לגלעד מאירי – ד"ר לספרות, מנהל שותף של בית הספר לאומנויות המילה בירושלים – ספר שירים חדש בהוצאת "מקום לשירה" בעריכתה של ענת זכריה.
שם הספר – "בוא זמני" – פתוח לפרשנויות. בפינה השמאלית העליונה מוטבע תאריך מדויק – 9.4.2017, והדבר ייחודי. עד כמה שידוע לי, טרם הוצף תאריך הוצאת הספר על פני כריכתו. לכל שיר מצוין תאריך כתיבתו ליד שמו בתוכן העניינים. המבט על התאריכים – הוותיק ביותר משנת 1990, הצעיר מ-28.10.2016 – מעורר מחשבה על הפיזור בזמן. השירים הם "דייריו המוגנים של הזמן", כפי נאמר בשיר "המתוק החדש", אם כי בהקשר אחר, והם שורדים למרות הזמן ואולי אף משתבחים בזכותו ועתה בא זמנם להיכלל בספר, לצאת לאור, כמאמר קהלת "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" בתחילת פרק ג'. הזמן מושל ללא עוררין, אך המשורר הופכו לידיד, פונה אליו בכינוי שייכות: זמני, ואף מצווה עליו: בוא.
בפתח "ירח וחביתה" – אחד השירים הראשונים כרונולוגית (משנת 1995) והאחרון בספר – נאמר שאין חדש בלילות ירח וחביתה ושלמילים כבר אין תוכן.
אך מאז המילים מלאו תוכן והרכיבו שירים בעלי משמעות ויופי.
גלעד מאירי. צילם: אורי לנץ
לגלעד מאירי, נוסף לעיסוקו הרבגוני בספרות, תחומי עניין רבים. הוא שיחק כדורגל, היה שותף בהרכבים מוזיקליים, מעורב בהוראה, בעשייה חברתית. באמצעות התחומים האלה וכן נושאים חדישים של תקשורת מחשבים וטלפונים חכמים, הוא מעצב שפה מטפורית רעננה לתיאור אותם הנושאים הנצחיים: האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, החברתיים.
בשיר הראשון "שיבה" המשורר חוזר אל ראשית האהבה הקדומה וזאת בהנחיית ממצאים ארכאולוגיים, שנשמרו ב"מזוודת געגוע", וביניהם אליטרציה יפה "שַׁמְפּוּ לֹא מִפֹּה וּמַפָּה". הוא שומע "דְּמָמָה שֶׁל בְּרֵכַת הִלָּה עֲגֻלָה" ורואה "אַמְבָּט הַמַּבָּט". הזמן עבר, אך לא פגע בזיכרונות, והם עדיין צלולים וריחניים.
השיר השכן "שני הפוכים" מתאר בוקר זוגי נינוח של "זְמַן קָפֵאִין", אך גם בו מככבת ארכיאולוגיה ומוזכרים "חָמָאם" ו"כַּדֵּי חֶרֶס".
הספר אינו מחולק לשערים, אך בזכות העריכה המחושבת, שירים-שכנים מתכתבים ביניהם בנושאיהם המשותפים ובשפתם הפרטית, כמו זוג השירים הראשונים, שצוללים אל העבר הקדום, וישנם צמדים נוספים במהלך הספר.
"המתוק החדש", אשר מזכיר את שיטת "פנג שואי" הסינית, רוקם הרמוניה עם הזמן המגן, ונוצרת התחושה שהשיר, שנכתב בידי גלעד מאירי כמורה מוסמך ליוגה ההודית, בנוי לפי השיטה הסינית העתיקה.
יפים בעיניי "ארבעת היסודות של אהבה לא פונקציונלית", שמתחילים בצליל S – אותיות ס' ו- שְׂ' ומסודרים בשני זוגות. אווירת העמימות – מיהם אותם "דייריו המוגנים של הזמן"? – מיטיבה עם השיר. גם שם השיר "המתוק החדש" חידתי. האם יש לו משמעות לפי "פנג שואי" הסיני או לפי יוגה ההודית?
לעומת "המתוק החדש" המהודק, המגובש, השיר "בוא זמני" מתפרש על פני נושאים רבים בו זמנית: "סִינְכְרוּנִים", "מִסְרוֹנִים", "אֱלֹהִים", "מגיש קוסמי", "הרמוניה", "חֲתִימָה אנלוגית", " חֲתִימָה דיגיטלית".
