לפניכם מאמר הפתיחה של הגיליון החדש של כתב העת “הבה להבא, “קרנף בעל נס” מאת עודד כרמלי. כדי להבין אותו היטב ואת השיר בנושא של דוד נאו בוחבוט יש לקרוא קודם את שירו המצורף של ארז ביטון, המתאר את “דיכוי” ו”השכחת התרבות” של היהודים “המרוקאים” בישראל
שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
(לשמיעת הקראה של השיר יש ללחוץ על הקישור)
שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.
מנחה מרוקאית, עקד, 1976
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו”ם
יש לציין שהעובדות המובאות בשיר זה הן שנויות במחלוקת. חסידי השיר טוענים שהוא מתאר בצורה פואטית סמלית את האמת, גם אם העובדות מעוותות לצורכי השיר והאפקט הפואטי. מתנגדי השיר טוענים שזהו זיוף נוסף של האמת במסגרת מסכת שלמה של שקרים, שכל מטרתה היא צבירת כוח נוסף בידי קבוצה מסוימת.
את האמת על חייה של זוהרה אלפסיה אפשר למצוא במאמר – הסיפור האמיתי מאחורי אגדת זוהרה אלפסיה.
והנה תגובתו של המשורר דוד ניאו בוחבוט לשיר הזה ולמשורר שכתב אותו. קל להבחין כי תגובה זאת נכתבה בסגנונו המיוחד של ארז ביטון, וכאמור אפשר להבינה במלואה רק בהקשר לשיר המקורי:
שיר ארז ביטון / דוד ניאו בוחבוט
אֶרֶז בִּיטוֹן
זַמַּר הֶחָצֵר אֵצֶל נַפְתָּלִי וּמִרְיָם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁר,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי דּוּ”חוֹ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו
לָשִׂים כֶּסֶף רִיַאל לְאוֹת תּוֹדָה
לִכְבֹּשׁ בְּעֶזְרָתוֹ אֶת תָּכְנִית הַלִּמּוּדִים
אֶרֶז בִּיטוֹן,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתוֹ
בְּדוּכַן הַכְּנֶסֶת, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד
הַקַּרְנַפִּים בַּסָּפָארִי, לוֹטֵף אֶת רֹאשָׁם,
בּוֹרֵר רְשִׁימוֹת תּוֹמְכִים וּמִתְנַגְּדִים, פּוֹסֵל וּמְאַשֵּׁר מָעֳמָדִים
בְּלַהַט שִׁכְרוֹנוֹת כֹּחוֹתָיו הַמְמֻסָּדִים,
רֵיחַ הִיפּוֹקְרִיטִי עָבֵשׁ שֶׁל
קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים צָף כְּשֵׁד
עֲדָתִי בֶּחָלָל, עַמּוּד שִׁדְרָה מִתְנוֹדֵד
כְּשֻׁלְחָן בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם, שְׁטִיחֵי מֶלֶךְ מַרְהִיבִים מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
בְּמַבָּט מְאֻמָּן לִטְּשׁוּ
כַּעֲסָם הַנּוֹרָא
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר:
טֶרֶם גִּבַּשְׁתִּי עֶמְדָּה בְּנוֹשֵׂא
פַּיְטַן הַקִּיטְשׁ – דַּרְוִישׁ,
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְאֶרֶז בִּיטוֹן קוֹל צָרוּד,
מוּסָר יָרוּד וְעָטִין שֶׁל פָּרָה חֲלוּבָה.
קרנף בעל נס / עודד כרמלי
לאחרונה הגישה “ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות המזרח וספרד“, בראשות המשורר ארז ביטון, את המלצותיה לשר החינוך נפתלי בנט. הדו”ח היה גורם לז’דנוב שר התרבות הצנזור הראשי של ברית המועצות בימי סטלין בכבודו ובעצמו להסמיק.
הנה, למשל, החלק בדו”ח שדן בהוראת הספרות. ועדת ארז ביטון ממליצה ללמד את שירת ארז ביטון. אני אכתוב את זה שוב, בתקווה שהיקום לא יקרוס לתוך עצמו: ועדת ביטון ממליצה ללמד את שירת ביטון בבית הספר היסודי, עוד קצת ביטון בתיכון ואז, פרס מיוחד לנרשמים למגמות הספרות – עוד ביטון!
גרוטסקית במיוחד ההמלצה להוראת שירה בתיכונים לפי נושאים: באשכול “זהויות” יש ללמד את ארז ביטון. ל”אהבה” עיין ערך ביטון. “ארץ ישראל” – א. ביטון. “שואה” – ניצול אושוויץ הנודע ארז ביטונוביץ’. ולבסוף, באשכול “שירת הגירה”, חובה ללמד לא פחות מחמישה שירים (שזה פחות או יותר כל תכנית הלימודים בספרות, אבל מי צריך את יהודה הלוי כשיש את ארז ביטון?) –כולם מאת ביטון וחבר קרנפיו: רבי חסן, אבן חתוכה ועדי הנגידה.
אגב, את ספרי ביכוריהם הבאושים של אבן חתוכה ועדי הנגידה חובה ללמד גם במגמות הספרות, אבל משום מה לא את ספרו של רבי חסן. מה קרה, ביטון? הסתכסכת עם חסן? אני מבקש ממך להתעלות מעל לשיקולים הפוליטיים הצרים. השכלתם של תלמידי ישראל לא תהיה שלמה בלי שורות המופת של חסן, “לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ / וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה”.
ומה יקרה כשתלמידים מחונכים-מחדש אלה יירשמו לאוניברסיטאות? או! פה מתחיל טיהור השורות הרציני. הוועדה ממליצה להקים פקולטה חדשה ללימודי יהדות המזרח (מעתה אמרו: מדעי הטבע, מדעי החברה, מדעי הרוח ומדעי המזרח), ולחייב את החוגים הקיימים במדעי הרוח הלא-מזרחיים, מהיסטוריה ועד פילוסופיה, להקדיש לא פחות משליש (שליש!) מכל קורסי החובה והבחירה ל”נושאים על הפזורה הספרדית והמזרחית”.
כאילו לא מספיק ששיעור הסטודנטים במדעי הרוח צנח בשליש ב-25 השנים האחרונות, ושיעור הסטודנטים לספרות עברית נחתך בחצי תוך 10 שנים בלבד, וכל זה בגלל אותן תיאוריות מצוצות של “אחרות”, כעת תדע כל אם עברייה ששולחת את בנה ללמוד מדעי הרוח (ומשלמת לו על הלימודים, כמובן. הנה הצעה להעצמת יהדות המזרח: לימודים חינם כמו באירופה) שלפחות שליש מהתואר יוקדש ל”פזורה הספרדית והמזרחית”. רוצה ללמוד פילוסופיה של הלשון? הנה קורס על קהילת חאלב.
“יש לציין שפנינו לדקני הפקולטות למדעי היהדות, הרוח והחברה בכל האוניברסיטאות, ורק בודדים טרחו להשיב”, ציינו מחברי הדו”ח, “וזה אומר דרשני על יחסם לנושא”. לא, צבועים, זה אומר דרשני על הז’דנוביזם הבולשביקי שלכם, שאף אדם בר דעת, בעל פרומיל יושרה, לא ישתף עמו פעולה לפני שיוצמד אקדח לרקתו.
שהרי ברור כשמש הזורחת במזרח שאף המלצה מהמלצות הוועדה לא תיושם; ושכל מטרת הוועדה הייתה להעביר, באמצעות כותרות, מנדטים מביבי לבנט; ושטיהור השורות המזרחי, במשרד החינוך של בנט כמו במשרד התרבות של רגב, הוא רק קרנף טרויאני לטיהור השורות הדתי-לאומני, שיחסל כל מתינות ושמרנות ספרדית, בדיוק כפי שש”ס החרדית חיסלה את יהדות ספרד המסורתית, בדיוק כפי שהליכוד חיסל את המתינות והפתיחות הספרדית לטובת הלאומנות והבדלנות.
