצע. רונן דאג שראם יחזיר אותו לביתו לפני שהתקשורת מגיעה.
לאחר שעדכן את מירי על שקרה, היה קשה לאיתמר להירדם באותו הלילה. האדרנלין מהמבצע שבו השתתף עדיין זרם בעורקיו, והוא שחזר בראשו את מה שקרה בתחנת הדלק, סצנה אחר סצנה. רק לקראת הבוקר הוא הצליח להירדם, אך השעון המעורר שלו העיר אותו, כבכל יום, בשעה 06:00. רונן הבין שהיום הוא כבר לא יצליח לתפקד בעבודה, ואמר למירי שהוא מודיע לבוס שלו שהוא חולה ולא יגיע לעבודה, והמשיך לישון.
לקראת השעה 10:00 התעורר איתמר, ולאחר שאכל ארוחת בוקר, החל לגלוש באינטרנט וקרא את עדכוני התקשורת על מבצע לכידת המחבלים במתחם תחנת הדלק. לראשונה הבין עד כמה כוחות הביטחון שלנו עובדים קשה כדי לסכל פיגועים, וכי כל סיכול שמקבל אזכור קטן בעיתון או באתר אינטרנט, מסתיר מאחוריו ימים ולילות של עבודת מודיעין סיזיפית, ויחידות פריצה והשתלטות סופר-מקצועיות. בעודו גולש באתר “וואלה”, זה קרה שוב – הפעם איתמר ראה את עצמו בגבול הצפון, בשעה 05:46 לפנות בוקר. השמש בדיוק הפציעה כששני ג’יפי האמר ממוגנים של צה”ל עברו בדיוק את קו דיווח 567 – ואז נורו עליהם טילים נגד טנקים מכיוון הגבול. הג’יפ הקדמי התפוצץ מיד וכל יושביו נהרגו, ואילו בג’יפ השני פגע הטיל בגלגל הקדמי והשבית את הרכב. מהג’יפ המושבת יצאו שלושה חיילים וכשהם משתמשים בג’יפ הממוגן כמחסה, הם החלו להשיב אש לכיוון המחבלים, כעשרים במספר, שבדיוק הסתערו לעברם. באותו הרגע מכיוון ישראל, הגיע חייל ישראלי בשנות השלושים לחייו, חמוש באם-16 וצעק לחיילים בעברית –
“תיכנעו, או שאני אהרוג אתכם!”
אחד החיילים זיהה את החייל ואמר לו –
“בוגד, בן זונה! אני מכיר אותך מ…” והחייל הבוגד ירה באותו חייל כדור בראש והרג אותו. בתגובה, החיילים האחרים הורידו את נשקם ונכנעו, ולוחמי חיזבאללה שראו הכול חצו את גדר המערכת ונכנסו לישראל. החייל הבוגד התחבק עם מנהיג כוח החיזבאללה והם הספיקו להחליף מספר מילים, עד שלאזור החטיפה הגיעו כמה רכבים ממעבר לגבול, ולתוכם נכנסו לוחמי החיזבאללה והחיילים החטופים שנסעו במהירות לתוך לבנון.
איתמר “חזר” לרגע בו הוא גלש באינטרנט ומיד התקשר לרונן –
“רונן, היה לי חיזיון נוסף, הפעם החיזבאללה עומדים להרוג ולחטוף חיילים בגבול הצפון, ויש חייל ישראלי שעוזר להם עם החטיפה”.
“הבנתי, איפה ומתי זה קורה?” שאל בטון רציני.
“מחר בבוקר עם הזריחה בשעה 05:46, ממש ממזרח לקו דיווח 567”.
לאחר שאיתמר סיפר לרונן את כל הפרטים שראה ועל תוצאות המבצע הזה של החיזבאללה, רונן הודה לאיתמר, והלה חזר לגלוש באינטרנט וקרא קצת על גזרת גבול הצפון. לאחר כרבע שעה הגיע טלפון מרונן –
“איתמר, תשמע, אתה הצלחת לעורר מהומה לא קטנה עם החיזיון האחרון שלך. אני צריך אותך גם למבצע הזה. אתה חייב לעזור לנו לזהות את החייל הישראלי שמסייע לחיזבאללה. אנחנו ממש בחשיכה במקרה הזה. אין לנו שום קצה חוט מודיעיני בעניין”.
