shira-festival

מאת אלי אשד

בימים אלו מתקיים בתל אביב פסטיבל תל אביב, בעריכת עודד כרמלי ודוד ניאו בוכבוט. נראה כי פסטיבל זה מתקיים על רקע מאבק בין חבורות ספרותיות בעלות אידאולוגיה ספרותית מנוגדת לחלוטין.

לעת עתה, בראשית המאה ה-21, ישנן שתי חבורות ספרותיות בעולם הספרות הישראלי שיש להן אידיאולוגיה ברורה ומוגדרת היטב ואפשר אף לומר – לוחמנית.

תוצאת תמונה עבור ערס פואטיקה

קבוצת “ערס פואטיקה” עם המנהיגה עדי קיסר (מימין)

מדובר בקבוצת “ערס פואטיקה” בהנהגת המשוררת עדי קיסר, ובהשתתפות שלומי חתוכה ואחרים. האידיאולוגיה הספרותית של הקבוצה מושתתת על “המזרחיות” מבית היוצר של המשורר סמי שלום-שטרית. לפיה, אנשי הקבוצה מגדירים את עצמם כ”מזרחיים” ודוחים את המערב  “האחר”, ובאופן מיוחד את הקולקטיב שאותו הם מכנים “האשכנזים”.

זוהי אידאולוגיה שהגיעה לשיא של פרסום לאחרונה ב”פסטיבל אשדוד לשירה” שהיה חגיגה של “המזרחיות בשירה העברית”. לפסטיבל זה הוזמנו גם כמה משוררים “אשכנזיים” (או לפחות שזיהו את עצמם ככאלה), אולי כדי שלא יגידו שהפסטיבל גזעני במהותו. עם זאת, מסיבות שנותרו בלתי-מובנות, נדחו משוררים אחרים שהיו צריכים להיות שם (וסירבו לזהות את עצמם כ”אשכנזים”) כמו גדול יוצרי העיר אשדוד, יותם ראובני.

Image result for ‫הבא להבא‬‎

הקבוצה השנייה היא “הבה להבא” בראשות עודד כרמלי. קבוצה זאת מקדמת אידאולוגיה “מודרניסטית” על בסיס רעיונותיו של המבקר והעורך גבריאל מוקד. זו מאופיינת בקווים טרנס-הומניסטיים, אידאולוגיה הקוראת לטרנספורמציה טכנולוגית של המין האנושי, הדוחה כל הבדלים בין קבוצות כמו “אשכנזים “ו”מזרחיים” כפרימיטיביים במהותם, ושמה על נס את התקדמות המין האנושי כולו אל חיי האלמוות.
עודד כרמלי, מנהיג קבוצה זאת, הוא אחד מהאנשים העומדים מאחורי פסטיבל תל אביב, המתקיים מדי שנה. כעת גם הוא מואשם בתל אביביות אגוצנטרית מתנשאת, ובדחייה גורפת של יוצרים ומשוררים שונים מן “הפריפריה”.
ישנן גם קבוצות נוספות כמו הקבוצה העומדת מאחורי כתב העת “עמדה” בראשות המבקר עמוס אדלהייט ןהמשורר אריק א. לכאורה יש לה לקבוצה זאת אידאולוגיה מודרניסטית לוחמנית מאוד, היוצאת מבית מדרשו של מוקד, אבל אנו שומעים עליה פחות ופחות.  קיימת גם הקבוצה של כתב העת “הו” בעריכת דורי מנור, ולצדה קבוצת “כתובת” הירושלמית בהנהגת גלעד מאירי. וישנה קבוצת “משיב הרוח” בהנהגת אליעז כהן, ובה משוררים דתיים לאומיים, ושמה דגש על שירה דתית ועל מה שבין אדם ואלוהיו.

אבל בשיח הספרותי הקיים הן בולטות פחות, אולי כי האידאולוגיה החברתית הלא ספרותית שלהן אינה ברורה דיה.

לכל הקבוצות הללו יש היתרון שהם נותנים לחבריהם, עוצמה שאין למשורר האינדיבידואל הבודד, דבר המכניס אותו לתוך שיח קיים ומעניק לו קשב וביקורת שאין למשורר כאינדיבידואל.

ולכך תורמים הפסטיבלים כמו פסטיבל תל אביב תרומה גדולה.