והנה, פחות מיממה לאחר פרסום דו”ח ביטון להעצמת הביטון כבר קיבלנו הדגמה חיה לסזון מצלמי המסך. גידי אורשר, מבקר קולנוע בגל”צ, כתב פוסט בפייסבוק נגד “הזווידות והכחלילים, הש”סניקים מחד והקשת המזרחית מאידך והיללנים המקצועיים מן המזרח”. ( כחלילי הוא במאי סרטים דוקומנטריים שקורא למלחמת אזרחים בישראל ) או-אז שינו הקרנפים את צורתם לאווזים צחים, כמו בפרק נורא של “מסע הפלאים של נילס הולגרסון”, ותקפו את אורשר על גזענותו המכלילה. אלא שאורשר, כמו גרבוז, כמו קוטלר, לא דיבר על מזרחים בכלל – הוא דיבר עליכם, תריסר אמנים בינוניים שפופיקם אמנותם, הוא דיבר עליכם, לא על מיליוני הישראלים (והשחורים בארצות הברית והאבוריג’ינים באוסטרליה) שאתם מתיימרים לייצג.
אורשר הושעה, אבל הקרנפים עדיין שועטים לעבר פנסי המשטר. להם, למצלמי המסך, בכלל לא מפריע לקבל את פרס ישראל מידיו של בנימין “הערבים נוהרים לקלפיות” נתניהו, או לקבל את פרס שרת התרבות מידיה של מירי “סרטן בגוף שלנו” רגב, או לכהן בוועדת ביטון להעצמת הביטון, אותו ביטון שאמר לאחרונה: “אני חושב שהספרדים הם אנשים אנושיים, בעלי כבוד, ומציעים התנהגות יותר משפחתית, יותר אצילה”. כן, ככה. יעני, האשכנזים הם אנשים לא אנושיים, חסרי כבוד, לא משפחתיים, פחות אצילים. נותר רק לדמיין את סערת החרא שהייתה פוגעת פה במאוורר אם חתן פרס ישראל אשכנזי היה אומר שהאשכנזים יותר מכובדים או אצילים. זה היה מעביר באחת שניים-שלושה מנדטים לליכוד.
אז למה אורשר מפוטר וביטון מקודם? כי ביטון חשוב למשטר. הוא מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה הדו-לאומית. הוא קבר הצדיקים שאליו עולים הליכודניקים להתפלל לעוד קדנציה, קבר צדיקים שאם יחפרו אותו יום אחד יגלו כי במקום קבור, אחרי ככלות הכול, קרנף בעל נס.
ראו גם:
אידיאולוגיית הנצח של “הבה להבא”
דוד ניאו -בוחבוט על פסטיבל תל אביב כחגיגה לרוח האדם ולתרבותו
שלום אלי
אשמח לקרוא את האמת על זוהרה
אין לי מנוי לכן איני יכול לקרוא
לעניין השיר של ארז הוא שיר מצוין
הכרתי שמעתי קריאתו של ארז וגם המחזה של השיר
לעניין השיר של דוד
הוא רע מאד
לעניין הועדה וכו מה שכתב עודד
כתבתי בזמנו על העובדה הלא אתית של אנשי הועדה ששיריהם הוכנסו לתוכנית ובעיקר ארז ביטון
גם ששיריו של ביטון טובים יש גם אחרים
הרי למדו גם קודם את שיריו וגם למראית עין אסור היה להכניס עוד משיריו ומשיריהם של שאר
חברי הועדה
לגבי עודד כרמלי אשמח אם יכתוב על אנשים מרכזיים בתרבות בועדות השונות שמנצלים את כוחם ואת התקציבים עליהם הם אחראים
לצערי היה לארז ולחברי הועדה ממי ללמוד את הדרך הקלוקלת והלא אתית
ארז ביטון למיטב זכרוני טען שהוא לא היה אחראי להכנסת שיריו להמלצות הדו”ח .אלו היו חברי הועדה האחרים.הוא בסך הכל עמד בראש הוועדה ולא היה אחראי להמלצות ספציפיות שלה ( כמו משלוח תלמידים לקברי קדושים במרוקו ).
אני מסכים בהחלט שהיה “לארז ולחברי הועדה ממי ללמוד את הדרך הקלוקלת והלא אתית”
אבל אם התחילו בזה הם הופכים את עצמם למושא לביקורת.ארז ביטון למרבית הצער הוא כעת דמות פוליטית ולא פרה הקדושה.
הנה נוסח הכתבה שפורסמה בהארץ על זוהרה אלפסיה -האמת מאחורי האגדה” (“ב”אגדה ”
ככל הנראה הכוונה לשיר של ארז ביטון )
ערב מחווה שיתקיים בשבוע הבא יוקדש לזמרת המרוקאית הגדולה זוהרה אלפסיה, שהלכה לעולמה לפני כ-20 שנה באשקלון. מסע בעקבות האמנית שוברת המוסכמות, שפרצה דרך לנשים במרוקו ולמזרחים בישראל, מגלה את האשה שעומדת מאחורי המיתוס שהונצח בשירו הנודע של ארז ביטון
http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.3123054
17.11.2016 13:35
בן שלו
“שימו לב”, אמרה הזמרת נטע אלקיים לנגנים שלה, “זה רגע חשוב מאוד בהופעה. זה אני וזוהרה. היא שרה ואני עונה לה”. שמונת המוזיקאים ישבו בסטודיו של אלקיים בקטמונים בירושלים והקשיבו לקולה של זוהרה אלפסיה בוקע מהרמקולים של המחשב. קול חזק מאוד, סרעפתי, שמטשטש את ההבחנה המקובלת בין קול צלול לקול מחוספס ורוקד על שתי החתונות. “איזו זמרת!” נאנחה אלקיים וחייכה.
בתחילת דרכה של אלפסיה, בשנות השלושים של המאה העשרים, קולה היה צלול לגמרי, ללא המשקע המחוספס. מספרים שכינו אותה “הזמיר מפס”, העיר שממנה באה ועל שמה נקראה. אבל ההקלטה שבקעה מהרמקולים בסטודיו של אלקיים היתה הרבה יותר מאוחרת. היא נעשתה בישראל בשנות השישים, זמן לא רב אחרי שאלפסיה עלתה ממרוקו והתיישבה באשקלון. “איסתוונאת זכיפון” (תקליטי זכיפון), אומר קול גברי לפני שמתחילה המוזיקה. זהו אחד האחים אזולאי, שהקליטו את אלפסיה והוציאו את ההקלטה בזכיפון, אחד הגלגולים של חברת התקליטים שלהם, שנודעה לבסוף בשם קוליפון. “מעלמה זוהרה אלפסיה”, ממשיך אזולאי – זוהרה אלפסיה הגדולה.
השיר נקרא “סעדי רית אל בארח” (את מזלי ראיתי אתמול), והוא מתחיל באסתיכבאר, אלתור פתיחה ווקאלי, שבו אלפסיה שרה על כוחה של האהבה. אלקיים ובן זוגה לחיים וליצירה, עמית חי כהן, פירקו את הקטע הזה, השאירו חלק ממנו בביצוע המקורי של אלפסיה והעבירו את החלק השני אל אלקיים. כך נוצר דואט, פינג פונג, בין שתי הזמרות, המתה והחיה. “האהבה היא כמו סולטן ששולט, ואני העבד שלו”, שרה אלפסיה (בתרגום חופשי). “שולט, שולט על כל הנתינים שלו”, ענתה לה אלקיים. שבעת הנגנים ליוו כל משפט של שתי הזמרות במענה אינסטרומנטלי עדין.
אחר כך הנגינה של האנסמבל (שכלל כינור, עוד, גיטרה חשמלית, בס, כלי הקשה, צ’לו ופסנתר) נעשתה יותר ויותר בשרנית. “יש הרגשה שהיא רוצה לקחת אחורה וההרכב לא מסכים”, אמר הפרקשניסט הלל אמסלם, ולא ברור אם הוא התכוון לאלפסיה או לאלקיים. “ה-feel צריך להיות מאוד tight”, אמר כהן בז’רגון של מוזיקאים. “קצת כמו רוקנרול. זאת התחושה שצריכה להיות”.
אלקיים, כהן ושבעת הנגנים שאיתם יעלו ביום שני הקרוב במועדון הצוללת הצהובה בירושלים את “אביאדי”, אחד המופעים המסקרנים בפסטיבל העוד שנפתח אתמול. הם יבצעו כעשרה שירים שהתפרסמו במחצית הראשונה של המאה העשרים בביצועה של אלפסיה. מיעוטם (כמו השיר שעל שמו נקרא המופע) מושרים עד היום בכל חאפלה של יוצאי מרוקו, אבל רובם נשכחו מלב.