“תשמע, אני אדבר עם מירי ואחזור אליך”, אמר איתמר, ולאחר שהם סיימו לדבר הוא התקשר למירי וסיפר לה על החיזיון האחרון ועל מה שרונן ביקש ממנו, והיה ברור לשניהם שהוא יעשה הכול כדי למנוע את הפיגוע והחטיפה בגבול. איתמר התקשר לבוס שלו בעבודה ואמר לו שהוא חטף וירוס רציני, וככל הנראה  לא יגיע גם מחר לעבודה, ומיד לאחר מכן עדכן את רונן שהוא לרשותו.
כשעה לאחר מכן, רונן בעצמו הגיע לאסוף את איתמר, ובדרך הסביר לאיתמר כי הואיל ומדובר בפעילות שקשורה בארגון חיזבאללה, כלומר ארגון מחוץ לישראל, הם היו חייבים לערב את ה”מוסד” בעניין, וחבר’ה מהמוסד רוצים לשמוע ישירות ממנו מה ראה. רונן ואיתמר הגיעו לאזור התעשייה במפרץ חיפה, ולאחר כמה דקות נכנסו עם הרכב למתחם מגודר עם שומר בכניסה. בתוך המתחם היה מבנה בעל ארבע קומות. הם עלו לקומה הרביעית ונכנסו למשרד גדול. במשרד ישבו ארבעה אנשים, שלושה על אזרחי, ואחד על מדים בדרגת אלוף. איתמר מיד זיהה שניים מהם. את ראש המוסד, יחזקאל לשם, ואת אלוף פיקוד צפון, האלוף דוד קידר. הוא זכר את ראש המוסד מהתמונה בעיתון, כשהוא רק נכנס לתפקיד לפני כחצי שנה. את האלוף הוא זיהה מהגלישה באינטרנט באותו הבוקר. לאחר היכרות קצרה פנה ראש המוסד לאיתמר ואמר  – “תשמע, מה שרונן סיפר לי בקשר ליכולות שלך, ומה שעשית עד עכשיו זה ממש בדיוני. אם לא הייתי מכיר את רונן מהתקופה שעוד הייתי שייך לארגון שלו, הייתי חושב שמישהו מנסה למתוח אותי. תדע לך שהכי הופתעתי שרק הבוקר נודע לי על הסידור שלך עם רונן”.
“לאיזה סידור אתה מתכוון?” שאל איתמר בסקרנות.
“איתמר, אני אדבר איתך על זה אחר כך”, אמר רונן, שהיה מופתע שראש המוסד חשף משהו שהוא לא התכוון לחשוף בשלב זה.
“התכוונתי לזה שאתה מסייע לנו לעצור את המנוולים האלה”, אמר ראש המוסד, לאחר שהבין שרונן עדיין לא סגר את הדברים עם איתמר באופן סופי.
“אני אעזור במה שאני יכול”.
“לא ציפיתי לפחות מזה”, אמר ראש המוסד.
לאחר שעדכן את כל הנוכחים לגבי החיזיון על כל פרטיו, הם החליטו שאיתמר ורונן, יחד עם עוד כמה אנשים שהמוסד יקצה למשימה, יערכו סיור בכל המוצבים שבאזור הפיגוע המיועד כדי לבדוק אם איתמר מזהה את הבוגד מהחיזיון. אלוף הפיקוד ערך מספר טלפונים וסידר להם כניסה לכל הבסיסים והמוצבים בגזרה, באמתלה של סיור אח”מים בגזרה.
