מאת אלי אשד
אחרי 49 שנים של פעילות רציפה נסגרה רשות השידור של הטלוויזיה ושל הרדיו, והם מוחלפים ב”תאגיד”, בתקווה שזה יתגלה כשיפור מבחינת הרייטינג. לפיכך החלטתי לפרסם כאן מחדש מאמר שלא נס ליחו שפרסמתי כבר לפני עשור, שבו נבדק מי היו המיטב שבמיטב של רשות השידור לאורך תקופת קיומו.
ראיינתי שם בזמנו את העיתונאי, איש הרדיו והטלוויזיה הוותיק, הבלוגר וההיסטוריון של הטלוויזיה הישראלית צבי גיל. גיל שימש בעברו בתפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה כמו רבים אחרים, אבל היסטוריונים שמתעדים את האירועים למען העתיד – כאלה יש רק יחידים נבחרים.
צבי גיל פעיל במוסדות לתיעוד והנצחת השואה, עומד בראש הפרויקט לתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה ולביסוסה, וכאמור הוא גם היסטוריון השידור הציבורי בארץ ישראל.
הוא תיעד את תולדות הרדיו הארץ ישראלי הישראלי מאז יסוד “קול ירושלים” בשנת 1936, שעליו יצר סרט תיעודי מרשים בשם “גלים בינוניים עד רוגשים”, וכתב על הנושא כמה מאמרים. הוא כמובן גם היסטוריון הערוץ הראשון, שעליו חיבר ספר היסטוריה בשם “בית היהלומים”, המתאר את תולדות הערוץ בימיו הגדולים (אך אינו מכסה את התדרדרותו האטית). נוסף על כך המציא את עצמו מחדש כאחד הבלוגרים הפעילים והידועים ביותר מבין בני גילו ברשת. אני יכול לחשוב על עיתונאי אחד מקבוצת הגיל של צבי גיל שהצליח לבצע מעבר לרשת ולפרסם בה כתבות באופן שוטף כמוהו – וזהו אורי אבנרי.
מדובר באחד האנשים היחידים שמכירים היטב הן את הרדיו כפי שהיה בימיו הגדולים את הטלוויזיה בשיאה, והן את הבלוגים ואתרי האינטרנט, ולכן לנקודת המבט שלו על כלי תקשורת אלו יש פרספקטיבה שאולי אין לרבים אחרים. לפניכם כאמור ריאיון שערכתי עמו לפני עשור.
אלי: מתי בדיוק הוקם הערוץ הראשון?
^
גיל: החלטת הממשלה להקים טלוויזיה כללית התקבלה ב-17 ביולי 1965, והחלטה חוזרת התקבלה במרץ 1966. הטלוויזיה הלימודית הופעלה ב-24 במרץ 1966. צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשות פרופסור אליהוא כץ ועוזי פלד הוקם אף הוא ב-67, לאחר מלחמת ששת הימים. ההחלטה על הפעלת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית נתקבלה ב-10 בדצמבר 1967 אצל ראש הממשלה לוי אשכול בהשתתפות ראש הממשלה, השר ישראל גלילי הממונה על רשות השידור וראשי צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כץ. משדר הבכורה התקיים ביום העצמאות 1969 בצילום מצעד צה”ל לציון שנה לאיחוד ירושלים. ההחלטה התקבלה בספטמבר, אבל הסיכום הראשוני היה בדצמבר 1967.
כמה שנים אתה עוסק בתיעוד תולדות רשות השידור?
&
גיל: עשרות שנים. זה התחיל ללא כוונה מיוחדת, פשוט שמשום שביקשו ממני לעשות משהו על תולדות הרדיו, אבל זה התפתח לעניין אמיתי – אובססיבי אם תרצה.
באפריל 1965, כחודשיים לפני שיצאתי כשליח רשות השידור לארה”ב, פנה אלי שמואל שניצר, עורך “מעריב” דאז, שהיה באותה השנה עורך ספר השנה של עיתונאי ישראל, והוא ביקש שאתרום לשנתון העיתונאים מאמר על ראשית השידור בארץ ישראל במרס 1936.
כדי לכתוב את המאמר הזה פגשתי אנשים שזכרו את חנוכת תחנת האנטנה ברמאללה. בארכיון של ההסתדרות הציונית מצאתי אוגדן מרופט ועליו המדבקה “שידורים כפריים”, ששימש לי כמקור ראשי למסה “מקול ירושלים ועד קול ישראל – גלים בינוניים עד רוגשים“.
וכך הפכתי להיסטוריון של הרדיו והתקשורת. אני עוקב, ובחלקו מתעד, את השידור הציבורי מאז “קול ירושלים”, שעליו כתבתי מסה בקובץ “אמצעי תקשורת המונים בישראל” – מקראה – דן כספי ויחיאל לימור – האוניברסיטה הפתוחה.
