רומא הרפובליקנית והקיסרית – סדרת טלויזיה על הקמתה של רודנות

אייל חיות-מן צפה בסדרת הטלויזיה ההיסטורית "רומא" שמתארת את ימיה האחרונים של הרפובליקה הרומאית – ומצא אותה כמעניינת ביותר ומדגימה את הפוטנציאל האדיר של הסיפור ההיסטורי.

המערכת

באיחור אופנתי של שני עשורים, צפיתי לאחרונה בסדרה "רומא" של רשת HBO. מדובר בסדרה שמספרת את סיפור נפילתה של הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות – מהמאבק בין יוליוס קיסר לפומפיאוס מגנוס, ועד לעלייתו של אוקטביאנוס לשלטון כקיסר הראשון אוגוסטוס.

לצד הדמויות ההיסטוריות של התקופה, הסדרה עוקבת אחרי שני לגיונרים, לוציוס וורינוס וטיטוס פולו. השניים מוזכרים ברשומות ההיסטוריות כחיילים בצבאו של יוליוס קיסר, אבל מלבד זה ידוע עליהם מעט מאוד. הבחירה להתמקד בסיפורים שלהם נובעת כנראה מניסיון לכתוב היסטוריה חברתית: כזו שעוסקת לא רק בשליטים ובאירועים הרי גורל – שזכו לרוב הסיקור ההיסטורי, ושבמקרים רבים היו גם היחידים שיכלו בכלל לכתוב ולתעד – אלא באנשים הפשוטים ובחייהם. לצד זאת, יש בסדרה ניסיון מודע לעצמו להציג דווקא את האנשים הפשוטים הללו כמחוללים של האירועים הגדולים. כך, לדוגמא, מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לפומפיאוס פורצת לבסוף בגלל קטטת מהמרים שטיטוס פולו עומד במרכזה. במובן הזה, "רומא" מנסה ליצור אפקט דומה לזה של "פורסט גאמפ", אבל חסר לה משהו מהפשטות ומהאירוניה של האחרונה; בלי זה, התוצאה היא לא מעט קטעי עלילה מופרכים ודמויות שנהנות מ"שיריון עלילה" (plot armour) הרבה יותר מדי חזק.

שתי בעיות טכניות פגעו גם הן בסדרה. הראשונה היא שבעוד שהיוצרים תכננו סדרה בת חמש עונות, ההפקה נתנה להם לבסוף רק שתיים. כתוצאה מכך, העונה השנייה דחוסה מאוד, ומשמעותית פחות טובה מהראשונה, גם מבחינת ההתפתחות הפסיכולוגית של הדמויות וגם מבחינת היכולת להציג מורכבות של תהליכים היסטוריים. הבעיה השנייה היא שהתקציב של הסדרה כנראה לא איפשר לה להציג קרבות גדולים, ולכן אנחנו נאלצים להסתפק ב-aftermath של קרב אקטיום, או בפומפיאוס שמסביר לנו עם שרטוטים בחול איך הפסיד ליוליוס קיסר בקרב המכריע ביניהם.

לצד הבעיות הללו, בולט השימוש המוגזם של HBO בעירום, כנראה מתוך הנחה שהצופים שלהם עצלנים מכדי לעקוב אחרי סיפור מפותל ורב דמויות – נטייה שהגיעה כמובן לשיאה ב"משחקי הכס", שהיא במידה רבה צאצאית של "רומא".

פתחתי אמנם בציון הפגמים, ועם זאת בסיכום הכללי מדובר בעיני בסדרה מצוינת.

קודם כל, זאת כנראה ההפקה ההיסטורית הכי נאמנה למקור שראיתי, בטח על העולם העתיק. אני לא מדבר בהכרח על הסיפור ההיסטורי (שם תפסתי כמה זיופים), אלא בראש ובראשונה על דברים כמו המראה של הרחובות, כולל הגרפיטי הגס שנעשה ביד לא מיומנת, וההצגה של נורמות תרבותיות שונות מאוד מאלה שלנו, בלי הסברים או התנצלויות. הסצינה שבה הנער העדין אוקטביאנוס מכה שפחה שהתרשלה בהלבשה שלו היא אמנם קטנה, אבל מופתית בהקשר הזה.

גם הפרשנות שניתנה לדמויות ההיסטוריות מאוד מעניינת. יש כאלה שאהבתי יותר – יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס, ואוקטביאנוס כפי שהוצג בעונה הראשונה, עוצבו כולם בצורה שמתכתבת בצורה חזקה עם המקורות ההיסטוריים אבל מציעה להם פרשנות ייחודית. וגם כאלה שאהבתי פחות – קיקרו שהפך לדמות לא מרשימה במיוחד, קליאופטרה שהוצגה בעיקר כתמהונית מסוממת, כמיטב התעמולה הרומית בת הזמן, ואוקטביאנוס של העונה השנייה שהרגיש כאילו האופי שלו התחלף בן לילה ללא סיבה מספקת. אבל באופן כללי, ניכר שהיוצרים הכירו את חומר המקור שלהם בצורה טובה מאוד ובנו עליו, כולל לא מעט קריצות קטנות לחובבי התקופה.

בהקשר הזה ראוי לציין גם ששייקספיר – ב"יוליוס קיסר" וב"אנטוני וקליאופטרה" – כנראה השפיע על היוצרים לא פחות מאשר סווטוניוס או טיטוס ליוויוס, מה שבא לידי ביטוי דווקא בהחלטה שלהם לא לבצע את הסצינה האיקונית ביותר ב"יוליוס קיסר", הלא היא הנאום של מרקוס אנטוניוס בהלווייתו של קיסר.