דמותה של אלפסיה, שמתה ב-1994 בהיותה כבת 90, השתמרה בעיקר כמיתוס – הזמרת שזכתה במרוקו לכבוד מלכים, פשוטו כמשמעו, אך נתקלה בהתעלמות מוחלטת עם עלייתה לישראל ומתה כאלמונית באשקלון. סיפורה הממשי של אלפסיה, שלא תמיד עלה בקנה אחד עם המיתוס, מוכר הרבה פחות, והופעת המחווה בפסטיבל העוד היא הזדמנות מצוינת לספר אותו.
אפשר להתחיל לגולל את הסיפור במפגש בין אלפסיה לבין ארז ביטון, שהצמיח לימים את “שיר זוהרה אלפסיה”, אחד משיריו הראשונים של ביטון שראו אור באמצע שנות השבעים. המפגש עצמו התקיים כמעט עשר שנים קודם לכן. ביטון משער שזה קרה ב-1966 או 1967. הוא היה אז עובד סוציאלי צעיר שעבד באשקלון, ובאחד הימים קיים ביקור בית אצל אלפסיה, שעלתה לישראל שנים אחדות קודם לכן, ככל הנראה ב-1964 (או לפי גרסה אחרת ב-1962).
כשביטון נכנס לדירתה של אלפסיה בשכונת עתיקות ג’, מלווה במזכירה שלו, הוא לא ידע שהיא היתה זמרת מפורסמת במרוקו. “איש לא הכיר את זוהרה אלפסיה, איש לא ידע”, הוא אומר. “הדמות שלה קהתה, דהתה, נעשתה בלתי רלוונטית לחיים כאן.
“בדיבור שלה”, ממשיך ביטון, “הרגשתי נופך של אצילות. היה לה מרקם דיבור עדין, מפוכח, של מי שעברה חיים טובים ומוערכים. ישבתי על מיטת הסוכנות אצלה בחדר והרגשתי ביד שטיח מגולגל שנראה לי עבה, יפה. שאלתי אותה: שטיחים אלה מהיכן? היא אמרה שהיא קיבלה אותם בשעתו אצל המלך. שאלתי ‘מדוע אינך פורשת אותם’, והיא אמרה שכשהיא תגור בבית נאה יותר, יהיה נאה יותר גם לשטיחים להיות בשימוש”.
השירה שלה והקריירה המוזיקלית במרוקו עלו בשיחה ביניכם?
ביטון: “בעיקר דרך ההתייחסות שלה למלך. היא דיברה על אודותיו עם הרבה רגש והערכה, כמי ששרה לפניו. כשחזרתי ללשכת הסעד, שהיתה סמוכה לביתה של אלפסיה, עובדי הלשכה, שהכירו אותה יותר ממני, אמרו לי: אתה יודע את מי ביקרת? ביקרת את זמרת החצר של מוחמד החמישי ברבאט, ודע לך שהיא היתה זמרת־על, שחיילים ואנשים שבאו לשמוע אותה התחננו לגעת בה”.
כמה שנים לאחר מכן, כשביטון סיים את עבודתו באשקלון והתחיל לכתוב שירים ששאבו בין השאר מהחוויות שלו בעיר, הוא כתב את “שיר זוהרה אלפסיה”. השיר התפרסם ב-1975 ב”מעריב” ונכלל שנה לאחר מכן בספר שיריו הראשון של ביטון, “מנחה מרוקאית”.
“שיר זוהרה אלפסיה”, שברבות השנים החלו ללמדו בבתי ספר, “הפך עם הזמן למוצר עצמאי, ליסוד שאינו קשור אלי”, אומר ביטון. “הוא פילס את דרכו, בתחילה בתודעתם של יוצאי מרוקו. הוא הזכיר להם מהות שבאו ממנה, נתן להם איזו לגיטימציה, אחרי שנים של השכחה, או של רצון של כולנו להשכיח את הזהות היהודית־מרוקאית ולדבוק באיזה היבט ישראלי עברי חדש, שהוא טוב שלעצמו, אבל הגעגועים רחשו מתחת לפני השטח, והם קראו לנו, ממש מתוך קריאת תיגר, לבוא ולתת להם שוב מקום”.
כתבת בשיר “לחמו חיילים בסכינים… להגיע אל שולי שמלתה”. התבססת על מה שאמרו העובדים בלשכת הסעד?
ביטון: “עיביתי את הסיטואציה כדי להמחיש אותה, לתת לה כוח ויזואלי חד וחריף, להדגיש את ההבדל בין היוקרה שהיתה לה שם לבין האומללות והמסכנות. אני בדרך כלל קורא לשירה שלי ‘דוקומנטציה לירית’. הסיטואציות עצמן כל כך חריפות ודרמטיות, שאפילו אם אתה נותן אותן במלים פשוטות, בלי לחפש היגדים מסובכים, אתה מגיע למה שרצית לתת”.
והמשפט על הלב הצלול ועל העיניים שבעות האהבה. היססת לפני שכתבת אותו? פגשת אותה אז פעם אחת בלבד.
“תראה, הלכתי עם המזכירה שלי, שעשתה איתי מאות ביקורי בית בשכונת עתיקות ותמיד דיווחה לי אחרי המפגש מה היא ראתה. אצל זוהרה אלפסיה היא ראתה את השטיחים המפוארים, ועל הקירות תמונות של מנהיגי האומה: ויצמן, בן גוריון, בן צבי. לרגע הופתעתי. אשה שהפכה להיות בלתי רלוונטית בארץ, אדם שסגור בדלת אמותיו, בכל זאת היא שומרת על הכבוד וההערצה למנהיגי האומה. גם בשיחה איתי היא דיברה בהרבה הערכה על בואה לארץ. מין גאולה, פדות, דבר ששום עניין אישי לא יכול לערער עליו. זה מעניין. זה דור שלם ששילם מחיר כבד ולא התלונן, לא קרא תיגר. אלה שבאו אחר כך התחילו לשאת ולתת, להתנגח, להתחשבן עם הקולטים. אבל הנקלטים המבוגרים לא דיברו דופי אפילו מלה אחת.
“יותר מזה: אני הרגשתי, בצורת ההתייחסות של זוהרה אלפסיה לחיים שלה, שאלה היו חיים שלא נפגמו, חיים שהיה בהם הרבה מאוד שובע. הכבוד וההערכה שהיא קיבלה שם, במרוקו, נשארו בה כחלק מהאישיות שלה. היה בה הרבה מהמלאות, לא רק מחוסר. זה מעורר הערכה”.
חתונה בגיל 9
זוהרה חמו נולדה בעיר צפרו במרוקו, ליד פס, ככל הנראה סביב שנת 1905. טליה עמוס, נכדתה של אחותה של זוהרה, שמחה, מספרת ששתי האחיות התווכחו עד זקנתן על השאלה מי מהן מבוגרת יותר. שתי האחיות חותנו כשהיו עדיין ילדות. “חיתנו אותה כשהיא היתה בת 8 או 9”, אומרת נכדתה של אלפסיה, לורנס ברזלאי, “ועם המחזור הראשון היא כבר היתה בהריון. היא סיפרה לי שכשהיא היתה בהריון הראשון שלה קשרו לה את הרגליים כדי שהיא לא תרוץ לשחק חבל עם החברות שלה”. גורל דומה היה לאחותה של זוהרה, שמחה. “סבתא שלי אמרה לי שכל חייה היא לא סלחה להורים שלה על כך שהוציאו אותה מבית ספר בגיל 8, שלא לדבר על כך שנתנו אותה בגיל הזה לגבר מבוגר ממנה בהרבה”, אומרת טליה עמוס. סבתה שמחה עלתה לארץ ישראל עם משפחת בעלה ב-1923.
לורנס ברזלאי אן ברזלאי
בגיל 18 זוהרה אלפסיה היתה גרושה ואמא לשלושה ילדים, מספרת נכדתה. לאחר מכן ילדה שלושה ילדים נוספים מגבר נשוי שעמו ניהלה מערכת יחסים. בת אחת מתה כשהיתה תינוקת. מבין חמשת הילדים הנותרים, שלושה כבר אינם בחיים. שתי הבנות שחיות הן כיום בנות 93 ו-83. שתיהן חיות בלוס אנג’לס. רק שני ילדים של אלפסיה עלו לישראל. הבן סאם התגורר לידה באשקלון והבת אנט גרה בבאר שבע. “סבתא שלי לא ממש טיפלה בילדים שלה. הם גידלו את עצמם. ילד גידל ילד”, אומרת נכדתה לורנס ברזלאי. “את תעודת אם השנה היא לא תקבל”, מוסיפה טליה עמוס, “אבל מה כבר אפשר לדרוש מאשה שנהפכה לאמא בגיל 13, כשהיא עדיין ילדה?”