עשר שנים לאחר מכן חזר גיל לנושא, והפעם בצורת סרט תיעודי ושמו “גלים בינוניים עד רוגשים” על “קול ירושלים”, שאותו הפיק וביים מיכאל לב טוב.
גיל: החלטתי שהנושא ראוי ודורש סרט תיעודי משל עצמו. מצאתי מעט קטעים ישנים של “קול ירושלים” והוספתי סרטי רקע, הפגנות למען עלייה ומדינה חופשית מארכיון נתן אקסלרוד ואולפני כרמל.
חלק מן הסרט נערך בשיטת ה”דוקו דרמה”, בימוי סצנות על פי תסריט, וזאת בידי במאי צעיר ומבטיח בשם מיכאל לב טוב, היום מרצה בכיר לבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע בירושלים.
אגב, כמעט במקביל לסרט זה עסק לב טוב בבימוי דוקו דרמה נוספת בשם “הבחור מפדובה”, שעסקה בתקופה היסטורית רחוקה הרבה יותר – בחיי הרמח”ל במאה ה-18.
גיל: את הפתיחה של “קול ירושלים” שחזרנו מהסרט של העלאת האנטנה מצילומים דוממים מאותה התקופה, מתיאור של גבריאל צפרוני, ופשוט כשחזור דרמטי לפי מיטב הבנתנו. שילבנו קטעים מומחזים שונים של מדביקי כרוזים של שידורי המחתרות ותוכניות הילדים. בקריינות השתתפו יצחק שמעוני ודניאל פאר. משה וילנסקי הוסיף לסרט לחן.
צבי גיל עם השחקנית חנה רובינא לקראת שיחזור הקריאה שלה לסרט “גלים בינוניים עד רוגשים”
למיקרופונים הבאנו את אותם האנשים שכיכבו בפתיחה המקורית: חנה רובינא, חמדה פייגנבאום-זינדר ורות רוברטסון-בלקין. וכשחנה רובינא קראה קטע מ”מגילת האש” של ביאליק, אותו קטע שקראה אז, הצטמררתי, וכך היה גם כאשר צפיתי שוב בווידאו ב2006.
כשעשיתי את הסרט הזה חשבתי על ארץ ישראל הצעירה שראתה בשידור, כמו בת קול מן השמים – קולה של ירושלים המשדר החוצה אל העולם.
נוסף על הסרט הצגנו תערוכה של אביזרים ותמונות מהימים ההם, והזמנו אנשים מאז – כולל סר אדוין סמואל, שהיה מנהל קול ירושלים לאחר המלחמה. את תזמורת קול ירושלים החזרנו לאולם ימק”א. ארבעים שנה לאחר מכן, ב-30 במרס 2006 חזרתי לבניין פאלאס, שם ציינו מלאת 70 שנה לרדיו.
7
לאחר מכן עסק גיל גם בכתיבת תולדות הטלוויזיה.
7
גיל: בהתחלה רציתי לעשות סרט או אף מיני סדרה על תולדות הטלוויזיה, שיהיה מעין המשך לסרט התיעודי על תולדות קול ירושלים, ופניתי בעניין זה למנכ”ל לפיד. אבל אבל הוא הסביר לי שהפקת סרט על הטלוויזיה הישראלית כמוהו כ”שדה מוקשים פלוס דינמיט וחומרים כימיים שיגרמו לבערה שאלף כבאים לא יצליחו לכבות אותה”. אלה היו מילותיו. והוא צדק כמובן. הוא שלח לי מכתב שהזמן עדיין אינו בשל לטיפול יסודי בנושא כה עדין.
אז במקום לעשות סרט על הנושא, ישבתי וכתבתי ספר בשם “בית היהלומים: סיפור הטלוויזיה הישראלית”, שהיה הספר הראשון ועדיין הכמעט היחיד על הנושא. הוא הופיע ב1986, ועבורו ראיינתי אנשים שונים על הנושא, עברתי גם על פרוטוקולים מישיבות הממשלה שבהן דנו ברשות השידור והטלוויזיה, וזאת הודות לעובד בכיר בלשכת ראש הממשלה שקרא באוזניי את הקטעים בטלפון. זאת הייתה מעין הדלפה מאוחרת של חומר שלא נחשב כמסווג. הפרק המעניין ביותר בסרט, שאף הודפס בעיתון ‘הארץ’ בנפרד, עסק במאבק למען שידור שבוע מלא, כולל שידורים ביום השבת ובלחצים הפוליטיים והציבוריים השונים שהתלוו למאבק זה מצד המפלגות הדתיות. את מרבית שנותיי עשיתי במסגרת הזאת. יותר משאני פרשתי ממנה היא,לצערי, פרשה ממני.