לאחר שעה קלה, רונן ואיתמר עלו על רכבם. איתם יצאו שני רכבים נוספים ועליהם אנשי המוסד. וכך באופן שיטתי הם החלו לעבור ממוצב למוצב בגזרת הר דוב, בחיפוש אחר החייל הבוגד. בשל גילו של החייל הבוגד, הם שיערו שמדובר בנגד או בקצין, ולכן ערכו מפגשים עם כל הסגל הפיקודי במוצבים, ועם כל הגששים והנגדים, כדי לא לפספס אף אחד. לקראת 22:30 בלילה, כשהם כבר מותשים מהיום הארוך, הם נכנסו למוצב “גלדיולה” בהר דוב, ולאחר שנפגשו עם כל הסגל, הבינו שגם שם חיפושיהם עלו בתוהו. אך כשיצאו מהמוצב, אחד הסיורים של צה”ל נכנס בדיוק למוצב, ושם, כשהוא רואה אותו לשבריר שנייה בלבד, זיהה איתמר דמות מוכרת יושבת במושב הנהג ואמר כשכולו לחוץ –
“רונן, הנהג ברכב שכרגע נכנס למוצב. זה החייל הבוגד!”
רונן מיד הודיע בקשר לצוותים של המוסד שהתלוו אליהם והם חזרו למוצב. כשהנהג יצא מרכב הסיור, התנפלו עליו אנשי המוסד ואזקו אותו להפתעת החיילים במוצב, שלא הבינו מה בדיוק קורה, והחלו לכוון את הנשקים על אנשי המוסד. רונן עדכן מיד את אלוף פיקוד צפון, ואלוף הפיקוד התקשר מיד למפקד המוצב, והבהיר לו שעליו לאפשר להם לקחת את החייל שהם עצרו ללא עיכוב.
רונן ואיתמר נפרדו מאנשי המוסד, שלקחו את החייל הבוגד לתחקור ונסעו לפיקוד הצפון בצפת. כשהגיעו, רונן החנה את הרכב ואמר לאיתמר –
“כדאי שתישן קצת, אני אבוא כשיתאפשר לי”, ונכנס לתוך המבנה. לאחר שינה בת כמה שעות ברכב, העיר רונן את איתמר, השעה הייתה 05:26, ואמר לו –
“המבצע מתחיל, אתה בא לראות?”
רונן הוביל את איתמר למטה המבצעים של אלוף הפיקוד. התברר שאלוף הפיקוד בעצמו היה אחראי על המבצע כנגד כוח החיזבאללה, שאמור היה להגיע לקו הדיווח 567 בדיוק בזריחה. בדיוק כשהם נכנסו למטה המבצעים, המל”ט (מטוס ללא טייס) שבאוויר זיהה את כוח החיזבאללה חוצה את הוואדי, במרחק עשרות מטרים בלבד מעמדות הירי שהם תפסו בחיזיון, מול גדר המערכת. באותו הרגע נתן אלוף הפיקוד את הפקודה – “דרדר 1 ודרדר 2, כאן קודקוד אלומות, פעל! פעל!” הדבר הבא שנשמע בקשר הוא “רות היישר” מהכוחות, ולאחר כדקה המל”ט הראה בזמן אמת כיצד שני המסוקים של צה”ל יורים על כוח החיזבאללה ומחסלים אותו, מבלי שהם בכלל מצליחים להגיב. המבצע הצליח.
בדרך חזרה מהצפון, אמר רונן לאיתמר –
“תשמע, בימים האחרונים עשית הרבה טוב. תרמת תרומה משמעותית לביטחון המדינה והצלת חיים. אתה מבין את זה?”
“בטח שאני מבין את זה. אני גם מאוד שמח על כך. אם מה שראיתי היה מתרחש במציאות, אני לא חושב שהייתי יכול לעמוד בזה”.
“אני שמח לשמוע, כי יש לי הצעה בשבילך. מקודם יחזקאל, ראש המוסד, כמעט ואמר לך משהו, אבל רציתי להיות אחרי המבצע של הבוקר, כדי להיות בטוח שזה מתאים, ואחרי המבצע קיבלתי את האו-קיי האחרון לעניין מהמפקד שלי”.
