שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן: על ה’סתירה’ במשנתו של שפינוזה” / צדוק עלון, הוצאת “רסלינג” 2016, 235 עמודים
מאת גליה אבן-חן
סקירה זו באה לתת טעימה ממשנתו של שפינוזה, לפי הפרשנות של צדוק עלון. חששתי לפני הקריאה שלא אבין את הספר, אך ידע מוקדם ומעורפל שהיה לי בעבר בנוגע לשפינוזה הוסבר לי במהלך הקריאה.
לפי הבסיס בתפיסת עולמו של שפינוזה, האופנים הם הפרטים המשתייכים לחי, לצומח ולדומם. כל אופן ואופן הוא ביטוי של העצם, כלומר ביטוי של אלוהים. לכן, במובן זה גם האבן היא אחד הביטויים של אלוהים, ואפילו היטלר מהווה את אחד הביטויים של אלוהים. לפי שפינוזה, אין טוב ורע, אלא יש חוקי הטבע הפועלים על החי-הצומח-והדומם, כאשר על כל אחד, כאופן של אלהים, לפעול לפי טבעו. העצם (אלוהים) הוא מושלם במובן של שלם ולא במובן של טוב.
שאלו את שפינוזה: היהודים והערבים נלחמים זה בזה, וגם הערבים וגם היהודים הם ביטוי של העצם, כלומר: ביטוי של ה’. האם ה’ נלחם בעצמו?
התשובה היא כן.
לפי משנת שפינוזה, אלוהים הוא אין-סופי, ונותן ביטוי למכלול הנספר של אופנים (פרטים) סופיים.
טבעו של אלוהים הוא להתפשט, וכך גם טבעם של האופנים (ובכללם בני האדם) להתפשט. אלוהים נותן להם ביטוי, כלומר מאפשר להם להתבטא ולהעמיד לעצמם צאצאים וכן להטביע את חותמם ביקום, במדע, באמנות או בכל תחום אחר. שפינוזה טוען, שהתאבדות נוגדת את חוקי הטבע, משום שהחוקים הטבעיים תואמים את טבעו של הצמח לצמוח, של הפרח לפרוח, של החי לחיות ועוד. עם זאת, אם לא נשקה צמח, הוא ישנה את טבעו וימות. כלומר: בגלל התערבות חיצונית של אופן אחר (שהוא האני הלא-משקה), הצמח ימות. ניתן להשוות זאת לאדם שנאנס. לפי מיטב ידיעתי, אחוז גבוה מבין הנאנסים והנאנסות רוצים למות או מנסים להתאבד. כלומר: בשל התערבות חיצונית של אופן אחר (של האנס), הם משנים את טבעם, שהוא הרצון לחיות, ורוצים למות.
שפינוזה שׂם את המודעות העצמית בתור ערך עליון. ברוח דקרט האומר “אני חושב משמע אני קיים”, מוסיף שפינוזה “אני חושב, ולכן אני כאופן של אלוהים נמצא.”
קיימת נביעה הכרחית של האופן מהעצם בשל התלות ההדדית בין העצם לאופניו. מציאותו של האופן מתנֶה במובן מסוים את מציאות העצם (האלוהים).
שפינוזה מדבר על הכרת עצמנו כמפתח לחופש. אם נכיר את עצמנו, נוכל לפעול לפי טבענו. כלומר: נוכל לפעול לפי חוקי ההכרח הטבעי ולא לפי טבע אופן אחר.
צדוק עלון מקשר בין הכרת עצמך לקרבה לאלוהים, לפי שפינוזה: “כי כשם שאהבת אלוהים השכלית של הנפש היא חלק של האהבה האין-סופית שאלוהים אוהב בה את עצמו, כך המחשבה שלנו על אודותינו ועל אודות המציאות היא חלק של המחשבה האין-סופית שאלוהים חושב בה את עצמו (דרכנו או באמצעותנו כאשר הוא איננו אלא אנו)” (עמוד 86).
מימוש תכליתנו הוא בהכרת עצמנו, או כפי שכותב צדוק עלון (לפי שפינוזה):
“…אולם אין הכרח להכיר כמה שיותר אופנים כדי להכיר את אלוהים – לשם כך די שנכיר אופן אחד לאשורו – את האני שלנו” (עמוד 99).
כיוון שיש רק אמת אחת, שלה ביטויים רבים, די בכך שנכיר אמת אחת בכדי לדעת את כל האמיתות.
לפי שפינוזה, לא קיים העולם הבא. הנפש חיה כל עוד הגוף חי. כלומר: הגוף והנפש חד הם, ותפיסה זו נכונה גם לגבי העתיד, כך שעם התכלות הגוף מתכלה אף הנפש אף שנותר ממנה משהו נצחי, שהוא עובדת היותה נמצאת וכתובה בספר הטבע.
ספרו של צדוק עלון על שפינוזה ועל משנתו הוא ספר חשוב, שאנו קוראי העברית זכינו בו. זכייה זו אינה מובנת מאליה.
וואו גליה כמה כבוד שהכרתי אותך פעם…
אני מרשה לעצמי לחשוב שמאות השנים שחלפו מאז המשנות הגדולות, כולל שפינוזה, הביאו תובנות רעננות ואעף חשובות ביותר להבנת הקיום. אני רואה בדברי רוב הפילוסופים הגדולים נסיונות, גישושים, אך בעיקר רעיונות אשר רק הוגה הרעיון מסוגל להבין עד לעומקו, לאשורו, כפי שרק הוא חווה את התובנה.
שפינוזה מיושן. המדע- אף שכולו הבלים (חחחה), שיטתו משקפת אמת. לכך התכוון גם שפינוזה כאשר אמר- די לדעת דבר אחד לאשורו. משל למה הדבר דומה? למראה שהתנפצה, ובכל רסיס נשקפת דמות המביט. די ברסיס אחד כדי להכיר בה. אלה “האופנים” וכולם נענים בשקיקה רבה לשיטה אחת.
אני גם חושש שלא מן העניין לקבוע לגבי איזה שהוא עניין הקשור ב”עולם הבא”, לא לחיוב ולא לשלילה. עצם הקביעה הינה יומרה, ועצם היומרה- מוקש נפץ לכל משנתו.
מהו אלוהים? אלוהים הוא הספק בקיומו. כיוון שאינו ניתן להוכחה, הרי שהספק קיים בכל אדם. כיוון שקיים בכל אדם- הרי הוא קיים. והרי אמרו כל קודמינו- אין לו צורה ואף לא כל תכונה אחרת, והנה- בדיוק כך הדבר.
לא ארחיב כיוון שזו משנתי שלי, ועליה אכתוב בהרחבה. גם עולם הנשמות המתקיימות לאחר מות הגוף- גם לזאת פתרונים, ואלה יופיעו באותה מהדורה.
ברכותיי על התעניינותך בפילוסופיה.
תודה לך, גליה, על שהנגשת לנו את תמצית הספר והמשנה של שפינוזה בשפה מובנת לכל נפש. ותודה כמובן למחבר הספר, צדוק, וליקום תרבות.
תודה רבה לגליה; תודה גם למגיבים וכן ל’יקום תרבות’.
צדוק