לפניכם אפוא ריאיון עם המשורר דוד ניאו -בוחבוט באשר לפסטיבל.

אלי: איזה יוצרים וסופרים  קלאסיים מעניינים אותך במיוחד?

דוד ניאו בוכבוט

דוד ניאו-בוחבוט: משירת ימי הביניים, תור הזהב של יהדות ספרד, עבור במשוררי דור התחייה: ביאליק, שמעוני, טשרניחובסקי, ז’בוטינסקי (תרגומיו לאדגר אלן פו הם שיא מופתי של יופי וליטוש) ויעקב כהן. מהאסכולה הניאו סימבוליסטית של שנות ה-30 וה-40 ולאחר מכן דור הפלמ”ח, יש בי הערכה אדירה לשלונסקי, אלתרמן ורטוש. לצד השתאות מן הנוסחים העצמאיים, הקשוחים והנועזים של אצ”ג ואבות ישורון.

מדור המדינה, דליה הרץ של “מרגוט” היא משוררת עברית מבריקה, שמתעלה בחדות חושיה הלשוניים והמוזיקליים ומתבלטת בניסוייה השיריים הנועזים על רוב ממשיכותיה במודרניזם העברי. באותם ניסויים מעולים, הצליחה לכונן הרץ את הווריאציה המוצלחת ביותר, לטעמי, של נוסח ה”חרוז החופשי”.

דוד אבידן הוא גאון וירטואוזי, מאיר ויזלטיר המוקדם – ניחן בתבונה גסה, מאלפת. אהרן שבתאי הוא קלאסיקן עברי גדול. וכמובן: נתן זך, ישראל פנקס, הרולד שימל, שלמה זמיר. אלה הם היוצרים העבריים הקלאסיים והמודרניים שמעניינים אותי במיוחד, והשפעותיהם – השפעותיי; מופת שירת העולם בדגש על השירה הרוסית, הצרפתית ובעיקר – האנגלוסקסית: מפושקין ועד מאיאקובסקי, מאדגר אלן פו עד ת.ס אליוט, מקולרידג’ ועד בודלר.

אלי: איזה יוצרים עכשוויים מעניינים אותך במיוחד?

בוחבוט: במרחב העכשווי של השירה העברית, אני מעריך מאוד את שירתם של יונתן לוי, שלום רצבי, ציפי שטשוילי, טינו מושקוביץ, אנה הרמן ושגיא אלנקווה. כמו כן, אני מוצא כישרון בחלקים משירתם של אייל שלום ואופיר משרקי.

*Image result for ‫עודד כרמלי‬‎

עודד כרמלי

אלי: איך נוצר הקשר שלך עם עודד כרמלי, השותף שלך בארגון פסטיבל תל אביב, הידוע גם כעורך כתב העת “הבה להבא “?

בוחבוט: התקשורת שלי עם עודד החלה עוד כאשר פעלתי כמבקר שירה. הוא נהג להחמיא לי מפעם לפעם על כל מיני רשימות שלי שקרא בעיתון, ואני הערכתי את שירתו המוקדמת והזדהיתי עם עמדתו האתית כפי שנוסחה בכתב העת “כתם”, שערך לצד יהודה ויזן.

שנינו גדלנו, ברמה הרעיונית והסימבולית, על ברכיו של פרופ’ גבריאל מוקד, ועל האמונה שחשוב לנסח עמדה אתית בהירה באשר לשירה, לא להסתפק בבינוניות ולא להיכנע לשום טרור רלטיביסטי.  כבר אז ידעתי, שגם אם יש אי אלו פערים בכל הקשור לטעמנו השירי, לבו של עודד נמצא במקום הנכון. פרסמתי רשימת ביקורת אוהדת יחסית על כתב העת “הבה להבא” שאותו הוא עורך, ולאחר מכן פרסמתי ביקורת נוספת, שבה חזרתי מעיקרי הדברים והודיתי בפני הקוראים שנראה כי מעט הפלגתי בשבחים. בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר מעולם השירה, שהיו קרוב לוודאי בוחרים להיעלב, לנתק קשרים ולנטור טינה – כרמלי ספג את זה כמו מענטש.