"אוהל מועד" ו"עונג שבת" בכפולת העמודים 13-12 הם צמד השירים המתכתבים, המתארים את מעשה האהבה בלשון המסורת היהודית. השיר "עונג שבת" – מגובש, ממוקד ומגרה ביותר:
הבית האחרון מתבסס על "ברכת שהחיינו": "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה", הנקראת גם ברכת הזמן.
לפי המקורות, הברכה נאמרת גם על מצות פרייה ורבייה, והדבר מעצים את יופייה של הגרסה המינית המבריקה של "עונג שבת".
השירים "פרזאת אהבה" ו"הבוקר שאחרֵי" בכפולת העמודים 14 ו-15 מהדהדים הקשרים מוזיקליים ויורדים "חֲצָאֵי טוֹנִים" ו"רֶבַע טוֹן".
השיר "פראזת אהבה" מדמה את הגוף לכלי נגינה דוגמת גיטרה, ומתאר את מעשה האהבה תוך כדי שאילת מושגים מקצועיים מתחום המוזיקה:
"בַּס / מְהַלֵּךְ, / יוֹרֵד חֲצָאֵי טוֹנִים / דֶּרֶךְ גַּבֵּךְ" – זהו תיאור ארוטי מגרה, שאליו מצטרפת שיטת הנגינה ב"טַפִּינְג", כלומר הקשות, עליה למדתי בעקבות השיר, וכן קראתי שפיקאפ הוא מתמר מכני-חשמלי של הגיטרה, אשר מדמה בשיר את ההתמרה התנועתית – תחושתית של הגוף ולו גם הקשר בלתי נמנע של "פיקאפ בר", אך זר לאווירה של האינטימיות ארוכת הטווח של השיר. המהלך מתחיל ב- "סוֹלוֹ" ומסתיים ב"אוּנִיסוֹן" – ביצוע של אותה המנגינה בו-זמנית ע"י שני כלים, ובהשאלה זה מסמל התאמה מלאה בין השותפים.
הכפולה 23-22 מתקשרת אלקטרונית בשירים "קריאת קיווּן" ו"תשושי תקשורת" בשפה מעורבת לועזית-עברית: "זְמִינָה בְּצֵ'ט", "התנדפות הסטטוס" מצד אחד של הכפולה ו"חייבים לַצֶּ'ט מהבית" ואליטרציה מעוברתת "מסרון מקפץ במסדרון" מעברה השני.
עוד אליטרציות מעניינות ונעימות לאוזן מצטלצלות בין עמודי הספר: "שׁוׁפְתִים מִשְׁפָּטִים" (עמ' 8), "מְפַטְרֶלֶת – מְאֻלְתֶּרֶת" (עמ' 17), "רָזִים וִירְטוּאוֹזִים" (עמ' 18), "נִשְׁנוּשׁ שִׁנֵּי" (עמ' 28), "מִזְמוּז שֶׁל מוּזָה" (עמ' 50).
שתי מרפסות זו מול זו: תל אביבית ואנדלוסית בכפולה 27-26 משמיעות את קולן מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ומתקשטות בחרוזים: "כְּרוֹכְסָן / מלֻכְסָן" מכאן ו- "קַשׁ / מְטֻפָּשׁ'" משם.
חריזה לא צפויה, לא כפויה – עדינה, מהנה מנצנצת גם בשירים אחרים: "חֲנוּת / חָנוּט" (עמ' 24), "בְּכִיפוּף / מֵהַגּוּף" (עמ' 25), "שְׁקוּפָה / קְטִיפָה" (עמ' 54), "מִלּוּט / פִּיּוּט" (עמ' 56).
השיר הארספואטי "השירה" משוחק במגרש כדורגל וזאת בזכות בקיאותו של גלעד מאירי בשני שדות המטפורה. מעבר להדגמת התאמתם של הביטויים הידועים מתחום הכדורגל לשירה ומשוררים: "קבוצת תחתית טיפוסית", "בעלי סגנון הֶתְקֵפִי", "ללא סְפּוֹנְסֶרים", השיר מביע צער כן על מגמת ירידת חשיבותה של השירה הכתובה: "משחק מיואש של כבוד", "מנטליות של הישרדות", "עוזבים את הבית השירי בשקט של סגירת ספר".