“היא היתה קודם כל ילדה. בנפש שלה היא היתה ילדה עד הסוף”, אומרת ברזלאי. עמוס מספרת סיפור שרץ במשפחה וממחיש את האופי הזה, וגם את אהבת בעלי החיים של אלפסיה: “מספרים שכשהמשפחה היתה במצוקה כלכלית, זוהרה יצאה לסיבוב הופעות כדי להביא קצת כסף הביתה. היא חזרה עם חבילה עטופה בבד, וכולם חיכו שהיא תוציא את הסטיפות, שיהיה אפשר לקנות קצת אוכל. התברר שהיא הביאה כלוב עם ציפורי שיר. אמרו לה, ‘זה יפה, אבל איפה הכסף?’ היא אמרה, ‘אה מה אתם מבינים'”.
לורנס ברזלאי: “קופסאות הסרדינים האלה (בשיר של ארז ביטון) זה דבר שתמיד מרתיח אותי. הן לא היו בשבילה. סבתא אהבה בעלי חיים. היא האכילה את כל החתולים בשכונה”
הבמאי חיים שירן, איש הטלוויזיה החינוכית במשך שנים רבות, התיידד עם אלפסיה זמן קצר לפני מותה, ובראיון איתו, כשהיא יושבת בביתה מתחת לתמונתו של מוחמד החמישי מלך מרוקו, סיפרה בצרפתית על תחילת פעילותה המוזיקלית: “תמיד אהבתי לשיר. כשהייתי בחתונות הייתי שרה. כשהגיעו מוזיקאים תמיד הלכתי להקשיב להם. הייתי הולכת לאמי ומספרת לה ששרתי שם, וכל הזמן זה מה שרציתי. רק לשיר, רק לשיר” (היא אומרת את זה בעברית מעורבבת בצרפתית: “רק Chanter, רק Chanter”). “כשהייתי בבית ספר, המורה אמרה לי: ‘את תהיי אמנית'”, המשיכה וסיפרה אלפסיה. “כשהתחלתי לשיר, מוזיקאים אמרו לי: ‘יש לך קול יפה, למה שלא תשירי בחתונות ותרוויחי הרבה כסף?’ אמרתי ‘בסדר’ והלכתי איתם לחתונות ושרתי. אחר כך חברת פיליפס לקחה אותי לסיבוב הופעות באלג’יריה. הקלטתי הרבה תקליטים. חברות התקליטים הגדולות רצו שאני אופיע בחתונות, אירועים, הכל. כך נהייתי כוכבת. הייתי כמו נסיכה”.
“היא פרצה Out of the blue”, אומר פרופ’ יוסף שטרית, חוקר שירת היהודים במרוקו. “נשים יהודיות במרוקו שרו כל השנים, כל הדורות, אבל רק בתוך המשפחה. הן אלה שהיו אחראיות על הבידור בחתונות. לא היו זמרים מקצועיים. כך שמקומה של האשה בשירה היה חשוב מאוד. החידוש של זוהרה אלפסיה היה שהיא נהפכה לדמות ציבורית. היא היתה הזמרת הראשונה שהופיעה מחוץ לקהילה שלה ולמשפחה שלה. מהבחינה הזאת היא קידמה את מעמד הנשים במרוקו, לא רק נשים יהודיות אלא בכלל. גם נשים מוסלמיות לא שרו מחוץ לחוג המשפחה. היא פרצה את הדרך הזאת”.
לדברי פרופ’ שטרית, “הפריצה שלה היתה קודם כל בפס, אבל בשנות השלושים והארבעים היא כבר נסעה לערים רבות במרוקו, מקזבלנקה ועד רבאט, וגם לעיר תלמסן באלג’יריה, שבה היתה תעשיית תקליטים מפותחת. היה ביקוש גדול מאוד להופעות שלה בגלל קולה המיוחד, והרפרטואר שלה נע משירים עממיים ועד שירים שכתבו מיטב המשוררים והמלחינים במרוקו באותה תקופה”.
“היה לה קול מדהים”, אומר הזמר שלמה בר, שהכיר את אלפסיה בזקנתה והיה מנושאי הארון בהלוויה שלה. “עוצמה, כוח עצום – זה מה שאיפיין את השירה שלה. היתה לה אנרגיה בלתי נדלית. אני חושב שהושפעתי ממנה, אף על פי ששמעתי אותה רק בשלב מאוחר יחסית. יש דברים שעוברים בזיכרון הגנטי של עם”.
בר מדבר על אלפסיה בנשימה אחת עם רבי דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו במאה העשרים, ואומר: “היא עשתה כמובן דברים יותר מסחריים ובידוריים, אבל גם בבידור היתה איזו נעימה של קלאסיקה. לא היה הבדל גדול בין הקלאסיקה לבין הבידור כמו שיש היום. המלים היו יותר פשוטות וקומוניקטיביות, אבל אתה שומע את הקשר בין המוזיקה הבידורית לבין המוזיקה הרצינית”.
ארז ביטון: “אצל זוהרה אלפסיה היו על הקירות תמונות של מנהיגי האומה: ויצמן, בן גוריון, בן צבי. לרגע הופתעתי. אשה שהפכה להיות בלתי רלוונטית בארץ, בכל זאת היא שומרת על הכבוד וההערצה למנהיגי האומה”
כששמה של זוהרה אלפסיה הוזכר בתקשורת הישראלית, דבר שקרה מעט מאוד, הודגש בדרך כלל הקשר שלה עם מלך מרוקו, מוחמד החמישי. הזיקה הזאת הובלטה בשירו של ביטון, וגם אלפסיה עצמה דיברה על כך באותו ראיון עם חיים שירן, שבו אמרה שהיא שרה בהכתרה של המלך. פרופ’ שטרית אומר מנגד: “העניין הזה תפס בגלל השיר של ביטון, אבל בעצם זאת היתה אפיזודה קטנה בחייה. היא לא שרה לפני המלך אלא לפני נשות המלך. למלך היה הרמון וצריך היה לבדר את הנשים שלו. היה שם אולם שבו הופיעו זמרים, חלקם יהודים מפני שהיהודים היו הראשונים שהקליטו במרוקו”.
בעיני הקהל המרוקאי המוסלמי, מוסיף שטרית, אלפסיה נתפשת לאו דווקא כזמרת יהודייה, אלא כגיבורה מרוקאית. “הם הפכו אותה לגיבורה לאומית”, הוא אומר. “מתגעגעים אליה היום יותר מכפי שהתגעגעו אליה כשהיתה בחיים”.
אלפסיה שברה מוסכמות באמנותה, בכך שהיתה ככל הנראה האשה הראשונה במרוקו ששרה מחוץ למסגרת הקהילתית, וגם בחייה הפרטיים. נכדתה לורנס ברזלאי מספרת שכשבתה למדה בבית הספר את שירו של ארז ביטון, היא אמרה למורה שלה שזוהרה אלפסיה היא הסבתא רבתא שלה. “באסיפת ההורים המורה שאלה אותי אם זה נכון. אמרתי שכן, ואז היא אמרה: ‘אם כך אנחנו קרובות משפחה’. מתברר שהסבא של המורה היה בן הזוג הנשוי של סבתא שלי.
נטע אלקיים
נטע אלקיים עמית חי כהן
“היא מזכירה לי את הדמות שגילמה קייט וינסלט בסרט ‘טיטאניק'”, אומרת ברזלאי על סבתה. “היא לא התיישרה לפי הנורמה. שמה פס על כל הסביבה. הלכה נגד כל המוסכמות החברתיות. היא היתה מין מורדת, סבתא שלי”. וטליה עמוס מדגישה את המרכיב החתרני בשיריה ובדמותה האמנותית של אלפסיה: “המוזיקה הזאת לא היתה רק מוזיקה. זאת היתה דרך לספר סיפורים ולדבר על דברים שהיו טאבו. היא פעלה בחברה מאוד שמרנית, אבל ברגע שאת אמנית מקבלים את זה שאת קצת משוגעת. את יכולה לשיר על אהבה בצורה אחרת, על בגידה בצורה אחרת, על כמיהה בצורה אחרת, וסולחים לך. זאת היתה אחת הדרכים היחידות לדבר חופשי”.