כמה חודשים לאחר מכן, הוא פנה אליי שנרים ביחד אירוע חגיגי שבו נציין 30 שנה למותה של יונה וולך. שיתוף הפעולה בינינו היה יעיל ונפלא, ראינו עין בעין. האירוע היה הצלחה גדולה. מאות אנשים הגיעו והיה מלא עד אפס מקום. לאחר מכן, עודד פנה אליי והציע שנערוך ונפיק יחד את “פסטיבל תל אביב לשירה”, שכבר נערך בעבר על ידי יהודה ויזן, החרוץ והבלתי נלאה. נעניתי להצעה בחיוב והפסטיבל נחל הצלחה אדירה. באפס תקציב ובהתנדבות מוחלטת, הרמנו פסטיבל שירה ענק ומרשים, שמשך קרוב ל-1000 איש ונמשך על פני שלושה ימים.

אלי: אתה עצמך  קשור גם לכתב העת שלו “הבה להבה”, ולאידאולוגיה הטרנס-הומניסטית שלו?

בוחבוט: למעט שני שירים שלי שרואים אור בגיליון החדש – איני קשור בשום צורה לכתב העת “הבה להבא”.

אלי: מה התפיסה שעומדת מאחורי פסטיבל תל אביב?

בוחבוט: בניגוד מסוים למה שנוהגים לחשוב אלו הרואים בעצמם אנשי תרבות-עילית, אנינים וחמורי סבר, האמונה הבסיסית שמנחה אותנו כעורכי הפסטיבל היא שעיסוק רציני, עמוק ומאתגר בשירה יכול להיתפס גם כמלהיב ועכשווי (גם כשלא מדובר ביונה וולך ו/או בקהל של מביני עניין בלבד). אנחנו מאמינים שיש מספיק אנשים שזכאים לאירועי שירה איכותיים, מצוינים, נפלאים ומעוררי מחשבה, שמשלבים בין חוויה שיש בה עומק אינטלקטואלי לבין אווירה שהיא מעט סקסית ולילית יותר, כזו שמצליחה לשלוף את השירה מן הספריות השוממות ובתי הקפה המינוריים, מבלי לחולל זילות והזניה, מבלי להפוך אותה לפופ רדוד וחנפני – זה מה שאנחנו עשינו ונעשה ב”פסטיבל תל אביב לשירה”.

אלי: איזה חיסרון הפסטיבל בא בעצם למלא בעולם התרבות שלנו? מהן השאיפות שלכם לגביו?

בוחבוט: צריך להבין: “פסטיבל תל אביב לשירה” לא עוסק באפליות מתקנות, במפגנים חלולים של כוח, בפוליטיקה קטנה של שמור – לי – ואשמור – לך. כל אדם שמוזמן לפסטיבל מוזמן על תקן עצמו בלבד, תוך התמקדות בכישרונו, בהישגיו, או בקיצור: במה שיש לו לתת. אנחנו עושים כבוד לאלו שהרוויחו אותו ביושר. אנשים כמו שלמה זמיר, שלום רצבי, אהרן שבתאי ויונתן לוי. אצלנו אין אייקונים עדתיים, תרבותיים או פמיניסטיים. אצלנו יש אנשי ספרות. גולת הכותרת היא שהפסטיבל שלנו לא משחק משחקים, לא מתחנף לאופנות השולטות, לא נענה לצווי הפוליטיקלי קורקט, לא מוכן להקריב את השירה והאמנות על מזבח הפוליטיקה של הזהויות. לא “מנגיש” שום דבר, לא אינפנטילי ומצד שני – לא כנס אקדמי.

דבר נוסף שחשוב להדגיש: ממחויבותנו לשיח ספרותי אינטליגנטי לא נגזר שאנו מסתפקים בפסטיבל העומד על האינטלקט בלבד. בפסטיבל שלנו משתתפים לא רק אנשי-ספרות, אלא גם מבכירי השחקנים והמוזיקאים בארץ. חיבור זה הופך אותו להפנינג מתמשך, חגיגה של אנשים שמדברים את אותה השפה, מפגש מחכים וחגיגי שלא יכול היה להתרחש אלא בנסיבות האלה.

– אני מאמין ברוח האדם, בכישרון ובמצוינות האנושית. כל פעולה שבאה לצבור כוח והכרה מבלי להפגין את המצוינות הזאת, ומבלי להשיג הישגיים משמעותיים, מעידה על מסכנות, עליבות ואוזלת יד.