“על מה אתה מדבר בדיוק?” שאל איתמר בסקרנות.
“אני מעוניין להקים כוח משימה מיוחד למניעת פיגועים. אני אהיה מפקד הכוח, וכמובן שיהיו לנו עוד חברים בצוות, הכול על פי הצרכים של אותו המבצע. המפקד שלי אישר לי את כל המשאבים שלהם אני אזדקק”.
“לא הבנתי, איך זה קשור אליי בדיוק?”
“תשמע איתמר, אני לא יודע איך, אבל מתברר שיש לך יכולת מדהימה לראות פיגועים לפני שהם מתרחשים, וזה נותן לנו יתרון עצום שלא היה לנו לפני כן על כל ארגוני הטרור. בזכותך, אנו יודעים במדויק – היכן, מתי, מי, ואיך הם יכו. והימים האחרונים הוכיחו שהנוכחות שלך הכרחית כדי לזהות את המחבלים ואת כל מה שאתה רואה בחזיונות שלך, שלא ניתן להעביר במילים. בקיצור, אני צריך אותך איתי בצוות”.
“תשמע, הפתעת אותי, יש לי עבודה חדשה שהתחלתי לפני חצי שנה בערך, ואני לא יודע מה מירי תגיד…” אמר כשהוא מופתע מההצעה.
“זה בכלל משהו שהיית רוצה לעשות, בהנחה שמירי תסכים וכל נושא העבודה שלך ייפתר?”
“כן, נראה לי שכן”.
“תשמע, כמה אתה מרוויח כיום בתור מנהל פרויקטים? בסביבות חמש-עשרה אלף ברוטו? אני מארגן לך משכורת של יועץ בגובה של שישים אלף שקל בחודש. חוץ מזה, אני בטוח שתצליח לשכנע את מירי. גם היא נשמה טובה כמוך”.
לאחר שהוריד את איתמר בביתו, שוחח איתמר על ההצעה עם מירי, ולמחרת בבוקר התקשר לרונן ואמר לו – “רונן, אני בפנים”.
בחודשים שלאחר מכן, החזיונות של איתמר המשיכו להגיע בתדירות משתנה, וכוח המשימה של רונן ושלו הצליח למנוע פיגועים רבים – בתוך הארץ, בשטחי יהודה ושומרון, בגבול רצועת עזה, בגבול הצפון ובגבול עם מצרים. פעילות כוח המשימה הייתה ממודרת מאוד, ורק מעטים במערכת הביטחון ידעו שקיים כוח כזה. רונן ואיתמר אף נפגשו כמה פעמים עם ראש הממשלה ושר הביטחון, שבירכו אותם על עבודת הקודש שלהם, ועל התרומה שלהם לביטחון המדינה. למעשה, התקופה שבה פעל כוח המשימה, נחשבה לתקופה השקטה ביותר מבחינה ביטחונית, מאז קום המדינה.
יום אחד, לאחר כשנה ושלושה חודשים מהתחלת פעילות כוח המשימה, היה לאיתמר חיזיון נוסף בשעה שאכל ארוחת בוקר, בסביבות 07:00 בבוקר. כשהחיזיון הסתיים, התקשר איתמר לרונן ואמר, כשכולו לחוץ – “רונן, תדאג לארגן תוך שעה ישיבה דחופה בנוכחות ראש הממשלה, שר הביטחון, ראש השב”כ, וראש המוסד”.
“מה קרה? מה ראית, איתמר? תספר לי”, שאל רונן בסקרנות כשהוא מנסה לדלות מאיתמר מידע נוסף.
“הפעם זה רע! זה רע מאוד! תדאג לפגישה, בעוד שעה”.
בשעה 08:00 בבוקר הגיע איתמר לפגישה שנקבעה במשרד הביטחון בקריה, וכשראה שכולם הגיעו אמר –
“היה לי חיזיון נוסף, הפעם הוא היה קשה יותר ממה שדמיינתי שיכול להיות…” ברור היה לכל הנוכחים שהוא בסערת רגשות.
