שירים והערה – דוד ('ניאו') בוחבוט

"מַדּוּעַ עַל שְׂפָתַי כִּכְפוֹר יִקְפָּא נִיבִי

עֵת אֶתְבּוֹנֵן פִּתְאוֹם, כִּי יְשִׁימוֹן סְבִיבִי?.."

בְּמִי לְהִתְקַנֵּא

(דָּוִד שִׁמְעוֹנִי)

בְּיוֹם שַׁבָּת לֹא מְתֻרְבָּת

מָרוֹקָאִיּוֹת זְקֵנוֹת

עוֹשׂוֹת קוֹלוֹת

מְקַלְּלוֹת.

בְּמִי לְהִתְקַנֵּא בִּבְדִידוּתְךָ

וְאֵין מַעֲנֶה.

עִם מִי אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְפַּצֵּל

מִתּוֹךְ דְּמוּתְךָ.

הַמַּחְשָׁבָה גּוֹרֶרֶת חֲלוּפוֹת

שׁוּרַת בָּנוֹת יָפוֹת

תּוֹעוֹת בְּנֶשֶׁף נַפְשְׁךָ.

בְּמִי לְהִתְקַנֵּא

כְּשֶׁאַף אֶחָד עִמְּךָ לֹא שָׂח. וְאֵין אַתָּה כְּלָל מְבֻדַּח

מֵימֶיךָ הַקָּשִׁים. וְאֶת מִי לְהַאֲשִׁים?

הִנֵּה. הִנֵּה.

מְצָא תְּשׁוּבָה כְּשֶׁ תִּמְצָא

מִי שֶׁ… הוּא!

לְהִתְקַנֵּא.

*

שִׁפְשׁוּף הָאֲבִידָן

בַּקְבּוּק הַתַּפּוּחִים

רֵיק עַל הַמַּדָּף

כְּבָר כַּמָּה יָמִים

שְׁלֵמִים.

הַצַּו הַיָּרֹק שֶׁל הַצָּבָא

מִתְקַמֵּט בְּאִטִּיּוּת

עַד לַקִּפּוּל הַבָּא.

סֵפֶר שֶׁל- נָתַן אַלְתֶּרְמָן,

מַסְתִּיר פּוֹסְטֶר שָׁסוּעַ

מְעֻקָּם וְיָשָׁן

שֶׁל הַקְּבוּצָה הַצְּלוּיָה

מִבַּיִת וְגַן.

גִּיטָרָה שְׁחֹרָה וּמֻפְרַעַת

מִתְנַדְנֶדֶת בְּחוּשָׁנִיּוּת וְנִקְרַעַת

בְּמִסְגֶּרֶת סִיּוּט שֶׁחָלַמְתִּי פַּעַם

לְלֹא הִתְכַּוְּנוּת וּלְלֹא טַעַם.

כּוֹבַע כּוֹכְבָנִי שֶׁמְּדַבֵּר אִיטַלְקִית

מֻנָּח עַל קָדְקוֹד עֵץ יָשָׁן וְדַקִּיק.

הַמָּחוֹג הָרָזֶה בַּשָּׁעוֹן הַמְּכֹעָר

מְקוֹנֵן וְרוֹטֵן, אָבְדָּנִי וְנִסְעָר.

אֶצְבְּעוֹתַי מִתְגַּוְּנוֹת לִכְדֵי פִּנּוּק מְעֻדָּן,

מַלְאָכִית קְסוּמָה בַּתַּחְתּוֹן לָבָן,

מַחְדִּירָה אֵלַי שׁוּב

אֶת שִׁפְשׁוּף

הָאֲבִידָן.

מִקְלַחַת קָרָה,

בְּחִישָׁה בַּסִּיר,

חִכּוּךְ בַּחֶרֶב,

מוֹתֵחַ שְׁרִיר,

תַּרְדֵּמָה מֻכֶּרֶת,

תְּקוּמָה עִם רִיר,

פִּשְׁפּוּשׁ בַּגֶּרֶב,

סִיּוּם שֶׁל שִׁיר.

*

אֲרוּר הַזְּמַן בּוֹ אַתְּ נִתְקַעַת כְּמוֹ עֶצֶם בַּגָּרוֹן

אֲנִי הוֹלֵם בְּיַּשְׁבָנֵךְ כְּפַטִּישׁ. אֲנִי הָאִישׁ. שֶׁקּוֹבֵר אוֹתָךְ מִתַּחַת לַסְּדִינִים.

כֵּן זֶה אֲנִי. שֶׁמּוֹעֵךְ אוֹתָךְ כְּמוֹ סוּלְיַת חָשִׁישׁ. בְּתֵאָבוֹן. מְאַחֵל לִי שִׁטָּיוֹן. כְּשֶׁאֶלְגֹּם בּוּעָה שֶׁל חֹם חוּמָה מִפִּטְמָתֵךְ. עוֹד הַיּוֹם. אֲתַקְתֵּק אוֹתָךְ כְּמוֹ דִּמּוּי שָׁעוֹן. בָּנָלִי חֲמַקְמַק. כְּמוֹ הַזְּמַן

בּוֹ תִּדָּרְשִׁי לִשְׁכַּב לִישֹׁן. וְזֶה טָעִים לִי וְעוֹד אֵיךְ. טָעִים בַּחֵךְ. אַתְּ נִמּוֹחָה לִי בַּלָּשׁוֹן.