פלמנקו בבית הכנסת
כשאפי בניה, מנהל בית הקונפדרציה בירושלים והמנהל האמנותי של פסטיבל העוד, הציע לנטע אלקיים להעלות מופע מחווה לאחד הגיבורים המוזיקליים שלה, היא חשבה בתחילה להצדיע לזמר אלברט סויסה. “ניסיתי והרגשתי שזה לא זה”, אומרת אלקיים, “ואז אפי אמר, ‘רגע, את לא מבצעת בהופעות שלך שיר של זוהרה אלפסיה? למה שלא תעשי מחווה לזוהרה?’ קצת נבהלתי, אני מודה. ידעתי שאלה חומרים כבדים וחשבתי ‘האם אני מוכנה להיכנס להארדקור?'”
אבל מה שהפחיד את אלקיים גם הדליק אותה. היא קנתה את כל התקליטים של אלפסיה שמצאה בחנות של האחים אזולאי ביפו וצללה לתוך השירים ועולמם. החספוס של השירה וההקלטות היה בונוס, לא מעצור.
“הם היו כמו לוחמי גרילה”, אומר עמית חי כהן על האחים אזולאי ועל הזמרים שהם הקליטו, ובהם אלפסיה המבוגרת. “רוב ההקלטות של זוהרה בארץ נעשו בחאפלות ביתיות. שירה מחוספסת, נגינה כאילו מרושלת של מוזיקאים ששתו יותר מדי. אבל זה נהדר. אנחנו מתים על הרישול הזה. זה הכי רוקנרול שיכול להיות”.
זוהרה אלפסיה במרוקו
אלקיים וכהן מדגישים את המגוון והעומק התרבותיים שמשתקפים משיריה של אלפסיה. “המרוקאים ידעו להשתמש בכל המוזיקות שעברו במרוקו: לזרוק את הרע ולקחת את הטוב”, אומרת אלקיים. “לפעמים זוהרה נשמעת לי כמו חזן בבית כנסת, לפעמים היא נשמעת כמו זמרת פלמנקו”. וכהן מוסיף: “כשאומרים מוזיקה מרוקאית אתה חושב לפעמים על משהו מאוד מוגדר, משהו עדין ונעים. אבל זוהרה היתה מאוד קשוחה. חותכת, לא מתייפייפת. אומרת את מה שהיא רוצה בקול שלה. ניסינו להקשיב לקול שלה, לשמוע מה יש בו וגם להבין מה הוא יכול להיות. מוזיקה שחורה למשל, בלוז”.
אווירה בלוזית כבדה מאפיינת את הביצוע של אלקיים והאנסמבל שלה לשיר “יא לגאדי זרבאן” (יא ההולך בחיפזון), שיר שאלפסיה הקליטה בישראל ומדבר על הכמיהה של עולי מרוקו אל הארץ שעליה חלמו. “מאוד התחברתי לשיר הזה”, אומרת אלקיים. “זוהרה שרה: ‘בואו נראה מה יש שם. סיפרו לנו שזה מקום יפה. כל החיים שלנו אנחנו כמהים להגיע לשם’. אני, מנקודת המבט שלי, שרה את זה סגי נהור. אני מכניסה פנימה את המרירות שאני מרגישה. המלים של השיר הזה כל כך מתוקות, כל כך תמימות. הם לא ידעו מה חיכה להם כאן. יהיה וידיאו בהופעה, והתבדחנו שאולי על רקע המלים התמימות נראה את התמונות הקשות. מהצד שלנו יש בהחלט תחושה של החמצה. האנשים האלה, הדור של זוהרה, רצו שיקשיבו להם, ועכשיו קצת מאוחר”.
לקראת ההופעה בפסטיבל העוד, אלקיים וכהן חיפשו זמרות מבוגרות, שיצטרפו אל אלקיים בת ה-35 וישקפו בקולן ובנוכחותן את דמותה של זוהרה אלפסיה המבוגרת, זו שחיה והקליטה (מעט מדי) בישראל. אחרי החזרה בירושלים, לפני כשלושה שבועות, אלקיים אמרה: “אני מחפשת את הנשים המבוגרות, אלה שאמרו להן ‘אל תצאו, אל תשירו’. נשים ששתקו כשהגברים היו שרים, למרות שיש להן יותר כישרון מוזיקלי, אבל הן נתנו לגברים את הכבוד. אני מחפשת אותן בפינצטה. זה לא קל. מצאנו אשה אחת ממוצא עיראקי שנשואה למרוקאי ומכירה את המוזיקה. אנחנו מחפשים עוד מישהי”.
בסוף השבוע שעבר אלקיים דיווחה שהאשה הנוספת נמצאה. “המליצו לי על מישהי ואמרו שהיא אשה מבוגרת. כשבאנו לפגוש אותה התברר שהיא בת 35. מה זה אומר על העדה שלנו”, צוחקת אלקיים, “שעל אשה בת 35 אומרים מבוגרת?”
סלון הדחויים
את סיפורן של שלושים השנים האחרונות בחייה של אלפסיה, מאז שעלתה לישראל ועד מותה ב-1994, חייבים להתחיל עם קופסאות הסרדינים המפורסמות, אלה שהופיעו בשירו של ארז ביטון. “ריח שיירים של קופסאות סרדינים על שולחן מתנודד בן שלוש רגליים”, כתב ביטון מתוך רצון להדגיש את הניגוד החריף בין ההצלחה של אלפסיה במרוקו לבין חיי הדלות שלה במדינת ישראל.
אלא שהדוקומנטציה הלירית של “שיר זוהרה אלפסיה”, עם החופש האמנותי שהיא מאפשרת, היתה הדוקומנטציה היחידה של הזמרת המבוגרת, והתיאור הבלתי נשכח של מראה צובט בלב וריח לא נעים נקשר לבלי התר בדמותה של אלפסיה. בני משפחתה של הזמרת מתרעמים על כך ומבקשים בכל לשון להעמיד דברים על דיוקם. “קופסאות הסרדינים האלה זה דבר שתמיד מרתיח אותי”, אומרת לורנס ברזלאי, נכדתה של אלפסיה. “הן לא היו בשבילה. סבתא אהבה בעלי חיים. היא האכילה את כל החתולים בשכונה. הבית היה פתוח וכל 600 החתולים בשכונה היו נכנסים ואוכלים.
“היא גם לא היתה ענייה ולא היתה בודדה”, ממשיכה ברזלאי. אלפסיה חיתה רוב שנותיה בישראל עם בן זוג, שאיתו לא יכלה להתחתן מכיוון שהוא היה כהן והיא היתה גרושה. “לבן זוג שלה היה קיוסק באשקלון ולא היה חסר להם דבר”, אומרת ברזלאי. “הטעות הזאת חוזרת בכל מקום. בכל מיני פרסומים של ארגונים שקשורים ליהדות מרוקו כתוב שהיא נפטרה בודדה. זה לא נכון. אין להם מושג. היתה לה משפחה צמודה אליה באשקלון, והיתה המשפחה של אחותה בירושלים, ואנחנו גרנו בבאר שבע והיא היתה אצלנו כל סוף שבוע שני”.
אין הרבה עדויות על ניסיונותיה הלא מוצלחים של אלפסיה להתמיד בעשייה מוזיקלית אחרי בואה לישראל. ברור לחלוטין שהממסד התרבותי הישראלי, שלא הכיר בתרבותם של יוצאי מדינות ערב והמגרב, היה עיוור לאמנותה ולמוניטין שלה ולא העניק לה שום תמיכה או אפשרות ביטוי. ברשותו של הבמאי חיים שירן יש כמה כרזות של הופעות מאמצע שנות השישים, שאלפסיה מככבת בהן. למשל: “ערב צפון אפריקאי” שהתקיים באוקטובר 1965 באולם מיטשל בירושלים, בהשתתפות אלפסיה “בשירים טונסאים, אלז’ירים ומרוקאים” והזמרת פני רוג’רס “בשירי עמים”. או כרזה מיולי 1964 שמזמינה את הקהל לתיאטרון נגה ביפו, ל”ערב עם כוכבי הזמר הצפון אפריקאי: זוהרה אלפסיה, סלימן אלמוגרבי, אליהו כחלאווי ובלאן בלאן”.