אלי: אי אפשר שלא לשאול מה אתה חושב לגבי פסטיבל העיר אשדוד שעורר תשומת לב ממש לאחרונה? האם אתה מקבל את האידאולוגיה העומדת מאחוריו?

בוחבוט: יש חשיבות לפסטיבלים שעושים כבוד אמיתי למילה העברית הכתובה ומושכים אוהבי שירה ושוחרי תרבות מן הסיבות הנכונות – של אהבת השירה – ולא כמיצג כוחני אלים שמבוסס על הזדהות עדתית משסה ומתבדלת, שתחת הצידוק הנבזה הזה, של נאמנות לאג’נדה המזרחית, בחרה שלא להזמין לפסטיבל את יותם ראובני, מהחשובים והמוכשרים שביוצרים האשדודיים לדורותיהם. ומדוע? מפני שאינו משרת את האג’נדה הכללית של אותה תנועה פוליטית מקורנפת, שיכורת-ההון-הסימבולי-החדש. (ככל הנראה הכוונה לתנועת “ערס –פואטיקה”  והאנשים שעומדים מאחוריה א”א).

חרפה כזו הופכת ללגיטימית רק בעידן שבו העיסוק הישראלי בתרבות מסתכם בהצצה חפוזה על תעודת הזהות של הכותב. אצלנו זה לא יקרה, כי אנחנו בפסטיבל תל אביב לשירה, כפי שכתבנו במניפסט של הפסטיבל שעבר:  “לא משתמשים בבני אדם כרקע וחומר להכללות. אנחנו נמשכים ליוצרים גדולים, נמשכים לרוח האדם. אנחנו גאים לומר שכל משתתפי פסטיבל תל אביב לשירה, הוזמנו ויוזמנו לפסטיבל על תקן עצמם בלבד. אף אחד מהם לא הוזמן לפסטיבל על תקן מישהו שמייצג משהו, כסטיגמה נוספת בפוליטיקת הזהויות הנדושה, הרדודה, האלימה והממוסחרת.”

אלי: איזה יוצרים מאלו שהופיעו שם היית מזמין לפסטיבל תל אביב?

בוחבוט: אומר לך את מי לא הייתי מזמין. לגבי התקרית הספציפית  עם מואיז בן הראש (משורר “מזרחי” הידוע בדעותיו הקיצוניות נגד קבוצה המכונה בפיו “האשכנזים”, שסולק מהפסטיבל שבו היה אמור לדבר. זאת, מאחר שפרסם הערה בפייסבוק שה”אשכנזים” הנ”ל מקבלים כספי פיצויים על השואה כדי להגר עמם לברלין, מולדת השואה. א”א). אומר כך: לא הייתי מסלק משורר בגלל פליטת פה פוליטית, תהיה אומללה ומכוערת ככל שתהיה. מצד שני, מלכתחילה גם לא הייתי מזמין משורר להשתתף בפסטיבל בגלל פליטת פה פוליטית אומללה ומכוערת, או אסופה של פליטות פה כאלו, שבמקרה נאספו והוגשו בתבנית שירית. נתן זך, משורר עברי גדול, התבטא בעבר בצורה לא פחות חמורה מבן הרוש. לא הייתי מעלה על הדעת להדיח אותו בשל כך מהפסטיבל. לכן, הטעות המהותית אינה בהדחה של בן הרוש, אלא בזימונו הראשוני.

עד כאן בוחבוט. מבחינתנו שני הפסטיבלים -פסטיבל תל אביב ופסטיבל אשדוד לשירה שניהם  – הם ביטוי לרוח חיה בשירה העברית, רוח חיה דווקא בגלל שמאחוריהן עומדת אידאולוגיה  ותפיסת עולם חיה, עקשנית ואקטיבית. הציבור מוזמן לבקר בפסטיבל תל אביב ובפסטיבלים אחרים מסוגו.