באופן כללי, הסדרה לוקחת סיפור אפי ומספרת אותו היטב, וזה לא מעט בכלל.

לסדרה יש גם זווית יהודית – דרך דמותו של טימון, שכיר חרב ממוצא יהודי שאימץ את אורח החיים הרומי, ואחיו הקנאי מירושלים. מערכת היחסים ביניהם נוטה לפעמים לקלישאה, אבל יש בה כמה רגעים עוצמתיים מאוד, שמרמזים בזעיר אנפין על מלחמת האחים העתידה לבוא בירושלים.

אפילו המלך הורדוס מבליח לכמה פרקים בעונה השנייה, אם כי ביחס למורכבות של הדמות שלו, הייצוג בסדרה נותר מעט מאכזב ובעיקר שולי, יותר מכשיר עלילתי שמצית (עוד) סכסוך בין אוקטביאנוס למרקוס אנטוניוס מאשר דמות עם אפיון משלה.

אבל מה שאולי הכי הרשים אותי בסדרה "רומא" הוא דווקא סיפור צדדי, שבעיני מדגים את הפוטנציאל האדיר של כתיבה היסטורית. אני מתכוון לסיפור של לוציוס וורינוס ואשתו נאיובי.

וורינוס הוא חייל בלגיון, שלוחם עם יוליוס קיסר בגאליה. הוא משרת במשך שנים ארוכות, ושולח את רוב המשכורת שלו לאשתו ובנותיו שנשארו ברומא. בניגוד לחיילים אחרים מסביבו, הוא שומר אמונים, ולא שוכב עם זונות או עם שבויות. אשתו, בינתיים, הייתה בטוחה שהוא מת, נענתה לחיזוריו של גבר אחר (בעלה של אחותה) וילדה לו ילד.

החזרה של וורינוס הביתה מעוצבת קצת כמו שיבת אודיסאוס, אבל ריאליסטית יותר: הוא ונאיובי מתקשים למצוא שפה משותפת, ולא מצליחים לתרגם את הגעגועים והזיכרונות למערכת יחסים של ממש, גם מבחינה רגשית וגם מבחינת האינטימיות. כמובן, נאיובי מסתירה מוורינוס את האמת, וטוענת שהילד הוא של הבת הבכורה, אבל האשמה והפחד בהחלט לא עוזרים למערכת היחסים.

בהדרגה, בני הזוג מצליחים למצוא שוב שפה משותפת. האהבה ביניהם נבנית צעד אחר צעד. ואז, בסוף העונה הראשונה, הסוד נחשף. כאן הצופה המודרני מצפה שוורינוס יבין את אשתו ויסלח לה: אחרי הכול, היא באמת אוהבת אותו; המאהב כבר מזמן לא בתמונה; ומה שהיא עשתה נעשה כאמור מתוך אמונה מוחלטת שבעלה מת.

אבל וורינוס הוא גבר שגדל ברומא העתיקה, והכבוד שלו לא יכול לאפשר את זה. ונאיובי היא אישה רומית, והיא מבינה את זה. היא לא מבקשת רחמים על עצמה, רק על הבן שלה, ואז לוקחת את המוצא המכובד ומתאבדת. וורינוס, מיואש ושבור לב, מקלל את הבנות שלו ואת הבן הממזר. הוא מתחרט בהמשך, אבל לא על המוות של אשתו: רק על הקללה. עליה, ועל הנתק שהיא גרמה עם המשפחה שלו, הוא ינסה לכפר לאורך כל העונה השנייה.

האם אני מעריך את ההתנהגות של לוציוס וורינוס? ודאי שלא. אבל אני מאוד מעריך את הכותבים שיצרו סיפור כזה, ושלא נפלו לאנכרוניזמים למרות הפיתוי. זה סיפור טראגי מצוין, שפשוט לא היה עובד עם דמויות מודרניות – או לכל הפחות, אילו התרחש בתקופה שלנו הוא היה סיפור עם טון מאוד שונה. הכתיבה דרך התווך ההיסטורי מאפשרת לכותבים לחקור צדדים נוספים של ההוויה האנושית.

הרבה פעמים, יש חשש שכתיבה לפי נורמות של תרבות או תקופה אחרת עלולה לנרמל את הנורמות האלה. אני חושב שהסיפור של וורינוס הוא דוגמא לכך שאפשר למתוח ביקורת גם בלי שתהיה דמות שמעבירה אותה באופן ישיר. דרך העלילה אנחנו רואים כיצד הנורמות שעליהן וורינוס חונך, ושבתוכן הוא התעצב, דנות אותו ואת אשתו (שאותה הוא באמת אוהב) לגורל טראגי. וזו בעיני ביקורת הרבה יותר אפקטיבית מאשר לתת לו להתנהג כמו אמריקאי בן המאה העשרים ואחת – מה שנעשה, לצערי, בהרבה יותר מדי הפקות היסטוריות.

צפו קטע מהסדרה שבו מוצג הורדוס:

מקדימון העונה השניה והאחרונה של "רומא":

קראו גם

סדרת הספרים על אותה תקופה: הפופוליסטים נגד הרפובליקה הרומאית – הטרילוגיה של רוברט הריס