“מה ראית בדיוק?” שאל ראש הממשלה בסקרנות.
“ראיתי את מדינת ישראל נחרבת לחלוטין כאשר כעשרים טילים גרעיניים נוחתים ברחבי הארץ ומשמידים את הכול. כולם מתו! כולם!”
כל הנוכחים הוכו בהלם ממה שאיתמר סיפר, ולאחר רגעים מספר שאל ראש הממשלה –
“מתי זה אמור לקרות?”
“היום בשעה 18:23”.
“יחזקאל, יש איזו אינדיקציה לעניין?” שאל ראש הממשלה.
“תשמע, למרות הסכם הגרעין שהאמריקאים חתמו עם איראן, אנחנו יודעים שלאיראניים יש כבר מספר פצצות גרעיניות. אנו מעריכים שיש להם כיום כשלושים פצצות. אנו גם יודעים בוודאות שהאיראנים סיימו את הניסויים האחרונים שלהם על ראשי חץ גרעיניים. הם למעשה רכשו את הטכנולוגיה מצפון קוריאה, ואני מעריך שזה עניין של החלטה בלבד אם להתקין את ראשי החץ הגרעינים על שיהאב 3 או סג’יל 2, שמכסים את מדינת ישראל בטווחים שלהם בקלות”, אמר ראש המוסד.
ראש הממשלה פנה לשר הביטחון ואמר לו בטון תקיף –
“תכין את כל המערכות שלנו שיהיו מוכנות לשיגור טילי יריחו לאירן ברגע פקודה, אני מכנס את הקבינט לקבל החלטה”.
באותו הרגע פנה ראש הממשלה לכל הנוכחים ואמר –
“בסדר, כל מה שדיברנו, לא יוצא מהחדר הזה”.
לאחר שעה כינס ראש הממשלה בקריה את הקבינט המדיני בטחוני, ולאחר דיון סוער של שעתיים הם אישרו את תוכנית תקיפת הנגד הגרעינית המקדימה על איראן. לאחר האישור, בעוד כל חברי הקבינט יושבים ומתווכחים ביניהם כהרגלם, נכנס לחדר מזכיר ראש הממשלה ולחש משהו לראש הממשלה. ניכר היה שראש הממשלה עצבני ממה שנאמר לו, והוא יצא מהחדר כדי לשוחח בטלפון. בסיום השיחה ביקש מאיתמר, מרונן, משר הביטחון, מראש השב”כ, ומראש המוסד להגיע לפגישה במשרדו. כשכולם נכנסו, אמר להם שכשהוא רותח מזעם –
“מישהו מכם הדליף מידע לאמריקאים. בדיוק עכשיו סיימתי שיחה עם נשיא ארה”ב שביקש ממני לעצור את התקיפה. רק אתם ידעתם מזה! דאגתי שלפגישת הקבינט לא ייכנסו עם סלולאריים, ואפילו לפיפי לא אישרתי להם לצאת. זה חייב להיות אחד מכם!”
באותו הרגע כולם הסתכלו זה על זה ושתקו. ראש הממשלה הבין שהוא לא הולך לגלות בקלות מי החפרפרת של האמריקאים ואמר –
“זה לא משנה. התקיפה יוצאת לפועל בכל מקרה. אני לא הולך להפקיד את עתיד העם היהודי ואת עתיד המדינה שלנו בידי האמריקאים. למרות שכוונתם טובה, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו סיכוי של אחוז אחד שהם ייכשלו בעצירת המתקפה”.
בשעה 13:02 ירתה ישראל 32 טילי יריחו, חמושים בראשי נפץ גרעיניים, לעבר הערים הגדולות באיראן, ולעבר מתקני הגרעין שלה. לאחר כארבעים וחמש דקות הטילים התפוצצו, ותמונת הלוויין הראתה כי ענני הרס כבדים מתמרים מעל איראן. איראן הושמדה. ישראל ניצלה.