ראויים להתייחסות מעמיקה שני שירים בעלי העוצמה הרגשית-רעיונית המרבית. אלה הם השירים על ההורים ועל אבא תחילה:
הצהרת האהבה הכוללנית המוחלטת "אוהב ערבים" בשם השיר ובשורה השלישית שבו נתפסת בקריאה הראשונה כמאולצת, תלושה, לא נובעת לוגית מההקשר המשפחתי, מהגנטיקה. אבא דובר ערבית, יליד סוריה. איך מזה נובעת הרחבת האהבה לכל הערבים? ואז בקריאה חוזרת אני מתמקדת בשורה "אוֹהֵב אֶת הַסָּךְ הַכֹּל הַשָּׁלֵם", מרחיבה אותה עוד יותר – לכל המיליארדים של האנושות כולה, וקוראת את גלעד מאירי כאוהב אדם, כל אדם באשר הוא.
השיר "צלקת, מזכרת יחידה מסבתי החורגת" נכתב מפי אמא ומוקדש לה – היחיד בספר עם הקדשה. בהיותה ילדה יהודייה יתומה בזמן המלחמה, אמא אומצה על ידי אישה פולנייה. בשיר מתואר מעשה תושייה של האם, אשר מנע מהילדה להיחשף לסכנה, במחיר פציעה, אשר בה אפשר לראות ברית-דמים ושותפות גורל בין אישה הפולנייה לילדה היהודייה.
השיר עשיר בהקשרים תרבותיים. יש בו סממנים של המיסה הנוצרית: סכין, לחם, דם, בשר ומצד שני הציווי "והגדת לבנך" של המסורת היהודית. כפי שהצלקת חרטה את המעשה בבשר, כך השיר חורת אותו בזיכרון האנושי ומפעים בכל קריאה מחדש.
ראו גם:
גלעד מאירי
רשימה הנעה לכאן ולכאן בין היסודות השונים ובכך תורמת להבנת ספר מעורר מחשבה; והספר מיוחד ומעורר מחשבה בשל קישורים בין יסודות ממישור אחד שאינם מתקשרים בכרגיל, ובשל קישורים בין יסודות ממישורים שונים שעוד יותר לא מתקשרים בכרגיל.
ברכות לגלעד על ספרו החדש ותודה לחגית על רשימתה היפה — צדוק
רצנזיה מעולה. ניכרת קרבת הרוח והאהבה למשורר. סקירה רצינית מושקעת ומתמקדת בדברים העיקריים. קראתי מעט משיריו. מכיר וזוכר לטובה את האנתולוגיה שערך "קורה פנימית" תודה חגית.
עת לכתבי-עת 2" – סדרת מפגשים ספרותיים
המוקדשת לכתבי-העת לשירה בעריכת המשורר ד"ר גלעד מאירי
18–20 ביולי בבית הקונפדרציה בירושלים
הכניסה חופשית – ללא תשלום
בשולי הסצינה הספרותית (או שמא במרכזה, תלוי את מי שואלים) חיה ובועטת זירת כתבי-העת לשירה. בית הקונפדרציה בניהולו של אפי בניה ייסד סדרת מופעים, הנערכת זו השנה השנייה, וחוגגת את הזירה העשירה, החדשנית והמבעבעת הזו, בעריכת המשורר ד"ר גלעד מאירי. כל מופע מוקדש למגזין אחר, ומארח עורכים, משוררים ומתרגמים בולטים שלו – לצד מוזיקאים המבצעים שירים מוכרים ושירים חדשים שהלחינו במיוחד ליצירותיהם של המשוררים המשתתפים.
המופע הראשון יוקדש ל"גְרַנְטָה", מגזין לספרות חדשה, שהוקם ב-1889 על-ידי קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת קיימברידג' ונחשב מאז לאחד מכתבי-העת המובילים בעולם. "גרנטה" במהדורתו העברית הוא פרי יוזמת חנות הספרים סיפור-פשוט, והוא המהדורה הבינלאומית ה-12 של "גרנטה" העולמי. במפגש ידונו מירה רשתי ונעמה צל על טקסטים פורצי דרך והמשוררים עלמה כץ, יונית נעמן ויהודה גזבר-פיניגשטיין ישוחחו על מסורת ומקורות השראה. היוצרת והזמרת מורין נהדר תלווה את הערב בשירי משוררים.