ראו גם:

התוכנייה של פסטיבל תל אביב

דף הפייסבוק של פסטיבל תל אביב

שירים של דוד ניאו -בוחבוט

דף הפייסבוק של דוד ניאו-בוחבוט

shira-festival

7 תגובות

  1. תוכניה של פסטיבל תל אביב מיום שני ואילך :
    ————-
    קצת דם לקינוח הדבש: 50 שנה ל”דברים” של יונה וולך
    20:00 ברדיו אי פי ג’י בי (שד”ל 7)
    בהשתתפות: הלית ישורון, יגאל סרנה, רוני סומק, גבריאל מוקד, תמר גלבץ, נוית בראל
    מנחה: בועז כהן
    משחק: יעל אבקסיס
    מוזיקה: נינט טייב, הילה רוח
    כניסה: 20 שקלים
    אנחנו גבר ואישה / בלתי מתגרשים: 40 שנה ל”פואמה הביתית” של אהרן שבתאי
    22:00 באוצר (הר סיני 1)
    בהשתתפות: אהרן שבתאי, ננו שבתאי, שרון אס, טינו מושקוביץ, אפרת מישורי
    מנחה: עפרי אילני
    מוזיקה: יעל בירנבאום
    כניסה: 10 שקלים
    שלישי, 27.12
    —————-
    אני עדיין סופה בדרגה אפס / כמעט נשימה: 30 שנה למותו של דן פגיס
    20:00 ברדיו אי פי ג’י בי (שד”ל 7)
    בהשתתפות: מנחם בן, צור ארליך, נועם פרתום, נועה שקרג’י, דורי מנור
    מנחה: אורין מוריס
    מוזיקה: שם-טוב לוי
    כניסה: 10 שקלים
    לבדוק אם אין מת / אוחז בציצת שערי: מופע מחווה למשורר שלום רצבי
    22:00 בנסיך הקטן ברש”י (רש”י 17)
    בהשתתפות: שלום רצבי, יהודה ויזן, איה אליה, שמעון צימר
    מוזיקה: עדיה גודלבסקי
    כניסה: 10 שקלים
    רביעי, 28.12
    —————
    לאלף עזאזל המחסור הזה שגורם לנו לא להיות אלוהים: פרננדו פסואה וכל חלומות העולם
    20:00 ברדיו אי פי ג’י בי (שד”ל 7)
    בהשתתפות: נורית זרחי, רחל חלפי, יובל אלבשן, גיא פרל, יורם מלצר
    מנחה: עודד כרמלי
    מוזיקה: “אוטוביוגרפיה של איש שלא היה”, מופע מוזיקלי מכתבי פרננדו פסואה
    מאת אן אליזבט וג’וזף שפרינצק
    כניסה: 10 שקלים
    קדוש קדוש קדוש!: ערב שירה פסיכדלית
    22:00 בהוסטל 51 (יהודה הלוי 51)
    בהשתתפות: סער יכין, אבנר עמית, אלונה קמחי, תומר פרסיקו, נדב נוימן, חדוה הרכבי
    מנחה: פטיה פתאח (פיוטר שמוגליאקוב)
    מוזיקה: להקת “לילה”
    דימויים פסיכדליים: נדב דירקטור
    כניסה: 10 שקלים
    חמישי, 29.12
    —————-
    סוףסוף לאינסוף: ספקטקל עברי עכשווי! מופע הנעילה של פסטיבל תל אביב לשירה, בהשתתפות הקולות המקוריים, האיכותיים והחזקים ביותר בשירה העברית העכשווית
    20:00 בתדר (בית רומנו, דרך יפו 7)
    בהשתתפות: יונתן לוי, שגיא אלנקוה, הילה להב, יואב עזרא, אופיר משרקי, עומר ולדמן, שירה חורש, אייל שלום, אמיר מנשהוף
    מנחה: ג’רמי פוגל
    מוזיקה: זואי פולונסקי, להקת “ועדת חריגים”, רות דולורס וייס
    DJ: ליבי איידול
    + שוק שירה של ספרים וכתבי עת בהשתתפות הבה להבא, מעין, ברחש והוצאות נוספות
    הכניסה חינם

  2. בהקשר לעניין הפסטיבל באשדוד שווה לצטט ממאמר חשוב שהופיע בעיתון “הארץ ”
    לגבי אחד כמכותביו במאי בשם רון כחלילי שמתגלה יותר ויותר כמי ששוצף משינאה למי שלא “בשבט ” המדומיין שלו ועושה זאת בתגובה לגזענות שהוא מוצא אצל אחרים אבל מתברר שהוא בעצם תומך בה בלב שלם. זה מה שהוא רוצה והוא מייחל לכמה שזיותר ממנה
    אז אם מר כחלילי הוא גזען שתומך בגזענים מי הוא שישמיע דברי ביקורת בכלל כנגדם ?
    הוא בסך הכל ממשיך את פועלם תוך העמדת פנים של “ביקורת …
    רון כחלילי עד רוגל אלפר – הגזענות כתרבות
    מאת דורון קורן
    http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.3171895