אֲנִי תּוֹקְעֵךְ בְּאֲלַכְסוֹן. אֲרוּר הַזְּמַן בּוֹ אַתְּ נִתְקַעַת כְּמוֹ עֶצֶם בַּגָּרוֹן.

מִתְחַלֶּקֶת אֲנוּסָה. אֶל סַף הַקְּרִיסָה. אֶל סַף הַשְּׁמִטָּה. אֶל יוֹם הַמִּיתָה.

אֶהֱלֹם בְּיַּשְׁבָנֵךְ עַד יוֹמֵךְ הָאַחֲרוֹן.

אֶהֱלֹם בְּיַּשְׁבָנֵךְ עַד שֶׁבֶר מִטָּה.

*

נִכְנַס הַבַּיְתָה

עִם גֹּבַהּ חַלּוֹן

מְטֻלְטָל מִמִּטָּה

הַבָּיִת כֻּלּוֹ.

בְּדַרְכּוֹ אֶל עַצְמוֹ בְּלֶכְתּוֹ

אֶל אַחֵר

יִשְׁתַּנֵּק בְּמֶחְטַף מַצַּב רוּחַ קוֹדֵר

וְיֶחְרַד בְּקוֹלוֹ הַנִּסְדָּק פִּתְאוֹם.

חַלּוֹנוֹת נִפְתָּחִים מֵעַצְמָם

שֻׁלְחָנוֹת חֲרוּקֵי צִוְחָתָם

מָה

אַתֶּם יוֹדְעִים עַל עֲצַבִּים.

שְׁאֵלוֹת עוֹלוֹת כִּמְחוֹל בְּהוֹנוֹת

אֶצְבָּעוֹת מוּרָמוֹת שְׁאֵלוֹת מֻרְדָּמוֹת

בִּכְלוּב תְּשׁוּבָתָן נִכְלָאת.

נִקּוּשׁ שֶׁל חֵטְא מוּחָשׁ בֶּחָזֶה.

פּוֹשֵׁט חֲלוֹם לְמַעֲשֶׂה.

רוּחוֹ נִשֵּׂאת.

*

חֹמֶר גֶּלֶם עַז הֻתַּז.

אֵגֶל דָּם הֻשְׁאַל מִוְּרִיד. שָׁצַף כְּמוֹ מַפָּל מַחְרִיד.

נָטַף עַל הָאַסְלָה.

מוֹנוּמֶנְט מַפְגִּין אַבְּסוּרְד. סֶרַח עֹדֵף שֶׁל יַלְדוּת—

אֲכוּלָה.

חִפְּשָׂה אֶת עַצְמָהּ בְּאִבּוּד

וּמָצְאָה אֶת עַצְמָהּ

מוֹלִידָה.

בְּלֶכְתָּהּ הוֹתִירָה זֵכֶר

הִתְגַּלְּמוּת אָדֹם בּוֹעֵר,

הִשְׁאִילָה מֵעַצְמָהּ בְּתוֹכְכִי

לְהִתְבַּגֵּר.

נְיַר טוּאָלֶט עִם חֹמֶר מְחַטֵּא אֶת הָאֱמֶת.

פרשנות:

בספרו "בית ספר למשוררים" כותב אילן שיינפלד שאחת הבעיות של השירה העברית היא החוסר בשורשים ובהכרת העבר של המשוררים המודרניים – אם מצב זה היה אך בחירה בעבר, דומה שהמציאות כופה זאת עלינו בהווה. על רקע  זה מעניין לקרוא את השירים הבאים של דוד ('ניאו') בוחבוט, שרק אמש שמח בדף הפייסבוק שלו על עוד ספר של שלונסקי שהגיע לידיו – אותו שלונסקי שעם מרבית שיריו אנו מתקשים להתמודד ונותר בתודעה הציבורית בעיקר כמתרגם, כמשורר אודות השואה ובזכות "עוץ לי גוץ לי" שמשום מה אז איננו חוששים להתמודד עם שפתו הגבוהה.

דוד גם עזר לבחור את התמונה למדור, והיא אומרת הרבה על האופן שבו הוא רואה את המציאות: ז'בוטינסקי היה יוצר ולוחם. הוא לאו דווקא דאג לתרבות הגבוהה כמו לשימושית. בשיריו של בוחבוט יש ניכוס כלים והתרסה, שירים שאינם מתכחשים לאמצעים האמנותיים, אבל מבקשים להלום בך גם באמצעות תוכנם. יש בהם חיבור בין מזרח ומערב, הווה ועבר, ליריות ומיניות, אבל יותר מהכול עולה מהשירים קול שהוא מאוד נכון להווה ולעתיד גם כן.

דוד (ניאו) בוחבוט הוא יליד ירושלים, 1994. בגיל חמש–עשרה החל לכתוב שירה. שנה לאחר מכן פורסמו לראשונה כמה משיריו באתר הבית של "מעריב", על ידי ליאור דיין. למד במגמת קולנוע, וזכה בפרסים על סרטיו. שניים משיריו פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". שיריו פורסמו ויפורסמו בכתב העת "הו!" – כעת, מורה לכתיבה יוצרת בבית ספר יסודי. השירים המובאים כאן הם מתוך 'ינוקא' – ספר בכתובים