שלושה ימים לאחר השמדת איראן התקשר רונן לאיתמר ואמר לו שהוא בא לאסוף אותו, הואיל ויש כמה שאלות שהתעוררו בקשר לחיזיון שלו על הטילים הגרעיניים מאיראן. רונן אסף את איתמר, והם נסעו לכיוון ירושלים. איתמר חשב שהם נוסעים למשרד ראש הממשלה, אך במחלף לטרון פנה רונן והמשיך לנסוע עד שהוא הגיע לחורשה מבודדת, באמצע שום מקום. שם עצר רונן את הרכב ואמר לאיתמר בטון תקיף –
“תצא מהרכב!”
איתמר לא הבין מה קרה, אך הוא יצא מהרכב ושאל –
“מה קרה, רונן? למה אתה מדבר אליי ככה?”
רונן נעמד מול איתמר, שלף את נשקו האישי, כיוון עליו ואמר בטון רציני ואפל –
“תשמע, איתמר, לא רציתי להגיע לכך, אבל המפעילים שלי הכריחו אותי. הם לא יכולים להרשות לעצמם שיהיה מישהו כמוך. מישהו שגורם לראש ממשלת ישראל לא להקשיב להם. אתה מבין, עד שהגעת, הם שלטו בו כמו בבובה על חוט”.
“על מי אתה מדבר? על אילו מפעילים?” שאל איתמר, שלא הבין מה קורה.
“האמריקאים. הם גייסו אותי כבר לפני יותר מחמש עשרה שנה כשעבדתי בשגרירות ישראל בארה”ב, ואני עמוק בעניין עכשיו. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להרוג בשבילם חבר. אני מצטער, איתמר! אני מצטער!” אמר רונן בקול שבור וירה באיתמר שני כדורים בראש, מטווח אפס. איתמר מת.
באותו הלילה סוכנים של המוסד הגיעו לביתו של רונן, עצרו אותו ולקחו אותו לחקירה. לאחר כמה שעות של חקירה שלא הובילה לשום מקום, נכנס לחדר החקירות יחזקאל ראש המוסד, ואמר לרונן בכעס מהול באכזבה –
“עליך לא הייתי מאמין. אתה, רונן לוי, מפקד כוח המשימה המיוחד, ואדם שאני מחשיב כחבר טוב, גויס כשהוא שירת בשגרירות ישראל בארה”ב, ומשמש כסוכן של האמריקאים כבר יותר מחמש עשרה שנה. אתה החפרפרת שאנחנו מנסים לאתר כבר שנים! אני מאוכזב ממך, בוגד! אתה זבל! אתה המיץ של הזבל!”
באותו הרגע נשבר רונן, ואמר כשקולו שבור –
“אני ממש מצטער על זה, יחזקאל. אתה חייב להאמין לי! אני אוהב את המדינה הזאת! אתה יודע שאני אוהב אותה! איך עליתם עליי? אתה חייב לספר לי, איך עליתם עליי?”
באותו הרגע הסתכל ראש המוסד על המראה שהייתה בחדר וסימן למי שהיה בצד השני של המראה להיכנס לחדר. לאחר שניות בודדות, שעבור רונן נמשכו כמו נצח, נכנס איתמר המאירי לחדר ואמר לרונן ההמום –
“היה לי עוד חיזיון. אתה מבין, רונן, בחיזיון האחרון ראיתי אותך, רונן לוי, מפקד כוח המשימה המיוחד. אתה לקחת אותי לחורשה מבודדת בהרי ירושלים ואחרי שסיפרת לי שקיבלת פקודה מהמפעילים האמריקאים שלך לרצוח אותי, אתה ירית בי, בחבר הכי טוב שלך, בדם קר. מטווח אפס ירית בי והרגת אותי”.
“מה?…איך?…” החל רונן לגמגם.
“אני מעריך שאתה מבין למה לאחר החיזיון האחרון התקשרתי לידידנו יחזקאל ולא אליך”, אמר איתמר לרונן, שנשאר פעור פה בחדר, בשעה שאיתמר ויחזקאל יצאו מחדר החקירות מבלי להביט לאחור…