אלי: לאחר פעילות אינטנסיבית של 49 שנה, את מה היית מגדיר כהצלחות השיא של הערוץ הראשון?
גיל: נתחיל בהצלחות השיא של הטלוויזיה, ואלו הם השידורים בתקופת מלחמת יום הכיפורים, שזאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית דיווחה על המלחמה. הם לדעתי שידורי שיא. הרגעים הגדולים בטלוויזיה מצויים בחדשות- במלחמת יום הכיפורים, ובסיקור הבחירות.
מארז “עמוד האש”, הסדרה התיעודית הטובה ביותר של הערוץ הראשון ב-40 שנותיו
אלי: מה היו התוכניות הטובות ביותר בתולדות הערוץ הראשון?
גיל: אלו הן מיטב התוכניות של הערוץ הראשון לדורותיו לדעתי:
בתעודה: סדרת “עמוד האש” של יגאל לוסין שתיארה את תולדות הציונות.
בסאטירה: “ניקוי ראש” של מוטי קירשנבאום.
אלי: מי היה לדעתך המנהל והמנכ”ל הטובים ביותר של הערוץ לדורותיו מבחינת האיכות, היעילות וההישגים? מתי היית קובע שהיו שנות השיא של הערוץ הראשון?
גיל: ראוי להזכיר מבין המנכ”לים את שמואל אלמוג שהיה המנכ”ל הראשון. את רישומו הוא השאיר בעיקר בקביעת תקדים שהרשות אינה כפופה לפוליטיקה של הממשלה. הוא עמד נגד ראש הממשלה גולדה מאיר, ונגד השר הממונה ישראלי גלילי, יחד עם רוב החברים בוועד המנהל, לרבות היו”ר ד”ר חיים יחיל, רובם ממפלגות שבקואליציה, במאבק על שידורים שבעה ימים בשבוע. לדאבון לבי, זה היה מעשה חד פעמי. אבל הניצחון על הממשלה היה היסטורי.
ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בתולדות הערוץ הראשון
אבל ימי השיא ממש של הערוץ היו בעידן ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה בתחומי החדשות, האקטואליה, התעודה והסאטירה – ניקוי ראש. אז הייתה תמיכה נמרצת של המנהל בעורכים וכתבים שעשו את מלאכתם נאמנה. צוקרמן, בהיותו כלכלן, ובשעתו סמנכ”ל לענייני כלכלה של הרשות, ידע היכן לחסוך והיכן לתמוך גם בהפקות יקרות. כלומר, הייתה גם איכות וגם יעילות.
במבט לאחור, התקופה של צוקרמן כמנהל ושל לבני כמנכ”ל הביאה את הטלוויזיה הישראלית לפריחה מרשימה שלא חזרה על עצמה מאז. ואף שבמפלגת העבודה לא שבעו נחת מהטלוויזיה, ובעיקר מהסדרה הסאטירית “ניקוי ראש”, אשר לה ייחסו את נפילת הממשלה, ראש הממשלה יצחק רבין נזהר מאוד שלא להתערב בענייני הרשות.
יצחק לבני, מנכ”ל הטלוויזיה הטוב ביותר בתולדות הערוץ הראשון
המנכ”ל השני, יצחק לבני, היה ליברל, והיו לו קבלות מ”גלי צה”ל”, וחרף ניגודי האופי בין המנכ”ל לבין מנהל הטלוויזיה, ולעתים אף ניגודי גישות, הוא נתן לצוקרמן יד די חופשית, ואילו צוקרמן, דמות סמכותית אך מנהל פתוח, הביא את הטלוויזיה לשיא המוניטין שלה.
להערכתי ההישג הגדול של המנכ”ל השלישי, יוסף “טומי” לפיד, היה במאבק שלו להשיג כספים להפקה התיעודית הגדולה ביותר עד אז – “עמוד האש” של יגאל לוסין, בהפקת יעקוב אייזנמן. המנכ”ל בפועל יאיר אלוני היה אדם א-פוליטי, בעל יושרה, ובשל כך הוא התקבל טוב על ידי העובדים כולם בתקופה הקשה של רשות השידור כאשר הוא מילא את מקום המנכ”ל לתקופה של שנה.
| דני בלוך ז”ל, עורך “דבר” לשעבר, במאמר שפרסם ב”רשימות”, מסכים עם צבי גיל. להערכתי, המנכ”ל הטוב ביותר של רשות השידור היה שמואל אלמוג שכיהן בשנים 1969-1974 ואשר בנה את הרשות כגוף שידור ממלכתי אך עצמאי. הוא השכיל למנות את ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה, הטוב ביותר עד היום. אחריו המשיך בדרך הנכונה יצחק לבני. לבאים אחריהם היו, כאמור, מעלות וחסרונות, וככל שהחלו השמים להיפתח והערוץ הראשון כבר לא היה מונופול ו”מדורת השבט”, נהיו המנהלים יותר ויותר פוליטיים וחלשים מבחינת היכולת לעצב טלוויזיה ממלכתית בעידן רב ערוצי. |
אלי: מי לדעתך היו המנהלים הטובים והיעילים ביותר של הערוץ בכל שנותיו?