שירן, שראה את אלפסיה באחת ההופעות האלה (וגם זכה לראות אותה מופיעה בילדותו, בעיר מקנס במרוקו, בשנות הארבעים), אומר שהיא נעזרה באותה תקופה ביוסף בן ישראל, מנהל המדור למוזיקה מזרחית בקול ישראל, שהיתה לו השפעה רבה על התקבלותם של זמרים יוצאי מדינות ערב לתוך התרבות הישראלית. בן ישראל, בן 88 כיום, אומר שהקשר המקצועי שלו עם אלפסיה היה מוגבל. “לא אירגנתי לה הופעות, עזרתי לה כשיכולתי”, הוא אומר. אלפסיה הקליטה כאמור אי אלו תקליטים בחברה של האחים אזולאי, שנטע אלקיים מכנה “סלון הדחויים של המוזיקה הישראלית”, אבל אחרי כמה שנים בארץ היא ניתקה כל מגע עם תעשיית התקליטים וההופעות הממוסדות.
“כשהיא עלתה לארץ, ב-1964, לא היו אוזניים שיקשיבו לה”, אומר פרופ’ שטרית. “גם לא אצל יוצאי מרוקו. לא היה לה קהל חוץ מיוצאי פס, שהזמינו אותה למסיבות המשפחתיות שלהם. יש לה שיר שנקרא ‘זינה לישראל ז’ינה’, הנה הגענו לישראל. היא שרה על הכבוד שהיא נחלה עם בואה לארץ. זה מראה שהיא רצתה להשתלב. אבל אחרי זמן קצר היא נשכחה. לא היה לה קהל, לא היה לה אמרגן”.
אולי היא גם היתה מבוגרת מדי. היא היתה כבת 60 כשהיא הגיעה לארץ.
“אבל כוחה היה במותניה, קולה היה בגרונה”, אומר שטרית. “לא היה מי שידחוף אותה ויתמרץ אותה כדי שתביא את אמנותה לקהל הרחב. לכן היא נשכחה מלב ואחר כך נהפכה למיתוס”.
לקראת סוף שנות השבעים, אחרי ש”שיר זוהרה אלפסיה” ראה אור וארז ביטון התחיל לשתף פעולה עם שלמה בר ו”הברירה הטבעית”, נסעו ביטון ובר (ביחד עם המחזאי גבי בן שמחון) לבקר את אלפסיה באשקלון. “אז התוודעתי אליה וגיליתי אשה מדהימה”, אומר בר. “כשיצאנו ממנה וישבנו במונית החלטנו שאנחנו חייבים להתחיל לדבר. עד אז כל אחד מאתנו שתק. אבל אחרי הביקור אצל זוהרה אלפסיה החלטנו לעמוד מול הממסד האשכנזי ולדבר איתו בגובה העיניים. זאת היתה תחילת המרד. פתאום אתה רואה את האבות והאמהות שלך נמצאים בפינה מוזנחת, ואף אחד לא שם עליהם. פתאום אתה רואה את הגאווה שלך, את אלה שמייצגים אותך, נמצאים במקום של עוני, של שפלות. וכשאתה רואה את זה אתה לא יכול להמשיך לשתוק, כן? זה הרבה בזכות זוהרה אלפסיה”.
כשלורנס ברזלאי היתה נערה, סבתה כבר לא הקליטה ולא הופיעה, למעט הופעות במימונות. “בכלל לא ידעתי שהיא היתה זמרת”, אומרת ברזלאי. “בבית לא דיברו על זה, לא היו לנו תקליטים שלה, היינו בית מרוקאי מאוד אשכנזי. והיא לא אמרה שום דבר. לא סיפרה על המלך ולא על המעריצים שלה. שום דבר. היא היתה סבתא. סבתא רגילה.
“מתי זה התגלה?” ממשיכה ברזלאי. “בגיל 16 טסנו לדודה שלי בלוס אנג’לס, רק היא ואני (אלפסיה היתה אז כבת 70). ושם גיליתי שסבתא שלי היתה זמרת גדולה. דודה שלי העריצה אותה, ופתאום ראיתי אנשים ניגשים אליה ומנשקים לה את היד. היא פרחה שם, התחילה לשיר בכל מקום. יכולנו לשבת במסעדת פנקייק, עם כל האמריקאים מסביב, והיא פתאום מתחילה: ‘ילל ילל!’ בקולי קולות, עם מחיאות כפיים. נעשיתי כולי אדומה. אמרתי לה ‘מֶמֶה, שקט!’ אבל דודה שלי אמרה: ‘תני לה, She’s an artist, שתשתחרר”.
בניגוד לבית שבו גדלה ברזלאי בבאר שבע (אמה, אנט, היתה בתה של אלפסיה), בענף הירושלמי של המשפחה התגאו במורשתה של הזמרת ועודדו אותה לשיר. טליה עמוס, שאביה, אחיינה של אלפסיה, העריץ את זמרתה, מספרת שבביתם היו מדי פעם חאפלות מאולתרות בכיכובה של אלפסיה המבוגרת. “לפעמים”, אומרת עמוס, “היא היתה שואלת אותי: ‘יש עוגה?’ יש, אמרתי. ‘עם חשיש?’ דודה, אמרתי לה, איפה את חושבת שאת חיה? היא נאנחה: ‘אה, מה זה עוגה בלי חשיש?’. אני לא יודעת מי עשה לה באשקלון עוגות עם חשיש, אבל נראה שהיא הסתדרה. התפשרנו על וויסקי. אבל לפני שהיא היתה מתחילה לשיר, היו לפחות שלוש דקות של מחיאות כפיים. טק טק טק טק. עד שהיא לא היתה מכניסה את כל החדר לוויברציות, היא לא היתה מתחילה. היא היתה מוחאת כפיים, דופקת עם מזלגות, והכל בצורה מאוד מדויקת ומדודה. היא ממש שינתה את הוויברציות של החדר”.
המסיבות שעליהן מספרת עמוס התקיימו בתחילת שנות השמונים, כשאלפסיה התקרבה לגיל 80. כעשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר כמעט בת 90, חיים שירן ויוסף שטרית אירגנו ערב לכבודה באשקלון. “היא בקושי יכלה ללכת”, נזכר שטרית. “נדרשו ארבעה־חמישה אנשים כדי להעלות אותה לבמה. אבל למרות זאת היא התעקשה לשיר, ולא שירים עממיים אלא את השירה המקצועית ביותר”.
צילומי הווידיאו מהערב הזה, שהתקיים שלוש שנים לפני מותה, מבהירים שהשירה שלה כבר לא היתה במיטבה. פה ושם היא מזייפת. אבל החיוניות שלה מעוררת התפעלות. רואים אותה שרה בהגשה סיפורית עוד בית ועוד בית, כמעיין המתגבר, מתבדחת, מוחאת כפיים, מיטיבה את שיערה ואת כתר הזהב הנצחי שלה, מפריחה נשיקות, משכיבה את הקהל מרוב צחוק ובאופן כללי מולכת על הסיטואציה. האהבה היא סולטן ששולט, אבל גם לזוהרה אלפסיה לא היה חסר, אפילו כשהתקרבה לגיל תשעים.
“יש דבר אחד שהיא אמרה לי ואני לא אשכח לעולם”, אומר שלמה בר. “זה היה בסוף הביקור שלנו אצלה. כבר עמדנו ללכת, ואז היא תפסה אותנו בדלת ואמרה: ‘אל תשכחו אותי בבת אחת, תשכחו אותי לאט לאט'”.
תודה על המאמר אלי
שמעתי אז את הטענה שחברי הועדה ולא ראש הועדה בחרו בשיריו
שנינו מסכימים שזו טענה מגוחכת
חבל שזה מה שקרה
אגב הפעילות השבטית והדאגה לחברים גם שמדובר בתפקידים ציבוריים קיימת מאד וועדת ביטון זו רק אחת משלוחותיה
עדיין מעט מידי בידיהם של המזרחים
עדיין עיקר השליטה בידי המערביים
כך שעודד כרמלי לא צריך להיות מודאג
שירו של בוחבוט מעניין, גם האבחנה של כרמלי לגבי בנט הציניקן, אבל דבריו מעט עיתונאיים מדי לפתיח כתב עת, בטח כזה שהמנדט שלו הוא טרנס הומניסטי (בגיליון אבל שירים יפים שלו) (בכל אופן כתבתי רשימה על הגיליון שתופיע בחודש הבא, אני מניח).