    “אחרי שהולעטנו במונחים סוציולוגים פלקטיים עד מיאוס כמו “הגמוניה אשכנזית” ו”פריבילגים” ו”אליטות”, אחרי שעסקני־קיפוח מזרחיים תוקפניים מנסים להפוך את התרבות העברית המופלאה שנוצרה בארץ — מתוך מיזוג כל הגלויות והטעמים ומתוך התנערות מכל גלות — ל”תרבות אשכנזית”, הגיע הזמן לקרוא לקמפיין המזרחי הזה בשמו: גזענות.

    כאשר רון כחלילי (למשל במאמרו ב”הארץ” מ-24.11) רואה “הישג אדיר” בכך שהדור המזרחי החדש “לא מנסה להשתכנז” ומתגורר ב”מרחבים מזרחיים הומוגניים” דוגמת אשדוד ונתניה, זו עמדה גזענית (שאין לה כמובן שום אחיזה במציאות מעורבת־העדות כיום). וכשכחלילי קובל על כך שעדיין למרות הכל “השבט המזרחי לא מתפקד כשבט”, ועל כך שהשבט עדיין “דורש להיקרא ישראלי”, ועל שאינו מבצע את המתבקש — “קראתם לנו מזרחים? עכשיו נהפוך עליכם את הדלי על הראש” — זו גזענות בוטה. כחלילי שופט את הדברים אך ורק לפי העדה שממנה באו, רק לפי הגזע.

    על תדר דומה משדר המשורר מואיז בן הראש, למשל בדברי הנאצה הבורים והמתנשאים שכתב נגד אשכנזים בפוסט על פסטיבל השירה המזרחי באשדוד: “עשו מחווה לאלתרמן, השלאטר של השירה האשכנזית ועוד מתלוננים. שייקחו את קצבאות השואה וילכו להשתכר בברלין”. זה היה בתגובה למאמר של אריאנה מלמד, בת אשדוד, שמחתה על ש”אין כניסה לאשכנזים” בפסטיבל. בן הראש לא הבין למה מלמד ודומיה לא מסתפקים בכך שיוקרא בפסטיבל שירו של אלתרמן, “ריצתו של העולה דנינו” (שיר שהתקומם נגד מבחני הכשירות הגופנית המחפירים שנעשו בזמנו למועמדים לעלייה ממרוקו — אבל גם אלתרמן הזועק נגד גזענות הוא לא יותר מאשכנזי). ובכלל, בן הראש, אטום מכף רגל ועד ראש בזפת הטינה המזרחית, לא מבין למה האשכנזים פוצים פה ולא חוזרים לגרמניה עם כספי הפיצויים של השואה. כמה מכוער.

    מכוערת היתה לכן גם המחאה של עשרות אנשי הרוח שיצאו להגנת בן הראש — בהם פרופ’ חביבה פדיה, ד”ר הני זוביידה והזמרת מרגלית צנעני — לאחר שיו”ר הפסטיבל ומייסדו, מוטי מלכא האשדודי, החליט לבטל את השתתפותו בשל אותו פוסט. מילא הקלישאות הכוזבות במכתבם של אנשי הרוח, דוגמת “הפעולה של מלכא מהווה המשך ישיר של מאבק הממסד האליטיסטי להשתקת הקול המחאתי של מיטב הסופרות/ים והמשוררות/ים בישראל” — אבל איך זה שהחותמים לא טרחו לצרף למכתבם הסתייגות כלשהי מדבריו המתועבים של בן הראש? כי ככה זה: בתרבות ספרותית שהפכה כולה לפוליטיקה עדתית, בן הראש הוא “מיטב המשוררים/ות” ואלתרמן הוא רק “שלאטר” (השיבוש במקור).