גיל : דן שילון היה מנהל החדשות הטוב ביותר בין כלל מנהלי החדשות של הטלוויזיה לדורותיה, כולל אחד בשם צבי גיל.
מוטי קירשנבאום היה מנהל התוכניות הטוב ביותר.
ג’ודי לוץ הייתה מנהלת התעודה הטובה ביותר.
ירון לונדון היה מנהל מחלקת הדרמה הטוב ביותר.
כולם היו מעולים במה שעשו.
אלי: מי לדעתך היה הגרוע במנכ”לים במהלך שנות קיומו של הערוץ הראשון?
גיל: אין תגובה.
איש התקשורת דני בלוך כותב בעניין זה ברשימה שלו:
בתוקף תפקידי השונים הכרתי את כל המנכ”לים של רשות השידור. כמעט לכולם היו מעלות רבות בצד חסרונות לא מעטים. אצל יוסף בראל, בתקופת כהונתו כמנכ”ל, התקשיתי למצוא מעלות כלשהן.
גם לעניות דעתי המנכ”ל הגרוע ביותר של הטלוויזיה לדורותיה היה יוסף בראל, שבימיו הגיעה הפוליטיזציה של הערוץ לשיאים חסרי תקדים, וקשה להצביע על הישג בולט אחד שהיה לערוץ בזמנו. לעומת זאת היה מעורב בסכסוכים חסרי תקדים בעוצמתם עם העובדים ועם כלי התקשורת האחרים.
ואם אני צריך לבחור באיש שמזוהה יותר מכל עם הערוץ הראשון בימיו הגדולים, הרי התשובה היא חד משמעית: חיים יבין, השדרן שהפך גם ליוצר סרטי טלוויזיה תיעודיים, והפך לסמל המהלך של הערוץ הראשון בשיאו.
מדובר בסמל כה בולט, עד שאגודת הקריקטוריסטים החליטה להקדיש לו גיליון שלם של המגזין שלה “שפיץ”, את גיליון מספר 20, מבט על יבין” – וזהו הישג שאיש לא זכה לו לפניו.
ושאלת סיכום: כמתעד ההיסטוריה של הרדיו ושל והערוץ הראשון, מה דעתך על מצב הארכיונים והסרטיות שלהם? אלו שאמורים לשמר את כל החומרים שאנשים כמוך בעתיד אמורים לנצל אותם?
גיל: ברדיו יש ארכיון מצוין ושמור נפלא. תתפלא, אבל הם יודעים איך לטפל באוצרות שלהם. הרדיו שמר חומרים אפילו מתקופת המנדט ו”קול ירושלים”. איש הרדיו איזי מן עומד להוציא אלבום שמבוסס על ארכיון קול ישראל. הארכיון של קול ישראל פועל מצוין, והרדיו בכלל פועל בכל מישור תרבותי טוב יותר מהטלוויזיה. בכך אין ל”קול ישראל” מתחרים.
צר לי לומר שזה לא כך בטלוויזיה, ששם הארכיון מתפורר, וזאת למרות שהיום הם מתקיימים על צילומי הארכיון שלהם… אני למשל ערכתי ריאיון גדול וחשוב עם בן גוריון בשנות השבעים, והוא פשוט הלך להם לאיבוד. הם מנסים לשמר חומרים – אבל ללא הצלחה, וזה לא ייאמן. הרי כל הערוץ הזה ניזון היום בעיקר מהארכיון שלו. ככה משמרים דברים? פשוט בושה ובכייה לדורות.
מאז ספרו של גיל, “בית היהלומים”, על תולדות הערוץ הראשון, פורסם רק עוד ספר חשוב אחד על ערוץ זה. ספר זה מתעד את התדרדרותו דרך משקפיו של אחד מחברי הוועד המנהל שלו, חוקר התקשורת דן כספי, בשם שאומר הכול: “סליחה, תקלה! – דעיכתה של רשות השידור” (הוצאת “צבעונים”, 2005)
רשות השידור נסגרה. המלך מת. יחי המלך החדש – התאגיד. אבל נשאלת כעת שאלה גדולה אחת: מה יעלה בגורלם של הארכיון והסרטייה של הטלוויזיה ושל הרדיו, שתיעדו את ההיסטוריה של מדינת ישראל?
זוהי שאלה קשה מאוד, שלא כאן המקום לדון בה. אבל המחשבה עליה מעוררת חלחלה.