יש איזה תחושה, משום מה, אפרופו ויזן ושחיטת סומק בכיכר העיר, וכעת ביטון, שמשהו ברדיפת הכבוד של צאצאי תפוצות צפון אפריקה ואסיה מעצבן יותר את המבקרים מאשר רדיפת הכבוד של משוררים אסתטיקונים (בדרך כלל צאצאי תפוצות בורשט) – למשל ישראל אלירז ז”ל, שדפק בראש לכל מי שכתב אין פעם בעיתון עם ספריו שיצאו שלוש פעמים בשנה, או דרור בורשטיין שספרו החיוור היעני הייקו נסקר כאן. נכון, ביטון הפך את העניין העדתי לקרדום לחפור בו ולהשיג כבוד ופרסים, אבל גם היה בו צורך = היתה חובה למצוא בדחיפות משורר כנאפה מקובל, והוא היה בשטח, וגם היה חלוץ בנושא. וסומק רודף כבוד – אבל הוא מעצבן יותר מאלירז נגיד כי הוא מצליח בכך – בניגוד לאלירז שמה שיצא לו זה בעיקר ספר שיחות טפשי עם גברת פנחס כהן, ואילו כאן צריך המבקר לשאול מה בחברה הישראלית זקוק לסומק כמשורר.
מה שמעניין – יותר מהניסיון לאפס את משוררי צאצאי תפוצות צפון אפריקה ואסיה, וכל העניין הזה שבאמת כבר יצא מכל החורים (אבל ממשיך להעסיק משוררים – כי למשוררים אין קוראים, רק אגו, ונושא המימונה מול הבורשט בלע את כל תשומת הלב המעטה שיש לשירה) הינו שירו של בוחבוט (וזאת בניגוד למאמרו בעיתון לאנשים לבנים חושבים על המזרח, “הארץ”, בו ניסה למחוק את שירת ביטון, כפי שניסה ויזן למחוק את שירת סומק, בזעם מופרז (קפץ להם הגן?) שאינו אפקטיבי. כי הגזמה (בשחיטה) מול הגזמה (בכבוד ורדיפת הכבד) אינם ביקורת. ביקורת צריכה לשמור על קור רוח.
הוא מצטרף לשיר אחר שלו שקראתי ב”עיתון 77″, העוסק בהעדר הביקורת, ולמעשה מציג מעין מאמר ביקורת בזעיר אנפין, בצורת שיר. אבל השיר הסאטירי (והדי מצחיק – הסצנה בספארי) מיומן. למשל:
רֵיחַ הִיפּוֹקְרִיטִי עָבֵשׁ שֶׁל
קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים צָף כְּשֵׁד
עֲדָתִי בֶּחָלָל
השילוב של חלל ועדתיות הוא מפתיע, והכנסת השד העדתי הנודע רק כדימוי, ולא כנושא, מצביעה על רגישות לשונית. הזעם עובר, וגם האירוניה.
יובל
גם אם רצה דודו לעשות הומאז קומי
היה צריך להתרחק מהשורות לאורך השיר ולא לכתוב צמוד
זה הופך את הקטע למגוחך ושקוף במטרתו סתם ללכלך
וזה אחד השירים הנהדרים של ארז ביטון
וכמו שויזן לא יכול היה לסומק
כך גם דודו
מעניין שפתאום המתקפה הופכת להיות בידי מזרחיים מתוסכלים
נאו בוחבוט הוא לא “מיזרחי ” .
למיטב ידיעתי הוא סיפר שהוא “חצי רוסי ” אלא אם כן הכוונה שהוא מיזרח אירופי .
אני תמה גם על ההתייחסות למוצאם הספציפי כביכול של מבקרים כמסביר את תכני ביקורתיהם
תמיהה מוצדקת, אבל בהתחשב בכך שכבר נשטפנו בכל הסיפור העדתי עד אבסורדום, אז הניסיון לנתק את הביקורת מהעניין עצמו, בעייתי. אם אנחנו כבר בבוץ, אין טעם להתלקק.
שירו של בוחבוט הוא המשך לקטילתו פעם (או פעמיים, לא זוכר) את ביטון על דפי “הארץ”. אבל הקטילה לא היתה מנומקת, וכך גם לא קטילתו של ויזן את סומק (פרט להסתמכות על הניתוח המבריק של ערן הדס את שירת סומק, הסתמכות שדמתה יותר לפלגיאט). השיר שהובא כאן, לעומת זאת, הינו ביקורת מנומקת, וגם שיר. הוא משתמש במטאפורות, בדימויים, באלוזיות, ולכן סיכוייו לשרוד טובים יותר מאיזה חבטה ב”הארץ”, גם אם זכתה לעשרת אלפים לייקים ושלושים אלף תגובות.
לדעתי שני השירים יפים, כל אחד בדרכו, של ביטון ושל בוחבוט.
לגבי ה”שד” – צריך לשים לב לדבר אחד – “הארץ”, שכיום בון טון לתקוף אותו, והוא מעוז שמאל אחרון, איבד עשתונות. כך גם המו”ל שלו. הטון נהיה היסטרי, ובהתאם הביקורות נהיו פתאום ביקורתיות וצועקות. העיסוק של העיתון במזרח-מערב הוא ציני, מיופייף, ונועד לצרכי טראפיק. העיתון מבקש לעבור לדיגיטל, ניתן להבין, ולכן שחיטות בכיכר העיר, בין אם של ויזן את סומק, ובין אם של בוחבוט את ביטון, או בוזגלו את דיקמן, מייצרות רייטינג. עם שלושת הקטילות אני מזדהה תוכנית, אבל הן מוגזמות, והשאלה היא הטון, הצורה.
צריך לשים לב לבמה. “הארץ” החל את הפסיכוזה המזרחית האחרונה (במנותק מהשירה של ערס פואטיקה, חלקה בהחלט טובה) ולכן אם בוחבוט שוחט את ביטון על דפי “הארץ” בלי לנמק, אם ויזן שוחט את סומק ופותח בעניין העדתי הם משחקים לידי המשחק הרייטינגי הציני של “הארץ” (ולא אכנס למוצא של עורכת מוסף “ספרים”, כי אז באמת עברתי את הגבול, אבל לא אכפת לי).
אז לא צריך לצעוק. אם סומק קיטשי וממחזר עצמו, וביטון הגזים בפרסום העצמי, אפשר לכתוב את זה, אבל בורסת השירה עולה ויורדת במהירות, ואין לה קשר הכרחי עם השירה עצמה.
על מבקרים מוכשרים (ויזן ובוחבוט למשל) וכל מי שמתכנן לקפוץ על העגלה המתדרדרת של “הארץ”, לא לשתף פעולה עם המשחק של המזרח הטוב והמזרח הרע, המזרח חמום המוח שקופץ לו הגן מול המזרח האסתטי, גם אם מחופשת לביקורת ספרותית. אם הוזמנה ביקורת שירה, יש לכתוב ביקורת שירה, מושכלת, קרת רוח, יכולה להיות מושחזת (אני האחרון שיתנגד) אבל לא אד הומינום, לא לגופו של אדם. הרי בסוף כל מתקפה של משורר על משורר, יושב שוקן עם נרגילה (אם לעשות אלוזיה למאיר אריאל) ונהנה מהטראפיק.
רוצים לחשוף את ביטון כרודף כבוד ואת הציניות ב”דו”ח ביטון” – סבבה, לחשוף ניצול ציני לצרכי שיווק לתוכנית הלימודים של בית הספר (מי רוצה להיות בתוכנית לימודים של בית ספר, אתם לא זוכרים כמה שנאנו ספרות ועד כמה השניאו עלינו שירה?) גם סבבה. אבל אפשר להפריד בין זה לבין ביקורת ספרות על ספר שירה חדש, או לפחות לנסות להפריד, חלקית.