    ועוד לא הזכרנו את סמי שלום שטרית, המנהל האמנותי של אותו פסטיבל שירה, שבראיון לרגל האירוע אמר שהוא בטוח בהצלחתה של המהפכה המזרחית, שכן “בארץ, המזרחים הם 50% ויותר. אם מורידים את החרדים האשכנזים, יש פה מיעוט אשכנזי חילוני קטן ביותר. אולי 20%”. קבלו גזענות בלבוש סטטיסטי. עוד 20 אחוז למנאייק.”

    7

  3. לגבי רון כחלילי .צפיתי בכמה פרקים שהוא עשה על תולדות ארץ ישראל בתקופה הפריסטורית שהיו יפים.הוא הצליח להרוס את הרושם עם פרק פלגני מסדרה שאיני זוכר על שמה על קבוצה שאותה הוא מכנה “אשכנזים ” שמטרתו להראות כמה “אותם “אשכנזים ” נירדפו בילדותם בידי “מזרחים “. הרושם שנוצר הוא שהמטרה של הפרק היא לעורר שינאה הדדית . לא מובן לי האיש ולא מובנת לי הפסיכולוגיה שמתגלה אצלו יותר ויותר כמי ששוצף משינאה למי שלא “בשבט ” המדומיין שלו ועושה זאת בתגובה לגזענות שהוא מוצא אצל אחרים. אבל מתברר שהוא בעצם תומך בה בלב שלם.. זה מה שהוא רוצה והוא מייחל לכמה שזותר ממנה.
    חבל שמר כחלילי שלא שכח שום דבר גם לא למד שום דבר מההיסטוריה שהוא תיאר בצורה יפה של ארץ ישראל.

  4. מר אשד, אני מזכיר לך שמושא הראיון הוא אחד מעורכי פסטיבל תל אביב לשירה, לא אשדוד, כנראה התבלבלת. החידוש בראיון שלך הוא שנחשף כאן למעשה לראשונה סיפור סוף דרכו של בוחבוט הצעיר כמבקר שירה. מסתבר שהאחראי לסוף דרכו כמבקר שירה הוא עודד כרמלי ששלח לו מכתבי תגובה על רשימותיו עד שהשניים חברו יחד לעריכת הפסטיבל ומבקר השירה גווע. חבל. אין הרבה מבקרי שירה שקדנים ומעמיקי קריאה ובוחבוט הצעיר יכול היה להתפתח להיות אחד כזה. כמובן שברמה האישית עדיף תמיד לחבור לאחרים מאשר להישאר אינדיבידואל. זו הדרך שבה הרוב בוחרים.

  5. מר אילן ברקוביץ’ הוא אחד ממבקרי השירה של עיתון “הארץ”.ואנחנו תמיד שמחים לקרוא את הערותיו המעמיקות כאן ב”יקום תרבות “.
    עובדתית ההערה על המשוררים והקבוצות ש”שברמה האישית עדיף תמיד לחבור לאחרים מאשר להישאר אינדיבידואל. זו הדרך שבה הרוב בוחרים.” במציאות לא.רוב המשוררים אינם חברים ואינם משתייכים לשום קבוצה.אלא רק מיעוט מזערי ביותר .אם יש נניח אלף מפרסמי שירים בישראל .אולי עשרים מתוכם משתייכים לקבוצות הקיימות.

  6. ברשותכם, נכבדיי, אסיר לרגע את כובע עורכת הלשון והסגנון של האתר הזה, ועמו את כובע מבקרת השירה המפרסמת כאן אחת לשבוע את הפינה “השילוש הקדוש” (השבוע – שלושה שירי פרידה חדשים מאת דפנה שחורי).

    כעת קל לי לומר שאין בעיניי דבר המסרס את השירה יותר מאשר העיסוק בפסטיבלי שירה ובפוליטיקה העומדת מאחורי כל אחד ואחד מהם.

    כנ”ל באשר לפירוט נקודתי של “החבורות הספרותיות”.

    בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים צבועי שיער ולב וליחצנים אגרסיביים, העיסוק בכל אלה מגחיך עוד יותר את מצב העניינים.

  7. אולי אבל אין מה לעשות המשוררים שמעוררים כיום עניין בכלי התקשורת הם אלו שיש להם מה לאמר בענייני דיומא ורצוי מעניין ככל האפשר.אלו שמזהים את עצמם ען נרצה עם הנביאים הקדומים שדיברו על ענייני פוליטיקה ואידיאולוגיה בצורה שירית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − אחד =