יום שלישי, 18.7.17, ב-19:00
המופע השני יוקדש לכתב-העת "הו!", שלאחרונה ראה אור גיליונו ה-14, בעריכת דורי מנור. "הו!" מבקש להיות חוליה בין השירה העברית הקלאסית והעתיקה לכתיבה עכשווית השמה דגש מיוחד על שליטתם של הכותבים בכֵליה הטכניים של אמנותם. בערב ישתתפו המשוררים/ת מעין אבן, סיוון בסקין, חדוה הרכבי, עומר ולדמן והילה להב, והזמר הוותיק והאהוב שם-טוב לוי ישיר מלחניו החדשים לכמה משירי המגזין.
יום שלישי, 18.7.17, ב-20:30
המופע השלישי יוקדש ל"מאזניים", כתב-העת הוותיק המחדש פניו, העוסק בשאלות של זהות, אפליה והדרה, מיניות ופוליטיקה, ובתמורות המרתקות שעוברת התרבות הישראלית.
בערב ישתתפו עורך המגזין, ד"ר מתן חרמוני, וכן הכותבים/ות חגית גרוסמן, ד"ר דורית זילברמן, ללי ציפי מיכאלי, צביקה ניר ויונית נעמן. הזמר והיוצר המקורי עופר כלף ישר משיריהם, בהלחנתו.
יום רביעי, 19.7.17, ב-19:00
המופע הרביעי יוקדש ל"עיתון 77", שנועד להדהד את המציאות הישראלית האקטואלית הסוערת. במגזין שירים, סיפורים, מאמרי ביקורת ודעות שעוררו לא אחת ויכוחים חריפים. רבים מן היוצרים המשפיעים של דורנו עשו את צעדיהם הראשונים ב"עיתון 77", המשמש עד היום במה מבוקשת ליוצרים צעירים כוותיקים. משתתפים: סיגלית בנאי, מאיה בז'רנו, אפרת מישורי, אופיר משרקי, עמיר סגל ויובל פז. הלחנה וליווי מוזיקלי: אלון לוטרינגר.
יום רביעי, 19.7.17, ב-20:30
המופע החמישי יוקדש ל"עכשיו", כתב-העת הבועט וחי משנת 1957 ועד היום. המגזין, שתרם, בין השאר, להפיכתם של יונה וולך ודוד אבידן למשוררים מרכזיים, ממשיך להתוות את סדר היום הספרותי בישראל, בעריכת גבריאל מוקד. בערב ישתתפו המשוררים/ות עמוס אדלהייט, יואב גלבוע, אילנה יופה ועודד כרמלי, וייערך רב-שיח בהשתתפות גבריאל מוקד, רן יגיל ויהודה ויזן. ליווי מוזיקלי: רחל ירון וירונה כספי.
יום חמישי, 20.7.17, ב-19:00
המופע השישי והאחרון יוקדש ל"הבה להבא", המגדיר את עצמו ככתב-עת טרנס-הומניסטי ומטא-מודרניסטי וקורא "לחיסול המציאות הישראלית" באמצעות שירה אסקפיסטית. בגיליונות ניתן למצוא שירה עתידנית, סיפורת נסיונית, מסות ומניפסטים בשפה העברית, וכן מדור המוקדש לספרות עכשווית מרחבי העולם. משתתפים: עורך ומייסד כתב-העת עודד כרמלי, וכן הכותבים נח אנגלהרד, סער יכין, עמנואל לוי, יואב עזרא וג'רמי פוגל. ליווי מוזיקלי: ההרכב אפסאחד, עם שירה חורש ומרקו מילביץ'.
יום חמישי, 20.7.17, ב-20:30
הכניסה לכל האירועים ללא תשלום,
בהרשמה טלפונית: 02-6245206 , שלוחה 4
אתר בית הקונפדרציה: http://www.confederationhouse.org/
"גם מחר צפויים ירח וחביתה"; אנו מברכים על גופנו שהגיענו". תודה למשורר גלעד ולחגית. רשימה יפה והשירים בעלי עוצמה מצד הפיוט ומצד האמירה. 2 השירים על ההורים מרגשים.
תודה גם ליקום תרבות.