ובעיקר יש לשים לב לציניות הראשית בעניין השד – זאת של “הארץ”, עם שלושת כתבי המזרח ב”גלריה” שישי. זאת פרובוקציה בסגנון ציפר, זאת אופנה, אין לזה חיבור לחיים, אין כאן חשבון נפש שמאלני אליטיסטי של ממש. רוב המשוררים מתחננים להיכנס ל”תרבות וספרות” של ציפרון, ואת הקטילות ב”הארץ” ספרים כולם קוראים. השאלה
ברח לי.. השאלה היא האם אין כאן משחק הגמוני (גם של ערספואטיקה, שבסופו של דבר מתים למצוא חן בעיני הממסד) במגרש ההגמוני? שהרי אין מבקר שירה ב”הארץ” ספרים ולא היה שם מבקר מעולם (אם לא מחשיבים, ואין סיבה להחשיב, את שוויצר החביב דאז, או את ה”שגריר שירה” בקר, שנשכח כלא היה, ובצדק). אין גם מבקר שירה ב”מוסף לתרבות וספרות”, כי לאור אינו מבקר שירה (הוא כותב באופן ספוראדי על דברים שהוא אוהב, ולעתים כותב יפה, אבל זאת לא ביקורת קבועה), ולברקוביץ’ ידידי מקו 45 ציפר מרשה לבקר רק במשורה לחליפין ובמשורה.
אז העיתון לאנשים לבנים חושבים ומנתחים מזרח צריך להחליט אם הוא רוצה ביקורת שירה או לא. אם כן – ימונה נא ויזן, או בוחבוט, או כרמלי, או ברקוביץ’, או כל מי שמתנדב לתפקיד הכפוי טובה. אבל המשחק הציני במשוררים המתקיפים משוררים אחרים, באופן ספוראדי, לפי המצב הרוח של העורכים המטורטרים על ידי הבוס להביא טראפיק – מזה לא תגאל שירתנו הצעירה, וגם הלא צעירה.
שמח לבשר שהאנתולוגיה הפואטית -מחשבתית “עורו -הישראלים ” בעריכת אמיר אור ובהוצאת “חדרים ” “.יצאה לאור .זוהי אנתולוגיה פורצת דרך בימים של הסתה גזענית -עדתית וקריאות להפרדה ואפרטהייד .
בין המשתתפים :העורך אמיר אור המשוררת נורית זרחי ,,המשורר טוביה ריבנר ,המשורר טוביה ריבנר, החוקר משה צוקרמן ,המחוקר יגאל בן -נון .ועוד רבים וטובים שקצרה ידי כרגע להזכיר את כולם ועימם הסליחה .אבל המיזם הוא לדעתי אחד החשובים ביותר בתולדות הספרות העברית.
אמרתי לך יובל שאני אוהב לקרוא אותך
בתשובה ראשונה לאלי אומר
בוחבוט זה שם צפון אפריקאי
חצי חצי אפשרי גם לציפר שאחראי לכל הביזיון יש גן מזרחי(טורקי אמרו לי פעם)
לענייננו אני מסכים עם רוב מה שכתב יובל
ביקורת ככל שתהיה שלילית מקובלת ואפשר להתווכח עליה
אני למשל מאד לא מסכים שהשיר ״ילדי העובדים הזרים״
עשוי מטפורות שחוקות
אחד השירים החברתיים הטובים ביותר שאני מכיר בכלל ואצל סומק בפרט
אני אומר לך זאת כמי שהתחבר לעומר המקצב והמוזיקה(היה מישהו שכתב שחסר מקצב בשירים
הנה הקישורית
https://youtu.be/YySHHld9jlE
לגבי השיר של דודו בוחבוט אני עדיין טוען שזה לא שיר
וזה אפילו הומאז גרוע ביותר
תודה דוד.
לגבי שירו של ניאו בוחבוט, לא מסכים. הוא מעניין. חריף, אבל זכותו. זה שיר-ביקורת, כלומר שילוב בין מסה ביקורתית לבין שיר. נכון שזה פרסונלי, אבל הזעם עובר.
לגבי הטוקבקים שלי קודם, מוטיבציות לקטילות, מזרח ומערב וכו’, וקטילות מזרח את מזרח, נראה לי שקצת קשקשתי. אובדן קור רוח.
אבל בכל מקרה – השחיטה של ויזן את סומק היתה טעות ספרותית, כי:
1. היא היתה צועקת ופרסונלית, וכך מחנה המשוכנעים וגם מי שאינם מתעניינים בשירה אמרו לעצמם שהבחור הכותב לא בפוקוס, וזה לא היה משכנע. ובביצה הספרותית – יודעים את הדברים ממילא. רצה המבקר לקלל ויצא מקלס – נתן פרסום לספר והגביר מכירותיו, בעודו מדמה עצמו מוריד בערך השוק של המשורר. גם הציג עצמו כחדשן ומי שחושף את סומק ברבים. בקיצור – החמצה. אז אני כתבתי קטילה מנומקת יותר, באתר זה, לפני שנים, ועם מעט יותר גוונים:
https://www.yekum.org/2013/08/%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%A7/
2. מרבית המשוררים ממחזרים עצמם. זה בלתי נמנע. מגיעים לאיזה פואטיקה מסוימת, ואז מביאים אותה למיצוי או זיקוק. נכון, אצל סומק התבנית קצת אדוקה, אבל זה לא שאבות ישורון או ביאליק שינו את הפואטיקה שלהם מהקצה אל הקצה. וגם אצל סומק, גם בשירה המאוחרת, לפעמים המטאפורות משתלבות בשיר, ולפעמים לא.
3. השיח ב”הארץ” מקולקל. השמאל צריך לתקן עצמו ולהתחיל מחדש, לא בזעם ורדיפת טראפיק בסגנון הפרובוקציות של “ספרים”, ולא קליין ואלפר ובום בום בום. כך ידע כל משורר ותדע כל משוררת, ששיתוף הפעולה עם הבמות הספרותיות של העיתון אמנם נותן חשיפה, בעידן בו לא קונים שירה, אבל המחיר הוא שיתוף פעולה עם משחק ציני של עיתון שבז לתרבות ומשחק בה (וזאת בניגוד לעמדתו הפוליטית שאני מעריך ומכבד). “ספרים” של בני מר היה גפילטע פיש דלוח ומת, מוסף סוציולוגיה, אבל “ספרים” של פרץ יהפוך ל”גלריה” – מוסף לפוליטיקת זהויות, טרנדים, פלוס קטילות. ציפר ממליך את חסן, חוגג עם הערספואטיקה, ספרים קוטל אותו (למרות שראובני היה זהיר, כי הוא עדין מטבעו). בקיצור – סנסציות עבור טראפיק.
כנ”ל המתקפות של בוחבוט על ביטון ב”הארץ” (לא השיר הזה). מבקר לא יכול לצעוק ולצרוח, כי אז לא שומעים. צריך לנמק. כנ”ל המתקפה של בוחבוט על אמיר אור לפני כמה חודשים ב”הארץ” ספרים כשהגפילטע פיש בני מר עוד שלט היתה מיותרת אף היא. לא הקטילה, אלא העדר הנימוקים.
כנ”ל מתקפתו של בוזגלו על דיקמן – הסכמתי עם הרוב, אבל השחור-לבן המוחלט היה לא רציני, ולכן בא זנדבנק (השייכת לאסכולת התרגום של בוזגלו יותר מאשר לחצץ המיושן של דיקמן, מנור וכו’) והעמיד את הדברים בפרופורציה.
וחבל – כי שלושת המתקפות חשובות תוכנית, ולשלושת המבקרים יש מה להגיד ואני אף מזדהה חלקית עם הביקורת, אבל הבמה הגרועה כיום, של “הארץ” רודף הסנסציות, ושל “ספרים” המחפש כיום טראפיק בכל מחיר בהוראת הקודקודים, בעייתית.
לעומת זאת גם שנים של אמיר בקר והשטויות החביבות והמהללות כל ספר ב”ספרים” היו סתם, חסרי אימפקט, ושוויצר לפניו. ביקורת זה מקצוע (אמנם בלא תשלום או כמעט בלא תשלום) וזאת חוסר אחריות מקצועית להפקיד ביקורת בידי מי שמהלל הכול מתוך אדישות, או מי שקוטל מתוך זעם ושנאה.
אז יש צורך בביקורת שירה קוטלת ומחייבת, אבל על המבקר לשמור על קור רוח, לנמק, וזאת כדי שיהיה אפקטיבי (ואלף לייקים וחמש מאות תגובות שמקליד מחבר המאמר אינם אפקט).